118 – הקברניט אדומת השיער – מיכל רוטקו

הקברניט אדומת השיער
מאיזושהי סיבה, הספינה ההרוסה תפסה את תשומת ליבו של אוֹלי.
גופו נשען כנגד הבר בפונדק המפל הלבן, ידיו עטויות הכפפות החתוכות משחקות בהיסח דעת בכוסית ריקה של ליקר. זה היה פונדק קטן, עטוף באפלה מנוקדת באור עששיות מרצד; מחשבותיו של א¬¬¬וֹלי נקברו תחת המולת יורדי ים שיכורים ותחת החום של הליקר בגרונו, שנעלם לפני שהספיק לחמם את שאר גופו.
מבטו של א¬¬¬וֹלי נתלה על החלונות הישנים שהשקיפו אל הים. כמה חיילים חצו את הרציפים הנטושים הלוך ושוב, בודקים ספינות חדשות ובוחנים את אלו שעגנו שם כבר כמה ימים; מדיהם המצוחצחים, הבהירים, התבלטו כנגד הרציפים החשוכים – נעליים מבריקות מוטחות על מדרכה סדוקה ומאולחת, מבטא נקי מצטלצל כנגד חספוס הקללות שעמדו על האוויר.
וספינה אחת תפסה את תשומת ליבו של א¬¬¬וֹלי. זו הייתה ספינת עץ פשוטה בעלת מפרשים שחורים, בלויה ומוזנחת כמו הרציפים. רוב האנשים היו פוטרים את הספינה ככלי ישן ומתפרק – אבל משהו בה גרם למבט שלו להישאר עליה.
קצות אצבעותיו החשופות החלו להתחמם, אבל הוא שפשף אותן אחת בשנייה, מדכא את החום. הוא החווה בכיוונו הכללי של הברמן לכוסית נוספת, שנחתה ליד מרפקו כמעט מיד; הוא הזדקף במקומו והוריד אותה בלגימה, מוקיר את החום הרגעי שחלף בגפיו, לפני שנדם לצמרמורת. הוא דחס את ידו אל כיס המעיל הארוך שלבש, אצבעותיו נתקלות במתכת של מטבעות. הוא תהה כמה מהם יקנו לו ספינה.
יותר מידי.
אוֹלי שמט את ראשו בין ידיו.
"שמעת? אמרו לי שהאספנית הגיעה לכאן."
מבטו של אוֹלי הזדקר.
ֹ"כן, ולי אמרו שארנב הפסחא בא לבקר שבוע שעבר."
"אני רציני. אתה רואה את הספינה הזאת שם? אין סיכוי שהיא צפה בלי קסם."
"אחי, אתה יודע כמה ספינות נתמכות בקסם עכשיו?"
"ג'ון אמר לי שהוא ראה אותה יורדת מהספינה."
"כי ג'ון הוא גם מקור אמין, עם כל הדברים שהוא לוקח."
מבטו של אוֹלי דילג משני המלחים חזרה אל הספינה הישנה על הרציף. יכול להיות שזו הייתה ספינת האספנית?
הוא שלף מטבע כסוף מכיס מעילו והניח אותו על השולחן, ויצא מהפונדק. צמרמורת עברה בו כשהביט אל הים. היה טעם של מלח באוויר, ושקט משונה נפל על הרציף, מופר על ידי התנפצות הגלים על קורות העץ.
לא היה סיפור מפורסם ממנה.
יש שקראו לה האספנית. אחרים כינוה האשפית, יוצרת הקמעות – אבל באופן אישי, אוֹלי חשב עליה פשוט כקברניט.
נאמר עליה שהפליגה אל כל קצות העולם. לפי האגדות, היא הפליגה על ספינה ללא צוות, מורכבת מעץ ומקסם – ימאית ופיראטית, היא נודעה בכך שאספה פיסות מכל המקומות בהם ביקרה.
אוֹלי תמיד היה מוקסם מאגדת האספנית. הוא תהה כמה היא הייתה חופשיה, אותה קברניט אדומת השיער – קינא ביכולתה להפליג אל כל אופק שאחז הבטחה.
קול חבטה הסיט את תשומת ליבו חזרה אל המציאות. אוֹלי הביט מסביבו. עימותים לא היו יוצאי דופן בחלק זה של העיר; שודדים ושיכורים כבר מזמן תבעו את הרחובות המוזנחים שלשפת התמזה כמגרש הציד שלהם. אוֹלי מזמן למד שכאן החכמים משכו כובע מעל ראשם והשפילו מבטם – במידה והעריכו את הכסף שבכיסם.
קריאה הגיעה לאוזניו מהסמטה שמאחורי הפונדק. הוא שמע קול נשי מסנן אזהרה, הזמזום התמיד נוכח של אנרגיה רוחש איום בחזרה; לפני שהבין מה הוא עושה, אוֹלי התקרב אל מקור הרעש, נעצר בפתח הסמטה.
שתי דמויות השתופפו אחת כנגד השנייה, אחת צמודה לצללים, השנייה שטופה באור כוכבים. צללית התוקף הרימה את ידה באוויר, שולטת באנרגיה; דמות האישה אחזה באבן לבנה, קווי המתאר של שיערה נצבעים בארגמן.
אוֹלי נשען לצדו על הקיר, עיניו עוקבות אחר הנעשה. לא נראה כי אף אחת מהדמויות הבחינה בו. הוא דחס את ידיו אל כיסי מעילו, רשרוש מתכתי בוקע מהם כשאצבעותיו פגעו במטבעות. האישה בעלת שיער הארגמן נדרכה.
"תתרחק, לפני שאעשה משהו שאתחרט עליו."
אצבעות התוקף נקפצו לכדי אגרוף, הזמזום באוויר מתחזק.
"מה תעשי לי, קברניט?" הוא המהם, כאילו לצלילי מנגינה מדומיינת. "מה תעשי לי, מה תעשי?"
עיניו של אוֹלי נפערו בהבנה.
"תיזהר," אמרה האישה, אצבעותיה מתהדקות סביב האבן שבידה. "תסתובב ותלך. תשדוד מישהו אחר."
התוקף צקצק בלשונו. "הקסמים שלך לא יעבדו עליי, קברניט. אני עדיין מתלבט," הוא הסיט את ראשו אל הרציף עטור הספינות. אוֹלי נדרך, אבל התוקף לא הבחין בו. "איזו מהן היא שלך?"
זמזום הקסם הפך לחשמל על האוויר, גצים מחושמלים קופצים לחיים סביב אצבעות התוקף. גבו של אוֹלי התקשח כנגד הקיר.
"הזדמנות אחרונה," הזהירה הקברניט אדומת השיער.
התוקף צעד קדימה כשהיא צעדה לאחור. גצי החשמל הבזיקו לכיוונה, לוקחים צורה של חזיז ברק – אבל הקברניט הרימה את האבן שבידה, והאוויר שמולה הבהב והתקשה, מתיז מפניו את החשמל. גצים עפו לכל עבר, מתפוגגים אל האוויר.
קמע, חשב אוֹלי. קסם הגנה.
האספנית.
אבל בניגוד לדמות הבלתי מנוצחת מהסיפורים, ידה של הקברניט נראתה על התחתונה. הגנות עטפו את האוויר סביבה, אבל חרדה ריקדה בכסף של עיניה, בעוד התוקף הטיח בה עוד מכה ועוד מכה. הם התקדמו אל פתח הסמטה – מה שגרם לאוֹלי להירתע לאחור – והצללית נחשפה אל האור; אוֹלי הבחין בקעקועים שכיסו את גופו, מדגישים ומחזקים את זיקתו הטבעית לקסמים.
לעזאזל.
אוֹלי עמד עכשיו זקוף, עיניו החלביות דרוכות. הוא הריץ בראשו את האפשרויות. עם אלמנט ההפתעה, ועם התוקף בגבו עליו, הוא יוריד אותו בשנייה – אבל זו גם הייתה שאלה של מה הוא באמת ראה מיכולותיו, ואוֹלי לא רצה למצוא את עצמו חסר הגנה.
אבל משהו בתוכו מנע ממנו להסתובב וללכת.
אצבעותיו ניצתו, להבה קטנה מרקדת מציפורניו. עיניה של הקברניט הבליחו לעברו – אבל לפני שהתוקף הספיק להבחין בו, אוֹלי נקש באצבעותיו, ובגדיו ועורו של התוקף התלקחו.
התוקף פלט קריאה, וסיפוק מריר חלחל אל עצמותיו של אוֹלי לפני שהאש דעכה, דעכה, ונכבתה. אוֹלי קימט את מצחו. עשן הסתלסל מבגדיו החרוכים של התוקף, אבל עורו נראה לא נגוע, הקעקועים שלמים.
שיט.
אוֹלי הקליק באצבעותיו שוב בעוד התוקף הסתובב, עיניים כהות מתמקדות בו. אוֹלי נרתע ומעד לאחור, שיער לבן נופל על עיניו, מטשטש את ראייתו. שיט. שיט. שיט.
הוא ניסה להצית אותו שוב, אך ללא הצלחה. נראה שנשארה לו רק האש באצבעותיו – הוא ניסה לשלח אותה לעברו, אבל בהינף יד, הלהבות התפוגגו.
תשומת ליבו של הגבר המקועקע הייתה נתונה עכשיו עליו. צמרמורת חלפה בין אצבעותיו של אוֹלי כשתר בעיניו אחר דרך מוצא; הוא החל לסגת אל עבר הרציף, אבל כוח בלתי נראה עצר אותו. אנרגיית הקסם נרתעה ממנו, דמו מתקרר בוורידיו.
"תן לו ללכת." הקברניט עמדה עכשיו בפתח הסמטה. "הוא לא חלק מזה."
"הוא הפך את עצמו לחלק מזה ברגע שהתערב," השיב המקועקע.
ובכך, הוא הידק את אצבעותיו לאגרוף, ואוֹלי פלט קריאת כאב. חשמל ריקד בתוכו, טעם נחושת מציף את פיו; ברכיו התקפלו תחתיו, ואם הוא לא היה מוחזק במקומו, הוא היה קורס על האדמה.
הקברניט נטשה את המילים ושלפה חרב קצרה, שטוחה ומעוקלת, מנדן שהיה קשור לחגורתה. היא הסתערה על המקועקע, מערערת את ריכוזו; אוֹלי הצליח להשיב לעצמו את השליטה בגופו ורץ אל האור.
לעזאזל, למה הוא הכניס את עצמו?
הוא שמע את המקועקע צוחק והעיף מבט לאחור בזמן כדי לראות את החרב ניתזת מגופו, בלי לחתוך. הקברניט הטיחה בו עוד מכה חסרת תועלת, דחפה אותו, ורצה; היא הגיעה אל אוֹלי ותפסה בידו, ולפני שהספיק להתנגד, היא מלמלה משהו, והם נעלמו בהבזק של אור.

***

אוֹלי צנח על ידיו וברכיו, יורק אדום על קורות עץ של מה שנראה כמו ספינה.
עיניו נפערו.
ספינת האספנית.
בקצה ראייתו, הוא ראה יד מושטת אליו. הוא התעלם ממנה והתרומם, מביט סביבו בהשתאות.
זו הייתה ספינת זבק קטנה, דומה בצורתה לגליאה, בעלת שלושה תרנים – האמצעי ארוך מהאחרים – מהם נתלו המפרשים השחורים בהם הבחין מרחוק. החרטום הארוך, מעוטר החבלים, פנה אל הים, ושש משוטים ירדו אל המים מכל צד. קורות העץ חרקו מתחת לנעליו של אוֹלי כשהוא צעד קדימה, מרגיש פתאום קטן; התרנים נראו כה גבוהים מעליו, המפרשים כה רחבים – הם הטילו קווים חדים של צל על הסיפון, שכמעט זהר לאור הכוכבים.
רחש שקט של גלים ליחך את בטן הספינה.
משהו בתוך אוֹלי התחמם. הוא הרגיש לפתע כאילו מצא חתיכה חסרה; בהשקיפו אל הים האינסופי, בריזה הכתה בפניו. הוא הסיט קווצות סוררות של שיער מעיניו, שגמעו את מראה הגלים כאילו ראה אותם בפעם הראשונה. וזה כאילו שראה אותם בפעם הראשונה; עם תנודת הספינה הקלושה, הוא הרגיש חלק מהים, כאילו לא היה אלא אדווה הנכנעת לכוח המשמעותי ממנו.
"נחמד, הא?"
עיניו נתלשו מתמונת הגלים. הוא הסתובב, מבטו פוגש בקברניט. במבט קרוב, היא נראתה יותר כמו נערה מאשר אישה – גזרתה הייתה צנומה, תווי פניה רכים, צעירים בהתעלם מהלכלוך. שיערה הארגמני היה משוך לאחור בבנדנה שחורה ונפל על כתפיה, המעוטרות בכתפיות זהובות שחוקות; נדן עור היה קשור לחגורתה הכבדה, שנחשפה מתחת למעילה הפתוח.
"את באמת היא?"
רגע של דממה, ואז, "איי."
"מי זה היה?"
"הצייד."
עיניו נפערו. "מה הוא רצה?"
הקברניט החוותה אל עבר המדרגות שהובילו אל בטן הספינה. "אני אראה לך."
אוֹלי נותר במקומו, מבטו נע מהמדרגות אל הרציף שמתחתם בהיסוס. קול ההיגיון קרא לו לרדת מהספינה, לעזוב, לברוח – הוא יכל להרגיש את הסכנה שצבעה את הקברניט, נזכר באנרגיה המחושמלת מהסמטה. פיו עדיין היה לח מדם, המלח מעקצץ את שפתיו.
הקברניט תפסה בידו, ואוֹלי התנער ממגעה בתנועה אינסטינקטיבית. היא הרימה את ידיה בהתנצלות. "איך קוראים לך?"
"אוֹלי," הוא ענה.
"אוֹלי," קולה התרכך. "אתה יכול לסמוך עליי."
אוֹלי עיקם את אפו בספק, אבל התחושה נשטפה ממנו עם מילותיה. שקט אפף אותו כשעיניהם התלכדו. מבטו גלש אל המים המנצנצים, מתמזגים עם השמיים בהיעדר ירח שיגדיר את האופק; המראה נדמה מכשף אותו, מאיים להצית את האש שזרמה בוורידיו.
לפני שהבין מה הוא עושה, הוא עקב אחרי הקברניט במורד המדרגות. ריח של גרוג – רום מהול במים – עמד באוויר המסדרון, מעורב בגוון של מלח. הקברניט הובילה אותו אל חדר שניצב בסופו, גודלו מזכיר מחסן; וברגע שהיא פתחה את הדלת, אוֹלי הבין שזה מה שהוא היה.
החדר היה מלא בקופסאות קרטון ומדפי עץ ישנים, עד כדי כך שלא ניתן היה לראות את קירות החדר. והכול – הכול – היה מלא בחפצים. מתיבות נגינה ועד סכינים, דרך תכשיטים ופסלונים. לכל מקום אליו הביט, החפצים הביטו אליו בחזרה – ולרגע אחד, הוא הרגיש כאילו הביט במפה של העולם.
וההדים של הקסם.
הם היו חזקים – כה חזקים, שהוא התפלא שלא חש בהם לפני כן. אוֹלי מעולם לא הרגיש כמות כזו של אנרגיה במקום אחד.
הוא הרגיש את עצמו מועד על רגליו.
אולי זה היה בגלל הליקר.
"איך…" הוא מלמל, שולח יד לראשו, כאילו לייצב את עצמו. הוא משך אחורה את שיערו הלבן, אוחז אותו מאחורי ראשו, כמנסה לרסן את המראה; מפרקי אצבעותיו החלו להתחמם והוא שמט את אחיזתו, מניח לשערות לצנוח בחזרה למקומן. "שמעתי את הסיפורים, אבל… איך השגת את כל זה?"
הקברניט נכנסה אל החדר והחלה לחפש משהו בין קופסאות הקרטון. "עסקאות, בעיקר. מקומיים שהוקסמו מהים." היא אמרה. היא הורידה את המכסה של אחת הקופסאות והחלה נוברת בה. "יש פה הרבה אנרגיה."
"אהא," המהם אוֹלי. "הרבה, הרבה אנרגיה."
נראה שהקברניט מצאה את מה שחיפשה, כי היא דחסה דבר מה אל תוך כיסה והחזירה את הקופסא למקומה. "הצייד רוצה את כל זה לעצמו. את כל האנרגיה הזו," היא פנתה אליו. "אני משערת ששמעת מה הוא?"
"מעוות אנרגיה," אמר אוֹלי בשקט. "זה למה לא הצלחתי להצית אותו."
הוא שמע על הצייד – אותו מתנקש שטרפו מעולם לא ברח. אוֹלי מעולם לא התעניין בו במיוחד, שכן מתנקשים היו כבולים לסיפורי פטרוניהם – משועבדים להוראות אחרים.
הקברניט הנהנה, והזדקפה מולו. "יש לי עסקה בשבילך."
אוֹלי צמצם את עיניו.
"עכשיו כשהתערבת, הוא יהיה גם אחריך," היא הסבירה. "אני מציעה לך את האפשרות לעזור לי להוריד אותו, לפני שהוא הורג אותנו ולוקח את כל זה." היא החוותה מסביבה.
אוֹלי נעץ בה מבט ספקני. "בשביל מה את צריכה אותי?"
הקברניט נאנחה. "מתכת לא פוגעת בו. והקמעות שלי… כוחם טמון באנרגיה שהם מחזיקים. הוא יכול לשאוב ממנה ולעצב אותה כרצונו, מה שהופך אותם לחסרי תועלת." היא פשטה את ידיה לצדיה. "ולי עצמי אין זיקה לקסם."
אוֹלי פתח את פיו להתנגד.
"בתמורה," הוסיפה הקברניט לפני שהספיק לדבר, "אני אביא לך ספינה."
אוֹלי קפא במקומו.
"ראיתי את איך שהסתכלת על הספינה שלי," היא המשיכה. "איך שהסתכלת על המים. אתה רוצה את זה, נכון? אתה רוצה את החופש, את האוויר המלוח, את הרוח על הפנים שלך."
הוא נרתע ממנה, נתקל בצירי הדלת. מה הוא עושה כאן? אגדה או לא, הוא לא הכיר אותה. לא סמך עליה. הוא פתח את פיו כדי להתנגד, בכוונה לפנות וללכת משם – אבל באותה מהירות בה הופיעה הכוונה, כך היא גם נעלמה. התפוררה.
"בבקשה," היא הפצירה. "אני צריכה את העזרה שלך."
אוֹלי הבחין שהיא כעת אחזה בזרועו.
הוא הביט בה, ההתנגדות נשכחת מליבו. ראשו התמלא במחשבות על ספינה משלו, על ההזדמנות לצאת אל הים – על ההזדמנות להשתחרר מכל מה שהחזיק אותו בעיירה הזו. חיוך קטן הזדקר על שפתיו.
"אני שומרת ספינה נוספת בהמשך הנהר," היא אמרה, מדקרות החשד נבלעות תחת מילותיה.
אתה לא יכול לזרוק את ההזדמנות הזאת, אמר קול בתוכו.
אתה לא יכול לסמוך עליה, אמר קול אחר. אתה תיהרג.
הקברניט בחנה אותו. בהבחינו במבטה, ובהתעלמות מהאינסטינקטים שלו, הוא הנהן לעברה.
היא חייכה.

***

כשעלו שוב לסיפון הספינה, אוֹלי הבחין שלא היה עליה אף אחד מלבדם.
אז הסיפורים נכונים, הוא חשב. הוא התקרב אל המשוטים והניח את ידו על אחד מהם, מצפה להרגיש את הזמזום המוכר של קסם מטפס במעלה זרועו, אך לא הרגיש דבר.
הוא קימט את מצחו, סוגר ופותח את ידו מתחתיו. אם לא היה בספינה קסם, מה הניע אותה? שניים עשר משוטים, אבל רק קברניט להוביל את הספינה על פני המים.
הוא פנה לשאול את הקברניט בדבר הנושא, אבל ראה שכבר הייתה בדרכה לרדת מהספינה. "אתה בא?" היא קראה.
היא הובילה אותו אל תוך העיירה, אל אותם אזורים שאוֹלי נטה להימנע מהם. הרחובות כאן היו צרים יותר ונקיים, השקט מורט עצבים.
"לאן אנחנו הולכים?" שאל אוֹלי, מביט סביבו ברחובות החשוכים. מנורות הרחוב לא פעלו. אוֹלי ריווח את צווארון מעילו ודחס את ידיו לכיסים, משפיל את מבטו כאילו מישהו צופה בו.
"יש משהו שאני צריכה."
הקברניט נעצרה מול דלת צבועה ארגמן מתקלף, ואוֹלי כמעט נתקל בה ממאחור. היא דפקה בדלת, ולאחר מספר רגעים של דממה, אוֹלי שמע מנעול מקליק.
הדלת נפתחה, חושפת אישה צעירה בכותונת לילה. היא הביטה בקברניט בעייפות. "מה את צריכה בשעה כזאת?"
"אני צריכה את האבקה," השיבה הקברניט.
האישה שילבה את ידיה. "זה לא יכול לחכות?"
הקברניט העיפה אל אוֹלי מבט חטוף, תחושה מוזרה מהדהדת ממנה באוויר. "זה דחוף," היא התעקשה.
האישה נאנחה בהשלמה ופנתה פנימה, משאירה את הדלת פתוחה. כעבור כמה רגעים היא שבה והופיעה, קופסת מתכת קטנה בידיה. "את יודעת מה המחיר, קברניט."
"אין לי את הסכום עליי."
האישה הרימה גבה. "אז תחזרי כשיהיה לך."
"אמרתי לך," השיבה הקברניט בדחיפות. "זה לא יכול לחכות. אני אשלם לך מאוחר יותר."
"את יודעת שזה לא עובד ככה אצלי," אמרה האישה ביובש. הקברניט קימטה את אפה. היא שלחה את ידה אל כתפה של האישה, וריח אנרגיה קלוש הכה באוֹלי.
"בבקשה."
אוֹלי חשב שהאישה תתנער ממגעה של הקברניט, אבל להפתעתו, היא לא הגיבה. צל משונה חלף בעיניה.
"תשלמי לי בהקדם האפשרי," היא אמרה לבסוף, מושיטה לקברניט את התיבה הקטנה. הקברניט חייכה ולקחה אותה עם היד שקודם אחזה בכתפה. ריח האנרגיה התפוגג.
"כמובן."
אוֹלי קימט את מצחו. משהו נראה לו עקום בדרך שבה האישה וויתרה. מבטו ריצד אל הקברניט, שפתחה את קופסת המתכת בגבה אליו. ערימה של אבקה לבנה מילאה אותה. הקברניט הרימה את מבטה בחזרה אל האישה.
"טוב לעשות איתך עסקים," היא אמרה, וסגרה את התיבה. האישה הנהנה.
אחרי שהאישה סגרה את הדלת והם נשארו לבד ברחוב, אוֹלי פנה אל הקברניט, שהכניסה את התיבה לכיס מעילה. "מה זה היה?"
הקברניט הרימה אליו מבט שואל, אבל הוא הבחין במתיחות שנאחזה בכתפיה. הוא החווה ברפיון אל הדלת האדומה. "מה עשית עכשיו?"
"אני לא יודעת על מה אתה מדבר," השיבה הקברניט בפשטות. אוֹלי צמצם את עיניו. הוא היה בטוח שהרגיש שינוי ברמת האנרגיה באוויר – אבל הוא היה כה קלוש, שאילולא הנסיבות, אוֹלי היה פוטר אותו.
יכול להיות שזה היה קסם?
יכול להיות שהוא מעד במקומו, כי הקברניט שלחה יד לייצב אותו. "אתה בסדר?"
אוֹלי הנהן בהיסח דעת, בכוונתו לשאול אותה שוב על –
הוא מצמץ. הוא הרגיש את מחשבותיו בורחות ממנו, אבל לפני שהספיק לתפוס אותן, הן נעלמו.
"בוא נחזור לספינה," אמרה הקברניט. היא שחררה את אחיזתה והחלה להתקדם בחזרה בדרך ממנה הגיעו. אוֹלי הביט אחריה, לרגע קפוא במקומו.
"חכי רגע," הוא אמר. האינסטינקטים שלו נדלקו. הוא הכיר את התחושה הזאת מהזמן שלו ברחובות. מה אתה עושה?
אני משיג ספינה.
אתה נכנס לצרות. איך אתה יודע שהיא תעמוד במילותיה?
היא משתמשת בך!
אתה לא יודע מה אתה רוצה…
למה אתה בכלל עוזר לה?
אני רוצה ספינה!
אף פעם אפילו לא היית בים…
"תספרי לי את התכנית," הוא אמר, קולו נתלה באוויר.
הקברניט האטה את צעדיה, ומדקרת חשד נוספת חלפה בו. היא זו שביקשה ממנו עזרה – ועכשיו, היא לא סומכת עליו?
למה הסכמת לעסקה?
זה לא נראה לך חשוד?
היא עושה לך משהו!
הרגשת את הקסם…
היא יכולה להביא לי את החופש!
אתה לעולם לא תעזוב את הרחובות האלו…
אתה תיהרג אם תנסה…
"אני אוספת מרכיבים ללחש שאמור לנטרל אותו," היא אמרה לבסוף.
"ומה איתי?"
הקברניט שתקה.
אתה רק תהיה הסחה…
היא מעולם לא התכוונה להביא לך ספינה.
לא אכפת לה אם תיהרג!
המנורה שבצד הרחוב הבהבה ונדלקה. אצבעותיו של אוֹלי התחממו, צמרמורת חולפת בעצמותיו.
אף פעם אפילו לא ניסית לחסוך כסף לספינה.
בשביל מה אתה רוצה אחת עכשיו?
היא רק משתמשת בך!
האש נדלקה בידיו. "לעזאזל איתך," הוא אמר בשקט. קווי הבד של כפפותיו הודגשו בכתום הלהבה.
הקברניט נרתעה לאחור, ידה מרחפת אל הנדן על חגורתה.
אוֹלי גיחך. "הייתי צריך לנחש," הוא אמר במרירות. אצבעותיו שיחקו בהיסח דעת באש שבידיו, שהלכה והתחממה. "זה כאילו שאני לא לומד."
אתה לא תשרוד.
"אני לא יודע למה התערבתי," הוא המשיך. המנורה בהמשך הרחוב התעוררה גם היא לחיים. "ואני מנסה להבין," הוא צעד קדימה, "למה הסכמתי לעסקה עם פיראטית."
"אני לא – "
"אני כבר לא מבין מה אני עושה," האש התפשטה לזרועותיו, מלחכת את שרווליו. האוויר נחרך. "אני אפילו לא יודע מי את." מה אתה עושה, מה אתה עושה? הוא הרים אליה את מבטו. להבות התלפפו בעיניו הלבנות, יוצרות צבע איפה שהוא לא ישתייך. "תגידי משהו!"
הוא הכה בקיר, והלהבות נכבו בבת אחת.
פחד עיטר את קצות פיה של הקברניט.
"מה עשית? מה את רוצה?"
הקברניט אחזה את ידיה אל גופה, משפילה את עיניה לרצפה. "אני לא יכולה לעשות את זה לבד."
"שאלתי אותך," קולו של אוֹלי עלה, "מה עשית לי?"
הקברניט נרתעה, מבטה חומק מעיניו.
"שיקרתי כשאמרתי שאין לי זיקה לקסם," היא אמרה, משחקת במשהו בידיה. קמע נוסף.
"את יכולה לשלוט בפעולות של אנשים," הוא אמר בצינה. הקברניט הנהנה, משפילה מבטה. זכרונו של אוֹלי דילג חזרה אל הסמטה שמחוץ לפונדק, למילותיו של הצייד. הקסמים שלך לא יעבדו עליי. הוא נזכר במחשבותיו המתפוררות.
איך הוא יכל להיות כל כך טיפש?
הקברניט התקרבה אליו, אבל הוא נרתע ממנה. "תתרחקי ממני." הייתה בקולו אזהרה.
יכול להיות שדמיין את זה, אבל לרגע הוא חשב שראה כאב מנצנץ בעיניה. זה אבסורדי. "תתרחקי," הוא חזר. החום עזב את אצבעותיו, נעלם עם סלילי העשן המתפוגגים אל האוויר. הקור של הלילה שוב נאחז בו. הוא נזכר ברגעים הקלושים שהיה על ספינתה – בחום שהציף אותו כשראה את הים. הוא נשך את לחיו, כאילו לדכא את הזיכרון. "תתרחקי."
אתה מציל את עצמך, הוא חשב. אבל משהו בתוכו – הפיסה שכמהה לחום ולמלח של הים – קיללה אותו על ההזדמנות שזרק. מאז שזכר את עצמו, הוא רצה לקחת ספינה – לברוח מהעיר שהחזיקה אותו כאסיר באפור ובקור של מקום חסר תקווה.
אבל הוא לא ישיג ספינה אם ייהרג בניסיון לעשות את העבודה המלוכלכת של איזו קברניט שהייתה אגדה.
מבטיהם התלכדו.
לעזאזל איתך.
הוא חלף על פניה של הקברניט אדומת השיער, יוצא אל האור של רחוב מוכר. משהו משך בו להביט לאחור – והוא רצה – אבל הוא זקף את ראשו, יישר את כתפיו, והביט לפניו. הוא הלך והלך עד שהכובד של מבטה התנער מגבו, עד שהחששות נפלו מלבו, ומצא את עצמו עומד בפתח פונדק המפל הלבן. מי התמזה נצנצו מהרציף המרוחק.
הוא הביט לאחור, אבל הסמטה החשוכה הייתה ריקה.

***

אחרי רגע של התלבטות, אוֹלי נכנס לפונדק.
המטבעות רשרשו בכיסיו במחאה שזכתה להתעלמות. הוא צנח על הכיסא מתחילת הערב, מחווה אל הברמן. "ליקר, בבקשה."
הכוס נחתה מולו, ואוֹלי שתה אותה לפני שההיגיון הפסיק למחות. המתיקות הציפה את פיו. אוֹלי הרגיש את ראשו מסתובב ואחז בקצה השולחן, כאילו כדי לייצב את עצמו.
לעזאזל.
מאז שהיה קטן, הוא עשה כל שביכולתו כדי להימנע מהמצבים האלו. הוא נמנע מהאזורים המסוכנים. כשראה מריבה, הלך בכיוון הנגדי. הוא לא התעניין או שאל שאלות; פשוט השפיל את ראשו ושמר על המטבעות שלו. והוא מעולם לא עזר לאף אחד.
אבל משהו גרם לו לעזור לקברניט.
אולי זו הייתה ההבטחה לספינה. אבל כשהוא התחיל לחשוב – באמת לחשוב – על ההזדמנות לצאת אל הים, המים נראו כאילו מחשיכים לנגד עיניו, אוחזים בתוכם סכנה.
הוא אף פעם לא הפליג – מעולם אפילו לא עזב את הרחובות העלובים של העיר הזו. ומשהו בתוכו אמר לו שרק כאן הוא ישרוד; לחש באוזנו לעולם לא לעזוב.
אבל הוא רצה לעזוב.
והקברניט ידעה זאת, והשתמשה בכך.
והוא כמעט נתן לה.
אולי הוא סוף סוף התחרפן.
חיוך מריר התגנב אל שפתיו, ומבטו התרומם אל החלונות המשקיפים אל הנהר.
הזמזום החרישי של קסם זרק אותו בחזרה לפונדק שמסביבו. הוא הזדקף, מעיף סביבו מבטים בניסיון למצוא פנים מקועקעים. יכול להיות שהוא נהיה פרנואידי?
אוֹלי שלף את הטבעות הנותרים מכיס מעילו והפיל אותם על השולחן. הוא התרומם לרגליו ויצא מהפונדק, מושך את צווארון מעילו מעל סנטרו.
"כבר עוזב?"
דמו קפא בוורידיו.
הצייד עמד מולו, עיניו מרצדות במבט לא קריא. אוֹלי הרגיש את אצבעותיו מתחממות שקלט את הטעות שעשה בכך שחזר.
תתקוף.
"איפה היא?"
אוֹלי הביט מאחוריו אל הרציפים, אבל אלו היו ריקים.
תברח.
הצייד התקרב, האוויר סביבם מתחשמל. "איפה היא?"
"איך אני אמור לדעת?" סינן אוֹלי, צועד לאחור. אצבעותיו נדלקו באש כתומה, אבל לפני שהספיק לפעול, אגרוף מצא את לסתו. הוא כשל לאחור ושילח להבות לפניו בעיוורון, אך אלו התפוגגו לעשן.
"אני אשאל שוב," אמר הצייד באיטיות. "איפה – היא?"
"לך לעזאזל," ירק אוֹלי, מתחרט על מילותיו ברגע שאלו עזבו את פיו. הוא הרגיש את כל האנרגיה עוזבת את גופו, את וורידיו מתרוקנים מאש כמו שעשו בסמטה; הוא פתח את פיו כדי לקרוא לעזרה – אבל אגרוף נוסף גרם לשיניו להינעל בחבטה, והוא מעד לאחור, רגליו נתקלות בקורות העץ. בעיטה והוא נפל. הוא פלט קללה, מרגיש דם מטפטף מקצה פיו.
הגבר המקועקע התנשא מעליו, פניו רק צללית מתחת לשמיים. הוא הידק את ידו לאגרוף וגל של חשמל חלף באוֹלי; הוא השתנק, גבו נקמר, שערות מסתמרות על עורו. קר, קר, קר. אוֹלי ניסה לזמן את האש אבל זו לא צייתה. כל כך קר. הוא הקליק באצבעותיו, צמרמורת חולפת בעצמותיו. קר, קר, חסר הגנה. הוא קילל וניסה להתרומם, אבל גל נוסף של חשמל הידק אותו לרצפה. כשהביט מסביבו, לא ראה אף אחד. לבד, לבד, לבד.
אוֹלי, תחזיק מעמד.
אוֹלי התקשח, שולח מבט פראי מסביבו. מבטו נעצר בצללי הפונדק, ברעמה של שיער ארגמן. הקברניט.
היא חזרה.
רק עוד כמה דקות, אוֹלי, קולה הדהד בראשו. רק עוד קצת.
דמו של אוֹלי שב והתחמם בוורידיו, אבל השפעתו של מעוות האנרגיה שמעליו גנבה ממנו כל פיסה של קסם שהייתה לו. הוא ניסה להתנגד לאחיזת החשמל, ניסה להתרומם, ניסה לקחת חזרה שליטה; הוא חרק את שיניו בכאב ומאמץ, אבל בסופו של דבר, גופו נכנע.
הוא שכב על הרציף, עיניו בכוכבים הריקים, כתמים של שחור מערפלים את האור. הרעש של מאבק וזמזום החשמל התפוגגו לחוט של דממה שניקבה את אוזניו. הוא בלע דם.
אוֹֹלי, תזכור את הים.
עיניו נפערו, והכוכבים טבעו אל תוך תמונה של נהר מנצנץ בשמש.
קולות של סוחרים ויורדי ים הציפו את האוויר. הרציף היה מלא בהם – אבל מבטו של אוֹלי היה נעוץ בגבר בגיל העמידה שעמד על ספינה, משוחח עם מישהו נוסף. ידיו היו נתונות בכיסים של מעיל אפור, בלוי וארוך, בעל צווארון גבוה, וחיוך הבזיק על שפתיו. כשהבחין באוֹלי מביט בו, פניו הוארו, והוא ירד אל הרציף עליו אוֹלי עמד.
"אני רוצה לבוא," אמר אוֹלי.
הקברניט חייך חיוך קטן. "כשתגדל."
"זה לא הוגן."
"אתה עוד לא מוכן, אוֹלי," הוא אמר. הוא החווה אל המים המרצדים תחתם, ומבטו של אוֹלי עקב. "אתה יודע מה זה?"
אוֹלי הרים אליו עיניים לבנות, שואלות.
עיניו של הקברניט רקדו בחזרה אל הנהר. "זה השביל שמוביל לכל העולם," הוא אמר, תהייה צובעת את קולו המחוספס. "שביל מלא באפשרויות." הוא עצם את עיניו. "זה חופש."
אוֹלי מצמץ. הקברניט ירד על ברכיו, עיניהם מתלכדות בקו ישר. "בים אין תכנית," הוא אמר. "הכול יכול לקרות. אין לך שליטה על הגלים, או על הרוחות. בים אתה נתון לכוח שלא שייך לך."
עצמותיו של אוֹלי התחממו לשמע הדברים – חום נעים, רך. מבטו דילג אל התמזה, לוקחות פנימה את המראה של המים. הוא תהה אם הם היו חמים.
"כשתגדל תבין אם זה המקום בשבילך," הקברניט התרומם בחזרה. "עד אז זה לא בטוח."
אוֹלי החזיר את מבטו אל הקברניט, שטפח על כתפו בחיבה. "אל תעשה צרות עד שאחזור."
והוא עלה בחזרה על סיפון הספינה.
עכשיו, אוֹלי כבר לא זכר את הספינה.
ועם כמה שהידיעה ביישה אותו, הוא בקושי זכר את פניו של אביו.
אבל מה שהוא כן זכר – מה שהוא תמיד יזכור – היה החום שהרגיש כשהביט אל המים, ומילותיו של אביו, שהדהדו בראשו כמו פעמון. זה השביל שמוביל לכל העולם. שביל מלא באפשרויות. אוֹלי עצם את עיניו. זה החופש.
כששב ופתח אותן, העולם התפוצץ בחשכה. אנרגיה הציפה את וורידיו והאש נדלקה, עוטפת את גופו כמו מגן, מאירה את הרציף, חוסמת את החשמל ואצבעות הגנבים. אוֹלי התרומם לרגליו, יורה חיוך מלוכלך אל הצייד המופתע; הוא זרק אגרוף אפוף בלהבה, אצבעותיו פוגעות בלסת בקול פיצוח חד.
הצייד פלט קללה. אוֹלי שמע ברקע את קולה של הקברניט ממלמלת לחש, וכשהעיף מבט, ראה אותה זורקת אבקה לבנה באוויר, קמע בידה. אוֹלי החזיר את מבטו אל הצייד בזמן כדי להתחמק מאגרוף, צועד לאחור וחוסם עוד מכה; הלהבות שלו נתפסו בבגדי הצייד, חיוך זדוני חותך את שפתיו.
חיוך שהתפוגג כמעט מיד.
אחיזתו של מעוות האנרגיה חזרה ולקחה שליטה. אוֹלי העיף אל הקברניט מבט מודאג, אבל זו הביטה בו בחוסר אונים. נראה שהקסם נכשל.
אוֹלי החזיר את מבטו אל הצייד וצעד לאחור, הלהבות שבידיו מהססות, מתחילות לדעוך. לא טוב.
"קודם," הזדקף הצייד, "אני אהרוג אותך." הוא זקף את סנטו לעברו של אוֹלי, והפנה את מבטו אל הקברניט. "ואז אותה." אוֹלי צעד לאחור. "אחרי זה," התקרב הצייד, "אני אפשוט לה את הספינה." קסם התפצח באוויר. "ואז שום דבר לא יעצור אותי."
נעליו של אוֹלי נתקלו בקצה הרציף והוא העיף מבט מאחוריו, אל חשכת המים. הוא החזיר את עיניו אל הצייד. "לדעתי כדאי לך לחשוב על זה מחדש," הוא אמר, קולו חלש משקיווה. שיניים לבנות הבזיקו מולו.
הצייד גיחך, והרים את ידיו.
"אוֹלי!"
מבטו של אוֹלי הוסט אל הקברניט אדומת השיער, שהרימה את ידה באוויר, מחזיקה פיסת נייר קרועה. אוֹלי צמצם את עיניו. מה זה היה..?
מפה.
מבטו קפץ חזרה אל הצייד בזמן שזה הנחית אגרוף מחושמל אל בטנו. האוויר הוכה מריאותיו, דם ניתז מפיו.
והוא נפל.
רגע אחד הוא עמד על הרציף, וברגע שאחריו הוא לא ראה דבר מלבד מים. מים נכנסו לו לפה, המלח צרב בעיניו, גופו שוקע כשפאניקה הציפה את וורידיו.
זה השביל שמוביל לכל העולם. זה החופש. זה החופש. הכול יכול לקרות… הגלים, הרוחות…
אוֹלי הרגיש את עצמו קופא כשהפאניקה השתלטה עליו, מכריחה מים במורד גרונו, מציפה את ראשו במחשבות פראיות. החשכה של המים החלה נכתמת בצבעים, וריאותיו החלו לכאוב כשהלחץ של המים והפחד גברו עליו – הוא ניסה להרגיע את עצמו ולעלות למעלה, אבל הלחץ והכאב משכו אותו למטה, ואוֹלי עצם את עיניו ונתן למים לקחת אותו.
בשביל מה אתה נלחם?
תמונת רפאים של התמזה נחשפה לעיניו כמו שהייתה אז.
מנצנצת, בהירה, מזמינה.
זו הייתה ראייה אידאליסטית של מישהו שעוד לא ראה את הלכלוך שנאגר בתחתית הנהר. אבל לרגע, כל שאוֹלי רצה היה לחזור אל היום ההוא – להרגיש את החום של השמש על עורו, להביט בספינה של אביו, ולחלום שיום אחד הוא ייקח אותו איתו.
הוא תהה אם הרצון להשתחרר נוצר אצלו באותו יום.
מחשבותיו זינקו אל המפה שהניפה הקברניט. ובאותו רגע, כשהרגיש כאילו עמד למות מתחת למים אליהם כה כמה, אוֹלי הבין שהוא רצה לצאת אל הים. הוא לא רצה למות כאן, עכשיו, בעיר ששנא.
לא לפני שיצא אל הים.
אוֹלי מצמץ, המים שורפים בעיניו, והניח לחום להציף את וורידיו. לבו הלם ברקתו כמו משוגע. פיו נפתח בשאיפה לחמצן, והוא מצא את עצמו עולה מעל לפני המים, מרגיש אוויר מציף את ריאותיו; הוא אחז את ידיו אל הרציף והתקפל, משתעל החוצה מים. הלחץ בחזהו התרופף.
הוא ראה את הצייד מתקדם אל הקברניט, ששלפה את החרב הקצרה מנדנה, נדרכת לתנוחת לחימה. עם תשומת לבו של הצייד מוסטת ממנו, אוֹלי הצליח להדליק את האש בקליק של אצבעותיו; הוא עלה על הרציף והזדקף, ידיו ניצתות באש.
הוא הקליק שוב באצבעותיו, והצייד התלקח. הוא ניסה לשאוב את הקסם, להתנגד, להיזון מהאנרגיה של החום של אוֹלי – אבל אוֹלי נאחז בזיכרונות, נזכר במים מנצנצים בחום השמש, נזכר באביו, הקברניט של ספינה משלו. זה החופש, זה החופש, זה החופש.
והפעם, במקום לדעוך, הלהבות התגברו עם כל רגע שעבר. תחילה הצייד התפתל בכאב, ואז הוא התחיל לצרוח – הוא קרס על ברכיו, אוחז את כפות ידיו אל הרצפה, קעקועיו בוערים לאור החשכה. בשר נחרך, הגוון השרוף נהפך במהרה לריח בלתי נסבל; אוֹלי ראה את הקברניט שומטת את חרבה לצדה ברתיעה.
אבל אוֹלי לא הפסיק. גם אחרי שהתנגדות האנרגיה נעלמה והלילה דמם, אוֹלי נאחז בלהבות, נתמך בהם, הניח להם להמשיך לבעור. אצבעותיו החלו לכאוב כשלפתע הרגיש ידיים קרות עוטפות אותן.
מבטו של אוֹלי התנתק מערימת העפר שנחה על הרציף, מתמקד בעיניים כסופות. הלהבות כבו.
"מספיק," היא אמרה. אוֹלי יכל להרגיש את הצבע של הקסם שלה עכשיו – אבל הוא הניח לו לאפוף אותו, נתן לו להטביע את הצמרמורת שאחזה בעצמותיו. ליבו פעם, חזו עלה וירד, פיו מתייבש מהמאמץ.
"קברניט," הוא לחש. מים נטפו משיערו על פניו.
היא הידקה את אחיזתה בידיו. "זה נגמר."

***
השמש עלתה, ואז שקעה, ואז זרחה שוב.
גופו של אוֹלי נשען ברשלנות על קיר פונדק המפל הלבן, עיניו משקיפות על רציפי נהר התמזה. ספינת האספנית עדיין עגנה שם, יציבה במים השקטים, מוארת באור השמש.
"יש לך מחשבות שניות?"
חיוך הזדקר על שפתיו. "בחיים לא."
הוא השקיף על יורדי הים שהציפו את הרציף. נושאים סיפורים בפיהם וידיהם, אף אחד מהם לא היה מודע לאגדה אדומת השיער שעמדה בצללים, מביטה בהם.
הקברניט הטתה את ראשה. "החלטתי לפתוח חנות."
אוֹלי הפנה אליה את מבטו.
"יש לי כל כך הרבה דברים," היא אמרה. "אני חושבת שאני צריכה לעשות איתם משהו, במקום לאסוף אותם."
אוֹלי דחף את ידיו לכיסיו הריקים. "לא חבל לך לאבד את כל זה?"
הקברניט משכה בכתפיה. "זה מרגיש לי נכון," היא אמרה, מתקרבת אל הספינה. "זה מה שתמיד רציתי לעשות."
אוֹלי חייך לעצמו.
"עדיין לא הבנתי איך זה עובד," הוא אמר, מחווה אל המשוטים. "אין צוות, אין קסם. איך זה שט?"
הקברניט רק חייכה, בלי להשיב.
אוֹלי, בהבנה שלא יקבל תשובה, פנה לעלות, אבל ברגע האחרון הסתובב ופנה אל הקברניט. "יש משהו שאני רוצה לדעת," הוא אמר בשקט. "לפני שאני עוזב." עיניו התלכדו בעיניה, שהבזיקו בשאלה. אולי הבחין שנמשים, כסופים כעיניה, קישטו את פניה, מנצנצים באור השמש. "איך קוראים לך?"
הקברניט חייכה, והניחה את פיה על פיו בתשובה. אוֹלי קפא במקומו, והיא צחקה בשקט כנגד שפתיו. "אני הקברניט."
נראה שאוֹלי חזר לחושיו, כי הוא חייך. "אבל עכשיו כשוויתרת על הספינה שלך, התואר הזה שייך לי," הוא אמר, קולו יורד ללחישה שובבה. "מה השם האמיתי שלך?"
היא רק חייכה והגניבה עוד נשיקה, לפני שדחפה אותו אל סיפון ספינתה. "שלא תחיה באשליה," היא אמרה בתוכחה. "הספינה הזאת עדיין שלי."
"לגמרי," הוא צחק. כשעלה והתכונן להפליג, הוא הביט אליה, מחווה באצבעותיו. "קברניט."
היא החוותה אליו בחזרה, חייכה, והסתובבה. הוא צפה אחריה כשנעלמה. צמרמורת חלפה בו, נעלמת כשמבטו נח על המים.
הוא התקרב אל קצה הסיפון, פושט כפפה אחת. אש נדלקה בידו, והוא הניע את אצבעותיו, משחק איתה. החום שלה אפף אותו – מתפשט בגופו, מציף את ראשו.
הוא פשט את הכפפה השנייה וזרק את שתיהן אל הים.