110 – יומן יארצייט – עומר ויסמן

יארצייט 10 22/11/2022
כל בקרי היארצייט ישבתי בשירותים ערום מעשן מקטרת וקורא בעיתון. בוקר היארצייט בעמוד הראשון מתנוססת היום תמונה של צללית ומעליה פנס רחוב רכון. הכותב בחר בכותרת הצבועה אדום "מיהו הצל אשר גונב לתושבי הצפון את צלליהם?" והמשיך בשיחה עם קשישה חיפאית בשם צילה הרצל שאמרה "אם אין צילי לי מי לי" לפחות כך על פי הכתוב. הקרימינולוג הסביר שהפתולוגיה של העבריין היא ככל הנראה תת מודעת וכלפי חוץ הוא נראה כאדם שגרתי, אף אפרורי, מפחד מהצל של עצמו.. החוקר המשטרתי לא הסכים וקבע שהסיכויים להשבת הצללים לבעליהם קלוש כיוון שהגנב ודאי מכר אותם דרך השוק השחור למדינות הארקטיות מחוסרות השמש. קיפלתי את העיתון ועיני נדדו לשמאל חציו התחתון, שם סופר על השתלת פנים שעברה אשתו של הנשיא האמריקאי, עקב הגילוי המרעיש שנולדה לבנה בגוף של שחורה. תהיתי אם הצל שלה חש כך גם, ואם הצל שלי כמוהם אולי. הרגשתי כבר את החבילה עוברת והמקטרת נגמרת אז מיהרתי לשער האחורי וראיתי תמונה של חולדה, לידה היה רשום מדען המוח הישראלי ליאור כץ הצליח לתמלל את האיד החולדאי ומצא ששבעים אחוזים מהחולדות שנבדקו חלקו את המבע המשותף "אני אוהב את אימא שלי אבל בקטע אירוטי ותת-מודע לעצמו". נזכרתי באמי אז מיהרתי להדליק טלוויזיה למען אורה יעמעם בת דמותה בדמיוני . מגיש חדשות הבוקר מבשר בהתלהבות מעושה על ראש הממשלה המזרחי הראשון שנבחר אמש ברוב קולות ניכר. מול קהל קולני הוא אומר "רק שונה עושה שינוי! זהו הזמן לשיח חדש, לבנות ביחד מזרח תיכון חדש ומופלא" רוחי נפלה אז מיהרתי לאונן, נזכר בימים שעוד אהבתי סקס. גמרתי ופניתי לפייסבוק בעוד הראשים מדברים על טיפול חדש בדיכאון דרך תמלול תת המודע. אשת הנצח, דמות שאני רוחש לה חיבה וירטואלית רבה, פרסמה יצירה חדשה שלה בה היא מוחקת ממזמורי תהילים כל מילה שאינה מתייחסת לאלוהים. התמונה מעוטרת במספר תגובות נזעמות, אבל אני מבין את הרצון הזה, להיות רק שניים עם האחד. לחצתי לייק למרות שרציתי לתת לב וגללתי מטה. אחי כתב שיר לזכר אבינו "אבא אאב אבאטיח לא אבודה ולא אבטלה היה אברך ועזב התשובה אז באה אבעבועה והביאה עמה אבלות לאמא ואבק לבניו". מתחת לשיר הוסיפה מישהי בשם שו לה אמוג'יקון מזיל דמעה שעורר בי זעם שכבר זמן רב לא חשתי. רציתי לכתוב זו זילות הרגש, חילול קודש, כפירה באדם. אבל לכתוב זה לא מספיק, ואיני יכול לצעוק, אז נכנסתי ליוטיוב ולחצתי על הפעלת הפלייליסט "אני רק רוצה לבכות". בסרטון הראשון נער צעיר יוצא מהארון בפני הוריו. האם בוכה והאב מניח יד על כתפה, והבן בהיסוס מחבקה, אז אבא מניח כף על גבו. הבן בוכה מתוך החיבוק אני מצטער מצטער ואימא אומרת אתה תהיה בסדר בעוד האב מהנהן בשתיקה. הסרטון הבא בתר הוא אוסף של סרטונים בהם חיילים חוזרים הביתה מאזורי הקרב אל חיות המחמד שלהם והתגובות הנרגשות שלהם, המרגשות אותי מאוד. יחד עם זאת אני נעצב שתגובותי לרוב אינן הולמות את המאורעות. למה לא בכיתי כשהכלבה שלנו מתה? אני בן אדם? איפה הרגש? אז עולה הסרטון השלישי ברשימה, סבא לבן שיער ורועד ידיים מנגן ושר עם נכדו שיר תפילה המספר על נפש תועה המבקשת לשוב מנדודיה לחיק האל. אני אוהב לשיר אתם כי רק בשירה אני מרשה לעצמי להרים קולי, ונדמה לי תמיד לרגע, אף שברגע הבא איני מוצא בזה הגיון, שאני עוזר להם להתקרב לאלוהים. בסרטון הבא מוצגים סב ונכד שסובלים מאותה לקות תורשתית שמנעה מהם לראות צבעים, וכעת הם מקבלים עדשה חדשה, חידוש טכנולוגי עכשווי, שהופכת את השחור לבן לטכניקולור. הם מגיבים, אני מניח, בצורה התואמת את הרגע ועוצרים מאחורי העדשה דמעה שמחה, מהולה אולי בעצב על כל שנות החסר. הפלאפון מצפף כי הגיעה השעה לצאת לאזכרה, אבל נותרו לי עוד שני קליפים ואסור לעצור עדיין. אני מכפיל את מהירות הוידיאו של האישה הטרנס גזעית הראשונה שזכתה לעבור ניתוח לשינוי מלנין. היא בוכה מעט כשהיא מספרת בקול גבוה עד כדי קומי שהוריה אינם מקבלים אותה בצבעיה החדשים. את האחרון אני מעביר למהירות מקסימלית, ושירה של גלוריה גיינור אני אשרוד מתעוות בעוד ניצול השואה האחרון מסיר את כתובות המספרים שחרטו הנאצים מול עיני הלחות. התלבשתי במהרה ולרגליי גרב אפורה וגרב לבנה בעודי יוצא הבית ומתפלל שאגיע בזמן לבית הקברות, כיוון שאני חרד מאיחורים גם כאשר עלי לבקר את שעבר מעבר לזמן. כשהגענו לקבר נחרדתי בהתלהבות לגלות מעל הקבר השכן את אשת הנצח, או אישה הדומה לתמונת הפרופיל – אשר יתכן ואינה אמיתית – של אשת הנצח הנחשקת מהרשת. נראה שנשארה אחרי שאר האבלים , בעוד אחי מדבר על ימיו של אבי כצנחן במלחמת זו או אחרת, לפזר קרעי קדיש על מצבת אביה או בנה או מי שזה לא יהיה.

יארצייט 11 22/11/2023
כל הלילה שלפני בוקר היארצייט לא הצלחתי לישון, נרגש מהאפשרות שגם השנה אראה את אשת הנצח הוירטואלית מעל הקבר שליד אבי. ניסיתי לכתוב לה שיר לו קראתי לשון הים התיכון ולשונו כדלקמן "אוווו ואהההה נשכבו על משבר ענן / אוווו אמר אההה / אהההה ענתה אוווו / פם פם פם פעם הים / שובי דופ בלופ קצף אחר גל / הדה של לה די דה מכל שבר נשמע // אוווו ואהההה תמהו / אם הכל כבר הושר" חשבתי שאולי אאזור אומץ ואגיש לה את הדף בעודי עוזב את חלקת הקבר. אולי יום אחד תפזר קרעיו על קברי. קיוויתי שתזדהה עם דמות אההה, שתהיה היא אפילו. הפעלתי הקראה של ספר המתים הטיבטי ושיחקתי בפלאפון משחק בשם כדורי אהבה, בו המטרה לסלול דרכים שיפגישו בין שני נאהבים עגלגלים המחייכים בעת המפגש כמו שלא חייכתי זמן רב. בתום ההקלטה הפעיל היוטיוב הרצאה של איזו גורו רוחנית, שסיפרה איך נולדה יתומה, כי אביה התאבד כשעוד הייתה ברחם, ואמה מתה בלידה. כך, היא אמרה, יכלה להרגיש מינקות שהיא חלק מהיקום כולו, חלק בלתי נפרד, והבריאה כולה יצרה אותה, ועומדת לרשותה כמו שד מלא חלב ודבש.קולה היה כה מרגיע שנרדמתי לדקה, הפלאפון בידי על גבי חזי. נדמה לי שחלמתי שאני הולך על פסי הרכבת שורק את השריקה המשפחתית שהוריי השתמשו בה כשרצו למצוא את הילדים, והשריקה נטמעת בשאון הרכבת המתקרבת, ומצד אחד שואלת אמי אתה בסדר ואל הצד השני של הפסים אני שואל את אבי "אבא לקפוץ" אבל הוא רק שותק. התעוררתי מכוח כניסת הרכבת בגופי, מיוזע ורועד מקור. מיציתי, החתולה האפורה שאימצתי השנה קראה אלי אבא? אתה בסדר? שמתי אותה על בטני החיוורת ונשמתי איתה. היא גירגרה וגם אני אז קמתי לקחת קפסולת ביצת עין ומהר לשירותים עם העיתון והחתולה בעקבותיי. התישבתי על האסלה ומיציתי הלכה על הכיור. הקראתי לה את הכתבה בתחתית העמוד השני שסיפרה על עימותים על רקע גזעני בין בני נוער ממוצא רוסי לפליטים ממאדים. שרה אחת, ממפלגת שמאל אני מניח, קראה לתופעה נאו-נאציזם בישראל. מיציתי יללה מיציתי אז עברתי לעמוד הבא שעסק בתגובת אוהד בית"ר ירושלים לרכישת שחקן רובוטי ישראלי. כנראה כמה מן האוהדים איימו "לשרוף את המועדון כדי לטהר" וכעת הם במעצר בית. מיציתי אמרה ניחא אז עברתי לעמוד האהוב עליה, עמוד האמצע הקוריוזי. צחקתי כשראיתי בו כתבה על חתולים, בו פעילה של אחת העמותות מצרה על מצוקתם של חתולים שחורים שעקב אמונות טפלות ואי אילו סיבות אחרות לא זוכים לאימוץ כמעט, וחייהם בסכנה. מיציתי, שאמה הייתה שחורה ואביה לבן קפצה מן הכיור על העיתון וומרחה מהשחור על הלבן.היא נכרכה סביב רגליי ומלמלה מיאו בצער. עברתי לעמוד האחרון בו נכתב אמנית המיצג אשת הנצח עוכבה לחקירה לאחר שקעקעה על זרועה את מספר הזיהוי הנאצי של אחרונת הניצולים שזה עתה נפטרה. חששתי שאולי ככלות הכל לא נזכה להיפגש היום, ובעודי בוחן כדרכי את צורת ומרקם בני מעיי פיללתי שתשוחרר ותוכל לעלות לקבר לצידי, ולקבל ממני את השיר.. שמתי ברקע את רשימת שירי אבא, שמתחילה עם קאט סטיבנס, ממשיכה עם אביתר בנאי, אז ג'ון לנון, טפמטיישנס ונחתם בשיא הקיטש עם לות'ר ונדרוס. בעוד מיציתי מלווה את קאט סטיבנס השר על חתולים בעריסה פתחתי פייסבוק ונכנסתי הישר לעמוד של אשת הנצח. היא כתבה חזרתי מחקירה רציתי לכתוב על חזירים וכדומה אבל היום אזכרה אז החלטתי לשתף בשיר שכתבתי על משפחתי "אַבָּא שָׁתָה יוֹתֵר מִדַּי אַךְ לְעוֹלָם לֹא מַסְפִּיק אִמָּא בָּכְתָה מְעַט מִדַּי לֹא דַּי בִּכְדֵי לְהַפְסִיק מָרָה וַחֲרִיפָה בְּלִי דַּי סָבָא הָאָב כְּדֶרֶךְ סָבִי מְלוּחָה שְׁקוּפָה בְּלֹא דַּי הִגִּירָה הָאֵם כְּמוֹ סָבָתִי וּבְנִי שׁוֹתֵק מוּל מִלּוֹתַי שְׁתוּקָה בִּתִּי נֹכַח גּוּפֵי אִמָּבָּא נָתְנוּ רַק בְּיָדַי שִׂנְאָהבָה לְמִשְׁפַּחְתִּי" לפני שהגעתי לסוף השיר צלצל אחי להזכיר לי שאינו יכול לבוא לאזכרה היום כי אשתו מגיעה סוף כל סוף ארצה. עד הצפצוף המזכיר את שעת האזכרה ישבתי וחשבתי איך אמצא את הקבר בלי אחי, כי אין לי חוש כיוון תקין וזכרוני מחורר ומשובש. לבסוף עלה לי הרעיון המושלם, אקדים לצאת ואחכה בשער לאשת הנצח, ואלך בעקבותיה, אלוהים, אולי אפילו לצידה, אל הקבר. חיכיתי דקות נצחיות והזעתי מכל נקבובית אך לבסוף היא הגיעה, והרגשתי קל כנוצת כתיבה. שלום אמרתי, ועיניה השחורות עדויות משקפי השמש השקופות נפערו לגודל ליקוי חמה. את אשת הנצח מהרשת? האמנית? אני אדון דראון. אשת הנצח שתקה ובחנה את גופי הרועד. אני פשוט לא טוב בהתמצאות ברחב אז חשבתי שאוכל להתלוות, כחכוח, כלומר ללכת בעקבותך כי הקבר של אבי צמוד ל…סליחה אני לא יודע מי באת לבקר" בקול נעים משציפיתי היא אמרה "בסדר" והחלה ללכת. הגענו לקברים ובלי אחי לא ידעתי מה לומר, אז קראתי את שיר האהבה, בתקווה שאשת הנצח תשמע

יארצייט 12 22/11/2024.
אני ואשת הנצח ישבנו על האסלה הזוגית והקראנו זה לזה מתוך מוספי העיתון. אשת הנצח אוהבת צהובונים, אך אני ממש לא, אז הגענו לעמק השווה וקראנו רק עיתונים ישנים שדפיהם כבר הצהיבו.. "הכוכב הכחול פחות" קראה בציחקוק אשת הנצח "שינויים אטמוספריים מלבינים את צבעו של הים התיכון" תלשתי שערת שיבה מהזקן והגשתי לאשת הנצח, שנשפה עליו והביעה משאלה שלא נזדקן לעולם. לפעמים אנחנו משחקים בהשלמת סיפורים, למשל היום התחלתי בכותרת "החשוד בהלבנת כספים עזב את הארץ במטוס פרטי" ואשת הנצח המשיכה "אך לא ארז בקפידה וכל כספו צנח מהאוויר אל הים". אנחנו מחליפים תפקידים והיא פותחת עם "גופתו של חסר הבית" ואני מסיים "הלבקן כבר הכחילה".אשת הנצח תמיד צוחקת בזמנים לא מתאימים. "אתה זוכר את הסרט על הגמל הלבקן המסכן?" שאלה אותי בחיוך יודע כל "לא אבל אני זוכר סרט כחול עם גמל" השבתי, והיא גיהקה לעברי בבוז. בוא לראות חדשות אמרה ויצאה את השירותים בהילוך איטי, נותנת לי לסקור את הסימנים הכחולים על גווה ולהשוותם לצבע כלי דם אשכיי. היא אוהבת לעזוב חדרים בהליכה כמו מואטת ולהיכנס אליהם כמו בסרט מואץ. אני אוהב לחשוב שגופה הצהוב כשמש מאכילת מזונות צהובים בלבד ישזף את עורי החיוור כגופה. בינתיים אנחנו עדיין בעיקר משאירים אחד על השני סימנים כחולים. נשכבנו והדלקנו את החדשות על השתק, כי אהבנו לדובב את הראשים המדברים כאוות נפשנו. על רקע צילומים של הכנרת בחציו הימני של המסך עטה המגיש מבט חרוש קמטים, ואשת הנצח אמרה "כריש לבן בכנרת!" ואני אמרתי "השמש טבעה אמש בכנרת חרש" ואשת הנצח הכתה בחזי ואמרה 'משוררים הם *גיהוק*" החלפנו תפקידים ואשת הנצח שרה במנגינה של שיר ישן שכמעט הכרתי "כך חשבו השמשולוגים עד שעבר שבוע והשמש הרטובה יצאה להתייבש על החוף, אך לא הייתה לה שמש שתייבשה, והעולם כולו על אנושיותיו השונות חש בזרם עמוק של דמע שוקע" בוכה המשכתי את הכותרת הראשונה "הכריש אוכל בלי מלח את קליפות ההדרים שעל קצף הגלים נישאות למרחקים" אשת הנצח החלה לדבר בקול גברי "בראיון לחדשות הערב סיפר הכריש שהוא מחכה לישו המשיח" אז אני ניסיתי לחקות קולה הנשי "מיטב המוחות כעת עמלים על חישובים מדוייקים של אורך החיים שנותרנו לנו תחת אורה הבודד של הלבנה". בחדשות עברו לאייטם הבא שלווה בצילומים של שחקים בשחקים ויונים בכלובים "ד"ר דולוט ממכון וייצמן" קריינה אשת הנצח לתוך מייבש השער "הצליח ללמד ציפורים מסוימות לצייץ בעברית" לקחתי את המייבש ושאגתי "לראשונה זוהה משחק בין מיני בממלכת החיות ציפורים משירות נוצה מעל הים ודגי זהב עולים ונוטלים את הנוצה בפה קצה אחד בכל פה של זוג והם כמו רבים מושכים בו עד שהציפור יורדת משמיים ולוקחת אותו במקור" אשת הנצח משכה מידי את המייבש והכתה בבטני "הציפורים מצייצות את התנ"ך ואת הברית החדשה והקוראן והמהברטה וכה אמר זרתוטרה" התפרצתי לדברי אשת הנצח "דוקטור מנדלה ממכון וייצמן בוחן עם הציפורים יעשו זאת גם בתנאי מעבדה עם אקווריום או שמא יהיו מדוכאות מכדי לשחק" אשת הנצח חיברה את המייבש לחשמל וכיוונה אל מפשעתי "רק את שמו של אלוהים הן מצייצות בשפה הציפורית המקורית. ד"ר דולו מקווה לגלות כך את השם המפורש על ידי הקלטת כל ציפור מעל האחרת" נישקתי את שפתותיה הנוטפות צוף תמיד והעליתי את הפייסבוק בפלאפון. כהרגלה אשת הנצח עשתה כדרכי והתחלנו להתכתב ולהשתעשע בצ'אט. היא כתבה אני ואני כתבתי הטעות והיא במקור ואני ציפור והיא התור וכן הלאה. תמונת הפרופיל שלה היה של טלית אותה צבעה בתכלת שקועה בכיור מוצף מים. כתבתי תגובה נוספת, הארבעים במספר, "צבעת אותה בוסת שלך נכון? כי את בת של מלך" תמונת הפרופיל שלי הייתה של וודסטוק ישנה על בטנו של סנופי, כפי שכלבתי ישנה על בטני כשהייתה גורה. אשת הנצח השיבה לי בתגובה לתמונה זו "זה נכון שאתה חצי ציפור חצי כלב?" אמרתי לה מעבר למסכים איך את מכירה אותי כל כך טוב? היא הצמידה את גב הטלפון שלה לשי וענתה "כי אתה משורר, עולמך קטן ולכן קל לקריאה" חשתי עלבון יחד עם נחמה ואמרתי את קוראת אותי כמו מזמור תהלים. היא צבטה את פטמותי ואמרה-שאלה מי מלא בעצמו? ועניתי כפי שלרוב אני עונה במה עוד אני יכול להיות מלא. חרא! צעקה והחלה בקרב הכריות היומי, שנפסק רק כשאפי, הנוטה לדימום מאז ילדותי, מכתים מעט את הציפית הבהטית. אז מנשקת אשת הנצח את הצלקות שהותרתי על ידי בגיל ההתבגרות ומייבבת כמו כלבלב נזוף. אז אנחנו עושים אהבה עד שהטלפון מכריז כי יש לזוז לעבר הקברים. אשת הנצח עדיין לא מגלה לי את מי היא מבקרת, ומסרבת לשמוע לסיפורים על אבא שלי, אבל אני מנחש לפי השנים הרשומות שהיה לה ילד ואינו עוד, ומשער שאביו הרג אותו.

יארצייט 13 22/11/2025
בוקר היארצייט הבא בא ונצחי מעירה אותי בסטירה עם טבעת האבן הסגולה, לה היא מייחסת סגולות על טבעיות. החשיבה שלה מאגית באופן שמעורר מעט את קנאתי. התעוררתי כך מחלום על מפלץ הרפש ממכסחי השדים בו ניסה ללמד אותי איך לתת לדברים לעבור דרכי. אנחנו לוקחים את הקפסולות של הלחם עם הגבינה הטבעונית, ולוקחים את העיתונים לשירותים. צבעתי בטוש כחול את חלקי העיתון הלא רצויים והקראתי לנצח את שנשאר "אחרי עשרות שנים שערוגות העצים מלאות בדלי סיגריות החלו הצמחים העירוניים לפלוט יחד עם חמצן גם עטרן וכולנו נמות בקרוב" אשת הנצח שרה קוללולולו. חתכתי את ורידי עם בקבוק יין שזיפים שבור. נצחי אהבה הכי יין שזיפים. טיפטפתי את הדם מעל דפי העיתון עד שנוצרה הפסקה "בני נוער רבים חותכים אהבה החוצה מהוריהם המתייבשים לכדי קליפות אדם". אשת הנצח הנעדרת שתתה מיץ תות וירקה אותו כמזרקה לתוך האסלה. הרובוט מנקה את כתמי הדם והתות. הדלקתי את חדשות הבוקר. שיחקתי עם כפתור המיוט כך שמדיווחה המקוטע של המגישה נוצר טקסט אחר, סיפור מעורפל על שמיים שנהיים כחולים מאי פעם, כחולים כים, וכבר לא ניתן כמו מבראשית הבריאה להבדיל כמעט בין השניים. כיביתי את הטלוויזיה והבטתי באשת הנצח בנסיון להמיס אותה. היא קראה מהצהובון ישראל מחר ואני מהעיתון הממלכתי. אני ניסיתי לנחש מה היא קוראת והיא אותי. פתחתי כך "אנשים ירוקים קטנים נחתו עם חללית אחלמה בים האדום ואנשי צפרדע מהחיילות המקומיות מנסים לאתרם" והיא החלה לשיר במנגינת הפזמון ליקינטון "כלנית מרסיה נגידת בנק ישראל נפצעה מחתך נייר ודיממה בצבע הכסף" אני המשכתי "אנשי המאדים חמקו ליבשה ועיברו בת כפר אך היא הפילה את התינוק בשתיית מנת יתר של תה מרווה" נצחי מיהרה לשבת על ברכי ולהקריא את גרסתה לכתוב בעיתון שהחזקתי בפניה. "בנו של ראש הממשלה הודיע על אירוסים לבתו של מנהיג חמאס ואמר היא פרטנרית מצוינת במיטה ואני מאמין שהדרך המיושנת לכרות ברית בין מדינות היא הנכונה" בוא נשחק קצת פלייסטיישן אמרה נצחי כששמעה את גללי נוחתים במים. היא הלכה בהילוך איטי והסימנים הכחולים שעל כל חוליה בעמוד שדרתה סיגלו לעצמם מראה ארגמני חושני. התיישבנו על פסל הביצה הסגלגלה שירשנו מאביה והדלקנו את המסך. מה נשחק? שאלתי. סלב סומו! ענתה בהחלטיות. אני אהיה שרק ואתה טינקי וינקי הורתה. עוד פעם? כן. תהיה מוכן. השופט כוכב ים עטוף אצות ירה באקדח והקרב החל. שרק דחף ראשון, ואני אמרתי שרקה תעשי לי ילד. טינקי וינקי היא אמרה תעשה לי אבא. אם אני מנצח את מציעה לי אירוסים מלמלתי. ואם אני מנצחת? אני מרשה לך לסרס אותי. מרשה? תודה שתמיד רצית לשיר סופרן. זה נכון הודיתי אבל אם יהיה לנו ילד הוא יוכל לשיר סופרן במקומי. אה! קראה "אתה מתכנן להיות מההורים שחיים דרך הילדים שלהם" "זה הדדי נצחי הילד חי דרך ההורה. אפילו יותר, ויותר מדי. צריך להגיע לאיזון אני חושב" שרק דחף בכרסו את טינקי וינקי מחוץ למעגל הזירה ואשת הנצח אמרה "ממש מתחשק לך לדפוק למישהו את החיים?" "נצחי אף פעם לא היו הורים כמונו. תראי איזה אימא מגניבה תהי משחקת עם הילד פלייסטיישן" טינקי וינקי כבר לא הצליח לקום וכוכב הים הכריז על נצחון לשרק. הטלפון צילצל, שיחה מאחי. הוא שוב לא יכול להגיע כי אשתו יולדת. "מה נעשה נצחי? אין לי כוחות לספוד לאבא יותר" בסדר, אני אספוד לאביך ואתה לבני. רכבנו באופנוע הסירה של נצחי אל בית הקברות, שהיה עמוס בצורה בלתי רגילה בגלל מלחמת בני החושך ובני האור. נצחי לקחה את ידי והובילה אותנו לחלקות הקבר. לא ידעתי מה לומר לבנה אז רק ישבתי והקשבתי להספד על אבי. "אבא, פאפא, איזה אב מסובב היית שיצא לך כזה ילד מסוחרר. איזה אדם מסואב היית שבנו מושחת כשד. אבאלה כמה טוב היית שהעיניים שלו כל כך מרגיעות. תודה דאדאלוס שהורשת לו את שירת הדאדא, שנתנה לו את האומץ האבסורדי להגיע אל אישה הבוערת יותר מהשמש העתיקה. אני רוצה לשטוף את תכריכיך בדם הוסת האדום-כחול שלי. אסתפק בהנחת טבעת האמרלד על מצבתך. אני אוהבת אותך יותר מכל בני האדם שלא הכרתי" נצחי שלחה לעברי מבט דומע. הייתי חייב להתחיל לדבר על בנה "חלמת כל חייך להיות חייל, ובחלום נדקרת והפכת לצמח. בדמיון שלנו היית הצמח הכי ירוק ורענן בגן עדן. טיפחו אותך בידי משי השקו אותך ביינות שזיפים ומוסקט, וצמחת לגבהים אדירים, ראית את אלוהים, איך אלוהים רואה אותנו, והוא לעס את עליך וזכה לראשונה בחייו בשינה מתוקה וחלום אמיתי, כזה שלא בורא מציאות, וסוף סוף יכל להתעורר."
נסענו חזרה הביתה מבית הקברות ושתקנו כל כך חזק עד שאזרתי עוז ואמרתי לראשונה "אני אוהב אותך".
אשת הנצח המשיכה לשתוק, לא אמרה מילה עד שנרדמנו. באמצע הלילה לחשה לתוך חלומי "גם אני אולי"

יארצייט 14 22/11/2026
אשת הנצח שבטנה ההרה גדולה הייתה מגופה גררה רגליי עד שהתעוררתי על הרצפה. מה את עושה? צעקתי. רצון אלוהים כתמיד ענתה. הלכתי לעברה כמו לדחוף אותה או לאחוז בידיה אך בדרכי החלקתי ושוב מצאתי עצמי על הפנים. מה לעזאזל? שאלתי. כן, חשבתי שיורדים לי המים אבל אולי השתנתי על המרצפות המכוערות שלך. יופי אמרתי והרמתי עצמי אז לא תצטרכי לבוא להציק לי בשירותים. נראה לך? אמרה וסטרה על עורפי, משכה אותי אחורה ונשאה אותי על גבה עד לאסלה הזוגית. לקחתי את מגזין השירה שהביאה כתחליף לעיתונים, ״אני לא מוכנה שהילד שלי יקרא את הזוהמה הזו״ אמרה. הקרא נא שיר ביקשה. לקחתי שאיפה עמוקה מאחד מתוך אלפי בלוני הליום שפיזרה נצחי בכל פינה לקראת בואו של הילד, והקראתי שיר מעמוד אקראי "התינוק מוכן לשתות / רק חלב מן הסלע / רוצה לטבול רק/ בגשמי מבול / לאכול מן מן השמיים / התינוק העצום / עוצם את עיניו / העולם כולו רחם /לחלומותיו / יכול לישון רק / כשקוראים באוזנו / פסוקי תהלים / יודע להגיב למשמע / שם השם בלבד / התינוק בוכה / עוצם את עיניו / מתוך האינסוף / צוחק את העכשיו" אשת הנצח מחאה כפיה ומחתה דמעה מדומה. אבל למה לא הקראת את השיר שלך שכתבת לכבודי? למה נדמה לך שהוא לכבודך? החזרתי בשאלה. אתה תהיה אבא נפלא צוציק! נאנקה. כמה פעמים צריך להגיד לך לא נולדתי להיות אבא של אף אחד, נאנחתי. אבא שלך בא לי בחלום!, אולי די קצת כבוד למתים? אל תהיה תינוק אין כזה דבר מתים, בקיצור הוא אמר לי בחלום שהוא רוצה נכדים. הוא לא רוצה כלום הוא מת. עכשיו למי אין כבוד למתים? יש להם רצונות כמו לך ולי ולאלוהים. מה נעשה אם הלידה תהיה בזמן האזכרה? מה נראה לך שאעשה אני אלך לבית קברות ואקווה שתמותי בלידה. אשת נצחי משכה מידי את מגזין השירה והכתה בכתפי. אתה מת עלי אתה מודה בזה מיד! אמרת כי אין כזה דבר מתים. נצח כחכחה בגרונה והחלה להקריא, למרבה מבוכתי, את השיר שכתבתי לכבודה: "החייזר בהריון נביא חסר בית חזה כי הלידה תביא משיח חשמלי החייזר בהריון מעוננת ערומה אמרה הוא יוליד פצצת אטום אנושית החייזר בהריון בחדשות ראיינו רב-מג ומכשפה סברו כי ישריץ אל חדיש אני זוכר רק את חיוכו המתפשט עד שלא היה עוד מלבדו" התעלפתי לרגע ונצח משכה בידי חזרה למיטה. היא הדליקה את חדשות הבוקר והתאמנה על תרגומן לעגת תינוקות, בעוד אני מנסה לשמור על ריכוז בחדשות הפייסבוק. הפלאפון צפצף ואהובתי פנתה אל פני עם עיניה פעורות כמו פה שנאבק לקחת נשימה אחרונה ופה המנסה לבלוע נשימה ראשונה. מה יש לך? שאלתי בדאגה כנה. היא השפילה מבט לרגע ואז צעקה דרך התקרה לשמיים ״צייייייר״ פלטתי שיט והוספתי פאק התלבשנו בחופזה ויצאנו מהבית. כעבור חמש דקות ברכב שאלה נצח לאן בשם השם אתה נוסע? לבית קברות צרחתי וצחקתי בלי לדעת למה. השתגעת?! זה בסדר אמרתי אישתו של אחי היא אחות מוסמכת. מה זה קשווווור?. אמרת שאבא שלי רוצה נכדים נכון? אז את הולכת ללדת לו על הקבר. כמעט דרסתי אבלים בדהירתנו המהירה לחלקת הלידה. נצחי שלי בואי לחשתי. יצאנו אני והמולידה את הרכב. ילדת הרגע אחזה בצווארי גונחת אני אהרוג אותך, בעוד אשת הנצח מניחה יד רגועה על כתפי, אז שנינו החלנו לתפוס מקומותינו מעל לקבר. עם הפנים למצבה הגיח הולד שלנו כמו קשת, באדום-תכלכל ירוק-סגלגל כחול-צהוב וצבע לובן שיש האבן שחתמה על פיו המשתאה של אבי