170 – צל-אביב – אמיתי נדב פרץ

צל-אביב

הכל מתחיל ונגמר בכיכר הארורה הזו.
אני עומדת ומביטה בנרות הזכרון, בוערים על גבי האנדרטה השחורה. מסביבי, חיילי מג"ב וחרדים משטרתיים משגיחים על הכיכר, בעוד חניכי תנועות הנוער מחליפים מבטים חשדניים, ספק מאשימים, כאילו כל אחד מהם יכול להיות הרוצח.
אנשים מבוגרים יותר מדליקים נר, שותקים, חוששים, ואחרים שואלים אחד את השני בלחש, את השאלה שאני הכי הכי שונאת.

"אז איפה את היית כשהכנענים רצחו את רבין?"

לא שלא הצבעתי לזקן השפוי האחרון במדינה הזו. פשוט עברו רק שלוש שנים מאז הרצח, וכבר לכל אחד יש איזה סיפור מרגש על הרגעים האחרונים שלו במדינה שלא מפחדת מהצל של עצמה.
זה כנראה קשור לזה שבזמן שזה קרה, הייתי במארב של 68 שעות על וסט ונשק, וכשחזרתי וסיפרו לי עניינה אותי בעיקר המקלחת.

אני מדליקה את הנר שלי, מביטה בו במשך שלוש פעימות לב בערך, ואז מאותתת לכאלב שיבוא אחרי.
הוא מביט בי במבט לא מרוצה, מסיים ללקק את עצמו, נאנח ובא בעקבותיי.
לפעמים אני קצת מרחמת עליו, מבאס להיות חתול שקוראים לו כאלב, ועוד לסבול אחת כמוני כשותפה.
ואז אני נזכרת שהוא חתיכת שמוק, אז זה מתאזן.

אנחנו מקיפים את הכיכר (שכעונש של הממשלה החדשה לכנענים, כבר לא נקראת על שם המלכים שהם כל כך אוהבים) משתדלים שלא ישימו לב שאנחנו סמויים, למרות שכבר הרבה שנים לכולם ברור שאנחנו בכל מקום.
אני מניחה שזו בעצם המטרה. אחרי הכל, הציבור גם ככה בפאניקה. כבר חמש שנים שעוצרים כנענים בכל קיבוץ בארץ, אוטובוסים מתפוצצים ממכות ברק, והתקשורת מוצפת בשמועות על סוכנים סובייטים, או אפילו נאצים, שתומכים בכנענים.

לא שאין סוכנים סובייטים בכל חור. אחרי הכל, אנחנו במלחמה קרה כבר חצי מאה.
לגבי הסוכנים הנאצים אני פחות בטוחה, זה לא בסיווג שלי, אבל אומרים שכל החרא הזה התחיל בגללם, משהו על נשק סודי וחיטוט בקברים ישנים.
אבא אומר שהכל שטויות שאמריקה המציאה כדי לקשור בינם לבין המרד האינדיאני שבא אחר כך, אבל אין ספק שהשיט המוזר עם הקסם התחיל כבר בסוף מלחמת העולם, גם שמה, אצל החיילים הנאצים שלא היה אפשר להרוג בכדור אחד, וגם פה, כשהקיבוצניקים התחילו להעלים את הביצות בקצב מוזר ולמצוא פסלים של אלים ישנים.

אני מזהה התקהלות ומתקרבת במהירות, ידי מרחפת מעל האקדח. הצעירים קולטים אותי ועוד חייל שמתקרב עם חרדי משטרתי לצידו, שומטים את השמוצניק שהם היו באמצע להרביץ לו(כולם חושדים בשומר הצעיר שהם כנענים, למרות שאם תשאלו אותי, בדוק יש כנענים גם אצל השאר), ומתפזרים.
החברים שלו מרימים אותו, והצעירים מסתלקים משם עצבניים, מלחששים משהו על מדינת משטרה.
בת'כלס, צודקים.
אבל מה אפשר לעשות? מאז שראש הממשלה החדש הכריז על עונש מוות לכנענים, לפני כמה חודשים, ההתקפות רק הלכו והתגברו, ויש לנו התראות שהכנענים מתכננים משהו גדול.
נקווה שזה לא יקרה פה. אני עייפה ומזיעה במדים כבר יותר מידי שעות, ומרחץ דמים הוא ממש לא המרחץ שאני זקוקה לו.
חוץ מזה, מחר תהיה החתונה של השרה לבטחון הפנים, הבוסית שלי ואישיות די חשובה במפלגת השלטון.
לא שהצבעתי הפעם, לא הרגשתי שזה כזה משנה.

החייל והחרדי מתרחקים, ואני מדליקה מלבורו עם מצית הטורבו שלי.
לפני הצבא, כשהייתי תיכוניסטית עם ערכים שרוצה להיות בגדוד הקרבי הראשון לנשים, נגמלתי כדי להיות הכי בכושר שאפשר. אחר כך גיליתי שהבעיות בלב מהשירות מגיעות הרבה יותר מהר מאלו שמגיעות בגלל העישון.
אני לוקחת שאכטה ארוכה. עוד חצי שעה החרא הזה נגמר ואני אחזור לדירה המושתנת שלי. פתאום אני קולטת נער גבוהה, לבוש כמו איזה אימו, זורק בי מבט ואז מסתלק.
משהו חשוד פה. צד אחד בי אומר לי להרגע, זה רק בראש שלך, אבל האינטואיציה אומרת לי משהו אחר לגמרי.
אין בי הרבה דברים נשיים, משה היה תמיד אומר לי, בהתחלה בחיבה ואחר כך בקינטור, אבל אינטואיציה יש לי אחושרמוטה.
אני מכבה את הסיגריה היטב על המגף, כי כל הדשא בכיכר יבש ומת בגלל הבצורת הממושכת, והולכת בעקבותיו.
הוא הולך מצל לצל, כאילו הוא יודע שמישהו עוקב אחריו. סוכן סובייטי? לא, לא נראלי שהם מתחפשים לאימואים עכשיו. הם יותר בקטע של להסתנן למשטרה ולקיבוצים.
אז איך הוא קלט אותי?
הוא לא. הוא גם עוקב אחרי מישהו.
הוא עוצר ומתכופף מאחורי פח, בזמן שדלת כבדה של מקלט נפתחת חצי רחוב לפנינו, וצללית של נער מחליקה לתוכה.
-פאק, את טובה- אני אומרת לעצמי, אבל אין לי זמן לעוף על זה, כי פתאום הבחור מסתובב ומביט ישר אליי, אפילו שהסתתרתי די טוב בתוך שיח.
נראלי. לא היו לנו שיחים במדבר.
אני משתתקת, והוא מושך בכתפיו ומתמקם בזווית למקלט מאחורי פח אשפה. צלף? לא, קרוב מידי למטרה.
מרגל? די בברור. אבל לטובת מי? קשה לדעת בימינו.

איך אכנס? הוא מתצפת. אני מתחבטת בשאלה, ובינתיים קבוצה של נערים נוספים נכנסת למקלט ויורדת במדרגות.
הרבה בני נוער מתחברים לקונספט הזה של הכנענים, עוד מהתקופה שלפני קום המדינה, כשהם היו סתם אוסף של אמנים בוהיימנים שמתעסקים בארכיאולוגיה, ולא ספק כת מטורפת וספק ארגון טרור. השילוב בין דת מרדנית, ריטואלים מסתוריים ומין משוחרר קנה אותם בקלות, מה גם שחוץ מהחרדים, שרוב בני הנוער שונאים, הם היחידים שמציעים כישוף אמיתי.

אם תשאלו אותי, זה נבלה וזה טרפה, החרא הזה של כישוף עשה למזרח התיכון רק רע, אבל הכנענים כבר לא יכולים לשרת בצבא מאז כשלון ההפיכה של משה דיין, אז בלי החרדים אין לנו איך להתגונן מכל החרא שהולך מסביב.
או מהכנענים, כמובן.

עוד קבוצת נערים מגיעה, הפעם הם גוררים נער ונערה, שנראים די מסוממים. כאלב מרחרח את האוויר. "כישוף" הוא לוחש לי, ואני שואלת עם היד איזה סוג. "קסם צל" הוא לוחש בקול העמוק, החכם מידי של חתולים. פאק, הם כאלו קריפים מאז שהם התעוררו מהתרדמת. אבל זה היה גיבוי של חתול או של חרדי, והם קשים אפילו יותר.
טוב, זה נראה כאילו הם הולכים לנצל אותה, אני לא יכולה עוד לעמוד מהצד, מה גם שהרבה טקסים קסומים חזקים באמת של הכנענים קשורים למין, משו על איחוד בין אלים, אז אולי זו בכלל התחלה של פיגוע, כמו הצונאמי שהם זימנו על הדולפינריום.

אני מתקרבת בדממה, האקדח מוכן לשימוש בידי הימנית, האינסטינקטים החלודים שלי משייפים את עצמם. הוא לא יפגע בי אם יחשוב שאני אחת מהם, ולכן אני הולכת בהתגנבות מטופשת ורעשנית כמו שלהם, ומבקשת מכאלב להישאר בחוץ ולשלוח את הצל שלו לקרוא למשטרה. כולם יודעים שאיפה שיש חתולים יש כישוף, זה חשוד מידי.
המרגל כנראה חושב שאני קשורה לכת,
כי בשביל תפקיד הסמויה בכל מקרה התלבשתי כמו תיכוניסטית חרמנית.

אני יורדת במדרגות החשוכות בשקט בשקט, צמודה לקיר, ושומעת לחישות בשפה ארכאית, ספק עברית ספק משו אחר.

"בעל, בעל, בעלינו, בועלינו,
בוא עלינו, לתוכינו…"

אני שומעת את הלחישות של הנערים, ולחישה אחרת, נשית, "עשתורת, אשת איש, הנעלה, הנערצה, הנעלסה…"
אני מציצה מעבר לפינה, כאילו אני פותחת לרובה זיג, ורואה מעגל מצויר על הריצפה בדם(מקווה שלא אנושי) ועליו קבוצה של נערים, ובמרכזה הנער והנערה המסוממים, במה שניראה כמו טראנס עמוק, חגים זה מסביב לזה אט אט, כאילו בוחנים.
כל החדר חשוך למדי, רק נרות שמן זית מאירים אותו מהקצוות…
ואז פתאום הם כבים, אבל האור רק מתגבר, מאדים, כשהמעגל עצמו מתחיל לזהור ולהסתובב…
-ראיתי מספיק- אני חושבת לעצמי, ולוחצת על ההדק.

הכל קורה ברגע.
הבזק של אור, רעם מהדהד במקלט, צרחות, הנער נופל, הנערה כורעת, אני יורה עוד שתי יריות, מישהו נופל, משהו פוגע בי ומטיח אותי בקיר בעוצמה.
אני עוצמת לרגע את העיניים ואז מכריחה את עצמי לפתוח אותן, כמו אז, שנלחמנו בגופות החיות.
-תסתכלי, טיפשה!- אני אומרת לעצמי, אבל מה שמחזיק אותי לא מופיע לפניי באור העמום של המעגל. אני זורקת מבט ימינה ושמאלה, ואז שוב מוטחת בקיר בחוזקה. במורד המדרגות, בין הנערים המבוהלים, אני רואה אחד עומד, מרוכז, וידו קפוצה לפניו לאגרוף.
-מפעיל צללים- אני חושבת לעצמי.
פאק, איך אני שונאת.
אני שומטת את האקדח, הוא במילא לא יועיל פה, אבל הרעש שלו נופל הוא סימן בשביל כאלב.
הצל אוחז בי בחוזקה, מצמיד אותי לקיר, אז אני דוחפת את עצמי לאורך הקיר ומתגלגלת במדרגות. מפעיל הצל הלא מנוסה לא מצליח לעקוב אחרי התנועה המסובכת והאלנגטית של ההתדרדרות שלי, ולמרות שזה כואב אחושרמוטה, למדתי איך לעשות את זה בלי להיפגע…מידי.

אני נוחתת ולא מבזבזת רגע, מחליקה בבעיטה מהירה מתחת לנער שמזנק לקראתי עם אחת הסכינים העתיקות(הבדוק מזויפות) שלהם, וכשהוא נופל על הפרצוף אני שולפת מהמגף את האולר (הלגמרי מקורי) שלי ותוקעת אותו בבטן של מפעיל הצללים שעמד מאחוריו.
הוא צורח ונופל.
זה לא נעים, הוא רק ילד.
אבל גם לא היה נעים כשירינו בפליטים שניסו להמלט מההתעוררות במצרים בגלל שהם היו נגועים במגפת הפרעונים, ואחר כך גם בגופות שלהם שקמו לתחייה, אז על להיות גיבורה אני מזמן ויתרתי.

אני מתיישרת לעמידה, אחת מרגלי כואבת מאוד, ואז פתאום הנערה מתרוממת, והצל שלה דוהר לכיווני…
ואז מתנגש בו צל אחר, והילדה והצל שלה מוטחים לקיר השני. כאלב עומד בתחתית הגרם, עיניו בוהקות בירוק, והצל הענק והמוזר שיש לכל החתולים נפרש מימנו ולוחץ על הנערה. היא מתעשתת, והם שניהם נטועים במקומם בזמן שהצללים שלהם מתנגשים, אחד מהם מעיף נער על הקיר בטעות, מאחר אני חומקת רק בקושי בגלגול, ותוקעת אגרוף לעוד נער שמנסה לברוח. אחד אחר מזנק עליי מאחור ואנחנו נופלים על הרצפה ומתאבקים.
הילדה מזיזה את ידיה במהירות, למרות שהיא צעירה, הצל שלה חזק אם היא מצליחה לתת לחתול פייט. אולי זה קשור לטקס הזה שהם עשו, למרות ששמעתי שבכללי, נשים מכשפות הן חזקות יותר בקרב הכנענים.

הילד מטיח אותי בריצפה, אני בועטת לו בביצים ונוגחת בו, רואה כוכבים, אבל הוא מרפה ואני מתרוממת בזינוק ובועטת לו בראש.
ואז אני מרגישה משהו חד בגב. עוד רגע יתחיל הכאב, ואז זה יהיה מזעזע, בינתיים אני רק מסתובבת, נותנת לו אגרוף, הודפת אותו מספר צעדים, ואז קורסת על הישבן.
לעזאזל. הוא מתעשת ומזנק לעברי, ואז שתי יריות מהדהדות בחדר, והוא והנערה נופלים.
כאלב סומר ואני רק מסתובבת, כל תנועה כואבת, במדרגות עומד הזר בבגדי האימו, ואקדח מעשן ביד שלו.
הוא ירה לא רע, אבל נראה קצת מזועזע. כנראה חדש לו הקונספט של להרוג אזרחים.
תתקדם לעשור התשיעי מר בחור. אין יותר דבר כזה זכויות האזרח.
אני קמה בהפגנתיות, למרות שהגב שלי כואב בטירוף. אני אוציא את הסכין אחר כך, כשאוכל לחבוש אותה.
"מי אתה בעצם" אני אומרת בטון מאיים, אפילו שהאקדח שלי עדיין על הריצפה.
הוא מביט בי במבט לחוץ ומנמיך את האקדח "אזרח טוב, בערך. מה את עושה פה? המשטרה בדרך!"
"הם היו פה באמצע איזה כישוף, לא הייתי יכולה לחכות, מה גם שאני קראתי לשוטרים."
"טוב, זו הייתה טעות, כי המשטרה כבר ביקרה פה פעם ולא היה לה אכפת. יש להם איזשהו משתפ בדרגים הגבוהים, ואני חושד שאם תישארי פה, לא תקבלי צל"ש, בלשון המעטה".
הבטתי בו במבט חשדני "למה שאסמוך עליך בכלל? עד כמה שאני יודעת, אתה יכול להיות מרגל סובייטי".
הוא נאנח בעצבים ויורד למרתף, מחטט בערימת הבגדים הזרוקה של הנערים. "כי אני כנראה באותו צד כמוך. אין לי זמן להסביר, אבל אני חוקר כבר הרבה זמן את התאים של הכנענים באזור. הם מתכננים משהו, ויש להם מאמינים במשטרה, אני בטוח בזה. אי אפשר לסמוך על אף אחד בעיר הזאת".
בזה הוא לא טועה. לצערי, כבר יצא לי לאזוק חברה לנשק לשעבר.
לפתע הוא שולף מאחד הג'ינסים קלף מגולגל.
"סוף סוף! הטקס שהם מנסים לבצע. כבר כמה זמן הם מתאמנים ונראה שהיום זה היום. בואי, נעוף מפה"
"אתה בוטח בי? כרגע הרגתי חבורה של ילדים"
"אני בטוח שמספיק חשוב לך להיות בחוד החנית בשביל להתפרץ לחדר מלא בהם" הוא אמר וטיפס במדרגות בריצה "עכשיו בואי, אני כבר שומע את המניאק(זה הכינוי של הנערים למשטרה)."

מה יכולתי לעשות. הבן זונה צודק.
גם משה תמיד היה אומר שלהתבלט יותר חשוב לי מהכל, גם מהאהבה שלנו, גם מלשים אותו במקום הראשון.
ואני רק רציתי שיתן לי להרגיש קצת מיוחדת.
מה לעשות. החיים לא כאלו קלים.

נמלטנו מהניידות ואנחנו מסתתרים ברחוב צדדי. "יש לך מקום מילוט או משו?" אני לוחשת לו, והוא מניד בראשו לשלילה "איזה מין סוכן אתה? אפילו לא דירה?". הוא נותן בי מבט פגוע, הרבה יותר פגוע משציפיתי, ואז מזיז את הפוני האימואי שלו, חושף אות שחורה, מוזרה, במרכז המצח.
פאק, בן קין. כאילו מה שחסר לי עכשיו בחיים זה אל-אנשים, ועוד אל-אנשים מקוללים. לפחות זה מסביר למה אין לו דירה-בני קין לא יכולים לישון, או בכללי, להישאר במקום מסוים יותר משעה שעתיים.
"הבנתי" אני פולטת "אז, למקום המושתן שלי?"
הוא מחייך חיוך מריר, הפירסינג שלו בלשון נוצץ "אחרייך, למקום המושתן שלך".
האמת, יש בו משהו, בקטע מריר שכזה, כמו קפה שחור בשמו.
אל תחשבי על שטויות, הוא רק ילד. אני לוקחת אותו לדירה.

שעתיים, שלושים דקות וארבעה תפרים אחר כך אנחנו בדירה שלי, הפגיון עם הדם על השולחן, כאלב מנשנש חלב סויה(מאז שהם התעוררו פתאום הם נהיו בררנים), ואני שופכת המון וודקה על הפצע וקצת וודקה לתוכי.
אורי, מסתבר שככה קוראים לבחור, קורא בעיון את המגילה.
"תזכיר לי מה בעצם אתה מבין במגילות של כנענים?" אני שואלת, והילדון מחזיר לי מבט "אבא שלי היה כנעני, חבר של רטוש, לפני ההתעוררות. גדלתי בקיבוץ כנעני בעמק".
עמק יזראל, יונתן רטוש, זה די הארדוקר. לפני שהזקן הוציא אותו להורג באשמת בגידה, רטוש היה מקים הכת של הכנענים. מספרים שעד היום הם לוחשים את שמו בתחילת כל ארוחה חגיגית בעמק, מרכז הכוח שלהם.
כמו כן, אני רושמת לעצמי, זה אומר שהוא פחות צעיר מימה שהוא נראה.
"ו, אתה מבין משהו?" אני שואלת.
"כן. זה ריטואל של קריאה לבעל, לא ברור לי בדיוק איזה, אבל כנראה לשימוש בסופת ברקים".
כמובן, הנשק האהוב עליהם. רק השנה מתו יותר ממאה אנשים בגלל פיגועי ברקים "נראה שהם רצו לשלח אותו בחיילים שבכיכר".
"בחיילים? למה להם לעשות דבר כזה.".
"הם בני נוער טיפשים, הם לא בכת המטופשת הזו בגלל ההיגיון הבריא שלהם"
אני מעט מתחממת. "אל תזלזל בכנענים, הם אולי מטורפים, אבל הם יודעים מה הם עושים. הם רוצים להפחיד אותנו. מחר יש הפגנה נגד ביטול הברית עם הצידונים ליד משכן הכנסת, בכיכר רבין, וגם את החתונה של אשת השר בגני התערוכה. השאלה היא למה עכשיו."
"טוב, ברור שהם נגד, הצידונים הם בני ברית שלנו, אבל הם מאמינים באותם האלים כמו הכנענים. אולי הם רצו להזהיר את המשטרה לא להתערב בהפגנות".
"לא, זה לא מרגיש נכון. מאז שרבין נרצח, הכנענים יודעים שהם מבחינת הממשלה shoot on sight. הם לא רוצים שהברית תבוטל, אבל גם לא לצייר את ההישארות בלבנון כאקט כנעני. אם כבר, אולי הם רוצים שנבטל את החתונה. אבל למה? בשביל עוד כיסוי תקשורתי? למה לא לעשות פיגוע בחתונה עצמה. זו חתונת זריחה, היא מתחילה ממש עוד כמה שעות."
"אני לא יודע, אבל את צריכה להזהיר את הבוסים שלך, הבוסים הכי גבוהים שלך. יש לכם חפרפרת, את חייבת להתגבר עליה."
אני מהנהנת, אבל חייבת להיות צינית.
"מה בעצם אכפת לך? הממשלה שלה מתיחסת אליכם כאל אזרחים סוג ב"
או יותר נכון, ז', אפילו החתולים והערבים המעטים שנשארו בארץ אחרי ההתעוררות היו מעליהם בסולם, שלא לדבר אל-אנושיים מטרידים פחות, כמו הנפילים.
הקללה שהקיפה את בני קין, מגינה עליהם ומסכנת את האחרים, השתנתה מאדם לאדם, אבל הטילה אימה בלבבות כולם.
"גם הכנענים. אני השלמתי אם זה שלא יהיו לי זכויות בעולם הדפוק הזה, אבל לפחות יכולה להיות לי איזושהיא מין דמוקרטיה, בגרסא החולנית שיש לנו במלחמה הקרה הלא נגמרת הזו.
הם מתכננים משהו גדול, הכנענים, אם יש בזה שיתוף פעולה של כמה תאים. משהו חדש, משנה משחק. משהו כמו מערת המכפלה, אבל הפעם הם מכירים את גבולות הכישוף".

מערת המכפלה.
אני שונאת לשמוע את השם הזה, אז אני פשוט מסיטה את המבט. הוא מבחין בזה ומקיף את השולחן, מביט בי שוב. "אני מצטער," הוא אומר בכנות מפתיעה ביחס למרירות שלו "היית שם?".
לענות? זה פחות הקטע שלי, לחלוק. משה היה תמיד אומר שאני יבשה כמו המדבר שאני חוזרת ממנו פעם בחודש.
שיזדיין משה.
"לא, אבל אמא שלי ואחותי הקטנה היו שם, בבית של סבתא בחברון…"
"בין הניצולים?" הוא שאל בכוונה טובה, אבל ידע את התשובה "לא, היו רק חמישה ניצולים מהיישוב היהודי".

ואיך יהיו יותר? הכנענים ניצלו את הניצחון של 67, שהם תרמו לו מאוד, כדי להקים התיישבויות על גב ההר ולפתוח עוד חורבות, והקסם שלהם הלך והתחזק ככל שהכישוף הפך את הגדה למערב פרוע, כפי שיעשה עשור מאוחר יותר למצרים. ואז יערון פולג, הכוהן הגדול של הבעל, החליט להעיר את האל שישן במערת המכפלה. הרב עובדיה הגיע בזמן ועצר אותו בקרב מכשפים, ולפני שהם אידו את עצמם ואת המערה, הם הספיקו להרוס חצי מחברון, ערבים ויהודים.
וחצי מהחיים שלי.
"אמא מתה במקום, אחותי ספגה דיבוק חמור מהרוחות שהשתחררו, היא מתה בטקס הגירוש. עכשיו אתה בטח מבין למה אני כזו כלבה וכולי".
הוא נשך את שפתיו. "אולי." הוא אמר בקדרות, ואז חייך קצת "אם כי אני עדיין לא מבין למה גם החתול שלך כאלב". כאלב ילל בכעס "זה אומר תהילה במצרית! רעמסס השני בעצמו נתן לי את השם, בזמן נשמתי השלישית!" הוא אמר בקולו המהדהד, חלב עוד נוטף לו מהשפם.

"ואני חשבתי שהזקנים של בני האדם לא מעודכנים" אמרתי לאורי. הוא חייך שוב את החיוך המריר הזה. אלוהים, הוא חייב להפסיק.

הוא וכאלב מחליפים עוד עקיצה, ואני מביטה מעבר לסלון, אל העציץ של הקקטוס המיובש.
משה קנה לי אותו כשיצאתי למכים. הוא אמר לי שהוא כמוני, קוצני וגדל במדבר. צחקתי, כי אחרת הייתי בוכה.
הוא היה חתיכת מניאק בסוף, משה.
אבל הוא צדק, אני באמת כמו מדבר. שום דבר אמיתי לא יצא ממני, לא קריירה אמיתית, ובטח שלא מערכת יחסים.
וכמו נבואה שמגשימה את עצמה, אפילו את הקטטוס לא הצלחתי לגדל כמו שצריך, ועד היום הוא לא פרח.

אבל דבר אחד אני יודעת לעשות. להרוג כנענים. אני הולכת להציל את החתונה הזו, ויהי מה.

שעה וחצי אחרי זה, השעה כבר שלוש וחצי לפנות בוקר. אנחנו מגיעים לגני התערוכה, וכבר יש כמה וכמה רכבים של משטרה וכתבים.
אני מאותת לאורי להישאר בחוץ ונכנסת. החתונה עומדת להיות מפוארת, הבוסית הכי בכירה שלי, ענת, היא אדם חשוב מאוד במפלגה, בעלה אדם אמיד מהשורש קשרים, ובכללי, הכל אצלם תמיד בומבסטי. אני עוברת בין המלצרים הנפילים שסוחבים את עמדות הקייטרינג ובונים את הבמה, כשלפתע אני נתקלת במפקח הראשי שלי, אורן, שלמרות שמו נראה יותר כמו סלע שמן, משוחח עם ענת תוך כדי שהם הולכים, הוא מלקט מאכלים והיא מחלקת הוראות.
"גברתי השרה" אני אומרת, והוא מיד קוטע אותי "רותם, מה את עושה פה? אמרתי לך להיות בהפגנה נכון? רק חסר לנו שאיזה…"
אין לי כוח לחרא שלו, מה גם שאם אורי צודק, הוא עשוי להיות החפרפרת. תהיתי פתאום אם לכנענים היה אל של אוכל שהוא יוכל לסגוד לו.
"גברתי, אני יכולה לדבר איתך בפרטיות?" אני משסעת אותו "זה עניין של חיים ומוות, ואולי גם של תלונה על הטרדה".
ענת, שלמרות שהיא קרה כמו קרח, היא בגדול האישה הכי יפה וחזקה שנתקלתי בה, מהנהנת "גברתי, לא יתכן שאת מדברת ברצינות, היא הפרה פקודה כרגע והתחצפה לקצין…" "שמעתי אותך אורן, אני בטוחה שיש לך דברים חשובים לעשות. האם הכל כבר מוכן שאתה כאן מדבר עם קצינה זוטרה?" הוא גמגם קצת "כן…לא.." "מעולה, אז אני אדבר איתה, אתה מוזמן לדאוג לדברים האחרים". הוא מגמגם משהו, ואז מסתלק משם.
מעולה. זה בדוק ידפוק אותי מתישהו, אבל זה היה די כיף.
ענת מביטה בי. יש לה עיניים ירוקות בטירוף, חריפות. משה תמיד אמר שעיניים ירוקות זה הכי יפה, אבל העיניים שלי היו חומות, והפכו לקצת ירוקות רק כשהיו לי דמעות.
למרבה המזל, איתו היו לי דמעות לא מעט.

ענת לוקחת אותי לעולם המראות המפואר, זה שבו שיירת הכלה תעבור לפני החופה. הוא נבנה בתור מתנה מצרפת לרגל הקמת הכור, בידי ניבלונגים, האל-אנשים שאנחנו קוראים להם גמדים.
"גברתי, יש לי חדשות רעות. ההערכות של המטה הכללי היו נכונות. היום שיבשנו טקס זימון ברקים כנעני, הם רוצים לפעול לפגוע בחתונה או בהפגנה, לא לגמרי ברור לנו למה. יש לי חשדות…"
" אילו חשדות" היא שואל בעניין, העיניים הסמכותיות מצטמצמות. "אני לא יודעת גברתי, לא נראלי שהם מעוניינים בהפגנה, אני חושבת שהם מכוונים לעשות משהו בחתונה, משהו גדול. אני חוששת לחייך. הייתי מציעה…"
"לבטל את החתונה?" היא שואלת, אבל לא באמת שואלת "לא. אנחנו נתפוס אותם הפעם. קסם ברק את אומרת? יש לרבנים הצבאיים לחש נגד לזה, ויש זמן להכין. את קצינה סמויה בהכשרתך, נכון? אני רוצה שתהיי בכניסה, תתחפשי למארחת. אנחנו נראה להם מה זה, נעבה את ההגנות ונתפוס אותם בפעולה, שכל המדינה תראה."
אני מהנהנת, אבל משהו עדיין מרגיש לי לא נכון. אני מפספסת משהו, האינטואיציה שלי צועקת עליי.

אלוהים, תסתמי.

החתונה מתחילה, המשטרה בכוננות שיא, המוני שוטרים ורבנים צבאיים מסתובבים, וגם כמה וכמה סמויים. אני בוחנת היטב את האורחים, עוקבת אחרי כל תנועה חשודה, אבל אף אחד מהם לא נראה חשוד או חמוש, רק לחוצים.
הגיוני. נראה שלכולם כבר ברור שהולך לקרות פיגוע, הרי גם פה וגם בהפגנה האבטחה שולשה בגלל השטות שהם עשו, וזה עוד בלי שהם הצליחו לגרום לנזק.
את החתונה הם לא הצליחו לדחות, אם זו הייתה המטרה, ואם המטרה הייתה לתפוס אותנו לא מוכנים, הם עשו טעות נוראית. החתונה שמורה כל כך, שצריך צבא כדי להפריע לה.
פתאום החתיכות מתחילות ליפול לי במקום.
ומה אם הם לא רוצים שהחתונה תיעצר? מה אנחנו יודעים בכלל על הכנענים? הרי הם לא רק רוצים לזרוק ברקים, הקסמים הבאמת גדולים שלהם דורשים זמן, הרבה אנשים…
ומין.
פאק.

אני מתחילה פתאום לרוץ. מתחת לחופה, החתן והכלה מלווים על ידי ההורים.
למה אישה חשובה כמוהה פתאום מתחתנת בגיל 40 ו?
איזו טיפשה אני.
החתן והכלה ממלמלים עם הרב, הקהל כולו לוחש תפילה חוזרת, חוזרת מידי, ריטואלית.
חלקם מתחילים לרוץ אחרי.

אני מגיעה סוף סוף קרוב לבמה, החתן עומד לסיים את התפילה, אני חייבת למנוע את הנשיקה הזו, אני שולפת את האקדח…
פתאום משהו אוחז בי. אני לא יכולה להזיז אפילו שריר, קפואה, מביטה מבועתת, בזמן שענת ובעלה מרימים אליי מבט רק לרגע, מבט אדיש, מצמרר.
מנצח.

החתן מסיים למלמל, אני מנסה להיאבק, ללא הצלחה, הצל שלו מתוח עד אליי, אוחז בי בעוצמה, והאורחים שרדפו אחרי אוחזים בי, ליתר ביטחון. הוא שובר את הכוס, ואז ניגש אל הכלה, אוחז בפניה…
שלוש יריות משסעות את האוויר. פאניקה מתחילה בקהל, כתם אדום מתפשט על בטן החולצה של החתן, הכישוף עליי נשבר, ואני נוגחת בכל הכוח באפו של האורח שאחז בי, איזה מין קיבוצניק מבוגר וגדול גוף, מפילה אותו על האורח השני מפרכס.

אני מזנקת על הבמה, מצפה להתאמת עם ענת, אבל החתן עוד עומד שם, החולצה שלו נוטפת דם, המשקפיים שלו שבורים, והוא מחייך "טיפשים. חשבתם ששלושה כדורים יכולים להרוג את הגוף המארח של הבעל? אני לא היצחק הזה שלכם, אני הוא אדונה של הארץ הזו" הוא אומר, וברק מופיע בידיו.
האורחים מתחילים לצרוח, חלקם מתחילים להטיל ברקים בעצמם, או לקצור אחרים בסכינים טקסיות, והשוטרים והחרדים הצבאיים מנסים לפרוץ פנימה, אבל יש כל כך הרבה מהם…הם לא יגיעו בזמן….

"כל המדינה צופה עכשיו, ואת חשבת שנבזבז את זה על סתם פיגוע? את לא מעריכה אותנו נכון, זה לא מתאים לך, חמודה" אומרת לי ענת
"אני מחזיקה כעת בגופי את עשתורת, אשת בעל, אלת החיים והמין. וכשנשכב, גופו של הבעל וגופה של העשתורת, לעיני כל המצלמות, תשבר הבצורת, הארץ כולה תפרח…"
"וכולם יאמינו באלים הישנים…" אני משלימה את המשפט, מופתעת.

"הו, אמרתי לך שהיא מבינה עניין. עכשיו תגידי, מתחשק לך לחזור בך ולהצטרף אלינו, או שבעלי היקר יצטרף לטפל בך, כמו שטיפלנו במרן?" היא אומרת, לא יודעת שהיא לחצה על הכפתור הלא נכון.

אני מכוונת ולוחצת על הכפתור הנכון, הפעם, מכוונת ללב, והברק נורה לעברי…
אני נפרדת בראשי מהעולם, כשלפתע גוף מוכר מזנק לפניי, והברק פשוט ניתז ממנו, פוגע בחתן, או הבעל, או מה שהוא לא יהיה, ומפוצץ אותו לחתיכות.
אורי. הקללה שלו…ההגנה שלה כל-כך חזקה?

"לאאאאאא!!!!" צורחת ענת, ולפתע ענף שלם יוצא מהאדמה, מצליף באורי, מעיף אותו מהבמה מדמם. "את עוד תשלמי על זה ביוקר, לא תוכלו לנצח את הארץ הזו!" היא צועקת לי, ומתחילה לרוץ מהבמה. מאחורי, קרב כשפים מתחולל בין הכנענים והחרדים הצבאיים, וירי של כדורים משטרתיים מפיל מכשפים וחיילים משני הצדדים ללא אבחנה.
לא לוקחים סיכונים עם מכשפים.

אני רצה בעקבותיה, אסור לי לתת לה להימלט, אני פונה במסדרון ומגיעה לאולם המראות.
לכדתי אותה, מבוי סתום.
היא מסתובבת ומחייכת, ולפתע נעלמת, ומופיעה בכל אחת ואחת מהמראות.
השתקפות, זה בעצם סוג של צל, השתקפות של הנפש לפי האמונות שלהם.
פאק.
אני יורה כמו משוגעת, אבל מספיקה רק שתי יריות לפני שאחת מהדמויות מזנקת מהמראה, חובטת בראשי, וחומקת בחזרה למראה. אני מפוצצת את המראה לרסיסים, אבל דמות אחרת מזנקת ובועטת בי בחזה, מעיפה אותי על מראה אחרת, שנסדקת. אני מנסה לאחוז בנשק, רועדת, אבל ידיים יוצאות מהמראה, אוחזות בי חזק, מנסות למשוך אותי פנימה…

לעזאזל, אני לוחמת. לא הגעתי עד כאן כדי שכלה מזדיינת תהרוג אותי.
אני חובטת במראה הסדוקה בכל הכוח עם הנשק, יד נוספת יוצאת ממנה ותופסת אותו..

מאוחר מידי, אני בדיוק שומטת אותו, תופסת חתיכת של זכוכית בגודל כדור, ומושכת. הכאב מטורף, אבל אני נועצת אותו בכל הכוח ביד שאוחזת בי, וצרחה מרעידה את האולם. אני משתחררת מהידיים, שמפרכסות פתאום כולן, ואוחזת באחת מהן בחוזקה. היא מנסה לסגת חזרה אל תוך המראה, שולחת את ידה הבריאה באגרוף לראשי, ועוד אגרוף, ועוד אחד, ואני רואה כוכבים ודם…
אבל אני פה החיילת לשעבר.
אני מושכת בכל הכוח, ואז נועצת את חתיכת המראה, עמוק בליבה, ממלאת את שמלת הכלה באדום.
היא מביטה בי בעיניים האלו, הירוקות מידי, ומחייכת חיוך מוזר בזמן שהחיים מתרוקנים ממנה.
"אותנו אתם יכולים להרוג…אבל הבעל והעשתורת ירדפו אתכם…והם עוד יזדווגו…הם עוד…עוד…" היא מחרחרת ונשמטת, נעוצה אל הקיר במראה השבורה.

אני יוצאת משם, אוחזת בידי המדממת, מתאמצת בטירוף שלא לבכות, אבל אורי מביט בי, ואומר שהעיניים שלי נראות ירוקות.
אני מרימה אליו מבט מתריס, מרגישה מוצלחת באופן לא סביר, ואז אוחזת אותו בכוח ומנשקת. בכלל לא אכפת לי שמסביבנו, מפוזרות השאריות המדממות של שאיפות הכנענים.

אנחנו חוזרים לדירה שלי לקראת הערב, ואני עושה אותו ככה, על השולחן. אנחנו מזדיינים איזה פעמיים, לפני שהוא חייב ללכת, כי אות קין שלו יתחיל לדמם אם ישאר במקום אחד יותר זמן מזה, ואתם לא רוצים לדעת מה הדימום הזה גורם.

אבל לי לא אכפת. אני ישנה כמו בול עץ, וקמה בבוקר ערומה, מעשנת במרפסת ומבסוטה על החיים. אפילו הקקטוס שמשה נתן לי החליט לפרוח משום מה.
נראה כאילו החיים האלו סוף סוף החליטו לחייך אליי, אני חושבת ומשקיפה על הנוף.

ואז אי שם, באופק של העיר הדפוקה והבוגדנית הזו, הכיכר הצהובה הלכה והתמלאה בירוק.
פאק.