אתחיל מההתחלה. שמה של ארצי היא סאנו והיא הקטנה מבין שלושת הארצות המחוברת יחד במרכז העולם. אני זוכרת את הסיפורים שאבי נהג לספר לי כשהייתי קטנה, יושבת על ברכיו ומבקשת סיפור נוסף וסיפור נוסף, רק רוצה לשמוע עוד. רבים מסיפוריו היו פרי דמיוני, אחרים היו אגדות ילדים שעוברים מדור לדור, אבל הסיפורים שאהבתי יותר מכל היו סיפורי בריאת העולם. אין לדעת מה מתוך הסיפורים שנשמרו מהתקופות הראשונות והשניות הן "עובדות", אך אוכל להגיד בביטחון, שעצם זה שאין ראיות ממשיות לאמיתות הסיפורים, אין זה אומר שהם בדיה ושקר, כלל לא. אני אישה מאמינה כמו כולם, ויודעת שהדברים קרו באמת. אספר לכם את הסיפור האהוב עליי והחשוב מכל- המפגש הראשון, וכיצד הגיעה האהבה לעולם.
לפני ימים רבים מספור, כשהאדם רק החל את הליכתו הזקופה, כשקרני ההיסטוריה החלו להבליח בטפטופים קטנטנים, היו בני האדם מסתובבים כשווים בין כל בעלי החיים. בני האדם היו שונים אז מאוד מאיך שאנחנו מתנהגים כיום. הם היו מסתובבים כיחידים בודדים בעולם. למפגש בין בני האדם היו שתי מטרות: הראשונה, צבירת מעמד וכוח. לכל אדם הייתה את החלקה שלו (אם היה מצליח לזכות באחת) בה היה צד ומלקט. אם אדם אחר היה נכנס לשטח שאינו שייך לו, (אם זה מתוך תאוות בצע או מנוס מאדם אחר אין לדעת), הוא היה נענה מיד בעוינות ובחשדנות. מיד היה מתחיל טקס בחינה מדוקדק. קודם כל היה האדם בוחן את כפות הרגליים של אויבו, כדי לדעת מה המרחק שעבר ואיפה הוא צעד בדרך. אם הרגל מלאת יבלות ויבשה, ניתן להניח שצעדו בדרך היבשה. אם רגליהם מצומקות וסדוקות, ניתן להניח שחצו נהרות כדי להגיע למקום הזה. הדבר החשוב להבנה הוא שככל שכפות רגליו של אדם יותר מחוספסות, ככל הנראה שהתמודד עם יריבים רבים יותר בדרכו, בין אם בחר להילחם או לברוח. מיד לאחר מכן יבחנו שוקיו וירכיו של האדם, כדי לדעת כמה הן חזקות ויציבות והאם תוכל להפילו בקלות במקרה הצורך. הדבר שלישי שאדם בודק כמובן הוא אזור הבטן והחזה. את הסיבה לכך אתם יכולים לנחש, זוהי הדרך הטובה ביותר לבחון את כושרו של האדם במבט. הדבר הבא שתרצו לבחון הם כפות ידיו של אדם הניצב מולכם, האם הוא אוחז אבן או ענף שמשמש ככלי נשק? האם כפות ידיו הן מחוספסות וחזקות? הרי אז כל ידי בני האדם היו מחוספסות, אך ההבדל בין חספוס שנובע מציד ומלחמה לבין חספוס שנובע מקטיף ומסיק הוא עצום. הדבר האחרון שתבחן, הלא הוא החשוב ביותר, הוא השיער. כדי לסמן את הנחותים והעליונים, היה נהוג להשאיר את יריבך בחיים ולתלוש את שיערו כאשר הוא מחוסר הכרה, וכך ידעת במבט זה להסיק מתי הפסיד לאחרונה ירביך וכמה התבוסה הייתה קשה. רוב האנשים יודעים את מקומם וכאשר הם פוגשים אדם חזק ורם מהם, מסתלקים מיד. זאת כמובן אם היריב החזק ממך מאפשר זאת, אם אתה חלש ואיטי ממנו, והוא צמא דם, אז גורלך נחתם. סוג המפגש השני בין אנשים שאינו קרב, הוא כמובן מין וזיווג. מעטים הם האנשים שיזדווגו עם בני מעמד נמוך באופן משמעותי. לא הייתה במין קירבה או אהבה, רק הזדמנות ומענה על צרכים גופניים בסיסים הנמצאים בכולם. נקבות שהיו נכנסות להריון, היו מסתתרות בתקופה זו כדי להימנע מקרב, שהרי ברור לכולם שדבר זה מחליש אותן עד מאוד, אבל החמלה עוד לא הייתה אז. לאחר שהתינוק היה נולד, הרבה מהנשים היו נוטשות אותו למות עוד בתקופת ינקותו. אחרות גידלו עד אשר יכל לצעוד וללקט ואז נטשו אותו. מעטות הנשים שהמשיכו להסתובב עם תינוקן אחרי חמש שנים. שנים רבות בני האדם חיו חיים מעין אלה. ללא כל מטרה או קשר אנושי. עד שהגיעה סיליאן.
סיליאן הייתה נקבה מהמעמד הגבוה ביותר. על אף חוסר השפה והציוויליזציה, כולם ידעו להכיר אותה. היא הייתה גבוה, וגופה היה חסון, כזה שמתאים בדיוק לציד וקרב. כתפיה רחבות וחזקות, עורה היה כהה, רגליה מיוצבות על הקרקע ונוקשות, שפתיה עבות, וסימן ההיכר החשוב מכל, רעמת שיער שחור ומקורזל עיטרה את ראשה. כולם ידעו לא להתקרב אליה. אך למרות עליונותה הבולטת, סיליאן לא הייתה אכזרית. כאשר אדם היה נכנס לשטחה, תמיד הייתה נותנת לו הזדמנות להבין לאן הגיע ולברוח, היא לא אהבה לרצוח או לתלוש שיער מבני אדם אחרים, אך במידת הצורך הייתה עושה זאת בלי בושה או חרטה. סיליאן גם נהנתה להיתקל בזכר ממעמד דומה ולשכב איתו עד שהיא מרגישה מסופקת. אפשר לומר, שסיליאן הייתה מלכת היער שבו התגוררה. הכל פחדו ממנה בצורה שעוד לא נראתה לפני, ואף על פי שלעיתים רחוקות היא אכן הייתה נכנסת לקרב, היא לא הפסידה באחד כזה מאז הייתה נערה צעירה. היא אהבה את שערה הארוך המקורזל, וידעה שלעולם לא תיתן לאדם אחר לגעת בו. היא תעדיף למות מאשר לתת לאדם אחר לגעת בשערה, המעיד על מעמדה כמו כתר.
בוקר אחד התעוררה סיליאן מרחש ששמעה בשיחים לידה. הרחש הקל ביותר היה מעיר אותה, אבל בעולם כמו זה, אדם שלא מתעורר בקלות נידון לחיים קשים מנשוא. היא הרימה ברפלקס בידה את האבן שנשאה איתה לכל מקום. אבן שהייתה בדיוק בגודל הנכון, מספיק קטנה כדי שתוכל לסחוב אותה בקלות ולזרוק אותה למרחק ובעוצמה, ומספיק גדולה כדי לנפץ גולגולת של חיה בינונית. כאשר הבינה סיליאן שאדם עומד בפנייה, התחילה בטקס הבחינה הקבוע. זכר, נמוך יחסית. כפות רגליו קטנות ומלאות יבלות, אך לא נראה כי עבר מסע ארוך מאוד. שוקיו וירכיו דקיקים וחלשים, היא יכלה להפיל אותו בשניות מעטות עם יציבה כזאת. מרכז המסה כחוש וחסר כל שרירים. גם אם יצליח להפיל אותה בדרך כל שהיא, היא תוכל להרים אותו מעליה בקלות רבה. כתפיו צנומות ונפולות, וכפות ידיו קטנות וחסרות כל. לא רק שכפות ידיו היו קטנות, הן גם היו עדינות בצורה שתרם ראתה, והפרט החשוב ביותר, שגם הפתיע אותה ביחס למה שראתה עד עכשיו, שיער אדמוני, ארוך ומתולתל שמגיע עד קצה חזהו. סיליאן הניחה שהסיבה לכך היא שבכל פעם שהבחור האדמוני הזה פגש אדם אחר, הוא מיד ברח, ולא נכנס לקרב תקופה ארוכה מאוד. היא השתעשעה ברעיון שהם ילחמו. היא דמיינה אותו רץ לעברה וכושל ברגליו בדרכו, או מנסה להפיל אותו בצורה לא הגיונית וטיפשית, או מתקרב אליה תוך כדי כך שהוא חשוף לגמרי. היא צחקקה לעצמה בידיעה שהיא תנצח בקלות ובזריזות בלי מאמץ רב והמשיכה להביט בו עד אשר יבין מול מי הוא עומד ויברח. האדמוני המשיך להתעסק בשיחים מולו. בוחן אותם בקפידה, מעביר את ידיו בזהירות בין העלים של שיח האיקסורה. הוא אפילו טיפש, היא חשבה, שיח זה הוא חסר תועלת, ללא צל מספק שאפשר לנצל וללא פירות שאפשר לקטוף ולאכול, סתם פרחים חסרי תועלת. הנוכחות שלו הכעיסה אותה, הוא עומד מולה כבר דקה שלמה, מזיז את ידיו בין השיחים ואפילו לא שם לב אליה. זעמה החל לעלות במעלה גרונה והיא יכלה להרגיש אותו בפיה, מר ומאוסה. לפתע, הוא הרים את מבטו בחדות וראה אותה, מיד הוא זיהה מי היא, עומדת איתנה ברעמתה היפיפה ומהמאיימת, ולא זז בכלל. לא שקשק, לא ברח, אפילו לא ניסה לתקוף, פשוט לא זז. האם הוא קפא מפחד כשראה אותי? חשבה לה סיליאן, לא, היא רואה שהוא עוד מזיז את ידו לבחון את פרחי האיקסורה מבלי להביט בהן. כמה חוסר כבוד. הזעם כבר מילא את ראשה לחלוטין כמו נחשול צונמאי ענק שמציף עיירת חוף שקטה ולא משאיר כלום חוץ מהרס. תחושה נוספת הציפה אותה מלבד זעם והיא הסלידה. נוכחות גרמה לה תחושת גועל. אדם שנראה כל כך חלש, שאין לו שום יכולת להגן על עצמו, לא רשאי להחזיק בשיער כל כך ארוך ויפה. היא החליטה בלב שלם להרוג אותו, היא לא תיתן לו לברוח בפחד, אפילו לא תעלף אותו ותתלוש לו את השיער, רק תהרוג אותו. היא החלה להתקרב אליו, על אף זעמה היא התקרבה בצעדים מחושבים וקרים, מסתכלת עליו לאורך כל הדרך וממשיכה לבחון אותו, אולי פספסה איזה חפץ שהחביא ולכן הוא שופע ביטחון? אין לו שום נשק, בול עץ או אבן או עצם מבעל חיים, רק הוא עומד לבדו. סיליאן המשיכה להתקרב עד אשר הייתה במרחק צעד אחד ממנו בלבד. היא יכולה לתפוס אותו, היא יכולה לתפוס את צווארו בידה ולחנוק אותו, או אפילו גרוע מזה. היא הרימה את ידה לאחוז בו, לאט, בשקט, בלי אף תנועה מיותרת, סיליאן הרימה את מבטה מהאבן שהחזיקה כדי להביט בפרצופו, ולפתע היא קפאה. סיליאן הרגישה כיצד כל האוויר בורח מריאותיה. לא הייתה לה שליטה על אף חלק בגופה, ויותר מזאת, היא לא הצליחה לחשוב על שום דבר. היא הביטה בעיניו והבינה, כי מעולם לא הביטה בעיניו של אדם לפני כן, לא ממרחק כזה. שמו היה אודרז, היא לא יודעת כיצד ידעה הזאת, אבל היא פשוט ידעה. עיניו היו חומות בהירות, והיא ראתה בהן את עצמה, לא רק במובן הפיזי של השתקפותה באישוניו, אך כאשר הביטה בעיניו היא ראתה את עצמה על כל מי שהיא. היא הצליחה להביט פנימה דרך עיניו, כאילו היו מראה אל נפשה שלה, ולראות את עצמה באמת בפעם הראשונה. סערת רגשות התחוללה בה, רגשות שמעולם לא חוותה לפני כן ולא ידעה לזהות אותן. הן התגלגלו בתוך קיבתה וגרמו לה תחושת בחילה קשה. היא הרגישה כיצד היא מאבדת משיווי משקלה וכמעט מועדת, אך התעשתה ולא נפלה, לעולם לא תיפול לרגליו של זכר נחות. הוא הרים את ידו לכיוונה, היא לא מאמינה שהיא הייתה כל כך טיפשה, נפלה לתוך קסמו ונתנה לו אפשרות לפגוע בה. תחושת חלחלה ובושה הציפו אותה, אך אודרז רק הניח את ידו בעדינות ובשקט על לחיה, וליטף אותה בעדינות. סיליאן לא ידעה כיצד להגיב או מה לעשות. רגשותיה ערפלו את מוחה והיא לא הצליחה לפעול או לזוז, ממשיכה להביט עמוק לתוך עיניו. אודרז חייך אליה חיוך קל ובלחיו הימנית הייתה גומה, ופתאום סיליאן שמה לב שהיא מחייכת אליו בחזרה. תחילה חיוך קטן בחצי פיה ולאחר מכן חיוך חושף שיניים. הוא יצא משיחי האיקסורה כשבידו זר פרחים קטן בצבע כתום, והניח אותם בשערה המקורזל. דבר אחד היא ידעה כעת בוודאות, העובדה שהיא מסמיקה. סיליאן לקחה את ידו והובילה אותו אחריה, אל מרכז שטחה. הם הגיעו למרכז קרחת היער בה ישנה סיליאן ונשכבו על הרצפה. מבטיהם קושרים אותם אחד לשנייה כמו חבל שאי אפשר לנתקו.
סיליאן התעוררה כשהיא נעטפת בידיו של אודרז, השעה הייתה שעת דמדומים מאוחרת והשמש לא נראתה עוד, משאירה שמים צבועים באלפי גוונים של סגול ואדום. סיליאן מעולם לא נרדמה כל כך מהר לפני כן, ומעולם לא ישנה שינה כה עמוקה ושקטה. הדבר הפחיד אותה והיא קפצה בבהלה, מחפשת לראות אם יש אויב קרוב, אך לא היה אף אחד מלבדה ומלבד אודרז. היא שמה לב שהוא מביט בה, כמה דרוכה היא הייתה, וכמה היא רצתה רק להתקפל חזרה חסרת משקל אל בין ידיו. באותו רגע היא ידעה, שהיא לעולם לא תוכל לחזור לישון לבדה. הם הביטו אחת לשני בעיניים. הדממה שאפפה את היער תמיד הייתה הרבה פחות דוממת, הצבעים שצבעו את עולמה היו פחות דוקרים ומאיימים, ופעם הראשונה בחייה, סיליאן הרגישה שקט ושלווה. ימים רבים עברו עליהם יחדיו, בהם הם לא פגשו אף אדם. יכול להיות שבני אדם הגיעו וראו אותם יחדיו, דבר מפחיד ומעורר מחשבה לכל אחד שמצפה לקרב פנים אל פנים במפגש, וברחו מיד. אך את סיליאן ואודרז זה לא עניין. כל מה שהם חשבו עליו היה מבטם, השוזר את נשמתם זו בזו. בלי מילים, שהרי לא היו קיימות עוד. סיליאן לימדה את אודרז את רזי הציד, הבישול, וכל הדברים הנלווים אליו, הצתת אש, ועוד. בתמורה, אודרז לימד אותה להביט, בשקט ובסבלנות, לגלות את החיים השקטים שסביבה, לראות את היופי שבין העצים, בין בעלי החיים. הטבע לא היה עוד לבליל חסר פשר של צורות וצבעים חסרי משמעות, אלא ליצירת אומנות אמיתית, חיה ונושמת.
הם בילו חודשים רבים יחדיו., סיליאן למדה את אומנות העדינות של החיים, כיצד להבחין בשקט, ולא בחיפוש אחר טרף, אלא רק לשם ההתבוננות עצמה. היא למדה שלא תמיד היא צריכה לאכול בעלי חיים כדי להתקיים, ושלפעמים ליקוט הוא יפה ומספק באותה מידה. היא גם למדה רבות על יכולתה להביט באודרז ולהבין לליבו בלי הצורך להצביע על דבר מה, או להשתמש באיזה שהוא טון מסוים של צליל כדי להביע את רגשותיה. כשכעסה, אודרז ידע, כשהוא היה עייף, סיליאן ידעה. הם הכירו אחד את השנייה יותר מכל אדם לפניהם או אחריהם, עד עצם היום הזה. יותר מכל אהוב ואהובה, אח ואחות או ידידי נפש שהגיעו אחריהם. כל התקופה שלהם ביחד, כל הלילות בהם הם ישנים עטופים זה בזו, כל אותה אהבה חסרת גבולות שהתחוללה כסערה מופלאה בין שניהם, והם מעולם לא קיימו יחסי מין. הם לא היו בישנים, בתולים או מסתוריים. אהבתם הייתה שונה, היא הייתה אותנטית ויפיפה.
אודרז וסיליאן הסתובבו יחדיו, בשטח שלהם, כבכל הימים. היה זה סוף האביב. הטבע נהדר בפריחתו, פירות הקיץ הקדימו את בשלותם וסיליאן ואודרז עמלו על ליקוטם. סיליאן, מלבד זאת שעמלה בקטיף הפירות, אחזה באבנה המושלמת כתמיד. למרות שהאבן לא מצאה חן בעיניו של אודרז, סיליאן לא הייתה מוכנה לוותר על העוגן הגדול בחייה מלבדו. לאחר שעות של עמל, התיישבו שניהם על גדת נחל קרוב, שתו וציננו את גופם. סיליאן הניחה את האבן על הגדה ונכנסה אל הנחל, שטפה את פניה במימי הנחל הצוננים. היא פנתה להביט חזרה אל אודרז, אך היא ראתה שהוא אינו מביט בה כתמיד אלא קפוא, שקוע כולו במבט מעבר אליה, מאחורי גבה, אל הגדה של הנחל. סיליאן הבינה מיד מה קורה, הסתובבה בחדות לאחור וראתה נקבה נוספת, מחזיקה את האבן המושלמת של סיליאן מעל לראשה. זו הפעם הראשונה שסיליאן ראתה אדם אחר מזה חודשים. היא זיהתה מיד כמובן את היכולות הפיזיות של הנקבה, היא הייתה גבוהה יותר מסיליאן, ורגליה עבות יותר, שערה בהיר וחלק והגיע עד מתחת למותניה. סיליאן ידעה מיד שהיא עומדת מול יריבת חייה. השקט מסביב היה כמעט לא טבעי. מימי הנער פכפכו, אך הציפורים לא צייצו. הרוח לא רחשה בין העצים, וענפיהם לא זעו. אודרז יכל להרגיש את האוויר עומד, בלי שום יכולת לזוז. הוא ניסה להביט עמוק לתוך עיניה של האויבת, אך ללא הצלחה. הוא כל כך פחד שלא נתן לעצמו לטבוע בעיניה. הכל היה כמו לקוח מעולם אחר. באותו רגע, סיליאן לא הצליחה למצוא את הזעם והעוצמה שלה, את היכולת לקפוץ על האויבת ולקרוע ממנה את שערה. היא לא רצתה בזה עוד, רק רצתה את שלוותה בחזרה. בזמן שהאויבת בחנה את סיליאן כפי שנהוג, סיליאן עצמה את עיניה בתקווה שכל זה הוא רק חלום רע וכשהיא תפקח את עיניה לא תעמוד מולה אף אחת, רק היא ואודרז שוב, בשקט ובשלווה. אודרז הביט בעיניה של האויבת ולא זז ממקומו, סיליאן זיהתה מיד שהוא רועד מפחד. האויבת בחנה את סיליאן בשקט, בדריכות, עוברת בין רגליה לירכיה לחזה ולשערה, והיא ידעה מול מי היא עומדת.
מבלי לשים לב, לשבריר שנייה, הביטה האויבת בעיניה של סיליאן, ולא יכלה לזוז. סיליאן התחילה להתקרב אל האויבת האוחזת באבן המושלמת, בצעדים עדינים ואיטיים. היא יצאה ממי הנחל, והמשיכה להתקדם אל האויבת. כל כך שונות אחת מהשנייה, ועם זאת כל כך דומות. הן מביטות אחת בעיני השנייה מבלי להסיט את מבטן לרגע. שמה היה מודרסט, סיליאן לא ידעה איך היא יודעת, היא פשוט ידעה. עיניה של מודרסט שידרו פחד, זה היה כמו להביט בכבשה שרואה את הזאב ממרחק כה קרוב שהיא אפילו לא מנסה לברוח. סיליאן מבינה מיד שנוצר קשר שונה ממה שנוצר בינה לבין אודרז, אבל לא פחות חזק. היא יודעת שהאויבת מעולם לא חוותה קשר ממבט שכזה לפני כן. היא מתקרבת עוד ועוד, עד שהיא ממש עומדת צעד אחד מהאויבת. סיליאן מבינה שאחרי התקופה האחרונה, היא הגיעה למיומנות של התבוננות כמו אודרז. מודרסט הפילה את האבן לצידה והתחילה לרעוד. היא מעולם לא הרגישה כך לפני כן. סיליאן הצליחה לראות לתוך ליבה של מודרסט ולראות את כל עברה. כל הכאב והסבל, הפחד והיראה. הסיפור שלהן כל כך דומה, בצורה שרק נשים יוכלו להבין האחת את השנייה. סיליאן ראתה גם את החור שנותר בלבה של מודרסט, את הסבל שעבר עלייה. היא הצליחה לראות לעומקי ליבה בצורה כזאת שהיא הרגישה כאילו היא חיה אותם בעצמה. היא ראתה את היער ההוא בקצה הצוק, היא ראתה את מודרסט כורעת בכאב, ומסתלקת מיד אחרי. היא ראתה את הסיוט החוזר אל מודרסט בכל לילה. תינוקת קטנה שצועקת לאמה, בלי שום מענה. דמעה יחידה זלגה במורד לחיה של סיליאן. מודרסט ראתה זאת. סיליאן הרימה את ידיה לכיוון מודרסט, יודעת בדיוק מה היא מרגישה. מודרסט ניסתה מיד להתגונן, אך לא הצליחה להניע את ידיה לעשות זאת. גופה לא הקשיב לה. רגליה לא נסוגו אחורה, ולא עטו קדימה, ידיה לא התרוממו ללפיתה או לניפוץ גולגולתה של אויבתה על האדמה. סיליאן התקרבה מעט יותר, ועטפה את מודרסט בחיבוק חזק. נשימתה של מודרסט נעתקה ממנה לכמה רגעים והיא לא הצליחה לעכל את מה שקורה במוחה. היא הייתה כלואה בחיבוקה של סיליאן, בטנה מתהפכת וליבה דופק במהירות עצומה. סיליאן מבינה מיד שמודרסט חווה את כל עוצמת רגשותיה בדיוק באותה דרך שהיא חוותה אותם כשפגשה את אודרז בפעם הראשונה. הן הרגישו את לבבותיהן פועמים ביחד, בקצב אחיד. סיליאן התרגשה, שתיהן הסמיקו והתחילו להזיע, אך סיליאן לא שחררה, ומודרסט לא רצה שהיא תשחרר.
וכך הצטרפה אליהם מודרסט. היא לקחה אותם אל שטחה, מסע שלקח שני לילות, אך לא קשה במיוחד. מודרסט בנתה לעצמה מחנה מרשים לכל הדעות, וכאשר הגיעו אליו, אודרז וסיליאן הבינו מיד שיש למודרסט יכולות בנייה מרשימות: היא הצליחה לשזור מספר ענפים לכדי חבל חזק שלא נראה עד אז, וקשרה כמה ענפים יחדיו כך שהיה צל קבוע מעל נקודה מסויימת. למודרסט היו בנוסף גם כמה כלי נשק יעלים ביותר, חנית שבקצה אבן מסותתת, חבל להנחת מלכודת (כאשר התקרבו אל המחנה שלה הם ראו את החבלים והמלכודות אבל לא הצליחו להבין מה משמעותם עד שמודרסט הסבירה להם), ועוד דברים רבים שלא היו קיימים לפני כן. הקשר בין סיליאן למודרסט היה שונה מהקשר של סיליאן ואודרז, סיליאן לא ידעה רק ממבט אל תוך עיניה של מודרסט מה היא חושבת במדויק. היא הבינה מה היא מרגישה בקווים כללים, אבל לא הבינה במדויק את כל אשר עובר עליה. מודרסט גם הבינה זאת, והן עדיין היו קרובות כל כך האחת לשנייה. מודרסט החלה להשתמש בסוגים מסוימים של צלילים ועיצורים כדי להסביר את עצמה בפירוט. אלה היו המילים הראשונות על פני האדמה, ולאט לאט נוצרה השפה הראשונה. היא הייתה פשוטה למדי ואם זאת מספיק מפורטת כדי שהן יוכלו להבין אחת את השנייה עד לעמקי כוונתם.
עם הזמן הצטרפו אליהם בדרך זו עוד ועוד אנשים. וכך נוצר הכפר הראשון (כמובן שלא קראו לו כך). חוקי הכפר היו מבוססים על הדדיות ואהבה, וכל האנשים שהגיעו לכפר התאהבו מיד. מודרסט ואודרז התחברו מהר מאוד, היא לימדה אותו בנייה וקשירה, והוא לימד אותה כיצד להתבונן ולהקשיב. החיבור ביניהם היה מדהים, והשלושה נהיו חברי נפש קרובים, יותר מכל קשר שהיה בין אנשים לפניהם, ויותר מכל קשר שנוצר אחריהם.
לאחר מספר שנים, הכפר שגשג. תושביו היו מאושרים ודאגו זה לזה. הצליחו לבנות מחסות מפני קור החורף, ומהשמש הקופחת בקיץ . הכפר הצליח לבסס משמר אמיתי ולספק הגנה מפני פולשים. סיליאן לימדה את תושבי הכפר את אומנות הציד, אודרז לימד את אומנות ההתבוננות ומודרסט לימדה את אומנות הבנייה והידע. וכך הכפר המשיך לשגשג. שלושתם היו מעין ראשי הכפר. כולם באו להתייעץ איתם בישוב מחלוקות, בפיתוח הכפר ובכל בעיה אחרת שנתקלו בה. לכל אחד מהשלושה היו אנשים בכפר שנפשותיהם נקשרו בהם יותר מלאחרים. תושבי הכפר החלו להביא ילדים, זו הייתה הפעם הראשונה בעולם שילדים גדלו בין הוריהם עם ילדים אחרים, ולא ננטשו בגיל צעיר. סיליאן ידעה שזה הוא יעודה. היא ראתה את הילדים הגדלים, משחקים ומשתטים, והיא לא האמינה לאושר שהציף אותה באותו רגע, היא חשבה על כל זיכרונות הילדות שלה, מהרגע שאמה נטשה אותה, והתקופה שהיא הייתה צריכה להסתדר לבדה כילדה קטנה מחוסרת יכולת. היא חייבת להישאר בכפר הזה ולדאוג לפיתוחו, כדי שאף ילד לא יעבור את מה שהיא עברה כילדה, או כבוגרת. השפה המשיכה להתפתח ואנשים לא ניסו להביט אחד לשנייה בעיניים עוד, אלא דיברו במילים. מצד אחד, דבר זה אפשר עבודה משותפת של אנשים רבים בזמן קצר, שכן קשר ללא מילים לא ניתן לך עם כל אדם אלא רק עם אנשים מסוימים, אבל בלי המבטים הארוכים והשקטים, שיודעים הכל גם בלי להגיד מילה, לא היה ניתן עוד להבין אנשים עד הסוף, כי מילים לעולם לא יצליחו להביע רגשות לחלוטין.
לילה אחד, ישנה סיליאן כהרגלה יחד עם אודרז. ובפעם הראשונה מזה זמן רב, פקד אותה חלום בלהות.
בחלומה ראתה כיצד מודרסט עוברת עם נאמניה ושורפת את כל שטחי הכפר. כל עץ ושביל, כל בית וגינה, כל בהמה וחיית מחמד, הכל עולה בלהבות בחסות הטירוף של מודרסט. סיליאן רצה אליה. אהבתה למודרסט לא הייתה פחותה מאהבתה לאודרז או אהבתה לכפר. שלושת אלה היו כל חייה. היא רצה אליה והביטה עמוק לתוך עיניה ולא הצליחה לראות דבר, רק מבט קפוא שאין בו שום עומק, עיניים דוממות לחלוטין. מודרסט צחקה בקול מטורף שלא נשמע עוד, חסר כל רגש או אהבה. סיליאן צרחה ללא הועיל. לפתע שמעה קול בוקע מתוכה: "אני הוא היוצר, היודע כל, המביא חיים אל העולם ובונה שלושת היבשות הגדולות והאיים הקטנים. הדברים שאת רואה כאן, בתי, אינם חלום אלא מציאות שעתידה להתרחש. נתתי לך מעט מראייתי. עלייך לבחור את את דרכך". בעיניים דומעות הושיטה יד אל עבר הרצפה והרימה חנית אבן חדה, ושיספה את גרונה של מודרסט. סיליאן התעוררה כשהיא מזיעה ורועדת כולה. היא ידעה שהחלום לא היה חלום רגיל, אלא נבואה. היא ידעה שזה הוא עתידה של מודרסט ושל הכפר. סיליאן קמה ויצאה כדי לשאוף אוויר. מחשבותיה שטפו אותה, והיא החלה לפחד מאוד על חיי אנשי הכפר היקרים ללבה. היא התחילה לחשוב על כל הדברים היקרים לה שהם השיגו בשנים האחרונות, על הילדים. היא לא תיתן לאף אחד לפגוע בהם לעולם.
למחרת בבוקר נפגשו בבנין המרכזי סיליאן, מודרסט ואודרז. אווירת מתח קשה הציפה את האוויר. סיליאן חיפשה את עיניו של אודרז אבל הוא לא הביט בה בכלל. היא הרגישה איך גופה מתרוקן מאוויר, הוא לא הביט בה אפילו פעם אחת. זו הפעם הראשונה מהיום שהם נפגשו שהם נמצאים באותו מקום והוא לא מביט בה. היא הבינה שקרה משהו רע, אבל היא לא רצתה לפתוח את זה מול מודרסט. היא ראתה מזווית עיניה את מודרסט מחכה למבטה שלה, אבל סיליאן לא הייתה מסוגלת להביט בה. הם המשיכו לדבר על ענייני השגרה של הכפר. מספר הבתים שנהרסו מהגשמים, הלקטים שהתחילו את איסוף פירות ההדר, משמרות השמירה, וכל הדברים שהעסיקו אותם. כולם יכלו להרגיש את האווירה הכבדה בחדר, ואודרז היה הראשון להעלות את הנושא.
"בלי להביט, אני יכול להרגיש את לבבות שתיכן בתוכי. צריך שנדבר על הדברים שקרו בחלום".
סיליאן הייתה מבולבלת נורא, איך אודרז יכול לדעת על החלום מבלי להביט בה? האם הוא חלום את אותו החלום? דבריה של מודרסט קטעו את קו מחשבותיה.
"אתמול בשנתי קיבלתי מסר מזה שקורא לעצמו היוצר. במסר ראיתי אותך אודרז, שורף את כל השטח עם עוד קבוצת מאמינים, לא הקשבת לאף מילה שאמרתי לך, לא נראית כמו עצמך, היית מטורף. לא הפסקת לצחוק למראה השטח השרוף. עברת בעצמך ווידאת שלא נשאר כלום, בעלי חיים, מבנים, עצים או בני אדם. זה לא היה חלום, היה בו משהו שונה. הוא לא היה כמו כל חלומותיי עד עצם היום הזה. הוא היה אמיתי, זה הרגיש כמו זיכרון ולא כמו חלום.
אני מרגישה כאילו חייתי את זה בעבר ועכשיו אני נזכרת בתחושות, זה לא היה חלום". סיליאן לא האמינה. מודרסט חלמה את אותו החלום במדויק רק שבמקום שהייתה זו היא ששרפה את הכפר זה היה אודרז, מה שאומר..
"ואני חלמתי שזו היית את סיליאן". אמר אודרז בקול השקט ביותר שהצליח, עדיין לא מסוגל להביט בה. השקט היה כה חד עד שאפשר היה לשמוע את ליבה של סיליאן נשבר בתוך חזה. היא לא הייתה מסוגלת להאמין, איך הוא יכול לחשוב דבר כזה עליה, אחרי כל מה שהם עברו ביחד, איך הוא יכול לחשוב שהיא תשרוף את הכפר. זה נשמע לא הגיוני, אבל זו היא בדיוק התחושה שהרגישה לגבי מודרסט והיא לא ידעה מה לעשות. סיליאן רצתה להאמין בכל ליבה שמודרסט לא תעשה את זה, אבל היא לא הצליחה למחוק את הדברים שהיא ראתה ושמעה מפי היוצר. את הזוועה. את עיניה המטורפות של מודרסט שרק רוצות לשרוף כל דבר שנקרה בדרכה. סיליאן לא יכלה לשאת עוד את כל המחשבות והרגשות שהיא מרגישה. כל הדברים שהיא עבדה כל כך הרבה בשבילם כל כך הרבה זמן, החלום שלה, הדרך שהם עברו ביחד. היא הרגישה כאילו היא טובעת, לא, היא הרגישה כאילו חור ענק נפתח באדמה ושאב לתוכו כל דבר טוב שהיא פעם עשתה. היא יצאה מיד מהמבנה הארעי שהיה המרכזי בכפר, והתחילה לחפש מפלט. היא יצאה מהכפר וברחה אל עבר האגם שממנו הביאו מים. היא הגיעה אליו וראתה שאין אף אחד בסביבה, התיישבה למרגלות אחד העצים והתחילו למרר בבכי. בכי שכמותו לא נשמע. בכי כל כך עז, עד שהציפורים הפסיקו לשיר, ואפילו המים שזרמו בנחל לתוך האגם, רק לרגע קט, הפסיקו לזרום. סיליאן התייפחה שם שעה ארוכה מאוד, ולבסוף נרדמה.
כאשר התעוררה, סיליאן הרגישה נורא. היא לא הצליחה לזכור איפה היא או מה קרה לה, רק זכרה שהכל נורא עכשיו. שום דבר טוב לא יכול לקרות יותר. השמש כבר החלה שקיעתה, כנראה סיליאן ישנה כל היום, ועננים התחילו להתאסף כעת, נראה שיתחיל לרדת גשם בקרוב. סיליאן חזרה אל המחנה וראתה מחזה מוזר מאוד. הכפר התכווץ בחצי. היא לא הבינה מה קרה. למה פירקו כל כך עצים קשורים, למה מוטטו בתי בוץ? למה מחסן הנשק התכווץ בצורה כי קיצונית. מיד נכנסה סיליאן אל המבנה המרכזי וראתה שם את מודרסט ואודרז באמצע חיבוק ארוך. היא כבר הבינה מה קורה, אבל לא העיזה להוציא מילה.
"למה", הייתה המילה היחידה שהיא הוציאה באותו יום. היא הביטה בעיניו של אודרז והבינה הכל. היא ראתה את הפחד והכאב, את כל הדברים שראה והרגיש בחלומו. ואת כל האהבה בקרבו שמנסה לחפש את המוצא. האהבה כלואה בתוך גופינו במבוך. לעיתים מצליחה האהבה למצוא את דרכה החוצה ולעטוף את האנשים סבבינו. היא הרגישה כיצד אהבתו של אודרז כלואה בתוך ליבו ומנסה למצוא את הדרך, אך המבוך מסועף מידי, והאהבה נתקלת ביותר ממבוי סתום אחד. סיליאן התקרבה לאודרז כדי לחבק אותו, הוא קיבל אותה אליו במלוא גופו, אבל היא ידעה שזה לא אותו הדבר, משהו נסדק, השתנה, הפחד מעורבב כעת באהבה. אחרי החיבוק היא הלכה וחיבקה את מודרסט. הן הביטו האחת בשנייה בעיניים דומעות, יודעות שהקשר ביניהן הוא יחיד במינו, נדיר משלג ביולי. וכך יצאו שלושתם מהמבנה. לכל אחד מהם היו את תומכיו, האנשים שליבם היה קרוב יותר. שקשר מבטם היה חזק, ונתן משמעות לחיים. וכך התפצלו השלושה. סיליאן צפתה בהם בעודם מתרחקים מעבר לעצים, ובכל צעד שהם עברו היא הרגישה כיצד ליבה הולך וקטן. מודרסט הלכה לצפון, אודרז הלך למזרח וסיליאן נשארה במקומה, לא מאמינה שזה קורה לה. כל קבוצה הגיעה למקומה החדש ומיקמה כפר חדש. אנשים רבים נוספים הצטרפו לכפרים, והכפרים גדלו לערים וכפרים נוספים הוקמו סביבם.
עשרות שנים חלפו מאז, והערים גדלו. סיליאן הייתה בעלת החסות של העיר שלה ומספר כפרים מסביבם. היא הקדישה את כל זמנה בבניית אלו. היא הייתה אישה מבוגרת מאוד שחוותה חיים קשים מנשוא. אומנם היא עוד מחייכת, אבל האנשים שמכירים אותה מהתקופה הישנה, יודעים שהחיוך הנוכחי הוא רק שבר של חיוכה מן העבר. אנשיה הרגישו והוקירו את אהבתה אליהם, אבל היו אלו שידעו שאהבתה האמיתית תקועה עמוק במבוכי ליבה. והארצות התפתחו והתפתחו,ואנשים המציאו דברים נוספים וגילו דרכים חדשות לחיות בנוחות. המבטים וההשתקפויות כמעט ונעלמו מהעולם, למרות שנכחו בו זמן לא רב. סיליאן וקומץ אנשים מהעיר שלה ידעו עוד להביט בעייני חבריהם כמו בעבר, אך אנשים העדיפו את הדיבור הלז מאשר את המבט האמיתי. הדבר היחיד שהצליח לחמם באופן מלא את ליבה של סיליאן היה לראות את ילדי הכפר גדלים, דור מחליף דור, הילדים מתבגרים ומביאים ילדים חדשים לעולם. והם כולם יפים וצוחקים, מתוחכמים ומשחקים, ויש להם את הילדות שהייתה מאחלת לעצמה. סיליאן מעולם לא חזרה לישון עם מישהו נוסף לאחר שאודרז ומודרסט עזבו.
לילה אחד, שכבה סיליאן לישון, וקול דיבר אליה בשנתה. קול צלול וגבוה. קול יפהפה, הקול היפה ביותר ששמעה בחייה. "בואו אליי ילדי, אל ההר הגבוהה ביותר, אל מרכז עולמכם, אל המקום שאפשר לראות בו הכל. המקום שבו המילים לא קיימות, המקום שבו אפשר לראות את לב האדם כפי שהוא באמת. בואו אליי". סיליאן התעוררה מיד, לא בבהלה אם כי בהבנה. היא זיהתה מיד את הקול,היוצר. היא ידעה מה עליה לעשות. סיליאן ארזה שק ובו מספר דברים שהיא תצטרך למסעה. היא נפרדה מכל ילדי העיר, באהבה. כולם אהבו את סבתא סיליאן, שידעה מבלי לדבר את מה שהם מרגישים. סיליאן נפרדה גם מחבריה משכבר הימים, והלכה להביט לכל אחד בעיניים בפעם האחרונה. היא חיבקה את כולם, וכל מי שנגעה בו הרגיש את החמימות שהייתה לה בליבה, חום שיכול לחמם אינספור אנשים, אבל לא אותה. היא יצאה למסעה שלושה ימים לאחר מכן עם הזריחה וידעה בדיוק לאן פניה מועדות.
מסעה היה ארוך ויוצא דופן, ומעורבים בו יצורים וקסמים שונים ומשונים, אך לא בזה יתמקד סיפורנו.
חצי שנה לקח לגברת הזקנה לטפס אל משטח הנפילה, ההר הגבוהה בעולם, שאומרים שממנו ביום בהיר אפשר לראות מסוף העולם ועד סופו. ואכן המראה היה מרהיב. היא הביטה בעולמה כפי שמעולם לא הביטה בו לפני כן. היא ראתה את היערות הגדולים, את הערבות השוממות, ואת הנהרות הגדולים החוצים את העולם. הכל נראה כל כך יפה, כל כך נכון, כאילו מישהו סידר את הדברים במקומם. סיליאן עמדה שם וחשבה על חייה. על תקופת הבדידות ביער, המפגש עם אודרז ולאחר מכן עם מודרסט, הקמת הכפר הראשון ופירוקו. היא חשבה דברים טובים על חייה, אבל כל זיכרון טוב שהיה לה, היה מלווה בטעם מר שנשאר הרבה אחרי שהזיכרון חלף. היא הסתכלה הרחק אל האוקיינוס מעבר ליבשה, מנסה לפתור את המבוך המסתתר בתוך ליבה. סיליאן שמעה קול עמום מאחורי גבה. הקול בקע מתוך מערה שהייתה מאחוריה. סיליאן לא הצליחה להבין את המילים, אך את הקול זיהתה מיד. היא נכנסה למערה כשהיא תשושה, מלאי המזון שלה עומד להיגמר, והיא יודעת שהיא מתקרבת לסוף חייה, אבל היא גם יודעת מה היא עומדת למצוא בתוך המערה שלפניה, ועל זה היא לא תוותר, גם לא תמורת נשימה נוספת. בצעדים כושלים ואיטיים היא התקרבה אל פתח המערה והביטה פנימה בנשימה כבדה. החושך היה רב והיא לא ראתה דבר. סיליאן המשיכה להתקדם לעומקי המערה כשלפתע הבחינה בנקודת אור קטנה. לאחר מספר צעדים נוספים, שמעה פעם נוספת את הקול המושלם ההוא. רגשותיה היו מעורבים, היא פחדה ושמחה. ככל שהתקרבה לאור הקול התגבר ונעשה ברור יותר.
"התקרבי בתי האחרונה, ילדי האחרים מחכים לך בפנים". סיליאן המשיכה להתקדם וראתה בקצה האור שתי צלילות ישובות על הרצפה ומביטות בה. היא נתנה לאור לבלוע את כולה. סוף סוף, לאחר שנים רבות כל כך, היא מצאה את היציאה מהמבוך.
שמם הוא שלושת המייסדים. הם המקימים של שלושת היבשות הגדולות. הם המעצבים הגדולים של מי שאנחנו. אומרים ששלושתם עדיין ממתינים במערה, ומי שימצא אותם יוכל למצוא את האהבה האמיתית ולקרוא את הרגשות של אנשים דרך מבטם בלבד. אך אף אחד לא הצליח להגיע לשם עד היום.