אהבתי היא דב נמלים
תמיד, כששאלו אותי על אהבה, עניתי את אותה התשובה: "זה לא קיים."
לא כי באמת חשבתי כך, פשוט אהבתי את המבטים שננעצו בי. זה כמעט כמו להודות בפני העולם כולו שאתה לא אוהב פיצה, הוא יסתכל עליך בעין עקומה. מישהו שואל אותך אם אהבת אי פעם, אתה עונה לו שלא. מישהו שואל אותך אם אתה בא לדומינוס, אתה אומר שאתה לא אוהב. אותו הדבר.
אני מניח שהאזנה ממושכת ל – 'איפה הילד?' ועוד שלל להקות רוק משנות התשעים של האלף השני קצת השפיעה עלי. שוב, לא באמת האמנתי שאהבה זה קשקוש מוחלט, בסך הכל אהבתי את התשובה. כל השירים האלה, על אהבת אמת ובגידות והסיפורים הפנטסטיים שתמיד הסתיימו במוות של הגיבור או הגיבורה, למען האהבה. אהבה היא דבר נפלא, בסך הכל. למען האמת, אני גם מאמין באהבה ממבט ראשון, אבל סביר להניח שכל מי שאי פעם ידבר איתך עלי ימצא את המקום הנכון להכריז: "גיא לא מאמין באהבה כי האקסית שלו שברה לו את הלב." מרגיש ממש כמו 'נפלת חזק'. אולי אני ירמי קפלן והיא היתה דנה ברגר, אבל אני לא שר ואני דיי בטוח שמאיה, בצורתה החדשה, מעדיפה מוסיקה מעט יותר… חדשה. מי בימינו בכלל זוכר את הסיפור הזה? בטח אני היחיד.
זה לא שקט מוחלט, האקסית שלי באמת שברה לי את הלב. אני גם מאוד עצוב, אבל זה לא מה שימנע ממני להאמין באהבה.
בעולם הזה יש יותר מדי אפשרויות, אדם יכול להתחרפן לרגע ולהחליט שהוא רוצה להיות דולפין, אז הוא ילך לאחת המעבדות והאנשים שם יהפכו אותו לדולפין. מישהי מחליטה פתאום שנשבר לה מאפקט החממה שמאיים כבר מאות שנים להחריב את ארץ אבל כל מה שהוא עושה זה רק להעלות את הטמפרטורות באלפית הנקודה כל שנה, אז היא הולכת למשרד החוץ וקונה כרטיס טיסה למאדים או היפריון. אני חושב שהיפריון עומד לחוות פיצוץ אוכלוסין בקרוב, אבל זה לא מונע ממשרד החוץ להמשיך למכור כרטיסי טיסה אליו כאילו הוא מינימום בגודל הגלקסיה.
אז מאיה החליטה שנשבר לה מלהיות בת – ראוי לציין שגם האנושיות כבר דיי נמאסה עליה – , הלכה לאיזה בית חולים נידח ושם ביקשה להסיר מעצמה כל סממן נקבי, אנושי ובכלל – המטרה הסופית שלה היתה לעבור לחיות בתור דב נמלים. למה? מאיפה אני אמור לדעת? מעולם לא הבנתי נשים, ומעולם לא הבנתי את מאיה. כן אהבתי אותה, אבל להבין? זה כבר מעבר ליכולתיי. אם את עצמי – מרוקאי, אשכנזי ולבקן – אני בקושי מבין, איך אוכל לרדת לסף דעתם של הסובבים אותי? במיוחד כשאני באמת לא אוהב פיצה, והם כולם חושבים שהיא האלוהים. אני חייב להודות, חשבתי שאחרי האלף השלישי בעלי חיים ובני אנוש בפרט כבר יאבדו בה עניין, אבל הנה אנחנו, ממש צעד אחד מחגיגות המילניום השישי, ובכל חור יש פרסומת של דומינוס.
לפעמים אני מתחיל לחשוב שהתשובה שלי משפיעה עלי באיזה מובן. אולי אני אומר אותה יותר מדי, אבל זו כבר אשמת השואלים. שיפסיקו לשאול אם לא מוצא חן בעיניהם. אני לא צריך לתת לכם דין וחשבון על התשובות שלי, במיוחד כשהן לא האמת שלי.
לאחרונה גיליתי שדומינוס מוכרים גם בשר שלא נמצא על פיצה, אז כשאחד האנשים שאוהבים לקרוא לעצמם 'אנשי הדור הישן' החליט להזמין אותי למפגש חברתי – של חובבי פיצה כמובן – החלטתי לזרום לשם שינוי. הזמנתי כנפיים ברוטב ברביקיו. כולם שם הסתכלו עלי מוזר, ולא בגלל שאני לבקן ולא עושה עם זה שום דבר. אני סמוך ובטוח שהם הסתכלו עלי מוזר כי לא הזמנתי פיצה, ואני לא נראה כמו אדם בדיאטה.
נחזור למאיה, קטעתי את עצמי באמצע, אני חושב. אני מניח שאם היא היתה מודיעה לי מראש על השינוי הכבר-לא-כל-כך-דרסטי בחייה, זה היה פחות קשה. למעשה, היא השאירה הודעה במייל תוך-ראשי, אבל היא עשתה את זה בשתיים וחצי לפנות בוקר.
אני ישן בשתיים וחצי לפנות בוקר.
אני לא מקבל הודעות בשתיים וחצי לפנות בוקר. אני נמצא באמצע חלום שישמר בארכיון התת-מודע המודע שלי בשתיים לפנות בוקר. בשתיים לפנות בוקר, אני לא קורא הודעה של חברה שלי שכל מה שנכתב בה הוא: 'אה. גיא. מצטערת על ההתראה הקצרה כל כך, אבל אני נוסעת לשער השמש – אתה יודע, מרכז המנתחים הזה – כדי לעבור שינוי גזע לדב נמלים.'
אפילו הקול לא היה שלה, היא שלחה את זה במכתיב קול. זה נשמע כמו אמא שלי ביום רע, לפני שזאת הלכה לה לטייל ברחבי היקום.
טוב, אם מאיה נפרדה ממני בהודעה תוך-ראשית, אני מניח שמלכתחילה זה לא באמת היה… זה. לפחות לא מבחינתה. מבחינתי זה כן היה זה. היא היתה נהדרת. היא היתה טובה בכל עבודת כפיים שהיא, בישול, ציור, פיסול, אפילו פימו מצא את עצמו בין תחומי העניין שלה. היא סרקה את כל היבשת כדי למצוא מקום שעוד מוכר פימו, כולם נעלמו אחרי הופעת ההדפסים המדויקים. בסופו של דבר היא מצאה איזו חנות, בניין שנראה כאילו עוד רגע יקרוס לתוך עצמו – דווקא את זה היא כן טרחה לשדר לי באותם רגעים ממש –, שמכרה את הפלסטלינה הנשרפת הזאת. זה עלה הון. היא חיסלה את רוב החסכונות שלה, אבל במשך ימים לאחר מכן היא לא הפסיקה ליצור כלים מרהיבים ביופיים. היא הכינה לי תליון, למרות שכבר ביום בו נפגשנו לראשונה הודעתי לה שכל פריט לבוש אשר לא נכלל בהלבשה תחתונה, חולצות, מכנסיים או נעליים לא מתקבל אצלי. היא עדיין הכינה את התליון, כוכב עגול בגווני כסף וכתום שעליו חרטה M&G ומספר סלסולים עדינים לסיומת, שרפה אותו למוות בתנור ונתנה לי אותו בתור מתנת יום הולדת אלפיים. חבל, אולי היה עדיף שתיתן לי את זה בתור מתנת פרידה. בכל מקרה, אומנם לא היססתי לכנות את עצמי בתור 'שונא תכשיטים' אבל התליון הזה… הוא היה מדהים. אני חושב שהתליון הזה הוא ההגדרה של שלמות. עדיין לא ענדתי אותו, אך הפעם זה לא היה בגלל שהוא נכנס תחת ההגדרה של תכשיט, אלא כי הוא היה יפה מדי. הרגשתי שלעומתו אני בסך הכל אורגניזם נחות ושענידה שלו תוריד מהתליון המופלא את כל ערכו.
עד שהיא החליטה ללכת להפוך לדב נמלים. עכשיו הוא איתי כל הזמן. לא כתליון, שילבתי אותו בתוך צמיד עור. אז הוא כן תליון, בעצם, רק לא שרשרת. אני מקווה שמאיה מרוצה עכשיו, בתור דב – אפילו לא דובה! – נמלים חסר דאגות. היא כל פעם טרחה להזכיר לי את העובדה שהיא השקיעה ועמלה רבות בשבילי ומה אני עושה בתגובה? תולה אותו על המראה שלה.
מאיה האנושית היתה קצת מעצבנת, וקצת מעיקה, וקצת בלתי נסבלת. הבעיה עם כל ה – 'קצת' האלה היא שכולם נבעו מ – 'הרבה' אחד, והוא שמאיה האנושית היתה, נוסף על הכול ומעל הכל, התגלמות ה… אין לי אפילו מילה לזה. אני לא חושב שאי פעם תהיה מילה לזה. מאיה היתה התגלמות המאיה.
אבל היא דב נמלים עכשיו. מסתובבת לה ושואבת את היצורים הקטנים מתוך גומחות באדמה או עוקבת בעניין אחר שיירת נמלים פועלות ומלקטת לה אחת מדי פעם.
אני מקווה שטוב לה, בתור דב נמלים. לפני כמה ימים שאלתי את אחד האנשים שקוראים לעצמם 'אנשי הדור הישן' אם אני צריך לחשוב עליה מעכשיו בתור 'דב נמלים' ולא בתור 'מאיה שעברה תהליך שינוי גזע לדב נמלים'. הוא אמר שלא, שאם הכרתי אותה כמאיה אז היא תמיד תישאר מאיה. הוא אמר שזה בדיוק כמו שבמהלך אלף וחמש מאות השנים האחרונות נוספו לגלגל המזלות עוד שניים עשר סמלים, אבל כל אדם נשאר עם הסמל איתו נולד, לא משנה כמה הוא זז בגלגל.
אני לא יודע למה אנשים מהדור הישן מכנים את עצמם בתור 'אנשי הדור הישן'. אני אחד מהם, מאיה היתה אחת מהם, חלק לא קטן מארץ נכלל ביניהם. אנשי הדור הישן היו האנשים שבאמת דיברו, לא כמו הגזע החדש הזה – נו… איך המוסד קרא לו. אה כן – 'אנשי הדור החדש' – שנראה כמו הכלאה בין קוף, אדם, עטלף ושבן דוד פוטנציאלי שלו יכול להיות מדוזה. רוב אנשי הדור החדש חיים בהיפריון. אני חושב שרובם גם לא מודעים לעצם קיומו של ארץ. בטח עוד כמה מאות שנים שוב תהיה פלישה, שזה מצחיק – כי זו עומדת להיות פלישה של גזע שאנחנו יצרנו אך הוא לא מודע לכך שאנחנו יצרנו אותו.
אני חושב שאני מתחיל להשתגע קצת. המוח שלי בזמן האחרון מתחיל לסטות. כמה ימים אחרי שמאיה הלכה כמעט עשיתי את אותו הדבר. הרגשתי שאם היא לא איתי אין משמעות לקיומי. מצחיק איך אהבה משנה לך את כיוון המחשבה, כי לפני שהיא הגיעה חשבתי שאני קיים בטעות, אבל שאני עדיין קיום חשוב. אני חושב שבאמת הייתי עושה את זה, הופך לדובת נמלים ומצטרף למאיה בשיטוטיה. עם זאת, ברגע שכף רגלי דרכה בתוך מרכז המנתחים השתפנתי. לא רציתי לאבד את האנושיות שלי. לא הייתי שם אפילו שניה, ברגע שנכנסתי לחצתי על 'שיגור מיידי' והופעתי שוב בביתי.
אני עדיין חושב על זה לפעמים, על ללכת בעקבות מאיה ולהפוך לחיה. אולי לא דב נמלים ואולי לא לעבור שינוי מין תוך כדי, כי אני דיי מתחבר לזכריות שבי, אבל חיה. עברו כמעט מאה שנים מאז, אז לא פלא שהזכרון מרגיש לי כל כך טרי.
מה לא עושים למען האהבה? אני לא יודע. אני חושב שאהבה זה סתם. אני חולם בכל יום שדב נמלים מאוד מסוים יופיע בפתח מרכז המנתחים ויבקש, בעברית צחה, לחזור חזרה לצורת האדם שלו. טכנית, זה לא בלתי אפשרי, סך הכל היפוך תהליכי שכתוב, אולם קוסמית… קוסמית, מאיה היא דב נמלים עכשיו. דובי נמלים – אני מניח שהם אוהבים את הישות שלהם.
אולי אני באמת כמו השירים של 'איפה הילד?'. אולי באמת נפלתי חזק למאיה, ואני באמת רוצה שהיא תממש את החלק שלה ותחזור, כי אני רוצה שתחזור, כי מחקתי כמעט את כל החלומות שהיו לי בארכיון. אני רוצה שהשחור בראשי יהיה הכי שחור שאפשר, כדי שברגע בו תופיע מולי שוב היא תהיה לבנה. אני רוצה שהיא תהיה לבנה עד כדי מוות. אני רוצה לדעת בוודאות שאני רציתי שתחזור, והיא באמת חזרה, לבנה בתוך חלום שחור משחור.
אני יודע שהיא לא תחזור. מאיה לא לבנה. היא הכל. ה – 'הכל' לא יוריד מעצמו כדי להתאים רק לאדם שרוצה בו.
אולי כדאי לי לשקול מחדש את האפשרות לשינוי גזע. להיות עטלף מצטייר לא רע. גם שמעתי שמאבדים את רוב הזכרונות בתהליך.
אבל הכנפיים ברוטב של דומינוס טעימות, ואם אהיה עטלף לא אוכל להשקיב לאיפה הילד? ולרוקפור ולבית הבובות. אם אהיה עטלף אז בטח אשכח ממאיה, כמו שהיא בטח שכחה ממני, אבל אני לא רוצה לשכוח את מאיה.
במחשבה שניה, אולי אעבור לחיות במאדים.