הבֵּית והאָלֶף
מה הדבר שהיה קל, אחר כך כבד ואחר כך שוב קל?
אישה בהריון.
[מתוך אגדת עם יהודית]
הילד שהתדפק על דלתה כה דמה לאביו ולא לה, עד שכמעט ולא זיהתה אותו. הוא היה רטוב עד לשד עצמותיו מנוזל סירופי ורדרד שיותר מכפי שדמה ליוֹרֶה דמה לנוזל שילייה. לא עולל, כי אם ילד – והוא זינק אל חלציה וחיבק אותה חזק. על אף שקיטי לא זכרה כי אי פעם היתה בהריון, בשבריר שניה ניצתה בה אמהותה והיא חיבקה אותו והלינה אותו לצידה. באותו ערב אלעזר, אבי הילד, היה רחוק משם כפי שרק אב שאינו יודע כלל שיש לו בן יכול להיות.
הריונה ההפוך של קיטי דמה בהחלט להריונות אחרים בהסטוריה האנושית: הריונה של הַצְּלֶלְפּוֹנִי, אמו המשוערת של שמשון הגיבור; הריונה של מרים, אמו הוודאית יותר של ישוע. הריונות בהם ראשית מגיעה הבשורה על הילד, לאחר מכן ההריון ובסופו של דבר, באופן מאולץ כמעט, האב. הריונות המותירים גברים מתוסכלים וחשדניים מאחוריהם. אך בניגוד לשתי הנשים הללו, קיטי לא היתה יהודיה, כי אם ברלינאית פרוטסטנטית, ודבר זה הטריד את מנוחתו של אלעזר, שתהה אם הילד הזה שמתדפק על דלתם נושא עמו דת חדשה.
כשהיה בעצמו ילד נהג אלעזר לחשוב כי מגבר שחור ואישה לבנה ייצא ילד מוקה; מאישה אסייתית וגבר לבן – עין ככה, עין ככה; ומהורים לבנים ייצאו הבנים דומים לאב והבנות, לאם. אם כן, מה ייצא ממנו ומקיטי? מה יהיה הילד הזה: צַבָּרְלִינָאִי? נציונאל-ישראליסט?
אולם, לקיטי לא היה עניין בסדר הטבעי של הדברים, בתרכובות של נוזלים ועוד פחות בזהותו של המזריע. עד היורה ההוא כשלו כל נסיונותיה להיכנס להריון. היא היתה מגיעה לבית החולים עם דימומים מדאיגים, ולמרות שכל הדרך שִׂכּלה רגליה והיתה מוכנה להשאירן כך עד תום ההריון, ללדת, ומיד לשכלן שוב עד המשגל הבא – הרופא היה צובט את סנטרו, טופח על שכמה ומעודד אותה במלים שודאי חוברו מראש: ״גוף האישה דְּרַקוּלָנִי מטבעו, אחת לחודש לפחות. אל תדאגי, הוא כבר ימצא מאיפה להשלים את הדם״. ושוב צביטה בסנטר.
במקום בטן-הריונית החלה מטפחת לה כדורגל שצורתו לא היתה קבועה; מדי חודש בחודשו היה מעצב כרסו מחדש, נבעט ונמתח מבפנים, עד שהפך נפוח מדי למשחק והיא הניחה אותו לצד מיטתה והמתינה בסבלנות לשבוע הארבעים ושניים. בליל השבוע השלושים ותשעה, עת היורה מפגיז את הרחובות, נשמע קול בעיטת הכדור בדלת שהעיר אותה משנתה. היא הזדקפה במיטה אחוזת אימה ואז קול הבעיטה שב ונשנה, והיא הבינה שזוהי דפיקה בדלת. כשפתחה עמד שם הילד: רטוב, לא מנוזלי השיליה כי אם מהגשם הראשון; לא עולל, כי אם ילד – והוא זינק אל חלציה וחיבק אותה חזק. היא לא התעכבה לחשוב על האב (שטרם הכירה), כי ידעה שבכל מקרה האם נהנית מבנה יותר מכפי שהיא נהנית מאביו, והלינה אותו לצידה.
באותו לילה חלמה שהיא בהריון: הרופא הורה לה לשכב במיטתה עקב דימומים מדאיגים, צבט סנטרו, מה שגרם לה להאמין במציאות החלום, ואמר לה כי אם יירדו לה המים זה הסוף, אך עליה להיות חזקה, לא לאבד את העשתנות ולקרוא לו מיד. לא עבר רגע והרגישה זרימה חמה של מים על ירכה והושיטה יד רועדת לעצור אותה והרגישה שהיא נוגעת בגוף, אך לא בשלה. היא התעוררה וגילתה שהילד השתין במיטה והבינה שזה לא הסוף, אלא ההתחלה.
הרעיון הזה של הריון הפוך למעשה כמעט מתבקש: הלא נשים אוהבות את התינוק עוד לפני שהוא נוצר. עוד לפני שהוא בבטנן. עוד כשהוא בחלצי גברן. הן מתאהבות ברעיון של תינוק. גברים לא מסוגלים להתאהב ברעיון. לכל היותר יכולים לחשוב שרעיון מסוים הוא טוב; לעתים רחוקות, מצוין. הם זקוקים לתקופת הסתגלות; קודם להכיר את התינוק, אחר כך להחליט אם יהיו חברים, אב ובנו. על אחת כמה וכמה כשהתינוק מופיע לפניהם.
אפשר להבין. ההסטוריה מלאה בבנים שרימו, נישלו, בגדו, רצחו ואף אנסו את אבותיהם: אדיפוס בן-ליוס, חם בן נח, הנרי, ג'פרי, ריצ'ארד וג'ון בני הנרי השני. הם נאספים ממקומות וזמנים כה שונים ורחוקים זה מזה: יוון העתיקה, ספר בראשית, המאה השניים-עשר; המציאות והבדיה; ועם זאת, לכולם דבר אחד במשותף: כולם התחילו כעוללים פעורי-עיניים בעריסה, ובסביבות גיל שנה פתחו את פיהם נטול השיניים והגו בשלל שפות וניבים את שמו של זה שבאו לרשת: ׳דָּדָּה׳.
מה יכול הילד להציע לאישה? רק את סיפוק יצר אמהותה, שְׁנִיּוּת ילדותה, נשיאת חצי מטען תורשתה. הוא מאשר את עברה בכך שהיא חווה שוב את תקופת ילדותה בעד ילדותו, בעיניים פקוחות ומפוכחות. הוא מבטיח את עתידה בכך שיזרע את תאיה בנשים הדומות ביותר לה, אותן יחפש כל חייו עד שיימצא, ואם לא ימצא – יחפש עד לאבדון. הוא יעניק לה את הדברים אשר יישמחו אותה יותר מכל דבר אחר בעולם: צעד ראשון, קריאה בשמה (אפילו לא שמה האמיתי, קיטי, אלא ׳אמא׳ – שמן הגנרי של כל הנשים-אמהות בעולם, ועם זאת – השם הייחודי שלה), ציור של בית, עץ ומשפחה, תעודה טובה מבית-הספר, מקצוע מכובד, אישה טובה, נכדים.
בתור ילד יוכל להעלות חיוך על שפתיה גם ברגעי משבר: לאומי (רצח ראש ממשלה או מלחמה); משפחתי (מות אביה או אמה); אישי (בעלה הבוגד בה). כל שיהיה עליו לעשות הוא להרכיב משפט ילדי תמים ולהוסיף ׳אמא׳ בראשיתו: ״אמא תראי, השלג נמאס למים! – והיא תשכח את כל אלו.
הוא יהיה הראשון לטפל בה בזקנתה (הגבר לצידה יהיה אז או ז״ל או לעול). הוא יהיה… מה עוד הוא יהיה? מה לא? הוא יהיה הכל – אינסוף בחיתול – ואולי אף יהיו לו כפולות; אחים ואחיות.
ומה כבר יכול הגבר להציע לה? מה הדבר העמוק והמשמעותי ביותר שיוכל אי פעם להעניק לה?
ילד. – נו, ואת זה כבר יש לה.
וטבעם של הריונות הפוכים שבסופם נאלצת האם לשכב עם האב. ועל כן, משנבעט הכדור ההריוני אל חיבורי המשקוף של הדלת ומצידה השני הופיע הילד, אלעזר יודע כי סוף-סוף הגיע תורו, המיותר כמעט, של המזריע.
זה התחיל ביניהם… איך זה התחיל ביניהם? כמו כל ההתחלות. השאלה היא איך זה מסתיים: הוא פוגש אותה בשיעור יוגה. אדומת שיער ומבט. קודם הוא שואל את המדריך לשמה: קיטי, גרמניה מברלין.
הוריה קראו לה על שם הנמענת הדמיונית מיומנה של אנה פרנק, מתוך רגשות אשם, על מנת שלעד תצטרך להסביר לאנשים את מקור שמה במורד ראש, שהיה בעיניהם ההפך ממֹעַל יד.
קיטי – הוא מוקסם מאנטומיית שמה: פעירת פה המלווה בחשיפת שיניים ונשיפה הנושקת לחך העליון: קִי, וחילוץ הלשון מבין השיניים לאפשר את מעבר הנשיפה השנייה: טִי. כך – בליווי משיכת האוזניים לאחור, קימור חד של הגוו והרמת רגל במטרה לשרוט – נראה חתול המאיים לתקוף. הוא משמיע את השריקה הזו, שבגרמנית נשמעת כמו תביעת מקומו ביקום !ichhhh ובעברית כמו הצתת האות חי"ת בלוע – הכנה ליריקה.
ערב אחד הוא בא לאסוף אותה משיעור יוגה, אך מקדים. על הקיר במבואה מופיעות צלליות גופה של קיטי המתעמלת בחדר הסמוך. בעוד שישנם אנשים המסוגלים לקפל את כפות ידיהם לצלליות בצורות של חיות שונות, קיטי עושה זאת עם מלוא גופה, שניצב בתנוחות שהדרך הכי טובה לתארן היא: אַבְּרָקָדַבְּריות. ״נשים הן קוסמות בעוד גברים עושים טריקים״, אומר לו אלי, מדריך היוגה. באותו הערב היא מבקשת ממנו לראשונה שיעלה איתה לחדרה. הוא מהסס. וכשהיא מתעקשת, הוא שואל אם יוכל בערב הראשון לעלות רק כמשקיף.
שבוע לאחר מכן הם עומדים להתנשק: אלעזר פוקח את עיניו ומגלה שעיניה של קיטי עצומות. לשונה נשלחת מבעד לשפתיה ובתנועת הברגה פותחת את שפתיו ומסתובבת בפיו, אומרת: ׳בללייקה׳, ׳ברלין׳ וגם ׳אלעזר׳. אלעזר עוצם את עיניו כי הוא לא רוצה לפגוש את מבטה האדום מטווח כל כך קצר. הוא חושב על נחשים מזדווגים, על חלזונות ועל מערבל בטון, וגם על ילדים שמתנשקים לראשונה; טועמים, יותר מהכל.
במשך זמן רב קיטי לא מניעה דבר פרט ללשונה. היא לא אוחזת בו, רק מנשקת, מערבלת את לשונה בשלו, ולאלעזר קשה להאמין שזו אותה קיטי איתה היה שקוע בשיחה עד לפני רגע. הוא פוקח את עיניו שוב, לוודא: עיניה של קיטי עדיין עצומות. הן תמיד עצומות כשהיא מנשקת.
הם מתנשקים במשך שעה ועשרים. אלעזר מתלהט מנישוק ארוך שכזה ושולח את ידיו וכוונותיו לחלציה, אבל למען האמת, כשקיטי מתרכזת באבר אחד, שאר האברים לא מרגישים דבר והגוף הופך רקמה צלקתית. היא מחוברת אליו בשפתיה כמו יונק דבש לפרח – רק במקור.
פתאום אלעזר מעליה, מרגיש כאילו הוא מתאמן על אחד המכשירים האלה המציבים את גופו בשתי תנוחות הפוכות ומנוגדות לחלוטין אחת לשניה ולכוח הכבידה; הוא מקער גוו מעליה ומתנשף בשערה – ובו-ברגע נזרק למיטת ילדותו ומַפרֶה את כרית נעוריו. בהריון הפוך המשגל בעל כורחו נסוג.
אַכְזָבָה.
אכזבה היא הפער בין מה שציפה לו למה שלמעשה קיבל. זה לא מה שקיבל שמאכזב אותו כמו ההעדר של מה שציפה. אולם כשמדלגים לאחור, האכזבה מגיחה כך לפתע, ללא כל ציפייה, תוקפת את קרביו מבפנים כמהלומה של תאונת דרכים: קודם התאונה, אחר כך החרדה מהתנגשות שלעולם לא תגיע. כך גם הציפייה: נביטה מאוחרת לאכזבה שכבר קמלה, ניצנית וירוקת-עד.
איזו חיה הכי דומה לאכזבה? מכל יצירי הבריאה המופלאים דג זהב עולה לו מיד, או לפחות הסטריאוטיפים המיוחסים לו: דג זהב יגדל לגודל צנצנת הזכוכית בה נשים אותו (כגודל הציפיות, גודל האכזבה); לדג זהב אין זיכרון לטווח קצר (מדוע הוא מתאכזב כל פעם מחדש, שהרי זה כבר קרה לו בעבר?); יש גם משהו בעין-הדג הפעורה, לחלוטין מצפה למשהו – ומה כבר יכול לקרות בצנצנת הזכוכית?…
הם נהגו לדבר ביניהם בשלוש שפות: עברית למשפחה, גרמנית לשורשים, אנגלית למריבות:
Dis-appointment – פגישה שלא יצאה אל הפועל.
Ent-täuschung – חילוף חומרים שלא התממש.
אכזבה – מהשורש כ.ז.ב. שקר.
לא הפגישה שלא יצאה אל הפועל ולא חילוף החומרים שלא התממש, אלא דוקא השקר שגרם לאלעזר לצפות שהם יקרו כסדרם – הוא שהולם לו בחזה. איזו תרמית, כל האהבה הזו. היא נפרטית לפרוטות ונספרת לאחור: א-ה-ב-ה; ה-ב-ה-א; ה-ב׳ וה-א׳. היסודות הראשוניים ביותר של השפה – כזבים. כמו הריון מדומה. כמו הבן שנולד לה, אך לא לו.
אולי היה זה הפיילוט של האל; לְעָבֶּר נשים אקראיות עם משיחיו העתידיים שיפיצו שלל דתות בעולם עד שהדת תתבלבל ותקרוס כמו מגדל בבל של אמונות. ואולי היה זה אלי, מדריך היוגה.
ועכשיו, כשהלידה בוטלה, ההריון צומצם לאי-נוחות זמנית בבטן והמין נסוג לאוננות חד צדדית, לא נותר לאלעזר אלא להלך לאחור בשביל מתפתל עד כי יפרח מזכרונה של קיטי, בעוד היא פורחת מזכרונו שלו. וכשערפילי השכחה יכסו על דמותו המתרחקת, ודאי לא תורגש אף ליחוחהּ של דמעה, ההולכת ונקווית לאחור בזווית עינו.