"למה השמים כחולים?"
ישבתי על החול הנעים והחמים בערב יום שרבי וקיצי במיוחד, מביט בשמיים מבלי למצמצץ ומבלי להרגיש דבר.
"למה שהם לא יהיו?" הוא הופיע לצידי, כמו תמיד, ועזר לי לחשוב ולהבין את הכל. שערו האפור והקצר ריחף בתגובה לאוויר המלוח והשקיעה נתנה לו את המראה הכי קסום שיכולתי לחשוב עליו.
"אני… לא יודע ממש." מצאתי משהו יותר יפה מהשמיים, משהו שרציתי לחבק ולאהוב במשך כל ימי חיי – הוא חכם כמו ילד בכיתה ד', שנה מעליי – יפה כמו מעמקי הים ומדהים כמו כוכב בשמיי הלילה.
"אף אחד לא יודע באמת, אלו רק המחשבות של המבוגרים שאומרים את זה," הוא השיב. משקפי השמש הכתומים והקטנים שלו זהרו בגלל השמש, והמראה שלו היה מסנוור – תרתי משמע. הוא עמוק כל כך, מתוק מדי וחמוד כל כך. הוא פשוט מהפנט.
הנחתי את ראשי על ברכיו, ואז הבנתי שראשי נוגע בחול. חזרתי לתנוחת הישיבה שלי והסתכלתי לצד שבו הוא היה אמור להיות – אך הוא התפוגג ונעלם.
"הראש מתעתע בך, והלב שיתף איתו פעולה," שמעתי קול בראשי. דמעות נקוו בעיני, והחלו לזלוג באיטיות על לחיי. הסתכלתי על השמיים.
"אז למה השמיים שחורים עכשיו?"
עצמתי את עיני – והדמעות זלגו, וזלגו, וזלגו – כמו ברז אינסופי. ואני, שעוד לא הבנתי מה בדיוק קרה לפני שלוש דקות, קפאתי במקומי.
"הולכים!" אבא צעק מאחור, רץ אליי, וסחב אותי עליו עד שהגענו למכונית הישנה שלנו. "למה אתה בוכה?" הוא הבחין בדמעה האחרונה, שנחתה על כתפו.
"המלח מכאיב לי בעיניים!" שיקרתי ושיפשתי בעיני. "זה כל כך כואב." הדמעות התחילו לזלוג מחדש, ואבא ניגב לי את הדמעות מהלחיים.
"פעם הבאה נלך לבריכה?" שאל, אך לא ידעתי אם הוא התלוצץ או היה רציני. "מה אתה אומר?"
"לא," השבתי לו בקול קטן ועצוב, "לא לעולם."
"יש מסיבה בים, אתה בא?"
הסתובבתי למשמע השאלה, והבטתי בחברי. לרגע הרגשתי מנותק מהעולם. "אז מה אתה אומר?" הוא שאל.
"ברור, נשמע כיף," חייכתי, ונזכרתי בהרגשה של הים, נעים ומרגיע. הייתה לי הרגשה ששכחתי משהו, אבל התעלמתי. "באיזו שעה, ובאיזה חוף?"
"החוף של העיר, ובשעה שש וחצי אחרי הצהריים. נתראה שם," הוא קרץ לי בחיוך שובב והלך לדרכו.
"החוף שלנו," יצאתי מבית הספר, מחייך – תחושה חמימה ומוכרת, שהתרוצצה לי בכל הגוף. ואז שמתי לב שאמרתי 'שלנו', והתמוטטתי במיידי. הזיכרונות הציפו אותי, אבל לא כמו גל, נעים, חלש ונוח – אלא כמו צונאמי. הזיכרונות הציפו אותי מכל פינה, והתחלתי להיחנק, הרגשתי שאני טובע – הצונאמי היה יותר חזק ממני, יותר חזק מהכל.
כשפקחתי שוב את עיניי, הבחנתי בזוג עיניים גדולות ודואגות מביטות בי. עינייה של אימי. הבטתי מסביב, וראיתי שאני נמצא בביתי.
"אתה בסדר? איך אתה מרגיש? איך זה קרה? איך התעלפת? למה יצאו לך מים מהפה?" היא שאלה כל כך הרבה שאלות, כך שלא הצלחתי להתמקד אפילו באחת. היא נשמה נשימה ארוכה, ודיברה יותר באיטיות. "איך זה קרה?"
"היה מאוד חם היום, ואז הכל נהיה שחור באמצע ששתיתי מים מהבקבוק," תירצתי. הכאב היה אינסופי רק במחשבות, בקול הוא היה הורג אותי.
"אנחנו לא קונים מהחברה הזו יותר בקבוקים, ואנחנו תובעים אותה עכשיו," אבא לחש לאמא, קצת יותר מדי בקול. היא הנהנה ופנתה אליי שוב.
"אוי, מסכן קטן שלי. אתה צריך משהו? מים? אה, לא משנה. אוכל? אתה רוצה שאקנה לך משהו? אבא ייקח אותך למיטה, בסדר?" היא הסתכלה עליי כאילו אני חולה במחלה כואבת מאוד, ולא הרגשתי בנוח עם זה.
"אני רוצה להיות לבד," אמרתי ברצינות. לא רציתי אף אחד לידי לזמן האחרון, חוץ ממנו. "ואני לא בא למסיבה בים."
הצלצול להפסקה נשמע, וכמעט כל הילדים בכיתה קמו ורצו מעבר הדלת – לעשות מה שבא להם. נשארתי בכיתה, גמרתי להעתיק את כל מה שהיה על הלוח, וקמתי ממקומי.
"נו, תזדרז. אני צריכה לנעול את הכיתה," נזפה בי המורה לעברית. "אין לי את כל היום!"
"סליחה," אמרתי בפזיזות ויצאתי מהכיתה. עברתי בין המסדרונות, מסתכל על הבנות שציירו ציורים שנראו כמו סוסים קטנים. ירדתי במדרגות שהובילו אל החצרות, והלכתי לחצר של השכבה שמעליי. ישבתי שם, ואז הגיעו החברות הכי טובות שלי.
"אתה יודע שזו לא החצר שלך, נכון?" הדבדחה איתי השניה. גיכחתי איתה וחייכתי בהיסוס – היא תמיד ידעה איך לעודד אותי, כמו את רוב החברים שלה.
"מה קרה?" שאלה אותי החברה הראשונה. היא תמיד הייתה רגשנית ואכפתית לגביי הכל, ובעיקר לגביי. היא יודעת לזהות כשאנשים מרגישים רע או מוזר. "אתה נראה… מהורהר – עצוב כזה."
"אני לא יודע ממש איך אני מרגיש. הכל כל כך מסובך לפעמים," הבטתי ברצפה, וכמעט שקעתי במחשבות – עד שהראשונה אמרה משהו.
"אני תמיד יודעת איך אני מרגישה. אני תמיד רעבה." כולנו התחלנו לצחוק בהיסטריה. "אבל אני רצינית, שמישהו יביא לי איזה המבורגר."
"אני אקנה לך," אמרה הראשונה בחיוך חם. שמתי לב שהיד שלה קצת רועדת – והצמידים שלה מתנערים בקרקוש חלש. לא הבנתי מה זה אומר, אבל נתתי למחשבות להירגע ולאוזניים להקשיב.
"לא, לא צריך, סתם אמרתי." היא צחקה במהירות, והיא הסמיקה בצחקוק. אני חושב שאני אבין את הכל כשאהיה בכיתה ז', כמוהן. ולפתע הכל היה ברור.
"אתן עוזבות? אל תעזבו, בבקשה." בחיים לא הרגשתי כל כך קרוב אל כמה אנשים שאני לא מכיר ממש. דמעות החלו לזלוג, וחיבקתי אותן חזק. הן החזירו לי חיבוק. הן היו כמו החונכות שלי, פשוט מדהימות.
"אנחנו חייבות. ההורים של שתינו עוברים דירה, ונצטרך להיות בחטיבת ביניים עכשיו. אבל תמיד נוכל לשמור על קשר, נכון?" שאלה הראשונה. הן התנתקו והחזיקו לי את היד. "אנחנו יודעות שזה לא יהיה אותו הדבר, אבל לפחות נשמור על קשר, נכון? נוכל גם להיפגש מתישהו."
דמעות זלגו בעיני, חיבקתי אותן עוד פעם והן הלכו באיטיות. נתתי לצונאמי לחזור, והוא רצה לסחוף אותי אל מותי.
"יש קרב מים בקאנטרי בשישי, אתה בא או מה?" אחד מהחברים שלי הופיע לצידי, נתן לי אגרוף חיבה בחיוך וחיכה לתשובה. "תענה כבר, מה אתה הומו?"
"אני לא בא, ואני ממש ממהר אז ביי," השבתי בגלגול עיניים והלכתי מהר יותר לעבר הדלת, אבל הוא חסם אותי.
"נו מה יש'ך? יהיה מצחיק, נו, בוא!" הוא שם את ידו על הכתף שלי. "מה אכפת'ך נו? אל תהיה כזה הומו."
לא עניתי לו, והתחלתי לרוץ לדרך הביתה. הוא תפס לי ביד. "מה הבעיה שלך כבר נו? מה אתה גיי?" הורדתי את היד שלו מהיד שלי, ונתתי לו סטירה.
"אידיוט," סיננתי בכעס, והתחלתי לרוץ הביתה – לנקות את הטיפשות שיש לי בראש.
"איך היה היום?" שאלה אמא כשנכנסתי. היא ישבה על אחד מהכיסאות שבמטבח, שותה קפה וקוראת עיתון. "למה חזרת מוקדם?"
"שחררו אותנו," השבתי לה, כמו שעשיתי בכל יום. "והיום היה נהדר."
עליתי לחדרי ושכבתי על המיטה הכחולה שלי, מלא במחשבות ותהיות.
בסופו של דבר, המחשבות הכניעו אותי. החלטתי לעשות את הדבר האחד שהבטחתי לא לעשות יותר, וקפצתי מהחלון. נחתתי על הדשא, עם כמה שפשופים צורבים אבל זה לא עצר בעדי. רצתי מהר, ולא ראיתי או הרגשתי כלום מבעד לגעגוע ששטף אותי כמו הגלים.
כשהגעתי לחוף פשוט קפאתי לרגע, מהגעגוע הבלתי פוסק אל החוף, אל הים. רצתי בחיוך רחב והתיישבתי על החול החם והנעים.
"כל כך התגעגעתי אלייך," מלמלתי. עשיתי מלאכים בחול, צחקתי, צרחתי מאושר. שום דבר לא יכל היה להרוס לי את הרגע הכל כך מדהים הזה.
"תתחבר לעצמך ותמצא אותי, במקום הכי טוב שתוכל לדמיין." קולו הדהד בראשי, ונפלתי, קפאתי. הגלים, הצונאמי והכאב התמזגו עם האושר, הגעגוע, השמחה שהציפו אותי כל כך חזק – אבל החלטתי להתעשת. יצאתי מהזיכרונות שלי וידעתי שאני יכול להתגבר ולמזג את הכל.
"אני חופשי."
"קניתי לה המבורגר!" נשמעו צעקות מאחוריי, ושתי בנות הופיעו, מחבקות אחת את השניה, וגם אותי. "התגעגענו כל כך," הן אמרו לי בהתרגשות ובהרמוניה כשחיוך גדול מרוח על פניהן, ואני עדיין לא הבנתי מי הן. "גדלת כל כך מהר, אתה כזה מקסים!"
"וואו, וואו, וואו. מי אתן בבקשה?" שאלתי בהתרחקות, ואז בחנתי אותן יותר טוב ונזכרתי. צרחתי בהתרגשות וחיבקתי אותן חזק. "לא ראיתי אתכן כבר מכיתה ה'! אני לא מאמין!" התרגשתי, חייכתי, רגשות וזיכרונות טובים הציפו אותי, ובעיקר געגוע לחברות הכי טובות שהיו לי.
"ההמבורגר היה טעים, תודה ששאלת." אמרה השניה, וגיכחנו ביחד. "אז מה שלומך? מה השתנה מאז כיתה ה'? מצאת אהבה או איזה כלב נחמד?"
"לא ולא, וכנראה שלא אזכה לרגע מאושר בנשף הסיום, אבל אני יודע שהכל ייגמר מהר מאוד ואני אחיה עם זה," אמרתי בחיוך, אפילו בקדירות של מה שאמרתי. ואז עלה בראשי רעיון. "היי, איך הגעתן לפה?"
"אופנוע, למה אתה שואל?" שאלה הראשונה. נראה שהשנייה כבר בחצי הדרך להבין את המשמעות, אך החלטתי להרוס לה.
"תוכלו להסיע אותי למצוא דייט?" שאלתי בחיוך, ספק שובב ספק מאוהב. "יש לי את המקום המושלם."
רצנו מיד לאופנוע, והתחלנו לנסוע. בדרך סוף סוף נשמתי נכון, חייכתי, ידעתי שפה יהיה הרגע המאושר שלי, רגע שאף אחד לא יגנוב, רגע ששום דבר לא יהרוס.
"הגענו." הורדנו את הקסדות, הצבעתי על המקום ביד רועדת ומתרגשת – והתחלנו לרוץ על הרצפות האדומות, בדרך למקום המושלם. נכנסנו לשם ורצנו עד לאותו המקום, אבל הוא לא היה שם.
"אתה… הובלת אותנו לפינה שלנו בבית הספר היסודי?" אמרה הראשונה, וחיבקה אותי חזק מאוד. השניה הצטרפה אחריה, וזה היה רגע שלעולם לא אשכח. ולא רק בגלל הרגשות. מאחוריהן הוא עמד, שערו הכסוף והקצוץ, גופו השזוף מעט, משקפי השמש היפים שלו מונחים על ראשו. הוא היה פשוט מהמם, משורש שערתו הארוכה ביותר עד לקצה הציפורן שלו.
"תבוא איתי לנשף?" שאלתי בגמגום, ולבי דהר כל כך חזק, הרגשתי שאני עומד לקבל התקף. "אתה חי וקיים?"
"אתה חי וקיים?" שאל גם הוא, ואז הבנתי. נשמות תאומות הם חברים דמיוניים – אנשים שצריכים למצוא את נשמותיהם התאומות האחרות. "תבוא איתי לנשף?"
"כן וכן," אמרתי בהתרגשות, כאילו זו הצעת נישואים מרגשת. "ואתה?"
"כן וכן," הוא אמר ברוגע, והייתי כל כך קרוב מהלתמוגג מאושר ואהבה. "כמו שהשמיים כחולים."
נישקתי אותו – ובאותו הרגע גלשתי על כל הגלים, הרגשתי את הכל. צחקתי, בכיתי, שמחתי אבל אהבתי. הראשונה והשנייה פשוט הסתכלו עלינו כאילו הן רואות מופע זיקוקים, אבל לא היה לי אכפת מכלום.
כי השמיים כחולים.