ממאדים באהבה:
"תשמעי, סמנתה, זאת פעם ראשונה ואחרונה שאת עולה למאדים ככה!"
"בסדר, אבא."
"גם ככה אין לי כסף מיותר."
"כן, אבל אני מרגישה שפטריק באמת צריך אותי."
"כן, הבנתי. אבל אני חוזר ואומר, זאת הפעם הראשונה והאחרונה שאת עולה לשם ככה. ברור שאת חוזרת בחללית רגילה."
ככה נחתמה השיחה הנזעמת בין סמנתה, סטודנטית ניו יורקית לפסיכולוגיה, לאבא שלה. שיחות עם טונים גבוהים לא היו נדירות כל כך מאז שאשתו התגרשה ממנו לפני כחמש שנים בטענה שהאבא "נשוי לעבודה, ולא לי". רוב האנשים מחוג המשפחה הקרובה נטו אמנם להסכים איתה, אך מאידך גיסא הבינו גם אותו. בכל זאת, עבודתו של רובי קייסי כאסטרופיזיקאי בכיר בנאס"א היתה חשובה ומעניינת מאין כמוה – בחינת האפשרות להקים מושבות אדם קבועות על המאדים בשל התפוצצות האוכלוסיה על כדור הארץ.
*
לפני שנים רבות הצליחו מדינות שונות ליצור קשר עם היצורים מכוכב מאדים, ולאחר עשרות שנים של צעדים בוני אמון משני הצדדים, והתגברות על הבעיות הטכנולוגיות השונות באמצעות מימון מחקרים שונים על ידי משפחתו של היזם אלון מאסק, הצליחו מספר מדינות במשותף ליזום קווי טיסות סדירות לכוכב מאדים שיצאו מניו יורק, לוס אנג'לס, סיאול, לונדון , פריס, ברלין, בייג'ינג, טוקיו, ועוד. מושבת בני אדם מיוחדת הוקמה על המאדים בשביל עובדים ותיירים שביקרו במקום. לפני כשנה הצליחו מדענים אמריקניים לפתח את הדור הבא של טכנולוגית המעבר בין כוכבים – מעבר תוך דקות ספורות בין כדור הארץ למאדים באתרי שיגור מיוחדים בסגנון סדרת "מסע בין כוכבים". הטכנולוגיה הזאת עדיין נחשבת ל"סודית ביותר", והעונש למדליפים את דבר הטכנולוגיה הוא קנס של חצי מליון דולר וחמש שנות מאסר. רק אלו שעבדו בתעשיות החלל השונות ומשפחותיהם, ובהם גם רובי קייסי והבת שלו, התוודעו לטכנולוגיה הסנסציונית, וגם זה לאחר סינון בטחוני קפדני ביותר. אך שימוש מבצעי בטכנולוגיה הזאת היה יקר פי עשרים מהטיסות הרגילות למאדים, שבלאו הכי לא היו זולות במיוחד.
במסגרת עבודתו נסע רובי כמה פעמים למאדים על מנת לבדוק את תנאי המקום. גם סמנתה הצטרפה אליו פעם אחת (לא לחינם העדיפה סמנתה, שהיתה בת יחידה, להמשיך לחיות אחרי הגירושים עם האבא דווקא). תחנת החלל הענקית הזכירה לה אוניברסיטה – בניני מחקר גדולים ולצידם המעונות של העובדים והתיירים. במיוחד בלט מרכז ההדרכה של התיירים, שכלל ספרות עניפה על כל ההיבטים של כוכב המאדים, סרטונים עם הסברים, חנות מזכרות, וכו'. בין בניין למשנהו הפרידו שבילים רחבים עם קו הפרדה באמצע, בהם נסעו קולנועיות, אמצעי התחבורה הרשמי והיחיד של תחנת החלל בכוכב האדום. במדרכות לצידי השבילים מהלכים יחדיו אנשים ובני המאדים.
למרבה הפלא תושבי הכוכב לא נראים שונים בהרבה מיצורי כדור הארץ. אמנם יש להם גוון כחלחל-ירקרק, ראש גדול יחסית, עיניים גדולות מאד, שיער ורוד, עשרה אצבעות בכל יד, שמונה אצבעות בכל רגל, גובה ממוצע של 1.95, וחיוך מוזר שלקח לבני האדם זמן להבין שבכלל מדובר בחיוך…אבל כשבני האדם הגיעו לכוכב לראשונה, הם ציפו למראה מוזר הרבה יותר. לעומת זאת, שפתם של בני המאדים אכן היתה מוזרה מאד. כשהתברר סופית שאין לאף אחד מהצדדים כל כוונת עוינות, גלויות או נסתרות, שיתפו מדענים אנושיים פעולה עם אנשי המאדים, והכינו מכשיר תרגום מיוחד בגודל קופסת גפרורים עם אוזניתBluetooth , שיכול לתרגם את שפת המאדים לשפת בני האדם ולהיפך. לאחר שהמכשיר נבדק היטב ועבר לשלב ייצור המוני, הותרו אנשי המאדים לבוא בקהל ולהיכנס לתחומי תחנת החלל.
*
את הבוקר הראשון שלה בתחנת החלל ניצלה סמנתה כדי לצאת מהמעונות לטיול קצר. היא נכנסה למכולת. לאחר שקנתה חבילת מסטיקים, התיישבה לה בנחת בספסל והתחילה ללעוס. מבלי ששמה לב, מתקרב אליה איש מאדים ושואל: "אפשר לשבת על הספסל?"
סמנתה: "כן, בבקשה."
איש מאדים: "תודה רבה."
סמנתה סקרה לכמה שניות את דמותו של היצור הענק והגמלוני שהתיישב לידה: "איך קוראים לך?"
איש מאדים: "פטריק".
סמנתה: "נעים מאד, סמנתה." והגישה את ידה כדי ללחוץ את ידו. פטריק הגיש את ידו כדי ללחוץ את ידה. למראה ידו היא נרתעה לאחור. "סליחה. זה פשוט נראה…שונה."
פטריק: "זה בסדר, את לא היחידה שנרתעת."
סמנתה: "כן, אני מתנצלת…אז מה אתה עושה פה?"
פטריק: "אני עוזר למדענים שלכם לתרגם את שפתנו לשפתכם, מה שאתם קוראים אנגלית. ככה אנחנו יכולים להבין אחד את השני דרך המכשירים האלו."
סמנתה: "מעניין…איך הגעת לזה?"
פטריק: "אני גר מאד קרוב לכאן והאנשים יצרו איתנו קשר. אני זוכר כשהאנשים הראשונים שלכם הגיעו לפה מאד נבהלנו. התחילה מלחמה ביננו לבינכם. היו הרוגים משני הצדדים."
סמנתה: "כן, אני יודעת. אחד ההרוגים היה חבר של אבא שלי."
פטריק: "אני מצטער לשמוע. בכל מקרה בפעם הבאה שביקרתם פה שני הצדדים היו הרבה יותר זהירים. דיברנו עם הידיים עד שהבנו אחד את השני."
סמנתה: "אני שמחה לשמוע. תמיד עדיף לדבר מאשר להילחם."
פטריק: "מסכים. למרות שאצלכם הבנתי שזה לא תמיד עובד." הוא ניסה לחייך.
סמנתה: "כן…יש ויכוחים בין אידאולוגיות, קבוצות אתניות, דתות שונות. אי אפשר להסביר את זה בבת אחת."
פטריק: "אז אצלנו אין מלחמות."
סמנתה: "אני מקנא בכם… מה בעצם אתם עושים כל היום?"
פטריק: "אנחנו מדברים אחד עם השני. אנחנו אוכלים אבנים וצמחים. לפעמים אנחנו משחקים ובועטים באבנים אחד נגד השני. מה שאתם קוראים…"
סמנתה: "כדורגל…לא ייאמן."
פטריק: "אנחנו גם חופרים הרבה מערות כדי להגן עלינו מפני סופות חול ורוחות עזות, זה קורה לנו המון. תמורת העבודה שאנחנו עושים בשבילכם, בני האדם עוזרים לנו לחפור מערות ומנהרות בצורה יותר פשוטה עם כל מיני מכשירים מיוחדים."
סמנתה: "ולמה שלא תגורו כאן?"
פטריק: "זה לא מתאים לנו. מיליוני שנים אנחנו חיים בצורה מסוימת. אנחנו לא יכולים ולא רוצים לשנות את דרך החיים שלנו. גם אין כאן מקום לכולנו."
סמנתה: "הגיוני. אגב אפשר לשאול איך אתם מתרבים?"
פטריק: "שלא כמוכם, אנחנו מתרבים בעצמנו. אנחנו לא צריכים להתחבר עם פרטנרים אחרים. מדי כמה שנים אנחנו מטילים תרמילים עם כחמישה תינוקות בגודל של כמה סנטימטרים. עם הזמן הם גדלים, זוחלים משם, ואז מסבירים להם איך ללכת , איך לאכול, איך לדבר בנימוס, ועוד."
סמנתה: "וואו, מרתק. אין אצלכם גברים ונשים, כולם מדברים שפה אחת. איזה כיף לכם."
פטריק: "זה נכון. אצלנו כולם גברים, כמו שאתם קוראים לזה."
סמנתה: "סליחה? מי החליט שאתם דווקא גברים? הכל בראש. אני מעדיפה לקרוא לכם נשים. גברים הם חולרות. וחוץ מזה אתן מולידות אז אתן נשים….אבל עזוב, אמרו לכם שאתם גברים, אז שיהיה גברים…"
פטריק: "טוב, אני צריך ללכת. היה נחמד לפגוש אותך."
סמנתה: "היה מאד נחמד לפגוש אותך. נדבר כבר."
סמנתה ופטריק החליפו טלפונים, נפגשו כמה פעמים, החליפו חוויות שונות מכאן ומשם. הקשר נמשך דרך האינטרנט גם לאחר שסמנתה חזרה לכדור הארץ. לא היה זה אינטרנט רגיל, אלא אינטרנט בין גלקטי מיוחד. ניתן היה לדבר שיחות וידאו עם אנשים ממאדים רק כמה דקות ביום בלבד, הן בגלל המחיר הגבוה והן בגלל ההפרעות בתקשורת. אבל זה לא הפריע לקשר החזק להמשיך ואף להתחזק. וחוץ מזה בשביל מה יש אימייל?
*
ואז לפתע הפסיק הכל. פטריק לא דיבר עם סמנתה כמה ימים ברציפות ואף לא ענה למיילים שלה. היא העדיפה לחשוב שהוא נורא עסוק. אבל לאחר שעבר שבוע ואין קול ואין עונה, גברה דאגתה. היא נזכרה שיש לאבא שלה חבר שעובד בפרוייקט התרגום של שפת המאדים. אולי הוא מכיר את פטריק ויכול להסביר לי מה קורה, חשבה לעצמה. היא יצרה קשר עם המעבדה של פרוייקט התרגום: "פרוייקט התרגום , שלום" "היי, אפשר לדבר עם הנרי מייזר?" "רק שנייה בבקשה. הנרי, שיחה מכדור הארץ בשבילך."
הנרי: "היי, עם מי אני מדבר?"
סנמתה: "היי. זאת סמנתה, הבת של רובי קייסי."
הנרי: "היי, מה קורה איתך? הרבה זמן לא התראנו, את נראית נהדר. מה שלומך?"
סנמתה: "ברוך השם. מה שלומך?"
הנרי: "בסדר גמור. מה אני יכול לעשות בשבילך?"
סנמתה: "אתה מכיר את אחד מאנשי המאדים שעובדים אצלכם בשם פטריק?"
פניו של הנרי הרצינו בבת אחת: "כן, בטח…איך את מכירה אותו?"
סנמתה: "נפגשנו כשהגעתי למאדים עם אבא שלי…מאז אנחנו בקשר מאד חזק דרך האינטרנט ומיילים."
הנרי: "מה את אומרת?"
סנמתה: "אנחנו מדברים כמעט כל יום…ובזמן האחרון אני לא מצליחה לשמור איתו על קשר. אני לא יודעת אם קרה לו משהו…או שהוא מתחמק ממני, כי אתה יודע שאני יכולה להיות נודניקית לא קטנה."
הנרי נשם נשימה עמוקה: "האמת היא שיש לי חדשות לא טובות לספר לך: לפני שבוע בערך פטריק מעד ונפל על המדרגות כאן. הוא נחבל קשה בגופו, והוא במצב קשה מאד. הוא מורדם ומונשם בבית החולים כאן."
סמנתה ההמומה חשה שהדם הולך ואוזל מפניה: "אוי לא…אוי אלוהים." הדמעות החלו ליזול מעיניה.
הנרי: "כן, אני מבין שזה שוק, אני נורא מצטער. פטריק הוא אחד העובדים הטובים שלנו פה. אנחנו תכננו לקדם אותו ולמנות אותו לאחראי על כל בני המאדים בפרוייקט שלנו. אנחנו מאד מקווים שזה ייצא לפועל."
סנמתה: "בחיי…אני לא יודעת מה להגיד…הוא כזה מקסים…הרבה יותר מאשר כמה בני אדם כאן."
הנרי: "אני מסכים איתך במאה אחוז."
סנמתה: "בבקשה תעדכן אותי במצבו באימייל. אוקיי?"
הנרי: "בהחלט. אין בעיה."
לאחר כמה ימים שלא הגיע שום עדכון על מצבו של פטריק, גמלה ההחלטה בליבה – היא חייבת לעלות למאדים במהירות האפשרית כדי לשהות במחיצתו ברגעיו הקשים, ואולי גם האחרונים.
רובי התלבט קשות בעניין. בכל זאת, הבת שלו רוצה לנסוע למאדים בפעם הראשונה לבדה, ועוד בטכנולוגיה חדשנית יחסית. אבל הוא הבין לנפש ביתו הסוערת והחליט בלב כבד להתיר לה לנסוע למטרת ביקור חולים.
*
בשעה שמונה בבוקר הסיע רובי את ביתו לבניין בסביבות ה Times Square. לאחר שחנה במקום, הוא נכנס איתה לבניין, שמבחינה חיצונית נראה רגיל למדי. לאחר שנכנסו למעלית וירדו למטה למשך איזה דקה או שתיים, נפתחה דלת המעלית, ולנגד עיניהם התגלה מחזה סוריאליסטי: בצידי החדר הענק אנשים עובדים על מחשבים ענקיים בתוך מבנה זכוכית גדול. באמצע החדר ניצב מתקן גדול דמוי חללית, שבמרכזו מקום ישיבה אחד (שניתן להרחיב לפי הצורך).
"וואו…זה נראה מדהים." מלמלה סמנתה. "אני יודע…הייתי פה כמה פעמים וכל פעם אני מתרגש מחדש." ענה רובי בחיוך. "בינתיים אפשר לשבת פה ולהמתין." הם התיישבו בכיסאות ההמתנה לכמה דקות, מאד מרוצים מהסיטואציה. אין להם הרבה זמן איכות שהם ביחד. הם דיברו על פטריק, על לימודיה של סמנתה באוניברסיטת קולומביה כולל המבחנים הקשים והאינסופיים, על החוויות של שניהם מהמאדים, על עתיד ההתיישבות בכוכבים יותר מרוחקים, ועוד.
לאחר כחצי שעה ניגשה אליהם אשה בלבוש אלגנטי ומוקפד:
"היי, אני מבינה שאת סמנתה…ברוכה הבאה למתקן השיגור למאדים, אני מלינדה מאיירס, מנהלת אתר השיגור. אני נורא מצטערת על האיחור, היו לי כמה שיחות חשובות. אז ככה הדברים עובדים פה: קודם כל את תיכנסי לחדר חיטוי מיוחד, שם תתפשטי ותעברי חיטוי, וכך גם הבגדים שלך וכל החפצים שלך. לאחר מכן את תלבשי את אותם בגדים שוב. ועליהם תלבשי את חליפת החלל המיוחדת שהכנו לך, בשלב האחרון תשבי במתקן עצמו. יותר מאוחר יפרטו לך גם לגבי זה." "אוקיי, ביי אבא." "נתראה, מותק."
כעבור עוד חצי שעה היא יצאה, כשהיא כבר לבושה בחליפת החלל. "היי, מקווה שנהנית מהחוויה." חייך אליה אביה. "זה היה מאד מטהר ומרענן." הגיבה.
"אוקיי. אנחנו מוכנים?" שאלה גב' מאיירס. "אכן כן." ענתה סמנתה, הביטה באביה. "תודה על הכל אבא. ביי." היא אמרה והלכה לחבק אותו. "מצטערת יקירתי…את לא יכולה לגעת באנשים אחרים לאחר החיטוי." "אוי, שיט!" הגיבה סמנתה במבוכה, ושלחה נשיקה באוויר. אביה החזיר נשיקה "ביי, יקירתי, אני כבר מתגעגע. תתקשרי אלי ברגע שאת יכולה. בהצלחה."
סמנתה לקחה את התיק עם הדברים שלה והצטרפה למלינדה, כשזו ניגשה לאחת מדלתות הזכוכית, העבירה כרטיס, הדלת נפתחה. "אחרייך, גברתי". סמנתה התקדמה לעבר מתקן השיגור כשליבה הולם בהתרגשות. גם נסיעה אל המאדים לבד בשיגור ישיר, גם הפגישה הצפויה עם פטריק. כשהגיעה לפתח מתקן השיגור עצמו, ניגש אליה אחד העובדים והראה לה קסדת חלל. "היי, את צריכה ללבוש את הקסדה בכל זמן השיגור. הקסדה הזאת היא אטומה. אין אפילו אפשרות לראות דרכה. במהלך השיגור יש הבזקים שעלולים לפגוע בעיניים, וחייבים להגן עליהם. את מתיישבת פה, וכשאת מוכנה אני מפעיל את המתקן, הידיים והרגליים שלך נאזקות אוטומטית, אז לא להיבהל. לאחר מכן אני שם לך את הקסדה בזהירות על הראש, סוגר את המתקן וזהו, ממריאים. זמן השיגור למאדים הוא בין שתיים לחמש דקות, תלוי בעמוס התעבורה, במזג האוויר פה ועל המאדים וביניהם, בכמות ומשקל הדברים שאת מביאה איתך. עוד שאלות?" "לא, תודה רבה על הכל." "אוקיי. אז תתיישבי פה בבקשה." היא התיישבה על הכיסא. העובד לחץ על כפתור מסוים, והיא נאזקה בידיה ורגליה. שני עובדים לקחו את קסדת החלל העגולה והרכיבו אותה עליה בזהירות. "הכל בסדר. את חיה? נושמת?" שאלה מלינדה. "הכל בסדר." ענתה סמנתה. "אוקיי, שיהיה לך נסיעה נעימה!".
העובדים לחצו על עוד כפתור ודלת המתקן נסגרה מלמעלה למטה. מלינדה והעובדים האחרים יצאו מהמרחב של המתקן. רובי ניגש אל המיקרופון שמחובר אל המתקן ואמר לביתו מילות פרידה אחרונות "ביי, מותק, נסיעה נעימה, ודרישת שלום לכל מי שאנחנו מכירים שמה." "ביי, אבא, אוהבת אותך!".
מלינדה הסתכלה לעבר העובדים ואמרה "אתם יכולים להתחיל." אחד העובדים אומר בקול "מתחילים רצף שיגור." שעון העצר הגדול מעל מתקן השיגור מראה על "00:10". העובד סופר: "עשר…תשע…שמונה…שבע…שש…חמש…ארבע…שלוש…שתיים…אחת…אפס…ממריאים". העובד הוריד ידית מיוחדת. קולות חזקים בקעו מהמתקן, שאילולא הזכוכית האטומה המקיפה אותו, היה בוודאי קורע את עור התוף של הנוכחים. תא השיגור החל לרעוד בפרעות וסמנתה החלה למלמל "או, אלוהים…או, פטריק". תוך שלוש דקות היא הגיעה למחוז חפצה. שלוש דקות שנראו כמו נצח. גם רובי חיכה במתח בכן השיגור. הוא התנחם בעובדה שגרושתו לא יודעת כלום מהעניין הזה, כי אם היא תגלה שהוא נתן לביתם המשותפת לעלות למאדים לבד ועוד ככה, היא תדאג לכך שישגרו אותו לא למאדים אלא לחלל הפתוח, ושהוא לא יוכל לחזור…
לפתע נרגע הכל. סמנתה חשה שהאזיקים נפתחים. קול נשי נעים ניסר בחלל התא "השיגור הסתיים בהצלחה. ניתן להוריד את הקסדה. ברוכים הבאים למאדים."
באתר השיגור בכדור הארץ הגיב אחד העובדים: "השיגור הסתיים בהצלחה מלאה. החבילה הגיעה ליעדה." כולם מחאו כפיים. רובי ניגש למלינדה, לחץ את ידה ואמר: "תודה רבה על הכל." "אין בעד מה. טוב לעשות עסקים איתך."
*
סמנתה הורידה את הקסדה. תא השיגור נפתח לאיטו. "היי. ברוכה הבאה למאדים." אמר בנימוס אחד העובדים בתחנת החלל במאדים. הוא ועוד עובד אחד עזרו לה לצאת מהתא השיגור. לאחר שהוציאו את החפצים שלה, שאלו אותה "מה נשמע? הכל בסדר?" "הכל בסדר גמור." "יש תחושות בחילה? סחרחורות? כאבים כלשהם?" "אני חושבת שהכל בסדר." "נהדר, רק תיכנסי למרפאה ותיבדקי על ידי אחות. זה נוהל סטנדרטי לכל מי שמגיע למאדים דרך שיגור ישיר." לאחר שסיימה את בדיקות השגרה של ראיה, שמיעה, וכו' היא עמדה לעזוב את המרפאה. לפתע היא נתקלה במישהו מוכר.
"היי, הנרי, טוב לראות אותך." אמרה סמנתה וחיבקה אותו.
הנרי: "סמנתה, הרבה זמן לא התראנו. מה שלומך?"
סמנתה: "השבח לאל. מה קורה איתך?"
הנרי: "בסדר. מתקדמים כאן, בלי עין הרע. תראי…קודם כל תגיעי למעונות, ותנוחי קצת. תאמיני לי, אני מקנא בך. בגלל בעיות רפואיות אישיות אני אפילו לא יכול להגיע למאדים דרך שיגור ישיר, רק בחללית רגילה."
סמנתה: "מה קורה עם פטריק?"
הנרי: "אז זהו…מצבו קשה אבל יציב. בית החולים מאפשר ביקורים רק בשש בערב. אני אבוא איתך, כי לא ייתנו לך להיכנס לבד. אוקיי?"
סמנתה: "אוקיי. אני באמת אנוח בינתיים. בעצם אני רוצה לדבר עם אבא."
הנרי: "כן, בטח. אני אדבר עם כן השיגור בניו יורק מהמעבדה שלי. מקווה שהוא עוד שמה. אני גם ככה רוצה לדבר איתו על עניינים מקצועיים, ואז הוא לרשותך. אז את מוזמנת לבוא איתי."
לאחר שהנרי דיבר עם רובי, הגיע תורה של סמנתה.
סמנתה: "היי, אבא."
רובי: "היי, מתוקה שלי, מה נשמע? הגעת בשלום?"
סמנתה: "כן, הכל בסדר. אני רוצה לבקר את פטריק בערב כשאפשר לבקר בבית חולים."
רובי: "בסדר גמור. מתי את חוזרת?"
סמנתה: "אני חושבת שעוד יומיים מקסימום. אני לא רוצה להישאר פה יותר מדי זמן. הסמסטר יתבלגן לי לגמרי."
רובי: "את צודקת. אגב, אל תשאלי מה קרה…אמא שלך התקשרה לפני כמה דקות."
סמנתה: "אוי…מה היא רוצה?"
רובי: "היא שאלה איפה את…אני לא יכול לספר לה שאת על המאדים…אז אמרתי לך שהלכת לטרק בהרים עם חברות ואין קליטה שם, ולא סיפרת לה כי לא רצית להדאיג אותה…"
סמנתה פרצה בצחוק: "הרגת אותי עכשיו…היא קנתה את זה?"
רובי: "אני חושב שהיא השתכנעה. טוב, אני צריך לזוז. תעדכני אותי מה קורה עם פטריק. ביי, מתוקה."
סמנתה: "ביי, אבא."
לאחר שנחה כשעתיים שלוש, היא החליטה ללכת למכולת שבה היא פגשה את פטריק בפעם הראשונה. היא קנתה חבילת מסטיקים בטעם וניל-שוקולד כמו שקנתה אז, הלכה לשבת על הספסל ההוא, והתחילה להרהר ולעכל את כל מה שעברה מאז שהכירה את היצור החביב. לפתע עבר אחד מתושבי מאדים ושאל אותה את השאלה המוכרת לה כל כך "אפשר לשבת על הספסל?" סמנתה נבהלה ומלמלה "כן, בטח..". היא קמה מהספסל ומיהרה למעונה כשדמעות זולגות מעיניה. היא נכנסה לחדרה, והתנפלה על המיטה כשהיא ממררת בבכי: "או, פטריק…אני מתגעגעת אליך כל כך…". לאחר כמה שעות של בכי ושינה, היא חזרה למעבדה של הנרי.
הנרי: "היי, סמנתה, מקווה שהתאוששת. לפני שאנחנו הולכים לבית החולים יש לי חדשות מעניינות לספר לך. קודם כל, איך התכוונת לחזור הביתה? בטח בחללית רגילה."
סמנתה : "נכון."
הנרי: "אז רק שתדעי: בעוד כמה חודשים אנחנו חושפים את טכנולוגית השיגור הישיר בין כדור הארץ למאדים לציבור הרחב בערוצי המדיה השונים. אבל נודע לי שלפני זה עורכים שיגורים ניסיוניים של תאי שיגור חדשניים שעשויים מחומר מיוחד שהוא יותר חזק ואלסטי מספיק על מנת להגיע מכדור הארץ למאדים תוך 30 שניות בלבד. יותר מזה, לא צריכים ללבוש חליפת חלל מעצבנת, אם כי עדיין צריכים לקשור את הידיים והרגליים."
סמנתה : "מגניב!"
הנרי: "מחר בעשר בבוקר יפרסמו הודעה בכל האימיילים שלנו שמחפשים מתנדבים שיסכימו להיות משוגרים לכדור הארץ בימים הקרובים. העניין הוא שיש סיכון מסויים בשיגור הזה. כיוון שלא יודעים עדיין במאה אחוז איך החומר הזה משפיע על בני אדם ועוד בתהליך שיגור. יש סיכון מסויים של כחצי אחוז שבכל זאת תחשפי להבזקים שיכולים להזיק לעיניים. יש סיכון יותר נמוך שבכל זאת גוף חשוף יכול להיות מושפע מהשיגור עד כדי שיתוק בחלק מאברי הגוף או שאפילו לא תגיעי בחתיכה אחת חס וחלילה. אבל קחי בחשבון שבגלל הסיכונים הללו הנסיעה היא בחינם."
סמנתה: "ברצינות? אני חושבת שאני הולכת על זה!"
הנרי: "אוקיי, אז מחר בעשר בבוקר תבואי לכאן, וברגע שהאימייל מגיע, נקרא אותו יחד ונגיב אליו מהר. יאללה, בואי ניסע לבית חולים."
הנרי מיהר עם סמנתה לקולנועית שלו. תוך חמש דקות הם הגיעו לבית החולים הקטן והצנוע של תחנת החלל, דקות שנראו לסמנתה כמו נצח. ליבה הלם בחוזקה, כמו משקף את מחשבותיה: מה היא תגיד לפטריק? איך הוא יגיב? האם הוא יבין אותה? האם היא תבין אותו?
"אתם רוצים לבקר את פטריק? הוא נמצא בבידוד! אי אפשר לבקר אותו." הסביר הרופא חמור הסבר כשגילה את מטרת בואם של השניים. "תשמע", פנה אילו הנרי. "אנחנו רק רוצים להגיד לו שלום…זה לא שהוא חולה במחלה לא ידועה, הוא החליק ונפל ונפצע…" "זה נכון, אבל הבוקר הוא חטף חום, אז שמנו אותו בבידוד, כי יכולה להתפתח מחלה או משהו כזה. אנחנו לא יכולים לקחת סיכון. אני מצטער." "תקשיב בבקשה." פנתה אליו סמנתה הנסערת. "אני לא סתם רוצה לבקר אותו. הוא חבר שלי ו…" "חבר שלך??? את יודעת שיש איסור חמור ליצור מגע גופני אינטימי עם בני גזע המאדים???" "או אלוהים…לא חבר כזה. חבר נאמן…חבר שאפשר לדבר איתו…שכיף לדבר איתו על כל מה שאתה רוצה, שמבין אותך. כששמעתי על מה שקרה באתי במיוחד הבוקר לכאן בשיגור ישיר. אני חייבת לפחות לראות אותו…" אמרה סמנתה בקול שבור. "סמנתה, תירגעי" אמר הנרי, ונגע קלות בגבה. "תקשיב, דוקטור…" הוא פנה לרופא "תן לה להיות איתו רק חמש דקות…אני לוקח אחריות אם יקרה לה משהו!" הרופא שיחרר אנחה כבדה. "חמש דקות…ואל תיגעי בו." הוא סימן לאחות שתכניס את סמנתה לחדר של פטריק. היא נכנסה בצעדים מהוססים. פטריק שכב בשלווה, מגובס בכמה מקומות, מחובר לזונדה מיוחדת ועוד כמה מכשירים.
"היי פטריק, חמוד שלי." היא פתחה בקול חנוק מדמעות, "זאת סמנתה, זאת שישבה איתך על הספסל, שמדברת איתך כל הזמן. אני לא יודעת אם אתה שומע או אפילו מבין אותי עכשיו. אני רק רוצה לומר לך שאני מתגעגעת אליך כל כך. אם לנסות להסביר לך מה זה געגוע…אני מאד רוצה לדבר איתך. להיות איתך, כי אתה כזה מקסים…ומתוק…וחביב…עד שאני מרגישה שמשהו חסר לי אם אני לא שומעת ממך. אני מאד שמחה להיות איתך עכשיו. ידעת שכאן כולם מרוצים ממך ורוצים שתהיה אחראי על כל בני המאדים בפרוייקט שלך? אני בטוחה שאתה חזק מאד ואתה תחלים מהפציעה הזאת ונוכל להמשיך להתכתב ולדבר…ואולי יום אחד תוכל גם לבקר אותי בכדור הארץ. דע לך שמאז ששמעתי על מה שקרה אני מתפללת כל הזמן למענך למרות שאף פעם לא הייתי בכנסיה." בשלב זה סמנתה לא התאפקה והחזיקה בידו, "יש לך כל כך הרבה סיבות להמשיך לחיות…בבקשה תתעורר, חמוד שלי." היא הניחה את ידו והתכופפה לעבר הראש. "אני אוהבת אותך, פטריק." אמרה לו ונישקה את מצחו…ואז נרתעה לאחור ופגעה בכיסא ליד. "אאוץ'…שיט." צרחה. היא לא לקחה בחשבון את מצחו הלוהט של פטריק. האחות נבהלה ונכנסה לחדר. "הכל בסדר?" שאלה בבהלה. "כן, הכל בסדר…בדיוק רציתי לצאת, ואז נתקעתי בכיסא." "נפגעת?" "לא, מה פתאום? הכל בסדר גמור…הוא נראה כזה שקט ושליו." "כן, אבל הוא עדיין עם חום די גבוה." "כמה חום יש לו?" "65 מעלות צלזיוס." "המממ…כמה???" "65 מעלות. בדרך כלל החום שלהם זה משהו כמו 55…" "אוקיי. תודה שנתתם לי להיכנס אליו, אני מאד מעריכה את זה."
סמנתה מיהרה לצאת מהחדר והצטרפה להנרי שחיכה לה בחוץ. "היי. איך הוא הגיב?" "מה אני אגיד לך…דיברתי אליו מעומק ליבי, הוא לא הגיב. נקווה לטוב." "הכל בסדר איתך? צעקת משהו וזה…" "כן, פשוט נתקעתי בכיסא…הכל בסדר." הנרי הביט בה וחייך לעצמו. "מה כל כך מצחיק?" "האם אבא שלך אמר לך שאת שקרנית גרועה?" היא העמידה פני מופתעת: "מה? אתה לא מאמין לי?" "המממ…לא משנה, תשכחי מה שאמרתי. איפה להוריד אותך?" "במעונות." "אין בעיה." הנרי חש שמאד הוקל לסמנתה לאחר הפגישה עם פטריק. ניצוץ של תקוה בלט מתוך עיניה הכבויות.
למחרת בבוקר, ב 9:59 שעון מאדים, הגיעה סמנתה למעבדה של הנרי. "בוקר טוב" "בוקר טוב, ישנת טוב? הכל בסדר?" "ישנתי נהדר. תודה על הביקור בבית חולים. אתה הכי טוב!" "תודה יקירה, הנה, תשבי לידי מול המחשב. כל דקה צריך להגיע האימייל הזה." תוך שניות מספר האימייל אכן מגיע. "הנה זה בא…כמו שעון שוויצרי, אני אומר לך." הוא התחיל להקריא את המייל:
"עובדים נכבדים,
במסגרת שיפור השירות של שיגור ישיר ממאדים לכדור הארץ, הננו שמחים לבשר לכם על שירות חדשני של שיגור ישיר שתשפר באופן דרמטי את חווית השיגור….בלה בלה בלה…הנה, זה המסמך שאת צריכה למלא…שם, טלפון, אימייל, ת.ז., כתובת, יעד לשיגור, הצהרה שאת מודעת לסיכונים שדיברנו עליהם, חתימה, ואנחנו מסודרים."
היא מיהרה למלא את המסמך ולחתום. הנרי שלח את המייל בחזרה. "נהדר. עכשיו צריך לחכות עד שתקבלי טלפון או אימייל שבו יגידו לך אם התקבלת לשירות ומתי את צריכה להתייצב באתר השיגור. אז זהו, מבחינתי את חופשיה."
"תודה רבה לך על הכל."
סמנתה החליטה לחזור למכולת. עכשיו היא יותר רגועה. היא הוציאה מסטיק מחבילת המסטיקים שקנתה בבוקר, והתחילה ללעוס מסטיק ועוד מסטיק. כשגמרה בערך חצי חבילה, צלצל הנייד שלה והיא מיהרה לענות: "שלום, זוהי הודעה מוקלטת מאתר השיגור לכדור הארץ. הננו שמחים להודיע לך שנבחרת להשתתף בתוכנית השיגור החדשנית. השיגור שלך מיועד להיום ב 18:00 בערב. אנא התייצבי למרפאת החיטוי לא יאוחר מ 17:30. נסיעה נעימה ותודה שבחרת לקחת חלק בדור הבא של תוכנית השיגור הישיר! לחזרה על ההודעה הקישי 1." היא הגיבה ב "ישששש" אדיר, והתקשרה לעדכן את הנרי בחדשות הטובות.
אחר הצהריים היא הגיעה למעבדה שלו לשיחת פרידה: "היי." "היי, אז זהו נפרדים, אה?" "כן, אני רק רוצה להגיד לך תודה על הכל." אמרה וחיבקה אותו. "אין בעד מה, מותק. עשיתי מה שאני צריך לעשות." "אל תצטנע יותר מדי. בלעדיך לא הייתי מחזיקה מעמד. אני לא יודעת איך אוכל אי פעם להחזיר לך טובה." "זה בסדר, מתוקה, הכל בסדר." היא הרפתה ממנו. "יש לי אבא על כדור הארץ. אתה האבא שלי פה." הנרי צחק במבוכה. "אגב, תמסרי ד"ש לאבא שלך. האמיתי זאת אומרת. אני גם צריך לדבר איתו על כמה דברים." "אין בעיה, בשמחה. אל תשכח לעדכן אותי על פטריק. ושוב תודה רבה על הכל."
*
כעבור כמה ימים קיבלה סמנתה אימייל:
מ: Henry.Meizer@PlanetMars.com
היי סמנתה,
מה שלומך? אני שמח שחזרת בשלום לכדור הארץ.
הלוואי שיכולתי לבשר לך בשורות טובות. הלוואי שיכולתי להגיד לך שמצבו של פטריק משתפר והוא אוטוטו שב לאיתנו.
אבל הנורא מכל קרה: אתמול מצבו של פטריק הדרדר בצורה חמורה. הלבבות שלו קרסו. הבוקר הוא הלך לעולמו. תאמיני לי שהרופאים ניסו הכל כדי לשפר את מצבו. אבל זאת הפעם הראשונה שרופאים אנושיים מטפלים ביצור מהמאדים, שכל מערכת גופו שונה לגמרי ממה שאנחנו מכירים. בתחנת החלל אנשים בוכים על מותו, והאמת היא שגם אני על סף דמעות. הוא היה אחד מאנשי המאדים האהובים עלינו. אם זה מנחם, גופתו תישמר לניתוח לאחר המוות על מנת ללמוד ולהשכיל על המערכת האנטומית של בני המאדים, כדי שנוכל להציל חיים בהמשך במצבים דומים.
אני רק מקווה שתהיי חזקה. את חייבת. גם אנחנו חייבים להיות חזקים. להמשיך לחיות. להמשיך להאמין. להמשיך לאהוב. למען כולנו. למען עתיד טוב יותר לאנושות וליקום כולו.
בצער ובדמע, באהבה ובתקוה,
הנרי.
סמנתה ההמומה ישבה על המיטה והתחילה לבכות. כעבור מספר דקות התאוששה. עוד במאדים הבינה שהמצב כנראה בלתי הפיך, ככה שהיא היתה מוכנה גם לבשורת האיוב הזאת. אמנם היא סבלה מדי פעם מהתפרצויות בכי בלתי נשלטים, אבל לא נתנה לצער וליגון לשבור אותה לגמרי. היא לא סבלה מהפרעות אכילה, ואף לא רזתה בכלל, ככה שלפחות מבחינה חיצונית לא ניכרו עליה ימי האבל. היא בחרה להמשיך לחיות כרגיל ולהשקיע בלימודיה.
כעבור יומיים היא מקבלת מייל נוסף:
מ: Henry.Meizer@PlanetMars.com
היי סמנתה, מה נשמע?
מקווה שאת חיה וממשיכה לחיות. אני יודע שזה לא קל אבל אני בטוח שאת חזקה. אני יודע ומרגיש שאת חזקה.
התקבלה כאן החלטה לקיים מחר בערב טכס זיכרון גדול לזכרו של פטריק ז"ל. אנחנו אוספים תמונות וסרטונים שבהם הוא מופיע. יש לי הרגשה שיש לך הרבה זיכרונות מפטריק. אודה לך אם תשלחי לי במייל חומר מעניין שיש לך. עוד יותר נשמח אם גם תישאי דברים לזכרו בהקלטת וידאו ותשלחי לנו. נראה לי שהכרת את פטריק יותר מרוב האנשים פה.
לצערי יש לי גם חדשות לא טובות: זוכרת את הביקור בבית חולים? היית צריכה לקחת בחשבון שבחדרים יש גם מצלמות. המפגש והמגע שלך עם פטריק תועד היטב. את הפרת הוראה מפורשת לא לגעת בפטריק וסיכנת את עצמך שלא לצורך. אבל הצלחתי לשכנע את האנשים פה שיתחשבו בנסיבות. הרופא החביב שהתיר לך לגשת לפטריק למרות שהיה בבידוד לא הועבר מתפקידו, אבל קיבל קנס כספי לא נמוך. את אמנם לא קיבלת שום קנס, אבל קיבלת צו הרחקה מהמאדים לחצי שנה ועוד שנתיים על תנאי. את תקבלי על כך הודעה רשמית בימים הקרובים. צר לי יקירתי, יש נהלים קשוחים, וככה הדברים עובדים פה.
כל טוב,
הנרי.
לאחר כמה שעות של איסוף חומר על ידידה מהמאדים, הקליטה סמנתה את ההודעה הבאה:
גבירותיי ורבותיי, וכל באי כנס הזיכרון, שלום רב,
אני מודה לכם על שנתתם לי הזדמנות לדבר על פטריק ז"ל, ידיד וחבר.
קוראים לי סמנתה קייסי מניו יורק. את פטריק פגשתי כשעליתי למאדים לפני כחצי שנה עם אבא שלי במסגרת עבודתו. ישבתי על הספסל ליד המכולת של המעונות ולעסתי מסטיק להנאתי. לאחר כמה דקות ביקש פטריק לשבת לידי. במקום להירתע ולברוח התגברתי על המחסום הפסיכולוגי הטבעי ושאלתי אותו לשמו. הוא ענה לי וככה התחלנו לדבר ביננו. אבל נרתעתי מללחוץ לו יד. הפחד מפני השונה הכריע לרגע גם אותי. אבל בכל זאת המשכנו לדבר. מאד סיקרן אותי לדעת על תרבותו ואורח חייו, וכמובן שגם הוא מצידו התעניין באורח החיים של בני הגזע האנושי. גילינו שלמרות השוני האישי, התרבותי והמנטלי, אנחנו יכולים לדבר וללמוד אחד מהשני. אפשר לכבד אחת את השני. אפשר אפילו לאהוב אחד את השני. כמה חבל ומצער שאני יכולה ליצור קשר עם מישהו מכוכב אחר, אבל יש לי קשיים ליצור קשר עם מישהו מתרבות אחרת על פני כדור הארץ למרות שלכאורה יש איתם יותר מהמשותף מאשר לי ולפטריק. אירוני הדבר שאנחנו מצליחים להתאחד רק כאשר אנחנו מאוימים מול אויב חיצוני כמו חייזרים שמנסים לפלוש לכדור הארץ למטרת הרג. אבל קשרים תרבותיים עם אנשים מתרבויות אחרות בימים כתיקונם הם דבר מאד קשה להרבה מאד אנשים, בעיקר אלו שחיים בחברות וקבוצות דתיות סגורות.
אני לומדת פסיכולוגיה באוניברסיטת קולומביה, ואני מבינה שיש חסמים פסיכולוגיים רבים מפני חיבור כזה. אבל אני מאמינה שאפשר להתגבר עליהם ולהתחבר לקבוצות תרבותיות, אתניות ודתיות אחרות, כשכל קבוצה שומרת על זהותה הייחודית ולא מטשטשת אותה, הן באמצעות דיאלוג בין דתי והן בדרכים אחרות, כמו התעלמות מסטיגמות על קבוצות אחרות בחברה, לימוד וכיבוד ערכי הזולת, אירועי ספורט ועוד.
בעקבות ההיכרות שלי עם פטריק ז"ל, החלטתי להקדיש את חיי למחקר על חסמים פסיכולוגיים להשגת כל מיני מטרות בחיים והדרך להסרתם, או לפחות לצמצום השפעתם.
אנחנו חייבים להאמין. אסור לאבד את התקווה. חייבים לשתף פעולה. חייבים לאהוב.
תודה לכם, היו ברוכים, והצלחה רבה לכולנו.