כנס ביומד 2036
היא התעוררה בשלוש דקות לשש בבוקר ולא הבינה מה העיר אותה, שלוש דקות מוקדם מהשעון הדיגיטלי. השתל ההולוגרפי שלה השמיע "פינג" והיא פתחה את עיניה ובהתה במסך הוירטואלי בזוית עינה השמאלית, היה כתוב שם: "את מפוטרת", היא מיצמצה בעיניה וההודעה היבהבה קלות ודהתה, תחתיה הופיע מסר: "למחוק הודעה?", מתוך הטשטוש של השינה, היא רצתה להגיד: "כן, תמחק", כדי להעלים את הסיוט, בטוחה שהיא עדיין חולמת, אבל המילים לא הצליחו להשתחרר מתודעתה, והמסר המשיך להבהב כשהיא בוהה בו מתוך קורי השינה. לפתע גופה נדרך, מערכת ויסות ההשקמה האוטומטית שלה נכנסה לפעולה, ואמפולה של קפאין טהור הוזרקה לדמה, מנערת אותה מתוך החלום. עכשיו היא התעוררה באמת וקלטה את המשמעות של ההודעה, היא פרצה בבכי קורע לב.
אחרי מספר דקות היא הפסיקה ליילל והחלה לארגן את מחשבותיה, נכון שהיא מפוטרת, אבל עדיין יש לה התחייבויות, והיא צריכה להגיעה לכנס ביומד 2036, כדי לייצג את חברת 'סטאר', החברה שפיטרה אותה, היא תצתרך להודיע בסיום ההרצאה שלא תייצג אותם יותר, זה יהיה לא נעים. היא הייתה אחד המנהלים הבכירים, והיא אף פעם לא התחמקה מאחריות, ולא משנה איזו נשורת רדיואקטיבית זרקו עליה, היא תעבור את זה בצורה מכובדת, היא תלך לכנס ותייצג אותם כאילו כלום לא קרה.
טלי זינקה מהמיטה והתארגנה ביעילות, לובשת את חליפת העסקים הכחולה שהשתלבה היטב עם עיניה הכחולות-אפורות ושיערה השחור חלק, הזמן שלה היה יקר והיא רצתה להגיע לכנס לפני תחילת ההרצאות כדי שתוכל להתרועע עם חבריה לקריירה, מנהלים ויזמים בצמרת תעשיית התרופות והציוד הרפואי.
היא פסעה מדירתה אל המעלית, דירה שהייתה ממוקמת באחד מאלפי גורדי-השחקים של מטרופולין תל-אביב, המעלית היתה שקופה והשקיפה אל עשרות הבניינים שהקיפו את הבנין בו התגוררה, כאשר הבנין נבנה היה לו נוף אל חוף הים והטיילת של תל-אביב, אבל בשנים שחלפו מאז הנוף נחסם על ידי המבנים סביב וגם מעליות שקופות חדלו להיות פופולריות, עקב סחרחורות שגרמו לחלק מהמשתמשים. המעלית גלשה מטה במהירות מביאה אותה מקומה 40 אל החניון התת-קרקעי.
היא נכנסה לחניון מחפשת את מכוניתה בחניה השמורה שלה, אבל במקום בו תמיד עמדה המכונית החשמלית האוטונומית שלה, היה חלל ריק. הרכב ניתן לה על ידי החברה, והיה מתוכנת לכל הנסיעות העיסקיות שלה וכולל זו לכנס, אבל, הרכב לא היה שם. היא סרקה את מגרש החניה, אולי הרכב חונה במקום אחר, או שאולי נסע לטיפול מתוכנן, לא, היא הייתה יודעת על כך, הרכב היה מודיע לה כפי שעשה תמיד כשחל שינוי בתוכנית. היא ניסתה להתקשר למכונית כדי לבדוק מה קרה, אבל קיבלה תשובה נחרצת שהמערכת אינה זמינה ומנותקת משליטתה. בחוסר ברירה היא התקשרה לתחנת המוניות, הזמינה מונית ופנתה לצאת החוצה לכניסת הבנין לחכות לה. תוך דקה עצרה לידה מונית בחריקת בלמים כשהיא כולה זוהרת ומהבהבת בשלל פרסומות קופצניות, הדלת נפתחה באיוושה חסרת קול וטלי הציצה פנימה, לשמחתה היא גילתה שהמונית היתה ריקה, כי לא ממש התחשק לה להתרועע עם כל האספסוף שבדרך כלל גדש את המוניות הציבוריות, ועדיין זה היה יותר טוב מהמטרו של תל-אביב בו נאלצה לנסוע פעם בשבוע כחלק ממדיניות איכות הסביבה של חברה 'סטאר'.
היא התיישבה במושב והרימה את ידיה כדי שמערכת החיגור האוטומטי תוכל להנעל למען בטיחותה, אמנם מאז הופעת הרכבים האוטונומים תאונות דרכים הפכו נדירות יותר, אבל בלי שום קשר זה היה התקן וגם החוק. היו צעירים שתכנתו את הרכבים שלהם לשחרר חגורות, אבל זאת לא הייתה היא, היא תמיד הייתה אדם שקול ומתוכנן. היא ויתרה על בן-זוג וילדים כשהקימה את חברת התרופות 'סטאר' ביחד עם עוד יזמים צעירים כמוה עם חזון, זה היה לפני 18 שנה, בשנת 2018, מייד כשסיימה את לימודיה בביורפואה בטכניון. החברה שהקימה פיתחה תרופות שמנעו נזקים פיזיולוגים הנגרמים מכבידה נמוכה, התרופות שלה היו אלו שאיפשרו ליישב את מאדים. היום החברה הייתה שווה מיליארדים בשוק ההון ואחת מתוך עשר חברות התרופות המובילות בשוק העולמי, חברה קטנה מישראל שכבשה את העולם. היום החברה כבר לא הייתה שלה, היא אמנם ישבה בדירקטוריון וכיהנה כמדען הראשי בזכות הפטנטים שלה, אבל החברה יצאה מידיה כבר לפני שנים כאשר הונפקה בבורסה בניו-יורק, והיא שמרה רק על גרעין שליטה קטן יחד עם היזמים, חבריה שהיו שותפים להקמה. והיום, היום הם פיטרו אותה, גם בסיוטיה הגרועים היא לא העלתה בדעתה שזה יכול לקרות, ודימעה התנקזה בזווית עינה, כשהמונית נעצרה מול "מרכז הכנסים הבינלאומי", מול הטיילת בחוף תל-אביב. אבל היא לא תבכה יותר, היא לא תיתן לאף אחד לראות שהכל השתנה. היא סרקה את הברקוד במפרק ידה בגלאי המונית כדי שיוכלו לחחיב אותה,ויצאה בנחישות אל אולם הכניסה של הכנס.
היא חלפה דרך הסורק הביטחוני שהבהב באור ירוק בסיום הסריקה, מכבה את הלייזרים שכוונו למרכז המעבר, בכניסה עמד איש צוות הולוגרמי במדי הכנס שפנה אליה בנימוס תקיף בטרם הספיקה לחלוף על פניו: "אפשר לעזור לך גברתי?".
"כן", זקפה את ראשה, "אני צריכה את דלפק ההרשמה למרצים".
"בוודאי", הוא אמר, משנה את גוון דיבורו לנימה מתרפסת, "שמאלה עד הסוף בבקשה".
טלי פסעה לכיוון הדלפק לאט, צוברת אליה אט-אט את האגו הפגוע שלה. היא נעמדה מול פקידת הקבלה והושיטה את מפרק ידה לסריקה. הפקידה סרקה את ידה, "טעית בעמדת ההרשמה" היא אמרה בצורה לקונית, כאילו שזאת לא הפעם הראשונה שהיא מדקלמת את המשפט.
טליה הסתכלה עליה מבולבלת, "אבל אני מרצה", היא אמרה.
"אני מצטערת", אמרה הפקידה, "אבל את לא מופיעה ברשימת המרצים המעודכנת"
"מה זאת אומרת, אני מרצה, אני מציגה את התרופה החדשה של חברת 'סטאר', ואני דורשת שתארגני את התג שלי באופן מיידי", אמרה בזעם.
הפקידה נרתעה, "אני אקרא למנהל", היא קמה וברחה מהעמדה.
תוך דקה הופיע מנהל הכנס, כולו חיוכים מתנצלים. טלי חייכה חזרה, היא הכירה אותו משנים רבות בהן נפגשו בכנסים וגם באירועים עיסקיים אחרים, הם היו כמעט חברים, הוא הושיט לה את ידו והיא לחצה אותה. "בואי ניגש למשרדי", הוא אמר, כשבעיניו מבט של הבנה, והיא נגררה אחריו כמו בובה על חוט.
הוא התיישב מאחורי שולחנו המשרדי באנחה והציע לה את הכסא ממול בתנועת יד מרומזת, והיא נחתה בכיסא כאילו כל הרוח יוצא לה מהמפרשים.
"אני מצטער על אי ההבנה", הוא אמר, "היום מוקדם בבוקר התקשרו אלי מ"סטאר" באופן אישי כדי להודיע לי שלא תופיעי היום בכנס והם שולחים נציג אחר, את תמיד היית הנציגה שלהם בכנסים, חשבתי שאולי את חולה, מה קרה?".
"פיטרו אותי, זה מה שקרה", היא אמרה, מחניקה יבבה, נחושה לא לבכות למראה פניו ההמומות של מנהל הכנס.
"יש משהו שאני יכול לעשות?", הוא אמר, "תגידי לי, ואני אעשה".
"כנראה שאין שום דבר שאני או אתה יכולים לעשות, אני בעצמי עוד לא יודעת בדיוק מה קרה, אבל כנראה כולנו נגלה זאת בקרוב".
"ההרשמה שלך אמנם בוטלה על ידי 'סטאר', אבל אל תדאגי, היום את בחסותי, אני אארגן לך כרטיס אורח להיום, אבל לשאר הימים אוכל לתת לך רק קישור וירטואלי, את יודעת שרשימת ההמתנה להשתתפות פיזית בכנס היא ארוכה, וגם לי יש דירקטוריון על הראש".
"תודה, אתה חבר טוב", היא אמרה, מניחה את ידה על ידו על השולחן המשרדי הרחב, "אל תדאג, אני אשרוד".
הוא קם והוביל אותה חזרה אל דלפקי ההרשמה כדי לארגן לה כרטיס כניסה לכנס הנכסף. הוא סרק את פרטיה בברקוד שבמפרק ידה, השם 'סטאר' כבר לא הופיע בשם החברה המיוצגת.
"מה לרשום בשם החברה?", הוא שאל.
"תרשום 'יניב-טק', היא אמרה, נזכרת בחיבה בחברה הקטנה של ציוד רפואי שהיא הייתה מעורבת בהנהלתה. שם החברה הבהב והתקבע, מופיע על הכרטיס המגנטי שנשלף ממכונת כרטיסי הרישום לכנס.
טלי לקחה את הכרטיס והצמידה אותו לבגד קרוב לליבה, מאפשרת לו להידבק באופן אלקטרוסטטי לחולצתה, ושם הוא נשאר כמו מתריס כנגד העולם על העוול שנגרם לה. כשהיא מצוידת במעט עידוד, היא נפרדה ממנהל הכנס ופסעה אל אולמות המציגים. היא החליטה שתחילה תעבור בביתנים של החברות המציגות ורק אחר כך תפנה אל חדרי ההרצאות והפגישות שצפויות לה.
כנס ביומד-ישראל היה בין הכנסים המבוקשים בעולם כולו, הוא משך מיליונים של מתעניינים מרחבי העולם עקב החדשנות והיצירתיות של התעשיה הישראלית. כולם יכלו להרשם לממשק הוירטואלי-אינטרנטי של הכנס, אבל רק 10,000 יחידי סגולה הורשו להשתתף בו בפועל ואלו היו בעיקר מנהלים של של התעשיות והקרנות, אבל לא רק הם, היה בו גם מקום לחברות סטארט-אפ, יזמים צעירים יכלו להציג את המצאותיהם החדשניות ביותר, וגם אלו נבחרו בקפידה. מיליונים צפו באירועי הכנס בשידור חי, במיוחד במצגות של חברות ההזנק. הסטארט-אפים הישראלים היו המובילים בעולם בכל תחומי המחקר אבל בייחוד בתחומי הביוטכנולוגיה והרובוטיקה, התרופות שפיתחנו בארץ הזאת, הצילו את אפריקה ממגיפת האיידס, המכשירים הרפואיים שלנו הפכו את העולם למתקדם יותר בכל תחומי החיים, והביו-רובוטים שלנו הילכו על מאדים וכבשו את הכוכבים.
טלי היתה אחת מתוך 10,000 הנבחרים שהורשו להשתתף פיזית, בדיוק כמו ש'סטאר' הייתה אחת מתום עשר החברות המובילות, היא הייתה חלק בלתי-נפרד מהתעשיה הזאת, עד היום, ולפתע כבר לא, רק עוד אחת מתוך המיליונים. במחשבה עגומה זו היא פסעה לתוך אולם המציגים הראשון בו הציגו כל חברות התרופות המובילות וגם 'סטאר', החברה שהייתה פעם שלה.
האולם היה מפואר, ובכניסתו היה הביתן של 'טבע' חברת התרופות הראשונה של ישראל.הביתן ברק כולו בירוק זוהר בגוונים מתחלפים כשהלוגו של טבע מקפץ החוצה ופנימה בצורה הולוגרמית דרך העוברים והשבים ליד הביתן. מצגות אינטראקטיביות מתחלפות היבהבו על מסכי המגע הענקיים מציגות את התרופות והפיתוחים החדשים של חברת 'טבע'. תמיד היה לטלי מקום בלב בשביל החברה הזאת למרות שלא עבדה בה מעולם, בניגוד לקולוגות שלה שרובם עבדו ב'טבע' בשלב זה או אחר בקריירה שלהם. חברות תרופות מתחרות ניסו להשתלט עליה יותר מפעם אחת ללא הצלחה, הן גם ניסו להכשיל אותה בדרכים אחרות, נבזיות לא פחות, מציעות לה עסקאות מפוקפקות, אבל 'טבע' עמדה איתנה יותר מאי פעם למרות הסיכויים, ובכל שנה בכנס הראתה הצלחות חדשות, תרופות חדשות וכבשה שווקים חדשים. טלי נכנסה לביתן טובלת בירוק, כמו בשדה חיטה בפריחתו, מרפרפת על פני המסכים, מחייכת למקדמי המכירות הוירטואלים, טיפת אושר קטנה בתוך גל העצבות שלה.
כאשר הסתובבה לצאת מהביתן, גבר גבה-קומה בחליפה שחורה פסע לעברה, הוא היה תוצר מוגמר של דור-הסייבר לתוכו היא גדלה, כתפיו היו רחבות וזרועותיו גדולות, ידו הימנית היתה מחוזקת מכנית וגדולה מידו השמאלית, החיבורים של השתלים הנוירו-אלקטרוניים שלו היו גלויים בגולגלתו המגולחת, ועינו הביונית בהקה בירוק פלורסנטי, בדיוק כמו הביתן של 'טבע' ממנו היא פסעה החוצה, כאשר הוא חייך אליה השיניים שלו הבריקו בברק קריסטלי. הוא הושיט לה את ידו ללחיצה, והיא הניחה בה את ידה הקטנה בהרבה, מונעת מעצמה להירתע לאור הבדלי הגודל, עם זאת לחיצתו היתה עדינה בהרבה ממה שהיא ציפתה והיא התבוננה בו מופתעת.
"אני ג'קוב", הוא הציג את עצמו, מבטא אמריקאי קל נשמע בקולו, "אני הפנים החדשות של סטאר".
היא הביטה בכרטיס המגנטי המוצמד לחזהו, ושם באמת הופיע שם החברה באותיות שחורות מהבהבות.
היא רצתה לכאוס עליו, לצעוק עליו שהוא גנב לה את העבודה, לסתור לפרצופו הזחוח. אבל, למרות כל סממני הטכנולוגיה, היה במבטו משהו כובש, משהו תמים, לכן היא רק משכה את ידה מאחיזתו ואמרה: "אני מבינה".
"אני רוצה להזמין אותך להרצאה שלי, ההרצאה של 'סטאר', ההרצאה שלך", הוא אמר.
היא הביטה בו בתשומת לב, לא מאמינה לחוצפה שלו, אבל המבט שלו לא היה חצוף, הי לו מבט כן ומתחנן כמו מבקש ממנה אישור. "בבקשה", הוא אמר, אני ארגיש הרבה יותר טוב אם את תהיי שם בקהל".
"אנחנו לא מכירים" היא אמרה, "וזאת הרצאה שבהחלט התכוונתי לוותר עליה".
"את אולי לא מכירה אותי, אבל אני גדלתי על החזון שלך לכיבוש מאדים, ראיתי את כל המצגות שלך, קראתי את כל המאמרים שלך, ולמדתי את כל הפטנטים שלך, אני מרגיש שאני מכיר אותך, תמיד חשבתי שאת "הפנים" הכי מוצלחות ש'סטאר' או כל חברת תרופות אחרת יכלה לבקש".
היא צימצמה את עיניה, מנסה להבין אותו, מנסה לקרא את שפת הגוף שלו, אבל לא היה בו שום דבר שחצני או מניפולטיבי, גופו היה מתוח כמו של חייל במסדר המפקד, אבל מבטו היה רציני ומעריץ, אז היא אמרה: "כן, בסדר, אני אבוא להרצאה שלך".
הוא נפרד ממנה בהנהון ראש, נעלם בדיוק כפי שהופיע, משאיר אותה עומדת במסדרון בוהה אחריו כשהוא נבלע בקהל הרב שגדש את האולם.
היא זכרה שהיומן שלה היה עמוס כשהסתכלה עליו אתמול בערב, והגיע הזמן להתעדכן, היא פנתה לאחד החדרים הצדדיים באולם ששימשו כחדרי מפגשים וירטואלים והכילו מסכי תקשורת רבים, היא סרקה את מפרק ידה והתחברה ליומן שלה, אתמול היומן שלה היה מלא, אבל זה היה לפני הפיטורים שלה, עכשיו הוא הלך והתרוקן במהירות, בקצב של התפזרות הרכילות. מרבית הפגישות שלה בוטלו ונותרו רק בודדים ואמיצים או תמימים שהידיעה טרם הגיעה אליהם, אבל בטח גם זה ישתנה בהמשך. כולם ירצו לדעת מה קרה והיא בעצמה עדיין לא הבינה, הפיטורין שלה הגיעו בהפתעה וללא הסבר. לכן, סגרה את יומנה ונכנסה למדדי הבורסה ולחדשות הכלכליות – התברר לה כי הייתה השתלטות עויינת על החברה שלה על ידי חברה מתחרה, זה הסביר את הפיטורין שלה, אבל המחשבה על כך כמעט שגרמה לה לפרוץ שוב בבכי, והיא לא יכלה להרשות זאת לעצמה במקום ובזמן בו היא נמצאת, היא לא תיתן להם לשבור אותה.
בשאר היום היא המשיכה להסתובב בין האולמות והביתנים של ביומד כשהיא מטושטשת ומבטה מעורפל, מהנהנת לאנשים שהכירה ולוחצת את ידם של אחרים. היא אפילו נכנסה להרצאות והשתתפה בפאנלים, עושה הכל באופן אוטומטי חסר-חיים. היא רצתה להסתלק מוקדם, אבל היא הבטיחה שתגיע להרצה של "הסייבורג של סטאר", כך החליטה לקרא לו, והיא לא מפירה הבטחות. היא גם הייתה סקרנית לגביו, הוא הצליח להפתיע אותה וזה היה מרענן, כי רוב האנשים היו כל כך צפויים. ההרצאה הייתה מיועדת להיות בין ההרצאות האחרונות ולכן היא נשארה.
זמן ההרצאה של 'סטאר' כמעט הגיע. טלי נכנסה לאולם ההרצאות פוסעת בבטחון אל המקומות השמורים למרצים ולחברי הנהלת 'סטאר' בקדמת האולם והתיישבה בקצה השורה. כולם הביטו בה המומים לאור עוז רוחה וליחשושים עברו בשורה. ג'קוב שם לב ומיהר אליה מושיט לה את ידו ללחיצה ומחייך אליה כמו לחברה ותיקה.
"הגעת!", הוא אמר, ופניו קרנו, שמח כמו ילד שקיבל מתנה יקרה.
"כן", היא חייכה חזרה, לוחצת את ידו הגדולה, והליחשושים בשורה פסקו.
הוא שחרר את ידה ועלה לבמה להציג את סטאר. היא הקשיבה לו בתשומת לב במשך כל ההרצאה, מרותקת, הוא לקח את ההרצאה שלה והפיח בה רוח חיים ופתאום היא הבינה שהוא באמת הפנים החדשות של 'סטאר' והחיים שלה השתנו. בסיום ההרצאה היא מחאה כפיים בהתלהבות יחד עם כולם, וזכתה לכמה מבטים תמוהים מסביבה, אבל כבר לא היה לה אכפת.
כשג'קוב ירד מהבמה כולם קמו, ורבים פנו ללחוץ את ידו ולשבח אותו. היא לעומת זאת פנתה לצאת מהאולם וממרכז הכנסים בכלל. תפקידה בסטאר וגם בכנס הזה הסתיים, ולמרות קבלת הפנים החגיגית הצפויה היא החליטה לצאת משם.
טלי עלתה לקומת הגשר שחיבר בין מרכז הכנסים לטיילת של תל-אביב ופסעה החוצה אל הגשר. אלה היו שעות אחר הצהריים המאוחרות ורוח מערבית קלה נשבה על הגשר, מפזרת את שערה ומערבלת אותו סביב כתפיה. היא חצתה את הגשר לכיוון הטיילת, ממשיכה דרך המדרכה ויורדת במדרגות אל החול הזהוב. החוף היה כמעט ריק מאדם וטלי הורידה את סנדליה והתחפרה בבהונות רגליה בחול הרך, נהנית מתחושת החום והחספוס, לרחש גלי הים.
היא שמעה צעדים רומסים את החול מאחוריה והסתובבה, ושם הוא עמד "הסייבורג של סטאר", קורן אליה, חלקיו המתכתיים נוצצים באור השמש הנושקת לאופק. השתל ההולוגרפי שלה השמיע "פינג", זה היה מנהל הבנק שלה, שואל איך היא רוצה להשקיע את מענק הפיטורים שלה. כשהיא כבר חושבת על הסטאט-אפ הבא שלה, טלי חייכה אל הסייבורג, והושיטה את ידה אל ידו הגדולה ואחזה בה, ויחד הם עמדו שם צופים בדמדומי השמש הנמוגה בים התיכון.