השנה היא 2035. צה"ל עדיין שריר וקיים, מכוניות מעופפות עוד לא נכנסו לייצור מסחרי המוני והסניף האחרון של "זיכרונעים" עמד בפני סגירה.
הקונספט של "זיכרונעים" הוא די פשוט: אתה נכנס לאיזה סניף שתרצה של הרשת, נותן כמה פרטים על היום או הרגע שהיית רוצה לחיות בשנית, המערכת במשקפי המציאות המדומה מתחברת למוח שלך ומפשפשת שם עד שהיא מוצאת את הזיכרון הרלוונטי והופ – אתה יכול לחוות אותו כמה פעמים שרק תרצה, רק ב- 99.90 ש"ח לשעה, ט.ל.ח. ההתפתחות המואצת בתחום מדעי המוח אפשרה לזה לקרות: טכנולוגיה מתקדמת, שעד אז הייתה מוגדרת כעתיד רחוק, פרצה סוף כל סוף את השוק, והחברה הראשונה שהשכילה להבין את החשיבות של העניין – ואת הכסף שנמצא בו – הייתה "זיכרונעים".
בהתחלה זה היה הרבה יותר יקר, ורק העשירון העליון יכול היה להרשות לעצמו חוויה בלתי נשכחת – באופן מילולי. נשים עשירות עם כלבים זעירים בתיקי מעצבים, אנשי עסקים חשובים בחליפות מעונבות, ילדים מפונקים עם מתנות מוגזמות ולחיים נפוחות מחשיבות עצמית, כולם מיהרו לרכוש את הטכנולוגיה החדשה, והשמועה התפשטה כמו אש בשדה קוצים. מעל קוקטיילים ורודים ומבעבעים, במעליות שקופות בבניינים גבוהים, על שפת הבריכה בבגד ים זעיר או בלאונג' רחב-הידיים של המחלקה הראשונה, הדיבור על משקפי הפלא שהחזירו אותם לרגעי ההתעשרות, לרולקס הראשון או, לפעמים, לאהבה הראשונה, לא פסק לרגע. וכך, אחרי ש"זיכרונעים" עשו את המכה, הטכנולוגיה כבר נהייתה יותר נגישה, והמחיר – בהתאם. סניפים צצו בכל פינה כמו קופיקס אחרי הגשם, ו"זיכרונעים" הפך לבילוי לגיטימי עם החבר'ה, או ישיבה שבועית עם החברות מהתיכון. אחיך הגדול בחו"ל? אין בעיה! הנה הפעם ההיא שעשיתם קידוש כולם ביחד, מסביב לשולחן שישי, עם ריח החלה הטרייה והאוכל על הפלטה, בזמן שאמא מסתכלת על שניכם באהבה. מתגעגעת לחבר שסוגר 21? שטויות! הנה הפיקניק הרומנטי לאור הירח שהוא לקח אותך אליו כשחגגתם שנה, עם טיפות טל עדינות על הדשא ושמיים זרויים כוכבים-כוכבים. מתבאס על תקופת המבחנים ולא מסוגל לחשוב על כלום מלבד סטטיסטיקה א'? צא מזה, גבר! הנה הפול מון פארטי מהפעם בה היית בתאילנד עם החברים – אתה יכול לראות את הצבעים הזוהרים על הפנים שלהם, להרגיש את המוזיקה מרעידה לך את הגוף ולאחוז בידה של הבחורה איתה אתה רוקד כבר שעה וחצי. על החלק בו הלכת איתה לשירותים אתה יכול לוותר. אבל היו גם סיפורים יותר כבדים מזה. שחקני כדורסל בכיסא גלגלים נכנסו מבעד לדלתות וביקשו להתרפק על העבר, להיזכר בסל שהכניס אותם להיכל התהילה; הורים שכולים עם תמונה דהויה בכיסם, שהגיעו בפנים חיוורות בעקבות המלצה, ורצו רק עוד קצת זמן עם הבן שנהרג במלחמה. כל רגע נחשק, כל רגע זוהר, כל רגע מרגש, מלנכולי או משמח, נשלף בתוך כמה שניות, והחוויה הייתה כל כך מציאותית שלפעמים משתמשים בכו כשהם הסירו, לבסוף, את המשקפיים.
אבל דברים החלו להשתנות.
במקום פעם בחודש, במקרה הטוב, במהרה החלו אנשים לבקר על בסיס יום-יומי בסניפים, ותוך זמן קצר כבר בילו שם שעות, עד שעת הסגירה. לקוחות התמכרו לזיכרונות הישנים שלהם, והיו כל כך עסוקים בהם שכבר לא מצאו זמן ליצור זיכרונות חדשים. המשקפיים החליפו את הקוק, המדומה החליף את המציאות. וזה פגע בכולם – בלי הבדל של מעמד, גזע או דת. מה הטעם להשקיע בעתיד, כשאתה יכול לחיות העבר מתי וכמה שרק תרצה? היית יכול ללכת ברחוב – דין פלורנטין כדין הרצליה פיתוח – ולראות את הנרקומנים של "זיכרונעים": מבט חלול ורדוף בעיניים, רזון חולני, ראש מוטה קצת למטה מכובד משקפי המציאות המדומה. או פשוט מהמציאות; תביעות מצאו את דרכן למשרדי החברה, והחלו להיערם עם כל יום שעבר; אנשים מחו וצעקו "הונאה" על גבי הדפים הלבנים של הרשתות החברתיות, מעוררים הדים ודיון ציבורי נרחב; והתקשורת, זו שהיללה את המוח היהודי, ששיבחה את האקזיט והייתה בהיי מהטק, הפנתה להם לבסוף עורף, וכבר לא הייתה בעדם.
וכך, תוך שנה, באותה המהירות שבה המריאה החברה – כך היא גם נפלה. ממצב בו קיימים שמונה סניפים לפחות בכל עיר ממוצעת, עשרים במטרופולין גדולה ואחד או שניים בישובים מרוחקים, הכריזה החברה על פשיטת רגל, סגרה סניף אחר סניף, פיטרה מאות ואלפי עובדים והפכה שם נרדף לחמש עשרה דקות של תהילה. היזמים, שהסתמכו על השקעות נוספות מהמזרח וקניות בכמויות מסחריות מהמערב, ברחו לחו"ל וניהלו משם את עסקיהם הנותרים כשהבינו שאם לא יימלטו בזמן, באופן אירוני, לא יישאר מהם זכר. כך קרה שהסניף האחרון של "זיכרונעים", שנמצא בתל אביב על פינת הרחובות יהודה הלוי ואלנבי, היה שומם כבר במשך כמה שעות. גרפיטי מכוער כיסה את הכניסה, שעוטרה בהודעות נאצה שנתלו על הדלת וקבצן שבהה בעוברים ושבים. למראית עין, יכולת לחשוב שאתה נכנס למאורת סמים. ויש שטענו שזה בדיוק המצב.
אך ברגע שנכנסת למקום, גילית כי יש אמת במשפט "אל תסתכל בקנקן אלא במה שבתוכו". המקום היה מפתיע בפשטותו, וזו בדיוק הייתה הכוונה של החבר'ה שחשבו עליו. דלפק לבן, קירות לבנים, רצפת שיש מבריקה ומסנוורת. מתחת לערך של "מינימליזם צעקני" במילון, אם היה כזה בכלל, הייתם יכולים למצוא תמונה של סניפי "זיכרונעים". והרי איזה עוד מקום יכול להצהיר על עצמו שסיפק את הדרישה הפשוטה ביותר בדרך המורכבת ביותר? רכיבה על גלי הנוסטלגיה כבר הפכה מזמן לספורט אולימפי, ו"זיכרונעים" סיפקו את חדר הכושר החדשני ביותר בתחום. גם התאים הפרטיים שהוקדשו לחוויה בהקו בבהירותם. ספה לבנה, פשוטה, ולידה שידה לבנה, עליה נחו משקפי המציאות המדומה השחורים, מחכים לאדם שיפעיל אותם. וקופסת טישו קטנה ופשוטה. למקרה הצורך.
אלכס, המפעיל בסניף, היה חייל משוחרר עם יותר מדי זמן פנוי ומעט מדי כסף בכיס. אם הייתם אומרים להורים שלו שכשהוא יגדל הוא יתעסק במוחות של אנשים, הם היו צוחקים לכם בפנים, ואומרים שלפני שדבר כזה יקרה, יבטלו את המלחמות בעולם. אבל זה מה שהוא עשה. אחרי שלוש שנים בתפקיד עורפי, חצי שנה במזרח הרחוק ויומיים שלמים של רביצה בבית, הוא מצא את עבודת חלומותיו – שכר מינימום, התעסקות מועטה-עד-בלתי-קיימת עם אנשים וכמה תשחצים שהוא רק רוצה לפתור.
עד שהדלת נפתחה באותו רגע, אלכס היה שקוע לחלוטין בסודוקו בינוני עד קשה. היחידים שנכנסו מבעד לדלתות באותו השבוע היו הומלס מבולבל ויזם נדל"ן שהתעניין בנכס. אור השמש סנוור אותו רק לרגע, עד שהתגלתה בפניו בחורה צעירה, בערך בגילו, עם שמלה אדומה מנוקדת ומגפי דוקטור מרטינס שחורים וגבוהים שגרמו לה להיראות קצת כמו חיפושית. היה לה מבט מבולבל כאשר הסתכלה על הטלפון הנייד שלה ושוב מסביבה, כאילו לא בטוחה לאן היא הרגע נכנסה. היא עמדה שם, סורקת במבטה את הלובי עם עיניים מצומצמות. אמנם הסניף עצמו היה חדש לחלוטין, אך נפילתה הפתאומית של החברה הטילה פן מסוים של חשיכה על המקום. זה, והפסקות החשמל הקצובות שהתרחשו כל שלוש שעות כמעט. לאחר דקה שנמשכה כמו נצח, התקדמה אליו הבחורה בהחלטיות, הניחה 100 ש"ח על הדלפק ואמרה "אני צריכה שעה". אלכס הביט בה בבלבול, אבל החל בתהליך הרגיל של שאלות מכווינות. הוא החל לשאול בקול מונוטוני והזין תוך כדי את הפרטים למערכת: מתי זה קרה? בוקר או ערב? בבית? בחוץ? היה חם או קר? כמה שיותר פרטים וככה המערכת תמצא את הזיכרון בדרך המהירה ביותר.
"זה היה ב-29 באוגוסט, בשעה 15:30 בצהריים בערך. היה חם, אבל הייתה גם רוח נעימה בחוץ, נדמה לי. לא ממש יצאנו מהבית. ביליתי סוף שבוע מקסים אצל חבר שלי, עד שהתחלנו לריב ובסופו של דבר נפרדנו."
אלכס שוב היה מבולבל. "רגע, אז את רוצה שאני אשחזר לך כל מה שקרה עד שנפרדתם?"
"לא," השיבה "הפרידה. אני רוצה לחיות מחדש את הפרידה."
בעיקרון, המדיניות של "זיכרונעים" אסרה על העובדים לשאול שאלות אישיות אלא אם כן זה היה באמת הכרחי. אבל אלכס לא יכול היה להתאפק, וגם ככה לא שילמו לו מספיק, וגם ככה המקום היה על סף סגירה, ולעזאזל, שום דבר מעניין לא קורה שם אף פעם. "למה?" שאל אותה.
היא לקחה נשימה עמוקה, כאילו שמעה את השאלה הזו מיליון פעמים בעבר. ואולי, שאל את עצמו אלכס אחר כך, היא שאלה את עצמה בדיוק אותו הדבר, כל פעם מחדש.
"מכיר אהבה ראשונה? אז כזה. פרפרים בבטן ועניינים. כל השטויות שמאכילים אותנו, שאהבה גורמת לעולם להסתובב? אז אצלי זה היה ההפך, כי כשהייתי אתו זה הרגיש שהעולם נעצר. היינו נפרדים בממוצע פעם בחודש, ואחרי שבועיים חוזרים אחד לשנייה. אתה צריך להבין, הייתי – ואני עדיין – סוג של מכורה. לא ל"זיכרונעים", שמעתי עליכם הרבה, אבל זו פעם ראשונה שאני כאן. מכורה אליו. אני יודעת שהוא לא עושה לי טוב. אני יודעת שאני אתחרט על הכול בסופו של דבר. אבל כשזה היה רק אני והוא, זה כאילו כל המסביב נעשה מטושטש, ורק אנחנו היינו חדים. וככה כל פעם עד הריב הבא. אז למה אני רוצה לחוות את הפרידה הזו? כדי להיגמל מהטוב, ולזכור את הרע". היא ירתה את המילים בדייקנות, כמו חזרה על הנאום מספר פעמים בראשה, וכשסיימה לדבר עמדה עם גב זקוף, בטוחה בעצמה, אך עם היסוס קל בפניה.
אלכס הושיט לה את המשקפיים ללא שהות נוספת. אולי היה עדיף שלא היה שואל. "תא מספר 11, מצד ימין אחרי הדלת. בהצלחה." היא הנידה קלות בראשה והלכה להתמודד עם ההתמכרות שלה. כעבור שעה שלמה, ושחור-ופתור גמור למחצה, חזרה עם ראש מורם ועיניים עצובות אך יבשות. אלכס שמר על שתיקה בזמן שהיא החזירה את המשקפיים, מלמלה "תודה," חלושה ופנתה ללכת. "חכי!" קרא אחריה אלכס. הוא יצא מאחורי הדלפק וניגש אליה כשכף ידה אוחזת בידית הדלת. ביד קצת רועדת הגיש לה דף לבן ואמר בגמגום קל "הקבלה שלך". היא לקחה את הפתק והכניסה אותו לכיס האחורי בלי להעיף בו מבט נוסף, ולא ראתה שמספר הטלפון של אלכס נמצא שם בכתב רועד.
ייתכן ויבוא יום והיא תמצא את הפתק ותתקשר, ואז אולי זה ילך ואולי זה לא. אולי המכנסיים ילכו לכביסה שתעשה מהפתק עיסה לבנה ולא קריאה, והיא ואלכס לא ייפגשו שוב לעולם. אולי היא תחזור להתמכרות שלה, ותחזור להתחרט.
מה שבטוח, עד אז "זיכרונעים" כבר ייסגר.
פרס עינתפרס עינת