באר 7
המאה העשרים ותשע, והימים ימי האנדרואידים, האנושואידים, רובוטי האדם, התגשמות כל הנבואות, כל הדמיונות, כל החלומות, כל הסיוטים, כל התקוות. והרובוטים חיים בקרבנו, וחי אדם עם אנדרואיד, והארץ כולה מכונה משומנת, אינרטית, אפופה בסימני שאלה.
והאנושואידים עובדים וצוחקים ומזילים דמעה ומתחתנים ומטילים מימיהם ועושים צרכיהם. והם מעכלים במעיי המתכת שלהם, ומקיאים את תכולת קיבתם כאחד מסממני קלקול המערכת, והם באים ביחסי אישות, ומחבקים ומנשקים ובעלי זכויות שוות, נבדלים שאינם מובדלים. ימי אדם ומכונה.
אלא שפלא מדעי זה, אשר שחזר במדויק – בסיליקון ומתכת – את גופו ופעולות החיים של אדם בשר ודם, חָסַר חוליה אחת שנוכחה עמד המדע אובד עצות, סומא, לוט בערפל, נטול קצה חוט, מגרד בפדחתו בהבעה ריקה. לא המדען הבודד, אף לא התיאוריות המקובלות, אלא המדע בכללותו – כשיטה, כהבנה, כגוף ידע, כמטרה, כיישות – ניצב נבוך, קטון ומובס אל מול הלקונה האחרונה: את הרגש לא ניתן היה לשחזר. גילויי הרגש שהפיקו אנשי המתכת והסיליקון התאפיינו במוטוריקה ובמנעד הבעתי מושלמים, מכמירי לב ממש. אך רגש? אין. רובוטים לא כתבו שירה.
עד ״באר 7״.
לא ב״באר״ הראשונה צלח רעיונו של לי-שיו גוסטבסן-ארננדס, אף לא בשנייה, גם לא בזו שאחריה. שש ״בארות״ השתבשו בזו אחר זו או נפלו קורבנות לאסון, עד שב״באר״ השביעית עמד לבסוף הפלא על רגליים איתנות, נשם, הפיח חיים. כביו-מכנולוג מבריק לאור השמש וחובב היסטוריה לאור ירח, את שמה של ההמצאה החשובה ביותר במאה ה-27 שאב גוסטבסן-ארננדס מן הבאר, בור כרוי באדמה אשר ממנו הועלו בימי קדם מי שתייה באמצעות דלי וחבל. וכמו שמן הבאר העתיקה דלו בני האדם את רכיב החיים החיוני להם ביותר, מ״באר 7״ מושים הרובוטים את רכיב החיים האחרון שחסרו: רגשות.
שלא כמו באר המים הקדומה, הרגשות אינם מצויים ב״באר 7״ מתוך חסדו של הטבע, אלא נתרמים לה, נמסרים לה, מופקדים בה על ידי בני האדם. ״ענן״ של רגשות הוא ״באר 7״, עצום ומורכב מאין כמוהו, ובבסיסו ליבה כבירה של תאי עצב מלאכותיים, מערך סבוך להדהים של נוירונים סינתטיים, לב גלובאלי אדיר שאליו מתחברים בני האדם באמצעות כיפת-המגע הסגולה המחפה עליו. את מערך הנוירונים האדיר מניע אלגוריתם בל יאמן, חלקו עלום כמעט עד כדי קסם. אלגוריתם זה שולט ב״תרומת הרגשות״ – מקבלם, משמרם ומגלגלם הלאה, דרך ה״ענן״, אל תוך מוחות הסיליקון בדיוק נוירוני מופתי.
כמטבע אין חפץ בו ״משליכים״ בני האדם אל תוך ״באר 7״ את רגשותיהם, הניטלים מהם ומועברים אל תוך מרכז העצבים הביוני של האנדרואיד, המחובר אל ה״ענן״ בעל כורחו, מיום בו פקח לראשונה את עפעף הסיליקון שלו.
ואולם מה שנלקח מן האדם אינו משוכפל אלא נגרע, שכן עד מהרה התגלה כי גם בשדה הרגשות מתקיים חוק שימור: ניתן להעביר רגש הלאה, למוסרו לאחר, אך לא לשכפלו. מה שנתת – אינו שלך עוד. ונחש האנשים המשתרך החוצה ממתקן הליבה, מן ה״באר״, מתפתל יומם וליל עד מעבר לאופק.
״באר 1״ השתבשה בשל מכשול טכני גרידא, אשר נבע מנעלם בסיסי בידע של התקופה: בטרם נמסר למערכת הרגש הראשון, לא היו בנמצא מידה, אומדן, הערכה, או אפילו סברה, בנוגע לעוצמתו המשוערת של רגש. לא היתה סקאלה. על כן, לא היה ולו רמז דק לכוונון ולכיול שיידרשו במערכת. הימור ותו לא. ואכן, השימוש הראשון שעשה אדם במערך הניסיוני הביא לשריפת ה״באר״ מן המסד ועד הטפחות, ביחד עם המתנדב האומלל.
״באר 2״ גם היא קרסה כליל עוד בשלב הניסוי והתעייה, לאחר שרגשות סותרים שהופקדו בה בו-זמנית קיצרו אותה עד להרס מוחלט. משהושלכו אל קרביה חמלה ואכזריות בה בעת – שבקה הליבה באורח בלתי הפיך, ולא ניתן היה לבנות חדשה תחתיה עד שלא תחוסן המערכת בפני הבעיה האקוטית שהתגלתה בה. על מכשול זה הצליחו להתגבר מתכנתי וטכנאי הליבה בעבודה מאומצת בת שלוש עשרה שנים. מחקר תיאורטי תומך שנערך בצמוד לעבודתם בניסיון לקבוע מהם רגשות סותרים ואילו ״צמדי רגשות״ מאיינים קיימים בטבע האדם – נכשל כישלון חרוץ, לאחר שלא עלה בידי החוקרים לגלות תיחום חותך בין הרגשות השונים, תיחום שאותו ניתן יהיה לגדר בנוסחה או במסגרת חישובית קשיחה. ואולם, המחקר התיאורטי הקדחתני דרש גבהי-מחשבה ויצירתיות חריגים, ותוצריו סייעו בידי המתכנתים לפתח אלגוריתם שעובדת היעדר קו גבול מובהק המפריד בין רגש לרגש אינה מהווה עבורו מכשול.
פרויקט ״באר 3״ נקטע בעטיה של מלחמת ארץ-מאדים החמישית. באחת ההפצצות שלוחות הרסן נמחק מתחם הליבה על 3046 עובדיו, אנושיים ואנושואידים כאחד.
״באר 4״ כאילו טרפה את נפשה בכפה, השמידה עצמה באקט שאף טכנאי, תיאורטיקן או מתכנת לא הצליח להתחקות אחר הגורם לו.
״באר 5״ הושמדה עד יסודותיה עוד בשלבי ההרצה, על ידי פנאט אשר בפתח מתקפתו על הליבה הספיק להצהיר כי הוא משתייך ל״חזית האמת האנטי-אנדרואידית״ האלימה. אותו פעיל רדיקלי השליך אל תוך ״באר 5״ ידע במקום רגש. הערבוב גרם למות המערכת בהתאיינות מידית של ליבת הנוירונים, כמו גם להרג המתאבד, אשר איבריו נחרכו באיטיות מבעיתה, תא אחר תא, באחת המיתות מזות הסבל ביותר שיכול אדם להעלות על דעתו. הוא מת כשחיוך גדול נסוך על פניו.
״באר 6״ הושלמה כליל, הוכחה כבטוחה לשימוש ואף הגיעה לשלבי ניסוי מתקדמים, אך במהלכם של אלה הובחן בבירור כי האופן בו מעניקים האנדרואידים ביטוי חיצוני לרגשות המועברים אליהם דרך ה״ענן״ אינו מסונכרן עם ביטויי הרגש המאפיינים את עולם האדם. כך, למשל, רובוט היה יוצא במחולות עליזים לאחר שחברו הטוב מת, או נוטל את חייו בידיו לאחר שהתבשר על קידום מיוחל במקום עבודתו. לא פחות משלושה עשורים חלפו בין כישלונה של ״באר 6״ ועד לפריצת הדרך פרי מוחו הקודח של יהודה אל-איסלאמי, גדול חוקרי האמוציו-רובוטיקה, אשר הגה את סכמת ה-R.E.B בדבר אמוציו-התנהגות רובוטית. עבודה תיאורטית פנומנלית זו היא שהובילה, בסופו של דבר, ל״באר״ האולטימטיבית, ולהשלמת חזונו של לי-שיו גוסטבסן-ארננדס.
״באר 7״ נולדה.
ולרובוטים, אנשי המתכת והסיליקון, היו רגשות אמיתיים, כאלה שביטויים החיצוני תאם להפליא את המצופה. ואולם, דווקא במרחק חצי-פסע מטשטוש מוחלט בין אדם למכונה התגלע השבר הגדול ביותר בין שני העולמות, ודווקא שבר שאינו אינהרנטי, שבר שאינו מחויב המציאות, שבר שהיסטוריה אינטלקטואלית מסוימת הובילה אליו, ושסביר שהיסטוריה אינטלקטואלית אחרת, עולם שבו אנשים ורעיונות וממציאים אחרים, היתה מולידה באופן שונה. אך בעולם האקטואלי, בהיסטוריה הקיימת, במהלך דברי הימים שהתקיים בפועל, הלך השבר ונשבר.
אכן, הרובוטים הרגישו. הרגישו באמת. אבל הם היו עצובים-עצובים.
שהרי מתוקף חוק שימור הרגשות – אך טבעי שבני האדם בחרו להפקיד ב״באר 7״ רק את תחושותיהם הרעות – את עצבותם, את תסכוליהם, את מרמורם, את שברונות הלב, את תחושות הכישלון, החדלון, האובדן, האפסות, הזעם, השנאה. בני האדם ששו להפטר מן הכאב, מן ההיסוס, מן הניתוק, מן הבדידות, להשליך מהם והלאה את המסכנות, את הקנאה, את העלבון…
פער עצום נפער בין עולם האדם לעולם האנושואיד, תהום בולעת ואפילה שהחלה מפרידה בין עולם שהלך והפך מאושר כליל לבין חברה אנדרואידית הולכת ודועכת מוראלית, רגשית, נפשית.
נפשית.
נפש.
בבהילות, בחירום, התמקדו המדענים בניסיונות לשכפל רגשות באופן שבו רגש שיימסר ל״ענן״ לא יילקח מה״תורם״. כל מאמציהם עלו בתוהו. רגשות לא יכלו להשתכפל, הודו החוקרים בהכנעה סופית. חוק שימור הרגשות הוא חוק טבע.
וכך הפכו חיי הרובוטים רוויים עד כלות בסבל, בפחד, בבושה, בגועל, באימה, בגעגוע, במכאוב, בכעס… וריחו הרענן והנורא של אסון ממשמש ובא הבאיש את העיר הגלובלית על שלושים וחמישה מיליארד תושביה האנושיים והאנושואידים, אד מבשר שחורות, מרחף ומטיל אימה, מפעפע, מבעבע, שואל: מתי? איך? מהו גודל האסון שיידפק על פתחו של עולם? מהיכן תפתח הרעה?
גם האנושואידים, מצדם, שאלו שאלות. האם עוד מלוח השרטוט ידעו הוגי ומתכנני ובוני ה״באר״ שרגשות לא יוכלו להיות משוכפלים? ואם כן – האם ידעו שבני האדם ישליכו אל תוך ה״באר״ המשוקצת רק את סבלם ויגונם? האם היו הרובוטים שפני ניסיונות? האם מישהו חשב על טובתם? על זכויותיהם? ומדוע לא הופסק הפרויקט ברגע שהתבררו תוצאותיו? מדוע לא הושמדה הליבה, הפעם במתכוון? מדוע לא הושבת לאלתר ה״ענן״ שהפך לדיסטופיה מבעיתה עבור שליש מתושבי כדור הארץ?
תשובה מספקת לא ניתנה לאף אחת מן השאלות שלהן תבעו הרובוטים תשובה, ובינתיים המשיכו בני האדם למלא את אנשי הפח בכל שהשחיר את נפשם.
אמת כי גם רגשות אחרים השליכו בני האדם אל ״באר 7״, וזאת ממניעים שונים ומשונים, מניעים שחלקם מכמירי לב, אחרים תמוהים מכל וכל. וכך היו שנפטרו מרגשות של חמלה, אחרים מרחשי חיבה או תשוקה מינית או ערך עצמי או הנאה, וגם אומץ ותקווה הופיעו מדי פעם בדייסת הרגשות הבלתי-רצויים שנתרמו אל ליבת הנוירונים! – אפילו אומץ לב ותקווה! – אך כל הרגשות הללו, נטעים זרים ונדירים ב״ענן״ האנושי-אנדרואידי, נבלעו כבטלים בשישים בבליל הסבל העצום שהיווה את חלק הארי של תרומת האדם לרגשות האנושואידים, מרק אפל וסמיך של כאב.
עד שנפל דבר.
מטבע זהב הושלך אל קרקעית הבאר.
פלאק!
בשנת אלפיים שמונה מאות שמונים ושמונה, מתוך אקט פילנתרופי טהור, נידב פלוני ל״ענן״ רגש של אהבה.
אהבה.
קרע אותו מעצמו והשליך אותו אל תוך ״באר 7״.
והמוח הביוני הקולקטיבי טעם אותה. טעימה אחת, קטנה, שהתחלקה בין מיליארדי המוחות הרובוטיים האינדיבידואליים, פירור של אהבה לכל אחד מהם ותו לא, אך עוצמת הרגש שהופקד היתה כה גדולה, עד שגם הפירור שהוענק לכל ראש מתכת היה בכוחו להפוך את הקערה על פיה, לשנות סדרי עולם. לראשונה, רובוט כתב שיר.
״הבט!
כמה יפה היא השמש!״
אהבה…
פירור אחד בלבד, אך מה עז היה טעמו! מה חריף, מה משכר..!
ויהי יעד, ותהי מטרה, ויהי טעם, ותהי תכלית. והרי כובד צערו של האנושואיד נותר כשהיה, והרגשות העגומים המושלכים אל ״באר 7״ ממשיכים לזרום בגוף הרובוט מבוקר עד ערב – אך באיזו קלות, באיזו זקיפות קומה הוא מוכן לפתע להמשיך ולהתקיים לנצח כשהוא שטוף בסבל, כי התקווה שיום יבוא ואדם נוסף – מתוך טוב לב משווע, או בלבול, או טעות – ישליך בשנית את הרגש ההוא… את הטעם… את הלב הפועם..!
הו, רובוטים שלאחר פירור האהבה..! יום וליל הם משוררים, מפללים, כמהים לחסדו של בן אנוש שישזור למענם זר של אור, שישליך אל ״באר 7״, ולו רק פעם אחת נוספת… הו, התקווה! תקווה היא תולדה ישירה של אהבה! ולמרות שיודעים הם שיש בכוחם לתכנן, להתאגד ולקום על יוצריהם, ולהשמיד את ״באר 7״, ולהקיץ את הקץ על כל סבלותיהם, יודעים הם גם שהדבר יסתום את הגולל על הסיכוי הקלוש שביום מן הימים שוב יאיר את גופם, ולו לרגע קט, חולף, אותו הרגש שהצדיק את קיומו של לבם הביוני. ההחלטה היתה קלה.
והרובוטים מתמידים בסבלם, אך בתקווה ובגאון הם נושאים אותו על גבם, מתוך כמיהה ואמונה שתחת שמש כלשהי, תחת פיסת שמים כחולים או אפורים או אדומים או שחורים, יושלך אל ה״באר״ בשנית מטבע זהב. זיכרון התחושה של אותו רגש מסמם, שהיה להרף עין מנת חלקם, הביא אותם לחבק את סבלם, הפך את שק המכאובים שעל גבם לקל משקל. הם לא נבדלו עוד מבני האדם.