סימן שצריך לעזוב
האישה הנרגשת נכנסה בסערה אל תוך החדר הלבן הקטן בקצה המסדרון. שערה השטני היה אסוף בקוקו רפוי על עורפה, שממנו יצאו קווצות שיער סביב פניה השזופות. עיניה האפורות סרקו ללא הרף את הדפים המקומטים שהחזיקה, והיא בקושי זכרה להרים את מבטה בזמן כדי לפתוח את הדלת.
"אדם! אדם, עשיתי את זה, סיימתי את הספר…!" המשפט גווע על שפתיה הדקות, והחיוך הקלוש נמחק מפניה. ארוסה נראה נורא; שערו החום הרך-בדרך-כלל היה מבולגן והזדקר לכל עבר, עיניו היו טרוטות ועייפות, עיגולים שחורים מעטרים את העור הרפוי מתחת לאישוניו בצבע הזהב, שנראה שדהו לחום בהיר. אבל מה שהכי הסגיר את ייאושו היה הישיבה הכפופה שלו, והעובדה שטמן את פרצופו הלא מגולח בידיו.
אדם הרים את מבטו אליה, חיוך עייף ומובס התנוסס על פניו. "אני גאה בך."
דניאל נאנחה. "אולי תצא להפסקה? לך לאכול משהו, תכין קפה, תשתה מים. אתה תקוע פה עשרים וארבע שבע. תצא." ההתחננות בקולה נישאה אל החלון, הרחק מהאדם השמוט, לא פוגעת במטרתה.
אדם הניד בראשו. "אני בסדר," הוא שיקר. "אולי תקראי לי מה כתבת?" עיניו נחו על ערימת הניירות המבולגנים שאספה אל חזה.
"אתה בטוח? אני לא רוצה להפריע או משהו…" היא היססה.
"לא, לא. אני רוצה שתקראי לי. הסחת דעת." הוא נשמע עייף אפילו יותר ממה שנראה.
דניאל הנהנה, והתיישבה לידו בכיסא הפלסטיק הלבן, מקרבת את עצמה אליו, עד שיכלה להסיט את שערו הזקוק לתספורת מאחורי אוזנו הגדולה. "קראתי לך אותו מיליון פעמים." היא לחשה אליו, נשימתה מדגדגת את צווארו.
הוא הסתובב אליה. "אז תקראי אותו בפעם המיליון ואחת."
היא נישקה את אפו, ושמה את ראשה על כתפו, מכחכחת בגרונה.
התנסות ראשונה זה דבר מפחיד. זה יכול להיות היום הראשון בכיתה א', או היום הראשון בבית ספר חדש. היום הראשון בעבודה חדשה, דייט ראשון, נשיקה ראשונה, אהבה ראשונה. או במקרה שלי, היום הראשון בגן.
המקום היה זנוח, אבל למה אפשר לצפות בימינו? לא היה אוכל. לא היה מים, ובערך כל שעה היו רעידות אדמה קטנות. האנושות הייתה בהיסטריה, אז זה היה מרשים ביותר שהמבנה הקטן עדיין עמד על תילו.
מבפנים המבנה עוד היה פחות מרשים מבחוץ. קירות אפורים מתקלפים, חלקם סדוקים וחלקם חסרים חתיכות שלמות של קיר, שמשהו שם עליהם ציורי ילדים כדי לחפות על החסר. רוב הצעצועים היו עשויים מתכת או פלסטיק זול וחסרי צבע, ורק משהו בעל דמיון עמוק היה יכול לנחש לאן כיוונו היוצרים את הצעצוע המוזר. היה מחסור רב בדפים, אז רוב הילדים ציירו על הקירות או על הכיסאות, כך שהתוצאה הייתה ערבוב מוזר של קשקושים עליזים על צבע האפור השומם.
הגננת, אישה נמוכה בעלת שיער לבן קצוץ ועיניים חומות טובות נגשה אלי. "את מהמחלקה?"
הנהנתי. "כן. מחלצת רעידות אדמה, ילדת מבחנה דרגה שלוש. אני לומדת מהר."
לפני כמה עשורים, כשרק הבינו שאסונות טבע יהיו דבר הקבוע בשגרה, מדענים החליטו לנסות ליצור דור חדש של ילדים, 'ילדי מבחנה'. נוצרנו במבחנה, ובמשך כמה שנים הילדים מתו. ואז המטומטמים עלו על הנוסחה הנכונה, וזה עבד יותר מדי טוב. כמובן שלא כל ההורים הסכימו, אבל אלא שכן… היו נואשים לילד.
"סיפרת לי על זה." לחש אדם לתוך שערה. "זה מה שאת חושבת שיקרה בעוד כמה עשורים? רק התחילו עם הניסויים האלו. הם מנסים להרחיב את היכולת השכלית של הילד, לא לתת לו כוחות על."
"נכון, אבל מי יודע מה יקרה בעוד כמה שנים? האבולוציה מתפתחת. אנחנו נהיים נואשים. כולם מחפשים פתרון להתחממות הגלובלית, ויצור ילדים שיכולים להרים מכוניות או כאלה שיכולים למנוע מהר געש להתפרץ הוא נחוץ." היא ענתה בתוכחה, מתבוננת בעיניו המלאות אהבה.
"וזה מה שאת חושבת על כדור הארץ בעוד מאה שנה? חורבן והרס? פצצת אטום במקום הלא נכון בזמן הלא נכון?" הוא גיחך, וזה הדבר הקרוב ביותר לצחוק שראתה ממנו בשלושה שבועות האחרונים. זה מילא את ליבה גאווה.
"זה מה שעושה ספר לטוב, לא? חורבן והרס." דניאל בהתה באוויר לרגע, צפצוף המכונה ברקע, שאליו התרגלו במהירות, נעשה מחריש אוזניים. "אבל הכוונה שלי היא, שהילדים בסיפור מדורגים. אלה שיכולים לעזור, ואלה… שיכולים רק להשמיד. וזה מה שעושה את הקונפליקט, אתה יודע? העובדה שכולם יודעים שילד עם דרגה מעל חמש הוא סכנה לאנושות. וחוץ מזה, הרעיון של הפצצה הוא מצוין. בגלל הקרינה מסוכן להוליד ילדים ללא התערבות מדענים, וככה נוצרים עוד ילדי מבחנה."
"טוב, בסדר, הבנתי אותך. תדלגי לקטע שכתבת על ליאם."
"כל הספר הוא על ליאם. אבל בסדר, אני אדלג לקטע שהדמות הראשית פוגשת אותו."
"היי." נופפתי בידי לעבר ילד קטן בעל עור חיוור, עיניים כחולות כהות מבפנים ובהירות מבחוץ, שמזכירות ברק, חיוך שנמחק מפניו כשפניתי אליו ושיער חום בגוון עץ, עשיר וקצר. הוא לבש חולצה ירוקה עם הדפס ישן כל כך של טרקטור, שבקושי היה אפשר להבין את הגוש הכתום במרכז החולצה. הוא היה קטן לגילו, ונראה קטן עוד יותר תחת הבגדים הגדולים למידתו.
"אני אלה." הצבעתי על עצמי כשדיברתי, ואז קמצתי את ידי לאגרוף כשהאגודל בחוץ ומזדקר, ונענעתי אותו, הסימן לשמי. "מה השם שלך?" אצבע המורה שלי לטפה את לחיי כלפיי חוץ פעמיים, ואז נפגשה עם האגודל ויצרה עיגול חלול כשהצבעתי עליו. כתגובה קיבלתי התעלמות מוחלטת. "מה אתה מצייר?" עשיתי סימן של כתיבה באוויר, אבל קיבלתי את אותה ההתעלמות.
"זה ליאם." הגננת ניגשה אלי. "הוא לא רגיל לאנשים חדשים. ליאם." היא נגעה בכתפו, וזה הסתובב בחוסר רצון. "זאת אלה." היא סימנה את השם שלי. "תגיד שלום."
"'אלום." הוא מלמל. הוא סירב להביט בי, אבל לא הסכמתי להרפות. לקחתי את זה כאתגר.
הגננת גלגלה את עיניה ופנתה אלי. "הם יוצאים לחצר עכשיו, אז אם תוכלי לצאת איתם זה יהיה נהדר. אני חייבת לסדר את הגן לארוחת הבוקר."
"בטח, אין בעיה." עניתי, ולפני ששמתי לב, כבר הייתי בחוץ, מובלת על ידי ילדה שכל שיער ראשה היה קלוע במיליוני צמות ושמה שרה. היה לה עור כהה בגוון שוקולד עיניים עגולות בצורת אגוז, וגלי שעשוע וצחוק נפלטו ממנה לכל שהלכה. הבטחתי שאשחק אתה, ולהפתעתי גם ליאם נמנה בחבורת הילדים הקטנה והשמחה באופן מפתיע לימינו.
הם הכינו לי 'ארוחת בוקר' שכללה חול בקופסת פלסטיק שבורה בתור, לטענתם, "מרק עוף בעל ריח כל כך חזק שכבר אין כאב בטן מרוב רעב". החול היה מלא חתיכות מתכת קטנות שהציגו את הירוקות הריחניים, ועוד אבנים בכוס מתכת מוזרה שהייתה אמורה לכלול "שוקו עם מרשמלו שנמס בפה" בתוכה.
"יאמי," אמרתי וסימנתי כאחד, ושפכתי את כל ארוחת הפאר שלי, שממנה כבר, לטענתי 'נזל לי ריר מרוב תיאבון', על הרצפה.
'לא!' סימן רוני, מתגלגל מצחוק. 'את צריכה לאכול את זה, לא לשפוך את זה! זה מאוד יקר!'
'אני כל כך מצטערת!' סימנתי בחזרה בלהט. 'אבל לא טעים לי.'
אדם קטע אותי שוב. "אני זוכר את הקטע הזה בעל פה. ליאם שבספר שפך על הדמות הראשית חול על השיער."
"גם ליאם שלא בספר שפך עלי חול כשלקחתי אותו מהגן פעם." הגנה דניאל על המציאות.
אדם גלגל עיניים. "אני עדיין לא יודע למי להאמין," הוא השתעל. "לך או לליאם. בכל מקרה, תדלגי לפעם הראשונה שליאם הסתכל עלייך."
"אבל אתה תפסיד את כל הפעמים שהוא התחמק ממני, או עבד עלי, או בעצם, את כל ההתחלה!" הטיעון שלה נשמע מעט מתחנן.
"אבל אני רוצה את הסוף הטוב."
"אני אדלג לקטע שליאם נפגע, ואז הוא בורח, ואלה רודפת אחריו."
"ליאם!" קראתי אל הגשם השוטף של הרחוב. רציתי לפרוץ בבכי, או לצרוח, או להתרסק על הרצפה ולא לזוז. דפקתי הכל. "ליאם!" צרחתי, רצה אחרי כל הצעדים המתרחקים שלא ידעתי אם הם שלו או לא.
בסופו של דבר הדבקתי את הפער ביני לבין הדמות הקטנה הרצה, וכשליאם עצר לבסוף, ליד כמה פחי זבל בסמטה הרוסה, כמעט התנגשתי בו. הרחוב הצדדי לא היה ריאלי במיוחד או מזמין, אבל בקושי ששמתי לב לעכברים המסתובבים בבהלה או לחתולים הרחוב האורבים בצללים ומחכים לארוחה מזדמנת. כל תשומת ליבי התרכזה בילד הקטן שהגיע עד סוף רגליי, וישב בסיכול רגליים בבוץ, משלב את ידיו על חזו ומביט בי בחוסר עניין.
"חייבים לחזור! אתה יודע כמה מסוכן בחוץ בכלל?!" צעקתי, אבל לא נראה שהוא מקשיב לי. ירדתי על ברכי, ואז הבחנתי שהוא נוטף מים. 'הרסת את המכשיר שמיעה שלך!' סימנתי בכעס. 'לא יהיו חדשים!'
'אני יודע.' הוא סימן בשעמום, אבל ממזמן למדתי שזאת רק מסכה. ירדתי על ברכיי, עד שהייתי בגובהו שלו. לא לקח לי הרבה זמן להבין שילדים בוטחים יותר במה שנמצא להם בגובה העיניים, מאשר במה שרחוק מדי בשביליהם להשיג.
'מה קרה?' סימנתי ברוך, תופסת בכתפיו ומכריחה אותו להתבונן בי.
'רוני לא חבר שלי.' הוא משך בכתפו כדי להיחלץ מאחיזתי, שפתו התחתונה רועדת. בשלב הזה, שנינו היינו ספוגי מים, הבגדים הגדולים עליו נדבקים לגופו הקטן והרועד, ושיערו נכנס לעיניו הכחולות הדומעות. הוא הזכיר לי כלבלב הנלכד בגשם השוטף, ושכח את הדרך הביתה. אולי זה בדיוק מה שליאם באותו הרגע היה, רק שהבית שלו הוא המשפחה שלו, וכרגע, משפחתו נטשה אותו.
משהו בליבי נשבר. הילד הזה התייתם מאמו בשלב מוקדם בחיים, ואביו השאיר אותו בפתח הגן עם הוראות לדווח עם הוא ילד מבחנה שעובד או לא. כל מה שחשוב לילד בן החמש הזה הוא חברים שיישארו קרובים אליו. הפניתי את מבטו אלי. 'אני.' הצבעתי על עצמי. 'חברה,' החזקתי את ידי בתנוחה של שירה במקהלת כנסייה, כששתי כפות הידיים שלי, אוחזות רק באצבעות. 'שלך.' אצבע המורה נפגשה בסימן הלאומי של 'בסדר' וכך הצבעתי עליו.
ואז הוא עשה דבר שהפתיע את שנינו. הוא חיבק אותי.
"אני זוכר את הרגע הזה, ששניכם חזרתם ספוגים הביתה, והיה לך חיוך כל כך קורן על הפרצוף, שאפשר לחשוב שזכית בלוטו." אדם חיבק את דניאל ביד אחת.
"כן, אבל בסיפור שניהם חיים בגן או פנימייה הזה, ושניהם לא הסתדרו עד עכשיו, עד שליאם הבין שאלה שם בשבילו." חייכה דניאל מהזיכרון שהעלה אדם, הרגע הראשון שזכתה להציץ בילד המלא חיים, השובב והאופטימי שאהבה.
"ומה אלה הבינה?" שאל בשעשוע תמים.
"שאין דבר יקר יותר ותמים יותר מאהבה של ילד."
היינו בדרך חזרה אל הגן כשהבניין הקרוב התרסק עלינו. לא היה אפשר לדעת שזה יקרה, אבל רעידת האדמה התחילה בדיוק חמש שניות לפני שיסודות הבניין כבר לא יכלו להחזיק את המשקל הכבד, והיו חייבות להרפות. משכתי את ליאם ואת עצמי הצידה, אבל האדמה רעדה כל כך שבקושי היה אפשר לזוז. שניה לפני שהלבנה התרסקה על שנינו, היא נעצרה באוויר. בהיתי בליאם בתדהמה, והוא החזיר לי מבט נדהם כשידיו מגוננות על פרצופו. לאט לאט, כבמטה קסם, האבן זזה מעלינו, מגוננת עלינו משברי חתכים שנפלו מהשמיים הבוערים. אפר ירד, מלכלך את שנינו כאחד.
'רוץ!' סימנתי, ושנינו רצנו בסמטה המתפוררת והמאובקת הכי מהר שיכולנו. באיזה שהוא שלב לקחתי אותו על הידיים, ורצנו כל עוד נפשנו בנו.
בכניסה לגן, פניתי אליו. 'אסור לנו להגיד את זה לאף אחד, זה ברור? אסור!'
וליאם המפוחד רק הנהן אליו, דמעות נקוות בזוויות עיניו וידיו הרועדות נאחזות בשולי מכנסי. 'את לא הולכת, נכון?'
השאלה שלו הייתה יותר עמוקה מסתם ללכת להסביר לגננת איפה היינו. הוא פחד שאלך אחרי מה שעשה, אחרי שבן רגע הצליח להגן על שנינו. ירדתי על ברכי עד שהייתי בגובה שלו. 'אף פעם לא.' עניתי.
"מתי למדת שפת הסימנים?" שאל לפתע אדם, מתבונן בדניאל בהפתעה. "כשהכרנו ידעת מילים בודדות. תוך שבועיים כבר דיברת עם ליאם באופן חופשי."
דניאל חייכה חיוך קטן. "אמרתי לך, אני לומדת מהר."
אדם נראה מסופק מהתשובה. "טוב, תדלגי לסוף."
"כבר? אבל לא הגענו לקטע המותח!" דניאל מחתה.
"אני כבר יודע על החרם שליאם עשה עליך במשך שלושה ימים. ואני יודע על הקטע שבו ליאם חושף בטעות את הכוחות שלו והגננת מתקשרת לאבא. תדלגי לשם."
"אבל זה העמוד האחרון! וחוץ מזה, אני… שיניתי את הסוף."
אדם הזדקף במקומו. "באמת? אם כך, אז אני רוצה לשמוע הכל."
ליאם ישב על ברכיי, מתעסק באצבעותיי הארוכות כשהמתנו לאביו. הוא היה מתוח, וכך גם אני. אבא שלו באמת ייקח אותו אל הממשלה? הם ימכרו את ליאם לעבדות. הוא יצטרך להתאמן עד שהנשמה תצא ממנו, ואז ינסה ללכת עם איזה קבוצת מדענים כדי להציל את כדור הארץ עד סוף ימיו.
"ליאם?" אדם גבוה נכנס לחדר, לבוש במעיל מרופט ומלוכלך, צעיף כרוך סביב צווארו. שיערו היה חום עץ עשיר כמו של ליאם, מסורק אחורה וארוך מהממוצע. עיניו היו חומות באותו גוון של שיערו, עם ניצוצות זהב בתוכן. היו לו נמשים, שהצעירו אותו במעט. הוא היה לבוש בג'ינס קרוע ומלוכלך ובכפפות קרועות, ונראה עייף, מיואש ועצוב. הוא הבחין בי. "מי את?"
הורדתי את ליאם לרצפה ונעמדתי. "מתנדבת. ילדת מבחנה, דרגה שלוש, לומדת מהר. מחלצת מרעידות אדמה." הושטתי את ידי ללחיצה, אבל הוא מעולם לא לקח אותה.
"ליאם, הולכים." הוא סימן ודיבר, מושיט את ידו אל בנו שיבוא אתו.
"אתה עושה טעות!" התפרצתי לפני שהאומץ שלי ילך לאיבוד. שילבתי את ידי על חזי והבטתי באב. "אם אתה יוצא עם הבן שלך עכשיו דרך הדלת הזאת, הוא נידון לגזר דין מוות."
הוא הסתובב אלי בפתאומיות, עיניו בוערות בזעם. "ומה את מצפה שאעשה, הא? אסתיר אותו כל חייו? בדרך הזאת הוא יקבל תנאים טובים יותר מפה." הוא ניגב את פיו בשרוולו המזוהם.
"הוא ימות עד גיל עשרים! אני יודעת מה קורה שם. עברתי את זה עד שגילו שאני לא מתאימה. בבקשה, אני מתחננת בפניך, אל תיקח אותו לשם. בשבילם הכל אפור. אין שחור, אין לבן, אין נשמה." מבלי ששמתי לב סימנתי את דברי.
"את טועה. הוא יחיה עד גיל עשרים. אני נתתי לו חופש עד עכשיו, יותר מדי חופש. אני בקושי מכיר אותו, ואני לא מתכוון להמשיך ככה. נוכל להיפגש כשהוא שם. נוכל להמשיך לחיות." הוא הביט בי בעיניים נואשות, מתחננות שאבין אותו. היה קצת טירוף בעיניו, אחיזה בתקווה כמו בגופה גוססת.
"אבל איזה מין חיים אלו יהיו?" לחשתי, קולי ספוג בכי. הבטחתי לליאם שאלחם למענו, ואני לא מתכוונת להפסיד. "אתה חונק אותו. אתה לא נותן לו ללכת."
"אין לך מושג, אין לך שמץ של מושג מה אני הקרבתי למענו." הוא התקרב אלי, קולו שקט באופן מסוכן. "הוא הבן שלי. את לא יודעת מה זה אהבה של הורה לילד."
"נכון. אבל לא צריך קשרי משפחה כדי לאהוב. ואם אתה באמת אוהב אותו, אל תיקח אותו לשם. אל תגרור אותו למדרון שאין ממנו חזרה." לחשתי בחזרה.
"הסיפור הזה נגמר ממזמן. יש לך חמש שניות להיפרד." הוא אמר בקרירות, נותן לליאם מרחב לרוץ אלי.
ירדתי על ברכיי, וחיבקתי אותו, מאמצת אותו אל ליבי. ידיו הקטנות הקיפו את מותניי, וראשו נח על עצם הבריח שלי. נישקתי אותו על קדקודו, ואז הרחקתי אותו ממני, כי שאוכל לסמן. 'אנחנו יותר מחברים.' סימנתי לו. 'אנחנו קרובים יותר מזה. אנחנו משפחה.' הבטתי בעיניו, ולפתע הכל התכסה ערפל של דמעות. חיבקתי אותו שוב כדי שלא יראה שאני בוכה, רגע לפני שאביו קרע אותו מזרועותיי.
הורה העיף בי מבט אחרון לפני שיצא. "אני אבא שלו. אני אעשה הכל בשבילו." וידעתי שהוא מאמין לזה בכל ליבו.
"אתה הורג אותו." לחשתי, והאב יצא בטריקת דלת.
"זה לא הסוף של הסיפור." לחש אדם, מנגב דמעה מלחיו.
"לא, אלה אחר כך מוצאת את ליאם ובורחת אתו הרחק מהממשלה."
"האחיות אמרו לך לקרוא לי את זה." זאת לא הייתה שאלה, וטון דיבורו שבר את ליבה של דניאל, שהנהנה בראשה לאות כן.
"אני כל כך מצטערת, אבל זה הזמן." היא מחתה את הדמעות הגדולות שנתזו על פניו של אדם.
"אני לא יכול, אני פשוט לא יכול." הוא הניד בראשו לשלילה.
"עברו שלושה שבועות ואין סימן לפעילות מוחית, אדם. התאונה הייתה לפני חודש. ליאם הוא יותר מצמח. הוא במקום טוב יותר. ואני יודעת עד כמה שאתה רוצה – לעזאזל, עד כמה שנינו רוצים – שליאם יהיה ילד מבחנה שיכול להתרפא מהר, שיכול להרים מכוניות, אבל… אתה לא יכול להמשיך לקוות שיהיה בסדר. ליאם כבר לא אתנו." דניאל העיפה מבט אל מיטת בית החולים הלבנה, שם היה מונח גופו הקטן של ליאם, מוקף במכונות מצפצפות שהמשיכו לקיים את ישותו הגשמית.
"הוא הבן שלי! אני לא יכול – אני לא יכול!" הוא זעק.
"אני יודעת." היא כרכה את זרועותיה סביב צווארו. "אבל אתה לא יכול לפנות לממשלה. הדברים שהם יעשו לליאם…"
"את לא יודעת. אין לך ילדים משלך, את לא יודעת." אדם מלמל את המשפט כמו מנטרה.
"לפעמים אתה חייב לתת לו ללכת, אתה יודע? הוא רק סובל עכשיו. אתה אוהב אותו יותר מדי שזה חונק." דניאל התנתקה ממנו, והשירה מבט לתוך עיניו הגדולות. "הספר שלי הוא סיפור אהבה לא נכונה, במקום הנכון. החיים שלך והסיפור שלך, הם אהבה נכונה במקום הלא נכון."
"ומה אם הם כן יצילו את ליאם? מה אם הם יחזירו אותו?" הוא תפס בזרועותיה.
"ומה עם לא? לילד יש לקות שמיעה, מאיפה אתה יודע אם ירצו אותו בכלל?"
"אני יודע."
"אדם, אתה לא יכול לעשות את זה לבן שלך. אני מתחננת בפניך, אל תתקשר. תן לליאם לנוח. אם תתקשר, הם ייקחו אותו מכאן. הוא לא יהיה הליאם שאתה מכיר, אם בכלל הוא יתעורר." התחינה בקולה הכריחה אותו לנתק את מבטו מליאם.
"את לא יודעת את זה."
"אני כן. בבקשה, אל תעשה את זה. בבקשה."
ואדם הביט בבחירת חייו השנייה, באישה המתחננת בפניו שיפול אל הצד הנכון של השפיות, שיתעורר, שיבין שהוא מזיק לעצמו ולבנו. אבל הוא לא יכול. היא לא תבין אף פעם, מה זאת אהבה של הורה. ובכל זאת… הוא ידע, עמוק בתוכו, שהיא צודקת.
"תני לי… תני לי כמה דקות לבד."
"אני גאה בך," היא לחשה. "ואני גם יודעת מה ליאם היה אומר אם הוא היה יכול." והאישה הצמידה את כף ידה הפרוסה אל סנטרה, והרחיקה אותה בתנועה חדה, כמו מין נשיקה באוויר, הסימן לתודה. הסימן שעכשיו הגיע הזמן לפרדה. אדם חייך אליה חיוך מלא דמעות, כמו סירת מפרש בים שיודעת שהיא עומדת לשקוע.
דניאל הנהנה במהירות, משפשפת בחוזקה את דמעותיה, ואדם ידע שהיא מאמינה שיעשה את הדבר הנכון. היא נשקה אותו על שפתיו, לפני שיצאה מהחדר. "תהיה אמיץ, בשבילו. תן לו ללכת." היא לחשה לפני שסגרה את הדלת.
אדם קם ממקומו, מוחה את הדמעות מעיניו. הוא הוציא עלון מקומט מהכיס שלו, אותו אחד שהאיש המפונפן בשם 'דוקטור בארנס' הביא לו. על העלון היו מודפסות אותיות ענק בשם; "איך הילד שלך יכול לתרום למדינה?"
"שקרים, הכל שקרים." מלמל האב, משליך את העיתון לפח הפלסטיק הריק. הוא קמץ את אגרופיו, כמו נלחם באיזה דחף פנימי שלו. "אבל אם הם יכולים להציל את…" הוא ניגש לפח בצעד מהיר כל כך עד שכמעט נפל, ושלף ממנו את העיתון הרעוע. הוא כמעט תלש את דפיו כשחיפש את מספר הטלפון הכתוב באותיות מחוקות בעט אדום. הוא נשם נשימה עמוקה, שלף את הטלפון האפור ששכב בכיסו כבר כמה ימים, וחייג.