102 – השתלה – רומן קמבורג

השתלה
אסתי
אסתר פתחה את היומן. היום יום ראשון בשבוע. היום יש לה משפט, תיקון קטן של הרכב, קניות ו… פגישה רומנטית בערב. והמון, המון עבודה ביום הראשון בשבוע. אסתר קרמי ישראלית דור חמישי בארץ. משפחתה עלתה לארץ ישראל בסוף המאה התשע עשרה. מסיפורים ששמעה ממשפחתה אסתר זכרה שסבא וסבתא רבה שלה הגיעו כחלוצים מפולין ואוקראינה. התישבו במקום שבאלף שמונה מאות שמונים ושתיים קיבל את השם "ראשון לציון". מהתחלה הם רצו לחרוש ולזרוע אבל קודם היו צריכים ליבש את הביצות ולהילחם במחלת המלריה. מסיפורי משפחתה ידעה שהם חפרו את האדמה במקוש ובאת. הברון רוטשילד הנחה אותם לגדל כרמים. הם בנו בעיר יקב בשם "כרמל" והיין היה מעולה. בדירה של אסתר על הקיר תלויה תמונה משפחתית, גבר עם זקן וכובע אופייני לסוף המאה התשע עשרה, אשתו במטפחת ושמונת ילדיהם. בדרך כלל אסתר לא שמה לב לתמונה הזאת, התרגלה אליה, אבל היום עצרה מולה והרגישה איזה קשר בין הדורות ובין הזמנים.
אסתר, שנקראה בדרך כלל אסתי, מסתכלת על עצמה במראה ורואה דמות של אישה מזרחית לחלוטין. שיער שחור ומתולתל, מבריק מג'ל מיוחד, עיניים גדולות, גם הן שחורות עם מבט אנרגטי, אף ישר, צר. כנראה במשך מאה שנה הגנים התערבבו, והמראה המזרחי גבר על המראה האשכנזי. לא רק המראה גם האופי של אסתי היה חם כמו של רוב הצברים. למעט הדיוק בזמן שהיה כשל שעון שויצרי. הרבה שנים אסתי הגיעה לעבודה חצי שעה לפני תחילת העבודה ושום דבר, לא ילדים, לא נכדים, לא מחלות או בעיות במשפחה מנעו זאת ממנה.
אסתי עבדה כמנהלת של מחלקת נוירוכירורגיה בבית חולים מפורסם במרכז המדינה. הבוקר הזה לא שונה מהבקרים הרגילים שלה. בארוחת הבוקר אכלה אבוקדו ושתתה קפה עם קרקרים, לבשה מכנסיים שחורים צמודים, חולצה לבנה עם שרוול קצר, לקחה את הז'קט כדי שתוכל לשבת מול המזגנים. בחדרה שבבית החולים היא פתחה את הדואר האלקטרוני, דיברה כמה מילים עם הרופא התורן, מצאה בדואר את המכתב ממנו, מהידיד, כתבה תשובה וצרפה פרצוף עם חיוך. המכתב השטותי הזה שימח אותה. ככה במצב רוח מעולה היא התחילה את היום ואת שבוע עבודתה. ביקור מחלקה ראשון, ייעוצים, שיחות טלפוניות, התרוצצויות של בית חולים, הכל תפס אותה עד השעה אחת בצהריים. פתאם שקט ואסתי ישבה לשתות קפה. אבל כעבור דקה צלצל הטלפון.
"זה אשר. אני וגרג רוצים להיכנס אליך לכמה דקות. אפשר?"
אשר רופא שנים רבות, בכיר במחלקה, יד ימינה של אסתי, גרג דוקטורנט מניו-יורק. אסתי כבר רצתה לצאת אבל אשר ביקש רק כמה דקות והיא הסכימה. גרג למד עברית יום ולילה והתקדם מאוד, דיבר עם מבטא אמריקאי טיפוסי. אבל שיחות מקצועיות דיברו אתו באנגלית, ככה ביקשה אסתי.
"איך מתקדמת העבודה", -שאלה אותו.
"הכול נהדר"
"אסתי, אני אומר משהו, – התערב אשר, – אנחנו רוצים במחלקתנו לנסות להשתיל מוח, יותר מדויק ראש".
"מה? מה השטויות האלה? מאיפה הפנטזיות? זה מה שבאת לספר לי?" – אסתי כעסה ובקושי התאפקה מלומר דבר מה.
גרג העביר את מבטו מאשר לאסתי, וחזרה. אשר ישב קצת מתוח. לבוש בחולצה של בית החולים, בצבע לא ברור אחרי כביסות רבות נראה בין תכלת וירוק. בחזה על כיס החולצה כתוב "מחלקת נוירוכירורגית". ראשו של אשר בצורת ביצה ללא שיער מגולח לחלוטין.
אשר אמר: "בעזרת טיפולים בתאים והורמוני גדילה המוח וחוט השדרה יתחברו תוך חודש, מקסימום חודש וחצי. על סמך תוצאות על בעלי חיים. גרג כבר התחיל לכתוב את הפטנט".
גרג הנהן בראשו כסימן לתמיכתו.
"אל תשתגעו. ניתוחים כאלה לא מקובלים מבחינה אתית", – אסתי היתה עצבנית.
אשר לא נכנע: "וזה אתי אם ילד הולך למות וראשו בריא ונקי?"
אסתי מנסה לא להיכנס לויכוח: "אשר, הראש שלי במקום אחר עכשיו, תשחרר אותי, אני צריכה בעוד שעה להיות בבית המשפט".
"אני מוכן לשחרר אותך עם תנאי אחד, שגרג ואני נציג את הפרויקט קודם במחלקה ואחרי זה בבית החולים".
"תן לי לחשוב, זה פרויקט משוגע ובסוף אני אהיה אחראית עליו מול ההנהלה".
אשר וגרג יצאו מחדרה.
הפגישה הקצרה הזאת גרמה לאסתי התרגשות רבה. היא ישבה בבית המשפט כמו זומבי, חשבה רק על השתלת הראש. אסתי תכננה איך להציג את הפרויקט מול ההנהלה. הם בני אדם שקברו לא מעט רעיונות טובים. פתאום אסתי שאלה את עצמה: "מה אני כבר החלטתי להשתיל את הראש?"
רק בערב בפגישה עם שמעון היקר שלה אסתי שכחה את הפרויקט. היא שכחה את הכל. הרבה שנים לא קרה שגבר משך אותה ככה. והכי מעניין שאסתי פחות חושבת אל עבודתה. בדרך כלל היא שכלתנית ופחות רגשנית. עבודתה מעסיקה אותה רבות. "רגשות הם רגעיים הם נעלמים כמו מסך הערפל" חשבה לעצמה. אבל עכשיו היא נכנסה למלכודת של התאהבות ביחד עם התלהבות מהרעיון החדש.

סמי.
כאילו ברגע אחד עברו שבעה חודשים. אשר הציג את הפרויקט מספר פעמיים. אסתי קידמה אותו ותמכה בו בכל כוחה . גרג הגיש את הפטנט וחיפש משקיעים בחו"ל. פעם לפני פסח כשכולם ניקו וניקו קרו ביום אחד מספר מקרים. הפטנט הבין לאומי התקבל, וועדת משרד הבריאות החליטה להתחיל את הפרויקט וסכום כסף ראשון הגיע ממשקיעים.
בשלב ההתחלתי צריך סינון מועמדים לניתוח. בארץ מצאו מספר אלפים. אבל הקריטריונים לניתוח היו כל כך רבים שאף אחד מהמועמדים לא התאים לניתוח. אשר ביקש מאסתי להתגמש אך לא הצליח. הזמן רץ ולא היתה התקדמות בפרויקט. גרג חזר מארצות הברית ואסתי הזמינה אותו לחדרה כדי לשמוע מה חדש. שתו קפה.
גרג אמר ברוגע ובשקט: "נדמה לי שיש לנו מועמד ראשון".
"ואתה שותק! אנחנו הישראלים לא יודעים לחכות". גרג האמריקאי
הכניס את הדיסק למחשב והציג את המקרה.
"הוא אחד מקרובי המשפחה שלי, קוראים לו סם, סמי, הוא מניו ג'ירזי. עכשיו הסתכלו איך הוא מתאים לקריטריונים שלנו. מעבר לזה סמי הסכים לניתוח. גם המשפחה יכולה לשלם כמעט חצי מעלות אישפוזו ושיקומו…"
ההמתנה של שני הצדדים היתה די ארוכה. גם הרופאים וגם סמי חיכו לתורם מתאים. גוף שיתאים לראש של סמי.
סמי כל חייו היה רתוק למיטה. ראשו צלול וחכם וגופו משותק לחלוטין. אימא עשתה בשבילו הכול, הזמינה מורים, מסז'יסטים , פסיכולוגים, פיזיותרפיסטים הביתה. כבר שנים רבות שזיק, בחור גבוה עם ידיים חזקות, עושה עיסויים לסמי פעמיים בשבוע. הם דיברו הרבה במיוחד לפני ואחרי עיסוי. זיק היה החבר הכי טוב של סמי. תמיד אחרי שזיק הלך אחרי כל עיסוי סמי חזר וחזר על השיחה שלהם, התרגש והתרשם מחוכמתו של המסז'יסט.
ביום בלתי נשכח זה זיק לא הגיע. באיחור של חצי שעה נכנסה לחדר בחורה כהת עור. התנצלה, אמרה שזיק טס דחוף לפלורידה מפני שמישהו במשפחתו נפטר.ואמרה שהיום היא מחליפה את זיק. שמה דיאנה סמית. כאילו חשמל עבר בגופו של סמי כשדיאנה התחילה את העיסוי. זאת היתה הרגשה כל כך חזקה וחדשה שלא ידע כמותה אף פעם בחייו. אותו דבר הרגיש בעיסוי השני של דיאנה. סמי חיכה לעיסוי הבא שלה בכיליון עיניים. אבל הגיע הזמן שזיק חזר ודיאנה סיימה את תפקידה. דיכאון כבש אותו עד כדי מחשבות לשים קץ לחייו. כבר מספר חודשים הוא חשב איך לעשות את זה. עד שביקר אותו דוד גרג. דודו סיפר על הפרויקט ולא הספיק לסיים כשסמי הסכים לניתוח. בסופו של דבר כעבור זמן רב סמי ואמו נחתו בנתב"ג.
כמעט שלושים שעות נמשך הניתוח בביצוע של ארבעה צוותים של כירוגים. זה הצליח ! הצליח! כעבור חמישה חודשים אחרי שיקום סמי עמד על רגליו.
עיתונאים הסתובבו סביב ובתוך בית החולים. ובערב ברוב ערוצי הטלוויזיה הבינלאומיים שידרו את הסנסציה של המאה. הבן אדם הראשון עם החלפת גוף. מה שעניין את סמי, לראשו שלו ולגוף הזר, זאת רק דיאנה סמית, בחורה מניו יורק. הוא רק חיכה לרגע השחרור מבית החולים כדי לחזור עם אמו הביתה.

דיאנה
אחרי גירושיה היא גרה עם בנה בהארלם. היא המשיכה לעשות עיסויים. היא זכרה את הסיפור עם סם. תחושת הבטן שלה אמרה שהוא התאהב בה, אבל היא הבינה שהיא לא יכלה לעזור לו. גם היחסים עם בעלה באותו זמן התישו אותה לגמרי. בביקור אחרון דיאנה נישקה את סמי ורשמה בעט על כף ידו את מספר הטלפון שלה. הוא אף פעם לא התקשר אליה.
בדרך כלל בערבים דיאנה ישבה מול הטלוויזיה. בנה ישן, היא לקחה כוס קפה וישבה בכורסה הנוחה. בחדשות שידרו על השתלת הראש הראשונה בעולם. פתאום דיאנה זכרה את סם. חבל שאין לה את מספר הטלפון שלו. היא הגבירה את הקול ו… וכמו מכת חשמל… כן, כן, זה סמי הוא בן האדם הראשון עם גוף חדש. איזו הפתעה, איזה שמחה!!!
באותו דקה סמי הלך בחוף הים בתל אביב. הוא הלך בלי נעליים, גלים קטנים הירטבו את הקרסוליים. המים היו מאוד חמימים. סמי למד כמו תינוק את כל הדברים הפשוטים. הוא הסתכל על האצבעות שלו אבל האצבעות היו של בן אדם אחר. הוא למד איך להשתלט עליהן. הוא למד ללכת. השמש שקעה כל שניה וכמעט נגעה בקו האופק. קבוצת נערים תפסה את דקות האור האחרונות, הם המשיכו לשחק בכדור רגל. הכדור פתאום התגלגל לכיוון הים והיה ליד סמי. הוא לא עשה את זה בחייו אבל עכשיו ברגל ימין בעט בכדור ושלח אותו חזרה לכיוון הנערים. הבעיטה היתה טובה, הכדור נפל ליד השער של המגרש. הנערים צעקו משהו. השמש נגעה בים, בעוד מספר דקות יגיע חושך מוחלט. סם הלך חזרה למלון. על ידו נשמעה מוזיקה והיה קצת אור, זה בית קפה עם נוף אל הים. סמי החליט להיכנס. הזמין בירה. הטלפון שלו צלצל. זאת היתה אמא. הוא לא ענה והתחיל לשתות בירה. כל זה, חוף הים, עצמאות, בעיטה בכדור, בירה בבית קפה, דברים חדשים בשבילו שהביאו אותו לאופוריה גדולה. הוא שתה ונזכר בסיכום הרופאים, מוחו התחבר טוב עם חוט השידרה של התורם, הבדיקות תקינות. הכל מצוין. הדריכו אותו איך להתנהג, איזה תרופות לקחת. מתי לעשות בדיקות.
בהחלט הכל הסתדר טוב. רק דבר קטן וחשוב לא מסתדר. אחרי הניתוח הוא לא מרגיש את עצמו כמו סם רגיל ושלם. הוא לא יכול להבין את ההרגשה הזאת. והוא לא יכול לספר על זה לאף אחד, לא לגרג, לא לאימא, לא לפסיכולוג. אולי… אולי לדיאנה. הקשר הנפשי אתה המשיך. מאותה דקה שהיא רשמה את המספר הטלפון שלה על כף ידו סם זוכר אותו. בעבר הוא רצה להתקשר אבל ביטל את זה ודחה מפעם לפעם במשך שנים. עכשיו הוא מוכן. סמי הלך בחזרה למלון. הוא חשב גם על גופו ה"ישן": "מה הם עשו איתו? שרפו? פרקו לאיברים?" הוא החליט לשאול את גרג. ו…הטלפון שלו צלצל. אמא אמרה שיש אישור לחזור הביתה לניו ג'רזי. בהתרגשות רבה סם ניסה לרוץ ונפל על החול. הוא עדיין לא שלט בגופו מאה אחוז.
כעבור שלושה ימים הם טסו חזרה. אימא נרדמה על ידו. סם ישב ליד החלון והסתכל למטה על העננים הדומים לשמיכה עבה ולבנה. במרווחים הבודדים בין העננים נראו חלקים של יבשה ומים. הוא חשב: "למה עדיין לא התקשרתי אליה? וענה לעצמו –כי לא הייתי בטוח בהצלחת השיחה".

היה יום ראשון. בנה של דיאנה נירדם, היא גם נימנמה על הספה. הטלפון צלצל בעוצמה. דיאנה שכחה להעביר אותו לשקט כפי שעשתה תמיד.
"היי, זה סם".
"שלום, איזו הפתעה! אני שמחה מאוד, מאוד!!! ראיתי אותך בטלוויזיה. הבן אדם הראשון בעולם עם גוף מושתל. לא יודעת איך לתאר".
"כן, זה אני. איפה את גרה? אני בניו יורק עכשו".
"הארלם, לנוקס אבניו צמוד לסנטרל פארק".
"אני יכול לבוא? רציתי לספר לך המון דברים".
" סמי, יקירי… בטח… רק, אם אפשר לא עכשיו. אמא בדרך אלי. אני חושבת…"
דיאנה לא הספיקה לסיים את המשפט סם כבר סגר את הטלפון. היא נסתה להתקשר אליו מספר פעמים אבל הוא לא ענה.
סם באותו זמן הלך לאט לאט כמו זקן בטיילת על ההדסון. " היא מזמן לא לבד, היא לא יכולה להיות לבד… ואני, אידיוט, מפנטז משהו… רציתי לספר לה על האהבה שלי אליה… על הרגשות והספקות שלי… גוף חדש… לב חדש… רק עולם ישן… ישן ואדיש… את העולם מעניינות רק סנסציות… וגם זה לא להרבה זמן…"
סם עמד ליד הגשר. היסתכל סביבו. לא היו אנשים בקרבתו. הוא קפץ למים האפורים והקרים של הנהר.