הג'יני של הברווזים
מעולם לא שמעתי על משהו מוצלח שיצא מפתח תקווה, ומהסיפור הזה, אני מבטיח לכם, לא יצא שום דבר מוצלח. אני משוכנע שאתם ממילא לא תאמינו לאף מילה שאני כותב כאן, אבל המעט שאני יכול לעשות הוא לגלול את קורותיי על הדף – בעיקר, כאזהרה לקורא התמים, אך גם בשביל עצמי, כדי שאוכל להבין, שלב אחרי שלב, איך הגעתי למצב הזה מלכתחילה.
הכל התחיל לפני כמה שנים, כשעבדתי כמנהל מוצר בחברת הייטק גדולה. שמה של החברה לא משנה. היה זה שיאו של יום קיץ מחניק כשמישהו העלה את הרעיון ללכת לצהריים בפלאפליה המרוחקת מספר דקות הליכה מהמשרד. משום מה, הסכמנו.
הדרך מהמשרד לפלאפליה היתה זרועת מוסכים, מבני בטון ותלי זבל אקראיים. בדרכנו חלפנו על פני מכונית חלודה שחנתה על כל המדרכה, ולכן אילצה אותנו לרדת לכביש ולעקוף אותה. שפעת סטיקרים של "מי שמאמין לא מפחד" כיסתה את כל השמשה האחורית.
בעודי על הכביש, בעטתי בטעות בחתיכת פסולת מתכתית שנחה על האספלט. הסתכלתי עליה. זו הייתה מנורת שמן קטנה ומיושנת למראה. היא נראתה כמו העתק זול של המנורה מהסרט "אלאדין". התכופפתי והרמתי אותה.
-"יא מגעיל, מה אתה מרים את זה?" אמר אורן, אחד מראשי צוות הפיתוח. "אני קונה לך אחד כזה, סבבה? עליי. רק תשאיר את חתיכת הזבל הזאת איפה שהיא הייתה."
בדיעבד, הייתי צריך להקשיב לו; אבל לא יכולתי להתאפק. מאז שאני זוכר את עצמי הייתה לי נטייה לאסוף חפצים משונים שהתגלגלו בבמקומות לא צפויים. מילון עברי-הונגרי מרופט, מצלמת פולורואיד עתיקה עם עדשה שבורה, פוסטר של סרט בוליוודי עם חתימה עליו – של השחקן הראשי, יש להניח – כל אלה נחו אצלי בפינה מיוחדת בבית, ומדי פעם הייתי מסתכל עליהם ותוהה לעצמי מה הסיפור שעומד מאחורי כל אחד ואחד מהם. היה זה מעין מוזיאון קטן ופרטי משלי.
אורן לא המשיך להתווכח איתי. בפלאפליה, בעודנו עטים ברעבתנות על הפיתות שלנו, שאל אותי אם אני לא מתכוון לשפשף אותה; עניתי לו שאם יצא משם ג'יני שייתן לי שלוש משאלות, אני מבטיח לו שהמשאלה הראשונה שלי תהיה שהוא יסתום את הפה.
רק כשהשמש כבר שקעה ונשארתי במשרד פחות או יותר לבדי, נכנעתי לפיתוי. רגע קודם הייתי עסוק בבהייה במצגת שכבר לא יכולתי לקרוא מרוב עייפות, וכשכבר התרוממתי מהכיסא כדי לנסוע הביתה, נתקל מבטי במנורה הקטנה.
"למה לא," גיחכתי קלות, ורגע לפני שהכנסתי אותה לתיק, שפשפתי אותה.
עשן ורוד ומסתלסל אל על יצא מהמנורה, ירד בקשת אלגנטית לשולחן העבודה שלי, ואז התפוגג לו כמעט לחלוטין. במקומו נותר ברווז.
"מה זה?!" צרחתי. ניתרתי לאחור, מה שגרם לי למעוד על הכיסא ולקרוס יחד איתו על הרצפה. הברווז עצמו לא התרגש בכלל. הוא ניתר קדימה, עמד על קצה השולחן, ונעץ בי מבט. "געעעע", הוא געגע.
"הצילו!!!" צווחתי, מנסה לגרור את עצמי הרחק מהברווז לפינה הפינתית ביותר של החדר. ידעתי שאין הרבה סיכוי שמישהו ישמע אותי, אבל זכרתי שלפעמים המנקה נשארת עד מאוחר.
הברווז, כאמור, לא הוטרד כלל מהמחוות ההיסטריות שלי. הוא ניתר בנחת מהשולחן אל הרצפה, מתקדם לעברי בתנועות קלילות. "געעעעע!," געגע לעברי בקולניות, "געעעעעע!"
היה זה ברווז ממוצע למראה. ראשו היה ירוק, גופו חום ולבן וזנבו שחרחר. לא היה בו שום דבר חריג למעט מהעובדה שהוא יצא מתוך מנורת פח.
-"געעעעע! געעעעע! געעעעע! געעעעע!!!", הוא המשיך לגעגע. כעת גם נופף בכנפיו בפראות ונראה בלתי מרוצה בעליל.
-"אני… אני לא מבין כלום," גמגמתי. רגלי כאבה מהנפילה, אבל בינתיים לפחות הצלחתי לגרור את עצמי לפינת החדר, שם התמקמתי מתחת לשולחן של דפנה, הבוסית שלי. הברווז המשיך לגעגע ללא הפסקה, ולפתע הבחנתי בכך שקו כמעט בלתי נראה של עשן ורוד נמתח בינו לבין המנורה הקטנה, כמו כובל אותו אליה. "לא, זה לא יכול להיות."
-"געעעע," אישר הברווז את דבריי.
אחזתי את ראשי וסטרתי לעצמי בכוח. תמיד חשבתי שהרגעים האלה בסרטים – שבהם דמות סוטרת לעצמה כדי לבדוק אם היא חולמת – הם אידיוטיים, אבל הדחף היה חזק ממני.
כעת, בנוסף לרגלי, גם הלחי הימנית כאבה, אבל הברווז עדיין עמד שם.
-"געעע," הוא המשיך לגעגע, "געע! געעע! געעע! געעעעעעעעע!"
-"רגע, שנייה אחת. רגע!" התנשפתי, אבל הברווז המשיך לנופף בכנפיו ולגעגע, מתעלם לחלוטין מהעובדה שאני חווה התמוטטות עצבים לידו.
"די כבר!!!", צרחתי, "אני לא מבין מה אתה רוצה!!! אם אתה באמת ג'יני, תעשה שאני אבין ברווזית!!!"
-"בסדר."
הברווז חדל מתנועותיו הפראיות, נעץ בי מבט ואפילו הרים לפתע את כנפו השמאלית וניקה אותה במהירות במקורו. כשסיים, חזר להסתכל עליי. "זאת היתה המשאלה הראשונה שלך, אגב."
-"רגע, רגע, רגע – בוא נירגע שנייה. לא היתה כאן שום משאלה."
-"אני די בטוח שאמרת: 'תעשה שאני אבין ברווזית'. לי זה נשמע כמו משאלה. ונראה שאתה מבין את מה שאני אומר עכשיו, מה שאומר שהגשמתי אותה."
אכן, לא היה ספק ששמעתי את דבריו ושהבנתי אותו בלי בעיות. אגב, בניגוד למה שאתם עשויים אולי לחשוב, הקול שלו בכלל לא נשמע מגוחך ו"ברווזי" כמו של דונלד דאק או של דאפי דאק, אלא יותר כמו קריין חדשות. היה לו קול עמוק, רועם וצלול שכלל לא הלמה את חזותו הברווזית. בסגנון צבי יחזקאלי, בערך.
-"אבל זה לא הוגן! אתה הרי מבין את מה שאני אומר, נכון? אם אתה יודע להבין אותי בעברית, היית יכול לענות לי במקום לצרוח 'גע גע גע' כל הזמן! איך יכולתי להבין שאתה מבין אותי? אני צעקתי את זה בלי שבאמת חשבתי – "
-"דבר ראשון, טכנית, גם עכשיו אני צורח 'גע גע גע' כל הזמן, כמו שאתה קורא לזה," ענה הברווז בזלזול לא מוסתר, "עכשיו המוח שלך פשוט יודע לתרגם את הברווזית שלי לעברית בזמן שאני מדבר. דבר שני – זה שאני מסוגל להבין את השפה שלך לא אומר שאני מסוגל לדבר אותה. אני ברווז. יש צלילים שאני לא מסוגל להפיק –
פיזית – בגלל צורת המקור שלי. ודבר שלישי – זאת הבעיה שלך. למקרה שלא ברור לך איך זה עובד – יש לך שלוש משאלות. אתה מבקש משהו – אני מגשים לך אותו. הנסיבות שבהן אתה מבקש את המשאלות שלך ממש לא מעניינות אותי. אם הגשמתי לך משהו שרצית, זה נחשב שקיבלת משאלה אחת. ולכן, במקרה שלך, נותרו לך עוד שתי משאלות."
השתתקתי. לא היה לי מושג מאיפה להתחיל לעכל את כמות המידע שנחתה עליי. יש לי ג'יני. והוא ברווז. ויש לי עוד שתי משאלות שאני יכול לבקש ממנו. ואה, כן, אני יכול להבין ברווזית עכשיו. כמובן.
-"אבל למה? מה ההיגיון?"
-"למה אתה מתכוון?"
-"טוב, יש מספיק דברים לא הגיוניים בסיפור הזה, האמת. אבל קודם כול – למה אתה ברווז? מה זה צריך להביע?"
-"מה זאת אומרת, למה? אני ברווז. זה מה שאני."
-"כן. אבל אתה ג'יני. לא בדיוק היית מצפה משד שמסוגל להגשים משאלות להיות… אה… להיות ברווז."
הברווז, שכבר הספיק לדדות ולהתרחק ממני סובב אליי את ראשו בתנועה מהירה ופתאומית. "זה כל כך צפוי שיצור אנושי יגיד כזה דבר," התיז, "אתם כל כך מלאים בעצמכם. מה גורם לך להניח שדווקא אתה או איזשהו בן אנוש אחר, הייתם אמורים לשפשף את המנורה הזאת? חשבת על זה שיכול להיות שיש ג'ינים גם בשביל מינים אחרים? הא?"
-"טוב, עד לפני חמש דקות לא חשבתי שיש כזה דבר 'ג'ינים' במציאות, אז – "
-"אז הפתעה! יש! ולא רק לבני אדם! יש גם לברדלסים, ליחמורים, לתולעי משי, ולכל חיה אחרת שאתה מסוגל לחשוב עליה, וכן, גם לברווזים."
-"היי", אמרתי, "אתה ממש לא צריך להיעלב. אבל תסלח לי שזה עדיין לא נשמע לי סביר. זאת אומרת, היית בתוך מנורת שמן, שזאת המצאה אנושית לחלוטין! למה שברווז יידע מה זאת מנורת שמן ושהוא גם צריך לשפשף אותה? אתה רוצה להגיד לי שלכל חיה יש מנורת שמן כזאת משלה שמסתובבת איפשהו? ברצינות?!"
-"יש המון דברים שאתה לא יודע על ברווזים, ועל חיות בכלליות, בסדר? תסמוך עליי שככה זה עובד, ושאם המנורה שלי היתה נמצאת בשטח מחייה של ברווזים, הם כבר היו רבים אחד עם השני על מי ישפשף אותה קודם."
-"אז מה באמת אתה עושה, מכל המקומות שבעולם, דווקא באיזור התעשייה של פתח תקווה?!"
הברווז השתתק לרגע. "זאת שאלה טובה," ענה לבסוף. "בפעם האחרונה שהייתי מחוץ למנורה זה היה באזור שאתם קוראים לו יוטלנד, בדנמרק. הייתי באי קטן בשם רומו, מוקף בברווזים נחמדים שביקשו ממני משאלות. אחרי שכל הברווזים באיזור סיימו את מכסות המשאלות שלהם, חזרתי לחושך של המנורה… ועכשיו אני כאן." הברווז נאנח. "אני מנחש שאיזשהו בן אנוש מטומטם מצא את המנורה הזאת, חשב שזאת מזכרת חמודה והביא אותה איתו הנה. אני מבין שזה לא היית אתה?"
-"לא. אני מצאתי את המנורה הזאת זרוקה על הכביש."
-"טיפוסי."
-"נשמע שאתה לא בדיוק מת על בני אדם."
-"לא. אני לא." הוא נופף בכנפיו בהדרת כבוד. "אני ג'יני של ברווזים. אני לא אמור להיות פה בכלל."
הסתכלתי על הברווז בתהייה, ולפתע נזכרתי שאני עדיין יושב על הרצפה מתחת לשולחן של הבוסית שלי, ומדבר עם ברווז, כשהדלת פתוחה לגמרי. אומנם הנחתי שמלבדי אין עוד איש במשרד, אבל עדיין היה קיים הסיכוי שהמנקה תגיע ותראה אותי יושב על הרצפה ומדבר עם ברווז. קמתי, סגרתי את הדלת, הרמתי את הכיסא שהפלתי מקודם והתיישבתי עליו. "אבל למה שברווזים יצטרכו בכלל ג'יני?", שאלתי בתמימות. "אילו משאלות כבר יכולות להיות להם?"
-"הנה. בדיוק בגלל זה אני לא סובל אתכם. ההתנשאות הזאת. נראה לך שלברווזים אין רצונות? כל חיה שזוחלת, שוחה, מהלכת או עפה רוצה דברים. ברווזים לא שונים מהבחינה הזאת. רק שלברווזים יש רצונות מאוד פשוטים, והם מתרצים מאוד בקלות – בניגוד אליכם בני האדם, שלא משנה מה וכמה נותנים לכם, זה אף פעם לא מספיק טוב."
בשלב הזה כבר קצת התעצבנתי. "אם אתה התעסקת עם ברווזים כל הזמן, מאיפה אתה מרשה לעצמך להביא את כל הקביעות האלה על בני אדם?"
-"אתה היצור האנושי השני שמשפשף את המנורה הזאת. זה אומנם היה לפני כמה מאות שנים, ומאז מילאתי את משאלותיהם של אינספור ברווזים שונים, אבל אותו אני מבטיח לך שלא אשכח לעולם. הוא לימד אותי את כל מה שהייתי צריך לדעת על בני אדם."
-"למה מה כבר הוא ביקש?", תהיתי.
-"אתה יודע מה? נמאס לי מכל השאלות שלך. כשברווז משפשף את המנורה הזאת, הוא מבקש ממני דג, ואחרי שהוא מסיים לאכול אותו, הוא מבקש עוד אחד, ואחרי שהוא אוכל אותו, הוא מבקש עוד אחד. או תולעים לקינוח. או תירס. וזהו. הוא מקבל את מה שהוא ביקש, וכולם מרוצים, אבל אתה חייב לשאול אותי עוד ועוד שאלות, כמו בן אנושי טיפוסי. אז זהו, נגמר. מעכשיו אני לא עונה יותר על שום שאלה, אלא אם כן תבקש במפורש שאענה לך עליה, וזה יעלה לך במשאלה. לפחות ככה נגמור עם זה כבר."
-"רגע – שאלה אחרונה – אני מבטיח!"
החרוזים השחורים שבעיני הברווז נעו במעגל מהיר לפני שחזר להסתכל עליי. לקח לי רגע להבין שזו הייתה המקבילה הברווזית לגלגול עיניים אנושי. "נו, מה?"
-"אני יכול לבקש כל דבר שאני רוצה?"
-"כן," ענה הברווז בקוצר רוח, "אלא אם כן זה משהו בסגנון 'עוד אלף משאלות' או 'ג'יני נוסף'. אני מבטיח לך שאם תנסה להתחכם איתי ככה, המשאלה השלישית שלך תהיה: 'שחרר את המקור שלך מהיד שלי!'." הוא הסתובב לאחור, "ועכשיו אני חוזר למנורה. אני מעדיף להיות בשקט ובחושך נצחיים מאשר להמשיך לענות על השאלות שלך. תזכור: אל תשפשף אותה אלא אם כן יש לך משאלה מוכנה."
ובמלים אלה נמוג אל תוך ענן עשן ורוד שהוצף אל האוויר, עד שנשאב בפתאומיות אל תוך המנורה ולא נותר ממנו דבר.
המשכתי לשבת על הכיסא המשרדי בתוך החדר הריק, מתרגל מחדש לדממה שאפפה אותי. "אלוהים אדירים," מלמלתי לעצמי.
שכבתי במיטה, נועץ מבט בתקרה הלבנה. אין לי מושג כמה שעות שכבתי ככה – ער, מזיע, לא מסוגל לעצור את רכבת המחשבות שדהרה במוחי – אבל כשהתחלתי לשמוע ציוצי ציפורים מחוץ לחלון, ויתרתי וקמתי. במהלך הלילה התברר לי שהתשובה לשאלה: "מה אני רוצה?" הרבה יותר קשה ממה שחשבתי.
כמובן שמיליון אפשרויות קפצו לי לראש, אבל בכל פעם שאחת הגיעה – מיד זינקה בעקבותיה מחשבה על מכשול אופציונלי: כסף בלתי מוגבל – אבל בשלב מסוים אתחיל לחשוד שחבריי מתחילים להסתובב איתי רק בשביל הכסף, או גרוע מכך, אתחיל להשתעמם מהקלות שבה כל דבר זמין עבורי; חיי אלמוות – אבל כל מי שאני מכיר ימות, בעוד שאני אשאר מאחור כדי לקבור את כולם; כוחות על טבעיים – אבל ברגע שהדבר יתגלה ינסו לתפוס אותי ולהפוך אותי לעכבר מעבדה, כך שאאלץ לחיות חיים כפולים או בודדים. וכן הלאה וכן הלאה.
למעשה, המצב היה אפילו יותר גרוע – לא יכולתי להמנע מלחשוב שעליי לבקש דבר מה צנוע, שכן למעשה היוויתי שגריר של בני האדם עבור הג'יני של הברווזים. לכן, במשאלה השנייה שלי התכוונתי להוכיח לברווז שהוא טועה: שגם בני אדם יכולים לרצות דברים פשוטים יחסית ולהסתפק בהם.
הרגשתי מותש. האור החיוור שהפציע מבעד לתריסים סנוור את עיניי. אולי אני צריך לספר על זה למישהו, חשבתי לעצמי, אבל למי? אף אחד בעבודה לא יאמין לי; בעצם, אף אחד בשום מקום לא יאמין לי.
החלטתי להתנתק מהמחשבות ולהתחיל להתארגן לעבודה. בזמן שהתלבשתי, עצרתי ובהיתי במיטה שהייתי שרוע עליה באלכסון כל הלילה – ובעצם, כל לילה. השמיכה המפותלת יצרה צורה אבסטרקטית מעל הסדין חרוש הקמטים.
ופתאום המשאלה השנייה שלי נראתה לי כל כך ברורה שלא היה ברור לי איך לא חשבתי עליה מיד.
הרמתי את המנורה ושפשפתי אותה. לשנייה חששתי שלא יקרה דבר, אך אז הופיע שוב ענן העשן הוורוד והתפוגג מיד, מותיר אחריו את הג'יני של הברווזים, עומד במרכז המיטה ומביט בי בהבעתו הברווזית.
-"נו? מה? עוד שאלות?"
-"לא. המשאלה השנייה שלי מוכנה."
-"יופי באמת. אז מה אתה רוצה?"
השתתקתי לרגע. האם אני משוכנע שזה באמת מה שאני רוצה? הרהרתי בכמות הדייטים הכושלים שהיו לי בשנתיים האחרונות. הרהרתי במערכות היחסים הארוכות שהיו לי לפניהן – גם הן, בסופו של דבר, כושלות. הרהרתי בחיי הבודדים, שהתנקזו לכדי עבודה, משחקי מחשב סתמיים ומפגשים עם חברים. התריסים הטילו פסים אפורים של צל על המיטה הריקה. הרגשתי כל כך מותש. כן. אני משוכנע, חשבתי. אלף פעמים כן.
-"אני רוצה שמישהי מדהימה עם לב טוב תאהב אותי אהבת אמת," אמרתי לברווז, "ותמיד. שלא תפסיק לאהוב אותי."
-"אין בעיות," ענה הברווז, "קיבלת. עוד משהו?"
-"איך אני יכול לדעת שבאמת הגשמת את המשאלה הזאת?"
-"אל תדאג. עד סוף היום אני מבטיח לך שתדע."
-"בסדר. אתה רואה, אגב? לא ביקשתי משהו מסובך. אני רוצה אהבה וזוגיות. אין לי ספק שזה משהו שיש לבני האדם במשותף עם הברווזים."
הברווז רק פלט צליל "געעע!" חד ודק. ככה, מתברר, ברווזים מגחכים. "זה ממש לא עובד ככה אצל ברווזים. אל תדבר על דברים שאתה לא מבין. ובקשר אליך – אנחנו עוד נראה כמה זה מסובך או לא מסובך. אני מחכה בקוצר רוח למשאלה השלישית שלך." ופוף – חמש שניות לאחר מכן נותרתי לבדי עם מנורת השמן.
-"אם אתה אומר," אמרתי בקול לחדר הריק ומשכתי בכתפיי, אבל האמת היא שהתרגשתי. דמיינתי איך יהיה המפגש עם אהבת האמת שמחכה לי ועוד הרגשתי את לבי פועם במהירות. הלכתי לשטוף את פניי ולהתגלח, ושינסתי את מותניי לקראת היום החדש, למרות העייפות האדירה שהפיל עליי הלילה הלבן.
היה זה יום נוראי. נוראי. אין לי מושג איך הצלחתי להחזיק את העיניים שלי פקוחות באותו יום, שהיה עמוס בישיבות ובעבודה שוטפת בלתי-נגמרת. נאלצתי לשתות כמויות מסחריות של קפה כדי למנוע מעצמי להירדם.
קצת אחרי ארוחת הצהריים הבנתי שאני לא יכול להמשיך ככה. שקלתי להודיע לדפנה שאני מרגיש לא טוב וללכת הביתה, אבל היתה לי יותר מדי עבודה. לכן החלטתי להסתגר באחד החדרים ולתפוס תנומה קצרה, כדי שאוכל להמשיך לתפקד.
ידעתי שמוטי, מנהל השיווק, נמצא בנסיעה ארוכה לחו"ל, כך שהחדר שלו היה פנוי. הלכתי בשקט אל חדרו, מוודא שאיש לא מבחין בי, וסגרתי באיטיות את הדלת מאחוריי. הנחתי את ראשי על השולחן שלו ועצמתי את העיניים, נותן לעצמי לשקוע ברכות אל תוך עולם השינה המבורך.
רעש עז העיר אותי. הרמתי את ראשי במהירות, משתדל לנגב את חוט הריר שניגר מפי. לרגע לא היה לי מושג איפה אני, אבל די מהר נזכרתי – אני במשרד של מוטי. מה שבאמת לא הצלחתי להבין היה מה הדמות שעמדה מולי עושה שם.
היתה זו המנקה של המשרד. היא היתה שחורה. אריתראית כנראה. היא הייתה בת עשרים בערך, עם שיער מקורזל ואסוף, ופנים שמנמנות מעט. היא לבשה מדים כחולים כהים של חברת הניקיון שבה עבדה, והיא נראתה יותר המומה ממני.
-"אני… אני…", גמגמה בשקט. בקושי הצלחתי לשמוע את קולה.
-"אני מצטער," מלמלתי. "כנראה נרדמתי. תני לי רגע ואני יוצא מכאן."
שפשפתי את פניי ונעמדתי, מרגיש נבוך, שכן היא המשיכה לעמוד ולנעוץ בי את עיניה הגדולות.
-"לא צריך לצאת," ענתה לפתע. "בסדר להישאר."
העברתי יד בשערי וחייכתי במבוכה. "זה לא החדר שלי."
-"זה בסדר," היא חייכה בחזרה.
הוצאתי את הטלפון מכיסי ובדקתי מה השעה. נחרדתי.
-"אלוהים אדירים. אני פה כבר שעה וחצי", גנחתי, והתחלתי לצעוד במהירות אל עבר הדלת.
-"אני יודעת," היא לחשה.
קפאתי במקומי. היא השפילה את מבטה אל הרצפה, מסרבת לפגוש במבטי שלי.
-"כבר כמה זמן את עומדת פה?"
היא לא ענתה. נדמה היה לי שהבחנתי בסומק קלוש בלחייה. קרסוליה רעדו. נראה היה שהיא בקושי מצליחה להחזיק את עצמה עומדת.
ואז הבנתי.
יצאתי מהחדר כמעט בריצה, מסתער לעבר המעלית. מהמכונית שלחתי הודעה לקונית לדפנה שאני מרגיש ממש רע, ולכן הלכתי הביתה. "ברווז מחורבן!!!" צרחתי לחלל האוטו.
זה גרם לי להרגיש מעט יותר טוב, אבל רגע לאחר מכן נזכרתי במבט המבויש שהיא שלחה לעברי. הרמזור בדיוק התחלף לירוק ומיהרתי לצפור בזעם לרכב שמלפניי שיזוז כבר.
-"אני לא מבין מה הבעיה," אמר הג'יני של הברווזים, "קיבלת את מה שביקשת."
עמדתי ליד המיטה, או ליתר דיוק, הלכתי במעגלים קטנים לידה. הייתי נסער מכדי לעמוד במקום. הברווז עמד לידי ונעץ בי את עיניו החרוזיות.
-"המנקה של המשרד?! ברצינות?!"
-"אז מה? יש לה לב טוב והיא אוהבת אותך אהבת אמת. שוב – מה שביקשת."
-"לא, זה לא מה שרציתי. היא בכלל לא הטעם שלי, והיא בקושי מדברת עברית, ו – אתה צריך להבין, זה לא שאני גזען או משהו כזה, אבל – "
-"תהיה גזען, אל תהיה גזען, זה ממש לא מעניין אותי. אני בסך הכל ברווז. חוץ מזה, ידעתי שאתה לא תהיה מרוצה מהמשאלה שלך. בן אנוש טיפוסי."
-"אבל זה לא הוגן!"
-"שטויות. קיבלת בדיוק את מה שביקשת."
חרקתי את שיניי. "זה בגלל שהייתי עייף ולא מרוכז," סיננתי, "אם הייתי יותר ערני, הייתי מבקש את המשאלה בצורה מדויקת יותר."
-"יופי. אולי תלמד את הלקח הזה בשביל המשאלה האחרונה שנותרה לך," ענה הברווז, "לא שאני מאמין שזה יעזור, אגב. ועכשיו, עד הפעם הבאה והאחרונה – נעלמתי."
ענן העשן הורוד הופיע ונעלם כלא היה, ואני נותרתי עם מחשבותיי. הוא צודק, לעזאזל, חשבתי לעצמי. אני חתיכת אידיוט. הייתי צריך לנסח את המשאלה שלי בצורה יותר מוקפדת. עכשיו המנקה של המשרד – שאני אפילו לא זוכר איך קוראים לה – מאוהבת בי, ולי נותרה רק משאלה אחת.
הפעם אעשה את זה כמו שצריך, ויהי מה.
התיישבתי מול המחשב שלי ופתחתי מסמך חדש. "בת הזוג האידיאלית שלי", קראתי לו, והתחלתי להקליד: בריאה. לא סובלת ממחלה פיזית או נפשית כזו או אחרת. לא קשורה אליי בקשר משפחתי כזה או אחר. דוברת עברית. גרה באיזור המרכז. בת 26. אלה היו הדברים המובנים מאליהם. המשכתי: בעלת שיער חום בהיר. עיניים ירוקות. מבנה גוף אתלטי. מישהי שאני אחשוב שהיא יפה. חייכתי לעצמי, אבל זה לא היה מספיק. שום דבר לא לא יוותר ליד המקרה הפעם. היא תהיה בת הזוג המושלמת.
כשסיימתי את המסמך הוא מנה עשרים וחמישה עמודים וחצי, והכיל תיאור מפורט עד כדי חולניות של בת הזוג האידיאלית שלי – תיאור, שהיה למעשה היתוך של כל הדברים החיובים שזכרתי מהאקסיות שלי, בנוסף לעוד כמה תבלינים נחמדים שהציע הדמיון. אין סיבה שאכנס לרמת הפירוט שהכיל המסמך, אבל אציין כדוגמה סעיפים בסגנון: 'אף פעם לא שמה גליל נייר טואלט במתלה שלו כאשר הריבועים פונים לכיוון הקיר ולא לכיוון המנגב' או 'אוהבת לשיר שירים של הבי-ג'יז בקול רם כשהיא נמצאת לבדה, אבל אף פעם לא תודה בזה' וכן הלאה. היה אולי משהו קצת חולני בכך שהכרתי את בת הזוג האידיאלית שלי באופן כה מוחלט מבלי שאי פעם פגשתי אותה, אבל כפי שכבר ציינתי, הפעם לא הייתי מוכן שיהיו שום תקלות. המשאלה השלישית שלי תהיה המשאלה המושלמת.
את שארית שעות הצהריים והערב ביליתי קריאה חוזרת ונשנית של המסמך, תוך שאני מתקן, מוסיף ומוריד סעיפים ותתי-סעיפים. רציתי שהמסמך יהיה מושלם. יותר ממושלם. רציתי את בת הזוג האידיאלית עבורי, ולא פחות מזה, רציתי לסתום לג'יני של הברווזים את המקור פעם אחת ולתמיד.
באותו הלילה החלטתי ללכת לישון מוקדם כדי להימנע ממצב שבו העייפות שלי שוב תדון אותי לעשיית טעות מטופשת. מחר, על הבוקר, אעבור שוב על המסמך שלוש פעמים, ורק אז – אחרי שאוודא שהוא חף לחלוטין מבעיות ואהיה שלם עם עצמי במאה מיליון אחוז – רק אז אבקש מהברווז את משאלתי האחרונה. התקלחתי ונרדמתי כמעט ברגע שהראש שלי נגע בכרית. אני מדמיין שחיוך רחב היה נסוך על פניי בזמן שישנתי.
בבוקר התעוררתי ערני ונמרץ כמו שלא הרגשתי זמן רב. זינקתי מהמיטה אל המחשב כדי לעבור מחדש על המסמך, ואחרי שהקראתי אותו לעצמי באיטיות ובקול רם חמש פעמים, הרגשתי מוכן. חככתי את ידיי זו בזו ושפשפתי את מנורת השמן שחיכתה לידי.
-"אתה נראה מרוצה מעצמך," אמר הג'יני של הברווזים ששניות בודדות לאחר מכן קיפץ על המיטה לידי. "זהו? חשבת על משהו?"
-"אין ספק. והפעם זה יעבוד." חייכתי.
-"עוד נראה. בוא נגמור עם זה."
כחכחתי בגרוני והתחלתי להקריא באיטיות לברווז את המסמך המפורט שכתבתי. התעכבתי על כל אות ואות ומפעם לפעם עצרתי ובחנתי במבטי את הג'יני, מחכה שייתן סימן לכך שהבין. חלפה כשעה עד שסיימתי להקריא הכל. "ואני רוצה שהיא תאהב אותי אהבת אמת תמיד. שלא תפסיק לאהוב אותי לנצח." סיכמתי.
הברווז השתתק לרגע, וניקה את כנפו הימנית עם מקורו. לאחר רגע חזר והסתכל אליי. "בסדר," אמר.
-"בסדר?"
-"כן. אתה תקבל את המשאלה שלך היום."
דמיינתי את תוכן המסמך המפורט הופך למישהי אמיתית שמתאהבת בי, וכמעט קיפצתי במקומי מהתלהבות.
-"כן? בדיוק לפי מה שכתבתי והכול? אין פה איזה מלכוד או משהו כזה?"
-"אתה תקבל בדיוק את מה שביקשת."
-"אני… זה מדהים. זה נהדר. תודה לך."
-"שיהיה. סיימנו? אני חוזר למנור – ."
-"חכה רגע," אמרתי. "תקשיב, אני יודע שאתה רוצה לחזור להיות בחברת ברווזים וכל זה. אז אני מבטיח לך כזה דבר: אחרי שאראה שהמשאלה עבדה ושקיבלתי את מה שבאמת רציתי, אני מבטיח לך שאוציא אותך מפתח תקווה, אסע למקום שיש בו הרבה ברווזים ואשים שם את המנורה. ככה אתה תראה שבני אדם הם פחות גרועים ממה שאתה חושב שהם."
-"אני מבין," אמר הברווז. "כל זה טוב ויפה. אבל במקרה הזה, אין לי ספק שהבא ישפשף את המנורה הזאת יהיה בן אנוש."
-"הייתי מתערב איתך, אבל אתה לא תתן לי שום דבר בתמורה אם אני אנצח."
-"זה לא משנה, כי אני אנצח בכל מקרה, ואין לי ספק שאתה לא תתן לי שום דבר כשזה יקרה. שלום ולא להתראות, בן אנוש, או כמו שאומרים אצלנו – געעעעע!"
והברווז התפוגג אל תוך ענן העשן במה שנראה כמחווה דרמטית מהרגיל. לרגע הרגשתי קצת עצוב מהמחשבה שלא אראה אותו שוב, אבל התחושה הזאת התחלפה כמעט מיד בתחושת התרגשות עמוקה. אני הולך לפגוש את האחת. פרפרי ציפייה רפרפו בגופי. זה הולך להיות זה. סוף סוף.
מספר אנשים במשרד שאלו אותי בדאגה מה שלומי היום, והאם אני מרגיש טוב יותר – אבל בכך הסתיימה ההתייחסות ליום הקודם. התיישבתי מול המחשב מהר ככל האפשר כדי להשלים את המשימות שהצטברו בינתיים, אך התקשיתי להתרכז כי כל הזמן חשבתי על המשאלה בציפייה דרוכה. רק אחרי מספר שעות, כשהצלחתי להסיר את המחשבה הזאת ממני לזמן מה ולהתרכז קצת, הופיע אלון – ראש צוות הפיתוח של החברה – ודפק על דלת החדר.
-"היי, דפנה, אדם, סליחה על ההפרעה," אמר. "רק רציתי שתכירו את המפתחת החדשה בצוות שלי – שרון אבינועם."
הסתכלתי על הבחורה שעמדה לצידו, והיא הייתה שם. זו באמת הייתה היא. בדיוק כמו שדמיינתי אותה – בעצם, לא – יותר מדהימה מכפי שדמיינתי אותה, ולא רק בגלל שהיא הייתה אמיתית – היו לה, למשל, גומות חן קטנות שאיכשהו שכחתי להתייחס אליהן במסמך ההוא, אבל כשראיתי אותה מחייכת אליי, ידעתי שהחיוך שלה הוא מושלם יותר מכל חיוך שהייתי מסוגל לצייר במוחי. הברווז הבין, חשבתי לעצמי. הפעם הוא באמת הבין.
-"היי," היא אמרה והושיטה אליי את ידה, "אני שרון." לחצתי את ידה, ולרגע נדמה היה לי שהצלחתי לחוש את לבה פועם במהירות, אם כי לא האמנתי שיכול להיות שהוא פעם מהר יותר משלי.
במשרד שלנו, כשעובד חדש מגיע, נהוג שכולם יוצאים לצהריים ביחד באחת המסעדות שבאיזור. בארוחה התיישבנו זה מול זה ולא הפסקנו לדבר. זה היה קצת מוזר, מכיוון שגם האחרים רצו לדבר איתה ולהכיר אותה – אך התחושה היתה שאנחנו בעולם נפרד ומנותק; עולם שמכיל רק את שנינו.
השיחה היתה קולחת. שרון הייתה מעניינת יותר וחכמה יותר מכפי שדמיינתי אותה, ובאופן משונה – למרות שכבר הכרתי אותה כבר מראש – היא עדיין הצליחה להפתיע אותי ולהרגיש לי "מקורית" לחלוטין. תאמינו לי, זה נראה לי מוזר יותר ממה שזה נראה לכם.
כשחזרנו למשרד הבחנתי במנקה האריתראית מציצה בנו הולכים במסדרון יחד. לגמרי שכחתי ממנה עד לאותו הרגע, אבל למרות הצביטה הקלה שחשתי בלבי כשחשבתי על כך שהיא עדיין מאוהבת בי, לא נתתי לזה להפריע לי. הייתי הרבה יותר מדי נלהב ומרוגש.
כעת מגיע החלק בסיפור שאני מתקשה לכתוב עליו – שזה אולי מעט משונה לנוכח העובדה שמדובר היה בתקופה הטובה והמוצלחת ביותר שהייתה (ושככל הנראה גם תהיה) לי בחיי – אבל, מצד שני, זאת בדיוק הסיבה לכך. כאשר אדם מורעב חושב על מרק ירקות סמיך, המחשבה רק גורמת לבטנו לקרקר יותר, ואינה משביעה אותו כלל.
לפיכך אקפץ במהירות מעל הדייט הראשון (והנפלא!) שהיה לנו עוד באותו הערב של היום שבו נפגשנו לראשונה, וגם על הדייטים המדהימים שהיו לנו אחריו. אדלג מספר שבועות קדימה, על תקופה שבה לא היינו יכולים להתנתק זה מזה, תקופה שבה חבריי הסתכלו עליי בהשתאות ולא הבינו איך זה שיש לי כזה מזל. גם אחסוך מכם את המעבר המהיר שלנו למגורים משותפים, ואת ההחלטה שלנו לטוס לחופשה בחו"ל, שם תכננתי להציע לה נישואין. רק אספר בקצרה שבשלב מסוים במהלך התקופה הזאת, הבחנתי בכך שאני כבר לא רואה יותר את המנקה האריתראית, ושכאשר ניסיתי לברר את העניין, הודיעו לי שהיא פוטרה. כששאלתי למה, הסבירו לי שהיא התחילה להיות בעייתית, אבל לא היו מוכנים לפרט. הרגשתי לא נעים לגבי העניין, אבל מעבר לזה לא העזתי לחקור. בהמשך, כאשר הייתי הולך ברחוב בסמוך לדירה החדשה, לפעמים היה נדמה לי שמישהו עוקב אחריי, אך אף פעם לא הצלחתי לדעת זאת בוודאות. היו פעמים שבהן ממש ראיתי דמות שחורה שבדיוק חמקה ממבטי, אך תמיד תירצתי לעצמי שמדובר בתעתוע של הדמיון והמשכתי בדרכי ללא הפרעה. או שכך לפחות קיוויתי.
היה זה ביום שבו היינו אמורים לטוס לדנמרק כאשר הכל השתבש. בדיוק סיימתי לארוז את המזוודות ולשים אותן בסלון. את טבעת היהלום שקניתי לשרון שמתי לצד מנורת השמן בתיק הקטן שלי, ואז נכנסתי לחדר השינה כדי לעזור לה לסדר את ענייניה. היא היתה טרודה בסידור התיק שלה כאשר ניגשתי לחבק אותה מאחורה. "אני כל כך אוהב אותך," אמרתי לה, והתכוונתי לזה לחלוטין. היא הסתובבה אליי ונישקה אותי ברוך. "לא כמו שאני אוהבת אותך," היא ענתה. הסתכלתי לה בעיניים, וברגע חטוף של היסח דעת מטומטם הרסתי לעצמי את החיים:
-"למה, בעצם, את אוהבת אותי?", שאלתי אותה.
עיניה התמלאו דמעות. לא היו אלה דמעות של אושר. "כי אין לי ברירה," ענתה.
ניתקתי ממנה והתרחקתי לאחור. עם המחשבה על כך שלמעשה אני זה שיצרתי אותה ידעתי להסתדר יפה מאוד, אבל מעולם לא חשבתי על כך שגם האהבה שלה כלפיי היתה בגדר הכרח מהרגע הראשון. היא לא בחרה לאהוב אותי. היא נדונה לכך. פתאום תקפה אותי תחושה נוראית של בחילה ופניתי לצאת מהחדר, אחוז גועל.
-"אל תלך," לחשה שרון לעברי, בנימה שהזכירה לי את זו של המנקה האריתראית.
אלוהים אדירים, מה עשיתי, חשבתי לעצמי.
בסלון, שלפתי את מנורת השמן מהתיק וניסיתי לשפשף אותה בייאוש, בתקווה קלושה שאולי הברווז בכל זאת יצא משם. אפילו לא ידעתי מה אעשה אם וכאשר הוא יופיע, אבל לא יכולתי לשאת את המחשבה על כך שכלאתי שתי נשים עם רגש כל כך עז כלפיי. המחשבה הזאת גרמה לי לשנוא את עצמי, ובטח שלא יכולתי להסתכל לשרון בעיניים כל עוד הרגשתי ככה. הייתי חייב לעשות משהו. אבל לא קרה דבר. הברווז נשאר בתוך המנורה.
ולפתע חשבתי על משהו, ולבי נעצר. כן. זה חייב לעבוד, אמרתי לעצמי. נכנסתי בסערה לחדר השינה. שרון ישבה על המיטה, פניה אדומים מבכי. הנפתי מולה את המנורה.
-"זה הכול בגללי," אמרתי. "מצאתי ברחוב את המנורה הזאת, וכששפשפתי אותה יצא ממנה ג'יני. ביקשתי ממנו ליצור בשבילי את בת הזוג האידיאלית שתאהב אותי לנצח, והוא יצר אותך. אני בטח נשמע כאילו נדפק לי המוח לגמרי," שרון המשיכה להתייפח; אם היא חשבה שאני מדבר שטויות, זה לא ניכר עליה. בלעתי את רוקי. "אבל תקשיבי לי, אני יודע מה לעשות. קחי את המנורה הזאת, שפשפי אותה ובקשי מהג'יני שאני אוהב אותך, כמו שאת אוהבת אותי. ככה שנינו נהיה בתוך זה ביחד. את מבינה?"
מבלי לומר דבר, היא לקחה ממני את המנורה ושפשפה אותה בהחלטיות. תוך רגע הופיע בינינו הג'יני של הברווזים והסתכל על שנינו. "מה אמרתי לך?", אמר לי בבוז, "עוד בת אנוש."
-"מה קורה פה?!" שאלה שרון בחלחלה.
-"זה הג'יני. תבקשי ממנו להבין ברווזית," עניתי במהירות, והיא עשתה זאת.
-"קיבלת את המשאלה הראשונה שלך," אמר בנימה המרוגזת הרגילה שלו.
-"יופי. כי אני יודעת בדיוק מה השתיים הבאות," המשיכה שרון בנחישות. "המשאלה השנייה שלי היא להיות חופשיה מהאהבה שלי כלפי אדם."
-"מה?! אבל חשבתי – ", הזדעקתי.
-"…והמשאלה השלישית שלי היא שהוא יילך מכאן ולא יחזור. אני לא רוצה לראות אותו יותר לעולם."
בדיעבד, אני שמח שהספקתי לקחת איתי את המזוודות ואת מנורת השמן לפני שרגליי נשאו אותי כמו מעצמן מהדירה הרחק מהדירה, כאילו כוח מגנטי כביר דחף אותי החוצה. אחרת, לא הייתי יכול להגיע לכאן ולעשות את החסד הקטן הזה עבור הג'יני של הברווזים. אני מסתכל מהחלון, רואה ענני סערה מכסים את שמי קופנהגן, ונאנח. תקוותי האחרונה היא שהמנקה האריתראית תעקוב אחריי גם לכאן, ואז אהיה שלה. לנצח.