כביש השטן
כשהייתי קטן גרנו בישוב קטן ולא מוכר במרכז הארץ. זה לא היה מקום אידאלי, שעה מהים, שעה מתל אביב, שעה מכל דבר ששווה להגיע אליו. מקומות העבודה היחידים בישוב היו בעל מכולת ומנהל מתנ"ס ושתי העבודות היו כבר תפוסות. עבור ילד לעומת זאת, זה היה גן עדן. החצר האחורית של כל ילדי הישוב הייתה חורשת אקליפטוסים מלאה בחרקים, לטאות, קרשים ואוצרות נפלאים נוספים. מעבר לחורשה עבר נחל קטן שבימי החורף צדנו בו צפרדעים ובימי הקיץ שפיריות. בית הספר היסודי היה בישוב השכן וכל בוקר היה אוסף אותנו אוטובוס רועש עם מושבים מעץ ומוריד אותנו בבניין הישן ומותיר אחריו ענן עשן שחור. אחרי שעות ארוכות של חלומות בהקיץ, אותו הנהג היה אוסף אותנו ומוריד אותנו חזרה בבית. אז היום היה מתחיל באמת. הייתי זורק את תיק בית הספר בכניסה לבית הריק, אימא ואבא עבדו שניהם במשרה מלאה, וחוטף את האופניים בדרכי לפגוש את שני החברים הכי טובים שלי. היינו משחקים שודדי ים, שודדי בנקים, מכבי אש וכדורגל. היינו בונים מבצרים בעצים שכל מבוגר היה חושש לטפס עליהם. הייתי מגיע הביתה מותש ומורעב, בולע את ארוחת הערב שלי ונרדם על שיעורי הבית שלי. כפי שבטח שהבנתם לא הייתי תלמיד מזהיר. לימודי תנ"ך וחשבון נראו לי חסרי תועלת לחלוטין. כל האנרגיה שלי הייתה ממוקדת בהמצאה של הרפתקה חדשה שאצא אליה ברגע שיפתחו דלתות בית הספר. המורים מזמן כבר התייאשו ממני ושמחו שלכל הפחות לא הפרעתי למהלך השיעור. הייתי הילד החולמני במעמקי הכיתה. במוחי יצאתי לאלף ואחת הרפתקאות. הייתי האסטרונאוט הישראלי הראשון, צעדתי על הירח, מאדים ושבתאי. הצלתי את כל המשפחתי מבית בוער וחזרתי לחלץ את החתול מהלהבות. נלחמתי במחבלים שהשתלטו על בית הספר והמנהל היה אסיר תודה לנצח. הצלצול היה מעיר אותי מלא ברעיונות חדשים למשחק שחיכה לי בחוץ.
שותפיי להרפתקאות היו עוזי הג'ינג'י וצביקה. שמו המלא של צביקה היה 'צביקה השמן' אבל עוזי ואני לא קראנו לו ככה. היינו ביחד מאז הגן. צביקה הציג את עצמו בפניי בכל שהוא הוציא מפיו את המוצץ שלו ותקע אותו בפה שלי. עוזי שיחק אותה קשה להשגה עד שהוא נרדם בשעת סיפור על תיק האוכל שלי. זאת הייתה חברות אמת. חלקנו הכול, שמחות, אכזבות וקומיקסים. התלוננו על החיים, ההורים והמורים אחד לשני. עמדנו ביחד בגבורה מול בריונים ובנות.
אחיו הגדול של עוזי היה מושא פחד והערצה מצד שלושתנו. גואל היה מתעלם מהקיום שלנו רוב הזמן אבל זה לא הפריע לנו לנסות להעתיק את כל מה שהוא עשה. הייתה לו רעמת שיער שכל בית הספר קינא בה, קצר מקדימה ומאורך מאחור, עם צמה אחת דקיקה שנחה לו על הכתף. הוא ידע את כל מה שצריך לדעת על מוזיקה, סרטים ובגדים וכשהיה לנו מזל הוא היה חולק אתנו את המידע הנדיר. הכי חשוב הוא היה בן ארבע עשרה וכבר הייתה לו חברה קבועה. לא שהחברה עצמה הייתה משהו להתגאות בו. דנה הייתה שמנמנה, היו לה פצעי בגרות על הגב ותמיד לבשה את אותן שלוש התלבושות. למרות כל זה היא התנהגה כאילו יש לה הרבה יותר קרדיט. כשהיא ביקרה את גואל ידענו להתרחק. אם היינו נשארים היינו מקבלים מטר של קללות, בדיחות על חשבוננו ואם היינו מעזים להגיב, אפילו מכות. יום אחד כאשר עוזי סרב לשתות מבקבוק הוויסקי שהיא גנבה מארון המטבח של הוריהם, דנה החליטה שהוא פחדן ואם כך הוא לא צריך "את זה" והנחיתה לו אגרוף ישר לביצים. גואל לא צחק כמו שהיא צחקה אבל גם לא עשה דבר בנידון. ניחמנו את עוזי הכועס במשך שעה ארוכה.
דנה הייתה נוראית, אבל לפעמים היא הייתה מביאה אתה חברות לבית של עוזי, ובין החברות של נמנתה נוגה. נוגה. כשהייתי אומר את השם שלה הלב שלי היה מבצע קפיצה קטנה ולא טבעית קדימה ונתקל בצלעות שלי. לנוגה היה שיער בלונדיני צבוע מהשמש ונמשים קטנטנים על הלחיים, למרות שרוב הזמן היא עקבה אחרי הוראותיה של דנה וכיסתה את הנמשים בשכבת מייק-אפ כבדה ואת הריסים הבהירים שלהם במסקרה שחורה. היינו מתגנבים לקומה השנייה בבית של עוזי בניסיון לראות או לשמוע משהו. הבנות בעיקר דיברו על בנות אחרות, על זמרים ועוד כמה דברים שלא באמת הבנו. אני בעיקר בהיתי בנוגה, לא בטוח מה אני מרגיש אבל לא מצליח להיגמל מזה. תירצתי את היותה חברה של דנה בכך שנוגה פשוט הייתה כל כך טובת לב שריחמה על דנה ונתנה לה ליהנות מחברתה.
ככה שמענו על כביש השטן. ישבנו שלושתנו מחוץ לחדר של גואל, מחכים לשמוע פנינים כאשר היא התחילה לספר. על פי דנה, ששמעה מאחותה ששמעה מבת דודה של מישהי, כביש השטן הוא סיפור אמתי לגמרי. כל שנה, בלילה של יום כיפור בחצות בדיוק, מופיע משום מקום כביש שחור שחוצה את חורשת האקליפטוסים. היה חשוב להימנע מהכביש הזה לחלוטין ולכן בשעה הזאת כל המבוגרים ידעו להישאר בבתים ולנעול את הדלתות. הסיבה לכך הייתה שבלילה הזה, בשעה הזאת בדיוק, השטן בכבודו ובעצמו היה מוביל את נשמות החוטאים לגיהינום. כל מי שלא צם ביום כיפור, ימצא את עצמו על הכביש הזה באותו לילה. למה דווקא בחור הזה, שאלה בצדק נוגה, למה שכאן יהיה כביש כל כך מפורסם. עוזי, צביקה ואני הנהנו אחד לשני בשקט והטינו אוזניים. אם היא הייתה מקשיבה בשיעור היסטוריה, דנה הסבירה לה, אז היא הייתה יודעת שכאן, בדיוק בחור הזה מצאו ראיות למזבחות מתקופת המקרא. כאן עמדו מקדשים לבעל ולמולך והקריבו קרבנות אדם, אנשים הקריבו את הילדים שלהם לשטן. בגלל זה נבנה פה בית כנסת בתקופת החשמונאים, כדי לנסות לטהר את המקום מעבודה זרה. אבל זה לא עזר, דנה הסבירה, השטן עדיין מסתובב פה.
ישבנו, עוזי, צביקה ואני מאוחר יותר בחורשה. שלושתנו מעבירים שוב ושוב את הסיפור של דנה בראש. הסיפור על נשמות החוטאים בדרכם לגיהינום היה מספיק כדי לתת לי סיוטים לחודש. עניין קרבנות האדם ייקח הרבה יותר זמן. מדוע שאנשים יקריבו אנשים אחרים? ומדוע שמישהו יקריב את הילד שלו? בימינו התלונה הכי נוראית שקיבלתי מההורים היו אם לכלכתי את הכניסה לבית בבוץ. מחירי ספרי הלימוד היו נושא רגיש כל תחילת שנת לימודים והם נראו מאוכזבים כל פעם שהבגדים שלי נהיו קטנים עליי. לא הצלחתי לתאר לעצמי מה צריך לעשות כדי שיקריבו אותך לשטן. או לבעל.
"שטויות" אמר פתאום עוזי והוציא אותנו מהאימה "היא סתם מספרת סיפורים".
"כן, זה נשמע כמו סיפור מטופש.." חיזק אותו צביקה למרות שנראה מפוחד.
"זה מזכיר לי את הסרט הזה שראינו" חשבתי מהורהר "זה שגנבנו מהספרייה, עם השדים".
סרט הווידאו שגנבנו מהספרייה במתנ"ס בעקבות המלצה של גואל היה אחד הרעיונות הפחות מוצלחים של צביקה. גואל הכריז על הסרט בתור הדבר הכי מפחיד שראה ואז התחיל להסביר לנו למה זה דבר טוב. צביקה החביא את הקלטת בקפלי בטנו והופיע פתאום אתה יום אחד. ישבנו לראות את הסרט באור יום לפני שההורים שלי יחזרו מהעבודה. כשאני חושב על זה עכשיו הקלטת הזו אחראית להרבה תסביכים שהופיעו לי כמה שנים מאוחר יותר. ישבנו שלושתנו בשקט וראינו אותו עד הסוף, למרות שכולנו רצינו להפסיק אבל חששנו להראות חלשים מול השניים האחרים. לא דיברנו על זה מעולם. האזכור שלי השתיק את חבריי שוב.
*
הקיץ עבר מהר מידי. לפני שהספקנו לסיים את בניית הקומה השנייה של המבצר בעץ נחטפתי על ידי ההורים שלי לעיר הגדולה לטיול שופינג לקראת חזרה לבית הספר. את כל הבעיות הפסיכולוגיות שיש לי עד היום אפשר לסרטט חזרה לימים כאלה. אימא שלי עצבנית, מודאגת על ההוצאה הגדולה. אבא שלי טרוד בגלל היעדרותו מהעבודה ובעיות החנייה. אני מרגיש אשם על הכול למרות שאין לי שום שליטה בעניין. לא אני בחרתי לגדול בעשרה סנטימטרים תוך שלושה חודשים. לא אני בחרתי את תכנית הלימוד לשנה הקרובה. מצדי, חשבתי לעצמי, תנו לי לחיות יחף בחורשה במשך כל ימות השנה. הגענו לקניון מתפרק בעיר שאני לא זוכר את שמה. למרות החניון התת קרקעי חינם אבא עדיין הצליח להתלונן. אחרי כמה סיבובים מצאנו את חנות הספרים ועמדנו בתור כאשר אימא שלי זיהתה מישהי. היא התנתקה מהיד שלי וניגשה לאישה חיוורת לבושה שמלה ישנה שעל ידה תלוי ילד צנום שנראה מפוחד והלום קרב. הוא נראה בגיל כיתה א' בערך ולא מבין לאן הביאו אותו. אבא ואני הבטנו בהם מהתור ואבא הסביר שהם השכנים החדשים שלנו. אחד הבתים ברחוב שלנו היה ריק המון זמן והאישה הרזה ומשפחתה עברו לשם. אבא הסביר שהם רפיוזניקים. מרוסיה. או אחת המדינות האלה. על פי הסיפורים של גואל רוסיה היא בעצם מחנה ריכוז אחד גדול שלא נותנים לצאת ממנו, אנשים עובדים עד שהם מתים במקומם, אין אוכל ואין טלוויזיה. שאלתי את אבא איך הם הצליחו לצאת והוא משך בכתפיו. תיארתי לעצמי את האישה הקטנה הזאת מטפסת מעל לגדרות תיל, כלבים צמאי דם בעקבותיה, הבן שלה כרוך סביב צווארה. הם התקרבו אלינו והילד הוצג בפניי בשם איוון. חייכתי חיוך מאולץ והוא בהה בי במבט מלא אימה.
*
חזרנו לבית הספר בשבוע לאיר מכן. הסיפור של דנה עדיין העסיק את מחשבותיי רוב היום. בדרך הביתה ממשחקים בחורשה הייתי מבזבז זמן ומחפש רמזים – רווח גדול במיוחד בין העצים, הריסות של מזבח או שלדים מקורבנות אדם. ההשערה שלי הייתה שאם אכן השער לגיהינום נמצא באזור, אמצא זכר לכך. ויום אחד, באמת מצאתי משהו. באזור החורשה שהיה קרוב לכביש המהיר, אזור שהיה אסור לנו לבקר בו. הייתי קרוב לייאוש ופתאום מצאתי את עצמי מול שביל רחב. הוא נראה כמו פס של ציביליזציה שהועתק לאמצע היער. מתחת למחטי אורן ועלי אקליפטוסים היבשים נראו פיסות אבן מסותתות. האבנים הזכירו לי את אחד השיעורים הבודדים שאני מקשיב להם, שיעור היסטוריה. המורה סיפרה על הכבישים שהרומאים בנו סביב האימפריה שלהם. האבנים תחת רגליי היו אפורות ומרובעות, חלקן כבר בצבצו מן הקרקע ונדחפו לצדדים במשך הזמן על ידי שורשים או גשם. הכביש לא הוביל לשום מקום ולא הגיע משום מקום. הוא פשוט עמד שם בשקט. הלב שלי החל לדפוק מהר יותר וניסיתי להירגע ולא לקפוץ למסקנות. חיפשתי ללא הואיל שלט או סימן דרך אבל הכביש לא נתן רמז לזהותו.
*
התחלתי לנסוע לכיוון הבית, מלא תקווה, מתרגש לספר לחבריי על הכביש המסתורי. הגעתי לקצה השביל המוביל לביתו של עוזי ועצרתי דום. בקצה שביל העפר קרוב לבית של עוזי עמדו דנה ושתי החברות שלה מול הילד החדש, איוון. איוון עמד ורעד מול דנה, הייתי רחוק מידי מכדי לשמוע מה שנאמר אבל כל כמה משפטים היא הצביעה עליו וצחקה, כאשר שתי הבנות מאחוריה מצטרפות. חשבתי לנסות לעזור אבל מצאתי את עצמי קפוא מרוב פחד. מצד אחד ריחמתי על הבחור, אבל מצד שני, לא היה לי סיכוי מול הכנופיה הזאת. עזבתי את האופניים שלי באמצע השביל ורצתי להתחבא מאחורי גדר. מרחוק ראיתי את דנה מתקרבת לאיוון הרועד ותופסת לו בחולצה, הוא ניסה להגן על עצמו ושלח את ידיו לפניו אבל היא הרימה אותו מהקרקע. היא תמיד אהבה להתעלל בחלשים ממנה. אף פעם לא הבנתי למה בריונים חושבים שאנחנו לא שמים לב לעובדה שהם נטפלים למי שלא יכול להחזיר. ואז ראיתי אותה. ליד הבית, נשענת על הקיר עמדה נוגה, מביטה בציפורניה ומתעלמת מן המתרחש. איוון התחיל לבכות בכי פתטי של מצוקה אמתית. למשמע זה נוגה סובבה אליהם את גבה. האכזבה שהרגשתי הייתה כל כך חזקה, לא ידעתי עדיין שמדובר בשיברון לב. פתאום דנה שמטה את איוון מידיה מסתכלת לארץ ולג'ינס היחיד שלה. כתם כהה הופיע על מכנסיו של איוון והבנתי מהר מאוד שאיוון המסכן השתין על עצמו, ועליה. דנה בעטה בילד הרועד ונכנסה לתוך הבית של עוזי, חברותיה בעקבותיה, שומרות על מרחק בטוח ממנה. כשהשטח היה פנוי רצתי לאיוון ששכב על הארץ ולא זז. הרמתי אותו למרות שנראה שהוא פחד ממני בדיוק באותה מידה כמו מדנה והובלתי אותו לבית של ההורים שלו בריצה. חיכיתי שהוא ייכנס פנימה, רחוק מספיק שההורים שלו לא יספיקו לשאול אותי שאלות. הוא זרק אליי מבט אחרון לפני שהדלת נסגרה אחריו.
רכבתי הביתה שקוע במחשבות. שבור מהתנהגותה של נוגה. שכחתי לגמרי מהכביש המסתורי.
*
תקופת החגים הגיעה מהר מידי. הלילות החלו להיות יותר קרירים, ריח הים חדר עד לישוב ולראשונה מזה חודשים החלו להופיע עננים בשמיים. בערב ראש השנה התייצבו בחצר ביתנו שכנים וחברים, בידיהם קופסאות פלסטיק צבעוניות מלאות בסלט תפוחי אדמה, סלט כרוב וסלט פירות. אבא שלי עמד מול הברביקיו החדש שלו עם חולצת טריקו כתומה ואימא שלי הסתובבה בין האורחים עם שמלת פרחונית בגוונים של צהוב שמש, כולם מברכים את כולם לשנה טובה ולחג שמח. צביקה, עוזי ואני חטפנו המבורגרים והלכנו לשבת הרחק מההמולה מתחת לעץ האגוז בקצה המדשאה. נושא השיחה הגיע מהר מאוד לכביש השטן וליום כיפור המתקרב.
"אתה באמת מאמין למגעילה הזאת?" עוזי שאל ובצדק "היא סתם מספרת סיפורים!"
"לא מאמינים לה," צביקה עזר לי "היא שמעה את הסיפור ממישהו אחר, לא? אין לה מספיק דמיון להמציא כזה דבר."
"את האמת לא האמנתי עד שלא ראיתי את הכביש ביער" אמרתי בהיסוס.
"איזה כביש ביער?" עוזי שאל בפה מלא תפוצ'יפס.
"אחרי שהיא סיפרה את הסיפור, מצאתי כביש אבוד ביער" שניהם בהו בי, סיפרתי להם על הכביש הישן, על האבנים המסותתות מתחת לעצים הגבוהים.
"אף פעם לא שמעתי על כביש עתיק בישוב…" אמר עוזי
"בגלל זה אני רוצה ללכת! למה אף אחד לא מספר עליו? כנראה שקרה שם משהו, או קורה שם משהו." הפרצוף של עוזי הפך מסקפטי למעוניין. קבענו להיפגש בלילה של יום כיפור בצומת ליד החורשה. מיד אחרי שסיימנו את השיחה שמענו רחש מאחורי עץ האגוז, קמנו לבדוק ומצאנו שם את איוון, עיניו הגדולות נתקעו על פניי והוא חייך חיוך קטנטן. חייכתי בחזרה.
"זה איוון," הסברתי "הם ברחו מרוסיה".
"מגניב" אמר עוזי. צביקה זרק לי מבט מודאג.
"זה בסדר," הרגעתי אותו "הוא לא מבין עברית".
מרחוק ראיתי את נוגה מגיעה עם ההורים שלה. היא לבשה שמלה פרחונית והשיער שלה היה אסוף בצמה. הצביטה בלב שלי התערבבה עם הקלה ושמחה לראות אותה ללא חבורת הזבל של דנה. לא סיפרתי לעוזי וצביקה על המאורע עם איוון ולא הייתה לי שום כוונה לספר להם. אם בשביל למנוע מאיוון את ההשפלה הנוספת ואם בשביל לא להודות בפחדנות שלי.
*
בלילה של יום כיפור שעון היד הדיגיטלי שלי צלצל באחת עשרה וחצי בדיוק אבל הייתי ער לגמרי. ירדתי במדרגות, נזהר לא לעשות רעש, חטפתי בדרך את הקפוצ'ון האדום שלי ואת הפנס של אבא. יצאתי מהדלת האחורית וחציתי את המדשאה על קצות האצבעות. ברגע שהתרחקתי מספיק מהבית התחלתי לרוץ לכיוון נקודת המפגש.
צביקה כבר היה שם, לועס אגוזי בעצבנות. הוא שמע את צעדיי ונרגע קצת, אבל שניה אחרי כן עוזי קפץ על שנינו מתוך שיח קרוב והבהיל אותנו כהוגן. כאשר עוזי נרגע מהצחוק הדלקנו את פנסי הכיס שלנו והתחלנו להתקדם לתוך היער. שבילי הישוב היו מוארים על ידי פנסי רחוב ישנים אבל כאן, בין העצים, החושך היה ממשי. העצים נראו גבוהים יותר עם כל צעד שלנו והירח שהיה למזלנו כמעט מלא הפך את החורשה לסרט שחור לבן. רק קרני האור של הפנסים שלנו מרקדים באוויר הקר. צעדנו בשקט, הצרצרים שרים סביבנו, כאשר לפתע שמענו רחש של עלים מאחורינו. עצרנו והסתובבנו שלושתנו, מחכים לשמוע משהו נוסף.
"בטח קיפוד או משהו" לחשתי להם והמשכנו ללכת.
אחרי כמה דקות ארוכות הפחד העיקרי שלי היה שלא נמצא את הכביש העתיק או כל דבר אחר ונחזור הביתה מאוכזבים. אבל פתאום שמעתי רעש מרוחק של מכונית עוברת על הכביש המהיר והסתובבתי לכיוונו. "מכאן!" צעקתי והתחלתי לרוץ, חבריי בעקבותיי. פתאום הרגשתי מתחת לרגליים שלי קרקע יציבה, הסטתי את הפנס והארתי על הארץ, עוזי וצביקה הצטרפו. תחושה של ניצחון שטפה את ראותי "אמרתי לכם?!" צעקתי "אמרתי לכם שזה פה?" צביקה ירד על ברכיו והחל ללמוד את האבנים כאשר לפתע שאגה נמוכה קרעה את הלילה השקט.
"מה זה היה?" שאל עוזי בלחישה רועדת.
"זה לא קיפוד…" הספקתי לענות לפני שנשמע רחש כנפיים אדיר מעל לראשנו, משהו, מה שזה לא יהיה עבר כל כך קרוב שהרגשנו את משב הרוח. באור הפנס ראיתי צל ענק בצבע חום-שחור ולא יותר מזה. כיבינו את הפנסים וכרענו ברך בחושך מחכים לראות שהיצור התרחק ממנו. ללא אור הפנסים הראייה שלי החלה להתרגל לחושך, ואז ראיתי אותו.
הרחק מולי, על הכביש עמד היצור, גודלו וצורתו כאדם מבוגר ושרירי, אדים עלו מעורו השחור ומתוך השכמות שלו בקעו שני כנפיים ענקיות שנראו כמו כנפי עטלף.
"הולי שיט…" שמעתי יבבה יוצאת מצביקה "בואו נעוף מפה!"
אבל אני לא יכולתי להוריד את העיניים ממנו. היצור רכן מעל משהו, מריח ונוגע בו. נראה שהוא מחזיק טרף בטלפיו כמו עוף דורס. התחלתי להתקרב בשקט, מודע לכך שזה לא רעיון טוב, צביקה מושך לי בקפוצ'ון ומנסה לעצור אותי אבל פתאום הבנתי במה היצור מתעניין. איוון הקטן שכב על הכביש, מעליו יצור הבלהות, ולא זז. הוא כנראה עקב אחרינו.
"אני חושב שאיוון שלך מבין עברית" לחש לי עוזי שעמד מאחורי. היצור שמע אותו וסובב פתאום את מבטו לכיוונינו. נפלנו שוב לארץ, מאחורי שיח קטן, מנסים לא לנשום. היצור החל להתקרב אלינו לאט, הרעש של צעדיו על אבני הכביש הזכירו לי סוס או בהמה כבדה כלשהיא. הוא השאיר את איוון מאחור. צביקה התחיל שוב למשוך בקפוצ'ון שלי בהיסטריה ופתאום עוזי קם ממקומו והחל לרוץ. צביקה זינק בעקבותיו והיצור החל לדהור. אני לא זזתי מהמקום, ראיתי את שני חבריי נעלמים בין העצים והיצור, מתקרב אליי פתאום התרומם ועלה לאוויר הלילה ברעש כנפיים אדיר. הוא עבר מעליי והמשיך בעקבות עוזי וצביקה. קמתי מיד ורצתי לכיוון השני, אל הכביש. איוון נראה מעולף, ניערתי אותו והוא התעורר והחל לצעוק. שמעתי את הכנפיים מתקרבות חזרה אלינו וסתמתי לו את הפה עם היד. פתאום הרגשתי יד מושכת אותנו לתוך העצים, הרחק מכביש השטן אל תוך החושך. באפילה הרגשתי יד רכה מכסה את הפה שלי כדי למנוע ממני לצעוק והרחתי ריח קליל של פרחים. הסתובבתי לראות באור הירח את פניה החיוורות של נוגה. היא סימנה לי להיות בשקט והורידה את ידה מפי. "מה את עושה פה?" לחשתי והיא נזפה בי לשתוק. חיכינו הרבה זמן, נוגה, איוון ואני. חיכינו לשמוע את היצור חוזר, את הצרחות של עוזי וצביקה אבל לא שמענו כלום. בסוף החלטתי שכדאי לזוז. הפנס של אבא אבד בהמולה אבל עקבנו אחרי נוגה, מתרחקים כמה שיותר מהכביש הישן.
אחרי כמה זמן שמענו את עוזי צועק את שמי ורצנו לכיוון שלו עד שהגענו לפנסי הרחוב של הישוב. צביקה חיבק אותי. אני לא חושב שצביקה אי פעם חיבק אותי לפני זה. עוזי הסתכל על איוון במבט מלא כעס ואכזבה. ועל נוגה במבט לא מבין. היא ראתה אותנו מחלון הבית שלה ועקבה אחרינו, היא לא הצליחה לישון ורצתה לוודא שאנחנו בסדר. הלב שלי איחה את עצמו עם כל מילה שלה. ראיתי בעיניו של איוון מחילה ותודה על חייו. צעדנו הביתה בשקט, נוגה התנתקה מהחבורה ראשונה בלי לומר מילה. ליוויתי את איוון לבית שלו וחיכיתי שהוא יטפס פנימה לתוך חלון פתוח. ממה שאני יודע אף אחד מההורים שלנו לא התעורר. זחלתי לתוך המיטה שלי ונרדמתי קצת לפני שהשמש זרחה.
*
בשבועות שלאחר מכן דיברנו על המאורע כמעט ללא הפסקה. אפילו חזרנו לחורשה לחפש את כביש האבנים אבל לא מצאנו אותו. הלכנו לאורך הכביש המהיר, דבר שהיה אסור ומסוכן ולא ראינו כלום. באיזשהו שלב פשוט הפסקנו לנסות להבין. כולנו ידענו מה קרה אבל לא היו לנו הסברים, רק המון תיאוריות שלא הובילו אותנו לכלום. לאט לאט גם הפסקנו ללכת לחורשה, התחלנו להתעניין יותר בבנות ודברים כאלה, לא היה לנו מקום למשחקי ילדים. אבל לא שכחנו את הלילה הזה. מידי פעם אנחנו עדיין מדברים עליו, בעיקר אם אנחנו חוזרים לישוב לעל האש של ראש השנה עם המשפחות. לפעמים איוון מצטרף כשיש לו זמן, הוא מנהל כרגע את אחד הסטרטאפים הכי חמים בארץ. נוגה, זה כבר סיפור אחר לגמרי.