מאחורי בניין המועצה, במרכז הגדר החלודה המקיפה את מחסן הנוי ומגרש הגרוטאות ניצב עץ מוזר. איש לא ידע להגיד בברור איזה עץ זה מבחינה מדעית ומה מקורו. ואם להודות על האמת לא רבים הטריחו עצמם לתהות על קנקנו של אילן זה שנראה כמו הכלאה בלתי אפשרית של זית באובב ושדה נרקיסים. וותיקי הישוב קראו לו "העציץ של אשת הלורד".
בניין המועצה, כך מספרים, היה מבנה הקבע הראשון בישוב, ובלט בנוף הכפרי של הימים הרחוקים ההם, כיאה לביתו של לורד מכובד. הלורד והליידי שמאסו בחיי הנהנתנות החלולה של האצולה הישנה החליטו לנסות ליצוק תוכן אחר לחייהם ולנסות להגשים את יעדם. אנייתם עגנה בחוף שנראה חולי ושומם פרט לכמה רמשים מופתעים בעלי צבטות כתומות, חופן עצי דקל וטלאים טלאים של חבצלות החוף. המשלחת המוזרה ניצבה על החולות הבוהקים, הגברים מנסים לשמור על ארשת מכובדת מזיעים בכבדות אך ללא אומר בחליפותיהם ומגבעותיהם, ואילו הנשים מנפנפות על עצמן בקדחתנות, פניהן מוסתרות במגבעותיהן המהודרות ובשמשיות תחרה הקטנות.
הלורד הוציא מן הסירה בקבוק ריק של יין פורט עתיק ומשובח. ברב טקסיות הניח את הבקבוק על החול וסובב אותו בעצמה רבה. הבקבוק הסתחרר זמן מה ניגף מדי פעם מן הצדפים ומשמיע צלצולים חדים מחשב להתנפץ לרסיסים, אחר האט ועצר פיו מורה אל כיוון כל שהוא הלאה משם אל פנים היבשת.
"הביאו את התותח והציבו אותו כאן" פקד הלורד. קבוצה של אנשים בבגדים מזוהמים, הוציאו וגררו מאחת הסירות השכנות, תותח ימי ישן ומסורבל. בעמל רב ובצעקות, הציבוהו לבסוף לשביעות רצונו של הלורד. "טען!" פקד קצרות, והאנשים טענו את התותח בפגז עגול כבד וחלוד. "אל המטרה!" קרא, עומד זקוף, כמו היה מפקד על צי אדיר של ספינות מערכה. האנשים החלו מסובבים את החוגות בגוף התותח עד אשר קנהו נטה בזווית של 55 מעלות. הלורד הצל על עיניו בידו נוטע רגליו בקרקע כימאי ותיק ורעם "אששש!".
אחד האנשים, הצית פתיל קצר בבסיס התותח ורץ יחד עם האחרים בבהלה, לתפוס מחסה מאחורי הסירות. התותח נבח ברעש מחריד, יורק בזעם את תוכנו אל השמים. הפגז שרק במעופו, מותיר אחריו שובל של אש ועשן, תותח מהביל חצוי במדויק לשניים, אנשים מבועתים ולורד אחד קורן מאושר. הוא בחן את נתיב הפגז באמצעות משקפת, רשם דבר מה במחברותיו ואחר אמר לקבוצה מבלי להפנות מבטו אליהם "קדימה, אל עבר העתיד!".
משהגיעו לבסוף אל יעדם חשו כולם הקלה והתרגשות מאשר נגלה לעיניהם. מסתבר שהפגז ריסק סלע שהיה נעוץ בפיו של מעיין. המים המתוקים בעבעו מעלה אט אט נאגמו לברכה טבעית קטנה ממנה המשיכו לזרום הלאה כפלג צהבהב.
רוח פיוטית נחה על הלורד והוא מלמל בעיניים בורקות "באגרוף ברזל ניפץ סלעי מחלוקת להזרים מים חיים לשדותיו ויניבו תקוה שלום ואחוה".
הליידי שהייתה מעשית יותר הביטה בו ממושכות וקמט דאגה בפניה "אבל ממה נתקיים כאן?"
"אל דאגה " ענה בביטחון לוקח את ידיה בידיו "מטהו מגן ומורה דרך אל הטוב בעולמו" אמר כמו היה זה חלק מתפילה.
הם בנו את ביתם בסמוך למעיין במו ידיהם. כל השכנים הטו שכם והמלאכה נשלמה במהרה. הם חילקו את כל רכושם ורב בגדיהם בין כולם כך שאיש לא חסר דבר. כל אחד תרם לחברו כפי יכולתו וניסיונו.
הלורד היה איש ספר ופחות איש עמל וניחן בשתי ידיים שמאליות. אולם את אשר החסיר ביגע כפיים השלים בארגון, ניהול וגישור בעניינים שונים. במהרה קנה לו מעמד של כבוד בין יושבי הסביבה. הליידי הייתה רופאה, מוסמכת ומוכשרת מאוד. בתחילה קיבלה חולים בחדר האורחים בביתם אך בהמשך הוקמה מרפאה קטנה מעברו השני של הבית באמצע הרחוב הראשי ההולך ומתהווה. היא גם יסדה יחד עם עוד נשים מן הישוב את מה שהחל כארוחת ערב משותפת ואחר כך הפך לבית עם שבו העלו הצגות ונערכו ארועים. הישוב הקטן צמח והתפתח וניבנו בו גם בית ספר גן ילדים ומכולת שבה יכולת להשיג מוצרי מזון כלי עבודה ואפילו תמרוקים.
הלורד אהב מאוד חידושי טכנולוגיה והמצאות. הוא הקים לעצמו מאחורי ביתו מחסן עץ שבו ישב בכל שעת פנאי שהייתה לו, והיה עוסק בהמצאות שאסף. את המחסן נעל באמצעות מנעול מיוחד שהיה שייך לאמן אשליות מפורסם. את המפתח ענד דרך קבע על שרוך עור סביב צווארו מתחת חולצתו. עם חלוף הזמן בילה הלורד יותר ויותר בתוך המחסן. הוא האמין שכדי להפוך חקלאות לענף רווחי חייבים לשחרר אותה ממגבלות סוג הקרקע והאקלים. מומחה בעל שם שלח לו בדואר מכונה שיעילותה הוכחה לטענתו ביצור דשן מיוחד המאפשר לך לגדל כל יבול בכל זמן על כל סוג קרקע. הלורד הנרגש רץ כאיילה שלוחה במעלה הרחוב עד המחסן שלו, הבריח את הדלת מאחוריו וקרע את האריזה כמו זאב מורעב. אריזת הקרטון לא נכנעה בקלות ושמרה על סודה בחרוף נפש רגעים מספר עד אשר הגיעה לקצה גבול היכולת הקרטונית והתפוקקה מפזרת לכל עבר ברגים צינורות וחלקי מתכת ופלסטיק שונים.
"אוי לי" קרא פורש ידיו לפניו בחוסר עונים לנוכח המהפכה המפוארת שיצר. מן התקרה נחת עליו דף לבן מכוסה משני צידיו בכתב קטן כחול ובשירטוטים טכניים מסובכים. הוא הניח את המסמך על שולחן הזכוכית המגדיל כיתוב הפעיל את מתג האור וסובב את החוגה עד שהכתב היה קריא. יותר נכון אמור להיות קריא למלומד המדופלם שכתב אותו לאימו ולקומץ מחבריו הקרובים ביותר.הלורד רתח מזעם. הוא שלח מספר מברקים בהולים ותקיפים אל המומחה ודרש הוראות מפורטות וברורות יותר להרכבת המכונה, אך ללא הועיל, כל תשובה לא באה.
המומחה היה אותו זמן בשליחות חשובה מעבר לים ומכתביו של הלורד נערמו על סף דלתו לשביעות רצונו של החתול שמצא אותם נוחים למדי.
לאחר כמה ניסיונות כושלים להרכיב את המכונה זנח הלורד את גולם המתכת שיצר נעל את המחסן ופנה לעיסוקים אחרים.
הליידי שהייתה טרודה ממילא במרפאה ובחיי הישוב נאלצה לקבל על עצמה גם את הטיפול בעסקיו של הלורד בזמן שהסתגר במחסן שלו. היא לא אמרה מילה בנושא ולא התלוננה אולם הדבר החל ניכר בפניה ובהתנהגותה. בכדי לשמח אותה הזמין לה הלורד עציץ של צמח מופלא שסופר עליו שהראג'ה האדיר של המזרח יצר בעצמו באמצעות שיקוי שרקח.
הצמח שהגיע אל ביתם לבסוף היה ירקרק ונחמד למראה אך לא מיוחד בשום אופן. עד אשר הליידי שמה לב לתופעה משונה:
מדי פעם, כאשר הצמח היה צמא היה בוקע ממנו לחשוש רפאים. לאחר ששתה דיו היה גזעו מסתעף ועל ענפיו השמוטים היה מופיע פרח מרהיב המפיץ סביבו צחנה דקיקה.
באי הבית השונים החלו מדירים רגלם ממנו ובישוב החלו מבצבצות שמועות ורכילויות על בני הזוג שעד לאותה עת היו חסינים בפני רעות שכאלה. הליידי שהבינה את פני הדברים ביקשה מהלורד להוציא את העציץ מן הבית, ולשכנו אחר כבוד במקום אחר.
הוא שיכן את העציץ המפיץ במחסן וניהל תכתובת חריפה עם המלומד ששלח להם אותו. האיש טען בחום שהאשם כנראה באופן הטיפול בצמח ובסביבתו.
הלורד השיב לו על כך בחרפות ואיומים אך לבסוף חזר בו התנצל והניח לנושא לבקשת הליידי.
תחת זאת הוא נטע גן של ורדים מול ביתם ובמרכזו הציב שעון מיוחד, שכלקח עבר הגיע בשלמותו, והיה העתק מדויק של שעונו של קפטן האבהאד.
הימים החלו נעשים קודרים עת הדי המלחמה הגדולה החלו נשמעים קרובים מתמיד. וועד הישוב החליט לסייע לכוחות הלוחמים בפיצוץ גשר רכבת האספקה של האויב שעבר מעל הנחל שלהם במרחק מה מן הישוב. הזמן לביצוע הפעולה נקבע ללילה גשום אחד שבו ידעו שהרכבת תהיה עם השמירה הדלילה ביותר.
כיוון שהיה לו הניסיון הצבאי הרב ביותר פיקד הלורד על המבצע. הם צעדו בחשאי באפלה ובגשם שוטף הניחו את מטעני הנפץ על הגשר והמתינו לבוא הרכבת.
האויב שלא צפה בעיות מיוחדות בנתיב זה ורצה לחסוך בכח אדם לטובת תפוסה מלאה של מטען, הותיר את נהג הקטר לבדו עם הוראה חד משמעית לטוס במלוא הקיטור ולא להתעכב בשום אופן.
הלורד סחב על גבו את מתקן ההפעלה ומנסה כמיטב יכולתו להצפין את הקבל הנמתח ממנו לעבר הגשר. לפתע נסתבך הקבל בסלע ולא ניתן היה לשחררו. הלורד אימץ את שריריו ומשך ובהחלטה של רגע הזדקף מלוא קומתו כדי להיעזר במשקל גופו. בהרף עין גורלי זה הוסטו לפתע העננים ואור ירח מלא ובוהק גילה את הלורד. נהג הקטר ראה אותו, הבין שדבר מה אינו קשורה, וקפץ אל הלא נודע מן הרכבת הדוהרת. הלורד הפעיל את המטען וזינק הרחק ככל שיכול. הגשר ועימו הרכבת שהיתה עמוסה תחמושת התפוצצו ברעש אדיר מעיפים באוויר חלקי מתכת מעוותת סלעים ועפר אשר בתורם נפלו ארצה וסתמו את ערוץ הנחל. הגשם לא פסק במשך ימים רבים ובסופו של דבר הישוב הקטן הוצף כליל והתושבים נאלצו לנטוש את בתיהם.
שרידי בתי הישוב, ובהם ביתם של הלורד והליידי, התגלו שוב רק אחרי שנים רבות בהן היו משכן לדגים וצפרדעים. כחלק מהכשרת השטח לנטיעת פרדסים הוחלט על ניקוז ויבוש חלק אחד של הביצה וחלוקתו לנחלות בעוד חלקה השני ישמש להשקייה ולנופש.
כשיבשו המים וניגלו בתי הישוב הוחלט לבנותו מחדש.
כילדים בני הדור השלישי למייסדים מחדש היתה סביבה זו בה גדלנו קרקע פורייה להרפתקאות רבות כיד הדמיון הטובה עלינו.
אני זוכר שאהבנו מאוד לשחק בשרידי גרוטאת הקטר העתיק שהציצה מתוך תלולית העפר התוחמת את חלקו הצפוני של האגם. בהתאם למה שהחליט מנהיג המשחק אותו יום היה הקטר גם אניה חללית גורד שחקים או טירה של מכשפה. לא תמיד היתה תמימות דעים בין הילדים על איזה משחק לשחק ובאיזה אופן.
כאשר איש לא היה מוכן לוותר היו נוצרות קבוצות ניצים שנלחמו ביניהן על גרוטאת הקטר החלודה. רב הקרבות התנהלו במשובת נעורים ומבלי להזיק אחד לשני והסתיימו בשחייה משותפת באגם ואכילת אבטיחים. כל הילדים הבינו היטב שיש יותר יתרונות למציאת המשותף מאשר פלגנות וריבים. אחד צייר אחר ניגן אחת בנתה מתקני משחק ואחרת הקימה את תנועת הנוער הראשונה בישוב.
ובכל זאת נחרט בזכרוני מקרה אחד שבו לא הכל התנהל על מי מנוחות עד אשר נאלצתי לנוס על נפשי. אותו היום שיחקו בקטר את משחק גורד השחקים קבוצת ילדים שלא היו ממעגל החברים הקרוב שלי.
מהר מאוד השתעממתי ממיעוט האפשרויות שגורד שחקים מציע וביקשתי להופכו לספינת שודדי ים.
הדבר לא נשא חן בעיני אחת הילדות שהצביעה עלי וקראה "תיפסו את הספן הקטן נלמדו לקח!". מיד זינקו לעברי כמה נערים חסונים ואני פתחתי במנוסה כל עוד נפשי בי. רצתי והשגתי מרחק מהם עד אשר דבר מה הכשילני ומעדתי תחתי. היה זה מפתח ברזל מיוחד כרוך על רצועת עור מרופטת. הכנסתי אותו לכיס מכנסיי והמשכתי לרוץ.
חבורת הפרחחים החל להשיג אותי וכבר החלו להתפצל בניסיון לאגף אותי בתנועת מלקחיים. השמש החלה שוקעת ואנו כבר הגענו אל הרחוב הראשי. הצלחתי לאבד אותם לרגע בסמוך לחנות הירקות ומיד הפכתי פני ורצתי אל עבר בניין המועצה. החלטתי למצוא מסתור בעץ שמאחורי הבניין שהיה לי ידיד ותיק. טיפסתי אל צמרתו קורע את בגדי ונשרט תוך כדי מעשה ונחבאתי חסר נשימה בינות עליו וענפיו הסבוכים.
כאשר התרחקו ונמוגו לבסוף קולות הנערים נשמתי לרווחה ונשענתי לאחור על שקע בגזע העץ.
הרגשתי דבר מה קורס תחתי נפלתי פנימה משתטח על לוח עץ ירקרק. באור הדימדומים מלעלה יכולתי להבחין במנעול הקבוע בלוח. כנראה היתה זו דלת ישנה שנבלעה בתוך העץ. בלי לחשוב הרבה הוצאתי את המפתח וסובבתי אותו בתוך המנעול העתיק. כנראה שלשון המנעול היתה הדבר היחיד שנשא את משקל הדלת ומשקלי וכך קרסתי שוב למטה. הבטתי סביב וראיתי שאני ניצב במרכזו של חדר קטן עמוס מכשירים משונים, שרידי עציץ ששורשי העץ ביקעו והמון המון חרוזים קטנים משוננים, הנוצצים באור השמש השוקעת, הבוקע מלמעלה.
מחברת עבה וחומה עם דפים מרוטים ניצבה על השולחן הקטן. נשפתי אבק מעליה ועלעלתי בה.
תוך כדי עיטושים אדירים יש לומר.
הייתה זו מחברת המחקר של הלורד.
הוא נהג להוסיף לתאורי המחקר שלו ציטוטים משונים לא תמיד עם הקשר ברור.
איש ספר ללא ספק.
בתום תעוד של מספר ניסויים כושלים במכונה שהפיקה כתוצר לוואי את היהלומים כתב כך:"שוב יהלומים של חוסר וודאות. העבודה הזאת גובה מחיר יקר. עכשיו אני יודע לבטח את שעלי לעשות למען האהבה".