הרחוב רועש. המולה של שיחות, צעקות ורעשי מכוניות שגורמת לה לרצות לכסות את אוזניה בידיה. למה אנשים לא מסוגלים להתנהל יותר בשקט?
היא שונאת להיות ברחוב.
האוויר קר. משב רוח חזק מצליח להגיע אל השיער שלה ולשחרר קצוות שנתחבו בקפידה בתוך כובע הקפוצ'ון. שַארוּ מחניקה אנחה ומנסה לכסות בחזרה את שיערה הסורר, מאיצה את צעדיה תוך כדי הפעולה. זוהי שעת אחר-צהריים והרחוב מלא באנשים, היא יודעת שלא כדאי לה להסתובב בשיער גלוי.
התיק שלה נתלה על כתפיה, מגביל את תנועותיה, מכביד למרות משקלו הקל. היא פונה לרחוב אחר, בו קולות התחבורה פחות רמים, דוחפת את משקפי השמש שלה במעלה אפה. אין לה צורך בהם בשביל להתמודד עם השמש, אבל הם חיוניים להסתרת עינייה. בעוד כמה דקות תגיע הביתה ותוכל להוריד אותם ואת התיק, לשחרר את שיערה ולהירגע. היא תשתחרר מהדאגה שמא מישהו יבחין בטבעה האמיתי.
צעדיה מאיצים עד לכמעט ריצה בתגובה למחשבות על הבית הקרוב, והיא מכריחה את עצמה להאט. גם להסתער בריצה לתוך הבניין זה חשוד, והיא לא רוצה שיעניקו לה יותר תשומת לב מהדרוש. היא צריכה להיות רק עוד נערה רגילה ונורמלית.
היא פונה ימינה לרחוב נוסף, הרחוב שלה, וגומעת את המרחק שנשאר עד הבניין בהליכה מהירה. צעדיה מהדהדים בלובי המצוחצח כשהיא מתקדמת אל המעליות. היא שונאת את קופסאות המתכת האלה, המגבילות את חושיה, אבל אין לה ברירה אלא להשתמש בהן – עשרים קומות זה יותר מידי בשביל לעלות ברגל, אפילו בשבילה. היא ממהרת להיכנס למעלית לפני שאחד מהשכנים יגיע והיא תצטרך לחלוק איתו את קופסת המתכת. כמה שפחות מגע עם אנשים יותר טוב.
היא סופרת את השניות במעלית וממהרת לצאת ממנה כשהדלת נפתחת בקומה העשרים. פעולת הנחת האצבע על הסורק בשביל שדלת הבית תיפתח שגרתית עבורה והיא מבצעת אותה מבלי לחשוב ונכנסת פנימה.
סוף סוף בבית.
היא חולפת על פני המראה הגדולה שבכניסה במודעות גבוהה לקיומה, מתאמצת לא להציץ בה. היא שונאת להסתכל על עצמה. היא שונאת די הרבה דברים, כולל את כל מה שקשור לגוף שלה.
יללה נשמעת, וגוש פרווה לבן ממהר אליה. שַארוּ מנסה לחקות את קולה של החתולה כדי להשיב לברכת השלום ומתכופפת להעביר ליטוף על ראשה. ארטמיס מגרגרת בהנאה ומתחככת ברגליה, דורשת תשומת לב נוספת.
"חכי רגע," שַארוּ רוטנת כלפיה בחיבה. "הייתי בדרך לחדר שלי."
היא מתקדמת במסדרון לעבר חדרי השינה ונכנסת אל החלק האהוב עליה בבית – החדר שלה, המקום שבו היא יכולה להסתתר מכל העולם, אפילו מההורים שלה. היא מורידה את התיק ואת משקפי השמש שלה, משחררת אנחת הקלה כשהיא נפטרת מהחפצים המציקים. היא מסירה במשיכה את כובע הקפוצ'ון מראשה, ושיערה גולש על כתפיה, כחול כולו ומבריק. סימן לטבעה האמיתי.
ארטמיס מיללת ליד רגליה ודורשת לקבל את תשומת הלב שהובטחה לה. שַארוּ מלטפת אותה עד שלחתולה נמאס, ואז פונה לבדוק מה שלום הצמחים שלה.
החדר שלה הוא קצת כמו חממה, מלא כולו בעציצים. יש לה פרחים במגוון צבעים, צמחי תבלין ושיחים קטנים (אם זה היה תלוי בה היו לה גם כמה עצים קטנים, אבל ההורים שלה לא הסכימו) והיא דואגת לטפל בכולם כדי שישגשגו. ליד כל צמח היא שמה פתק עם הוראות הטיפול בו, למרות שהיא זוכרת את הרוב, כדי שלא תפספס משהו. הצמחים שלה חשובים לה. היא אוהבת את הצבעים שלהם והצורות שלהם, את הריחות. והכי חשוב, היא אוהבת את זה שהם טבעיים. אולי בגלל זה הם ממלאים כל פינה בחדר שלה, פיצוי על כך שהיא לא טבעית.
כשהייתה קטנה, ההורים שלה חזרו ואמרו לה שהיא נפלאה ומיוחדת ושהיא צריכה להתגאות במי שהיא ולהנות מהיכולות המיוחדות שזכתה לקבל, לנצל את התכונות שזכתה להיוולד איתן. בשלב מסוים שַארוּ הפסיקה להאמין להם שזאת זכות לקבל כאלה יכולות והתחילה לכעוס על מה שעשו. ההחלטות שההורים שלה קיבלו עוד לפני שנולדה הפכו אותה לכזאת – מנודה חברתית, עיוות שהחברה לא רוצה אותו בתוכה. בצעירותה, האחראיות בגן השתדלו להתרחק ממנה, הורים לא רצו שתתחבר עם הילדים שלהם. כשהתבגרה, הילדים בבית הספר עשו כמיטב יכולתם להתעלם ממנה והמורים היו אדישים. היא הרגישה כל אחד מהמבטים שננעצו בה, שמעה כל אחת מהלחישות.
ההורים שלה, שיצרו את המצב הנורא, לא הבינו כמה היא סובלת. הם המשיכו להגיד לה שכולם היו רוצים להיות כמוה, עיוורים למציאות בה היא חיה. היא הייתה בודדה, ושנאה את העובדה שאין שום דבר שהיא יכולה לעשות כדי לשנות את הדברים.
כל יכולת מיוחדת לא יכולה להחליף את הצורך בשייכות. הראייה המצויינת, השמיעה החדה, חוש הריח הרגיש – כל אלה רק הקשו עליה את ההשתלבות בחברה, הפריעו לה בניהול שגרה. והשיער הכחול.
ההורים שלה, חובבי חתולים מושבעים, חשבו שחושים של חתול זה בדיוק הדבר הנחוץ כדי להתגבר על השפעת המסכים והחליטו שהם רוצים שלבת שלהם יהיו כאלה. זה עוד היה בערך הגיוני, והקשתיות הצהובות עם אישוני החתול והאוזניים המחודדות היו דברים שיחסית קל להסתיר. אבל ההורים שלה גם החליטו ששיער כחול זה מגניב (היה להם גם הסבר מדעי כלשהו, אבל היא הייתה קטנה מכדי להבין כשהם ניסו להסביר לה), אז היה לה גם שיער כחול. ולא רק השיער שעל הראש שלה היה כחול, גם הגבות שלה היו כחולות. והריסים. כל שיער הגוף שלה היה כחול.
בהתחלה היא חשבה שזה נחמד, אבל ככל שהניסיונות שלה להשתלב בחברה נכשלו, שַארוּ הבינה שהשיער הכחול שלה הוא בעיה – הוא היה ממש בולט, ואנשים שמו לב אליו וזיהו מה היא (פעם אנשים בחרו לצבוע את השיער בשלל גוונים, עד שאידיאל היופי קיבל תפנית נוספת והתחיל לפעול לפי הסיסמא "טבעי זה הכי", אבל מה שהיה טבעי אצלה היה חריג בעיניי אחרים).
היא ניסתה לצבוע את השיער (לאחר ויכוחים ארוכים עם ההורים שלה, שלא הבינו למה היא רוצה לעשות כזה דבר, כדי שיתנו לה אישור לכך), אבל הצבע לא תפס. היא ניסתה לשים פאה – והורידה אותה לאחר דקה כי לא יכלה לסבול את התחושה שלה על ראשה. בהיעדר אופציה אחרת, היא השתמשה בכובעים – פיתרון שגם הוא לא מושלם.
שַארוּ נאנחת ומנערת את עצמה. אין טעם לשקוע במחשבות מרירות, הן בכל מקרה לא ישנו את המציאות ויש לה דברים לעשות. בחוסר רצון, היא שולפת את שיעורי הבית שלה בפיזיקה ומתיישבת להכין אותם. היא מתקשה להסתדר עם המקצוע ומשקיעה שעות רבות בשביל לשמור בו על ציונים טובים, מההתחלה בחרה ללמוד אותו רק כדי לרצות את ההורים שלה. למרות הכעס שלה עליהם, היא לא הצליחה להתנער מהצורך לעמוד בציפיות הגבוהות שלהם. למרות ששנאה את ההחלטות שעשו לגביה, לא יכלה שלא לכעוס על עצמה על כך שהיא מאכזבת אותם.
יללה נשמעת ולפתע יש גוש פרווה לבן העונה לשם ארטמיס על השיעורים שלה. שַארוּ ממהרת להציל את הספר והמחברת הדיגיטליים שלה מהחתולה הלא צפויה. התכונה הזאת של ארטמיס לעשות מה שהיא רוצה מתי שהיא רוצה משגעת אותה לפעמים, אבל היא לא מסוגלת לכעוס עליה (אלא אם כן היא עושה משהו לעציצים. הייתה פעם אחת שבה ארטמיס הפילה עציץ של לבנדר, ולאחר מכן שַארוּ לא ליטפה אותה במשך יום שלם).
צליל דלת הבית הנפתחת מסיח את דעתה מהחתולה. הקול חלש, אבל היא קולטת אותו בגלל אוזניה המשופרות. היא מקשיבה לצעדים, קול הפסיעות מלמד אותה ששני הוריה חזרו הביתה. אין לה כוח להתמודד איתם, עם חוסר ההבנה שלהם לגבי המצב שלה. היא חושדת שרגשות בעיניהם הם לא יותר משילוב של חומרים כימיים במוח, ולכן קל להם להתעלם ולהיות אדישים כלפי הבעיות שלה. גם היא הייתה מעדיפה להתעלם מהרגשות שלה, אם רק הייתה יכולה לדחוק הצידה את הרגשת הדחייה הנוראית שמלווה אותה באופן קבוע.
"שַארוּ, חזרנו." אבא שלה קורא. היא לא משיבה. דקה לאחר מכן צעדים מתקרבים לחדר שלה ואימה מציצה מבעד לדלת הכמעט סגורה.
"אני עושה שיעורים," ממלמלת שַארוּ, למרות שהאמירה לא משכנעת בגלל ארטמיס שעדיין רובצת לה על השולחן. אימה מחייכת, משיכה קלה של זוויות השפתיים כלפי מעלה שמשמעותה "כל הכבוד שאת משתפת פעולה עם העמדת הפנים שלנו שהכל נפלא, תמשיכי ככה".
"לא אפריע לך. פסטה לארוחת ערב זה טוב?" שַארוּ יודעת לדאוג לעצמה, אבל ההורים שלה מתעקשים להכין את ארוחות הערב כדי שתהיה להם ארוחה משפחתית אחת ביום – בבוקר כל אחד יוצא בזמן שונה ובצהריים בדרך כלל אף אחד מהם לא נמצא בבית.
"כן." והיא שוב לבד עם המחשבות שלה, השיעורים והחתולה.
היא מנסה לסיים את השאלות, אבל הריכוז שלה נעלם ובכל פעם שהיא מנסה להוריד את החתולה מהשולחן ארטמיס קופצת עליו בחזרה. מתוסכלת מעצמה, היא הולכת אל החלונות ופותחת אותם עד הסוף, מאפשרת לזרימת אוויר להיווצר, ומנסה להירגע. השיעורים יכולים לחכות למחר, יותר חשוב שתשיג בחזרה את השליטה העצמית שלה. אם היא תבוא עצבנית אל ארוחת הערב, דברים יתדרדרו מהר מאוד.
כמה דקות לאחר מכן, היא מבינה שהיא מבזבזת את הזמן שלה ומחליטה לסדר מחדש את הצמחים שלה. אולי אם תארגן אותם בצורה טובה יותר יהיה לה מקום לעוד אחד.
שַארוּ עדיין מסדרת כשמגיע זמן ארוחת הערב. היא עוזבת את הצמחים בחוסר רצון והולכת להתמודד עם ההורים שלה. באופן מפתיע הם שואלים מעט שאלות על היום שעבר עליה, והיא מצליחה לענות בקצרה ולשמור את הכעס שלה בשליטה.
הפסטה טעימה, אבל היא מזדרזת לאכול ובורחת חזרה אל החדר שלה, מתעלמת תוך כדי מאבא שלה שמתחיל להגיד משהו על נימוסים. לו, שהתעלם מחוקי המוסר, אין זכות להעיר על התנהגות.
היא ממשיכה לסדר עד שנהיה מאוחר, ואז עוצרת להסתכל על מצב החדר שלה. נוצרה לה פינה שהיא יכולה לשים בה עציץ קטן. מחר אחרי בית הספר היא תוכל לעבור בחנות הנחמדה שהיא חצי חנות פרחים וחצי משתלה ולקנות משהו.
היא מחליפה בגדים לפיג'מה ומסתכנת בגיחה מחוץ לחדר בשביל לחפש את החתולה. ארטמיס נמצאת על הספה בסלון, ולא רוצה לבוא איתה. שַארוּ אוהבת לישון כשהגוש הלבן מכורבל לצידה, אבל לא מנסה לקחת אותה בכוח. היא יודעת שאי אפשר להכריח חתולים לעשות משהו שהם לא רוצים, ולכן חוזרת לחדר שלה והולכת לישון לבד.
יללות רמות מעירות אותה בבוקר. היא מתיישבת במיטה, מפהקת ומתמתחת, מחפשת את מקור הרעש.
היללות מגיעות מהדלת שלה. מבולבלת, היא קמה וניגשת אליה. כשהיא פותחת אותה ארטמיס מזנקת פנימה ומתחככת ברגליה. שַארוּ מתחילה להבין מה קרה – דלת החדר שלה, שהיא זוכרת שהשאירה פתוחה מעט בדיוק בשביל מקרה כזה, כנראה נסגרה במהלך הלילה והחתולה לא יכלה להיכנס. אבל היא לא מבינה מה גרם לדלת ל- אה. היא השאירה את החלונות פתוחים, והייתה הרבה רוח אתמול.
היא עוזבת את החתולה לרגע והולכת לבדוק מה השעה, מגלה לצערה שהשעון המעורר שלה היה אמור לצלצל רק בעוד ארבעים דקות.
"יכולתי לישון עוד." היא רוטנת כלפי ארטמיס, אך זו מנקה את עצמה ולא מתייחסת אליה. טוב, אין טעם לחזור לישון עכשיו.
שַארוּ מכבה את השעון המעורר שלה ומתחילה להתארגן ליום נוסף של התמודדות עם החברה האנושית. היא נעמדת מול ארון הבגדים שלה, מתלבטת מה לבחור. המראה החיצוני משפיע מאוד על היחס שמקבלים מהחברה, לכן כל הבגדים שלה הם כאלה שלא מושכים תשומת לב. ועדיין קשה לה להחליט מה מהם ללבוש.
דקות ארוכות עוברת עד שהיא שולפת זוג מכנסיים שחורים וסוודר סגול בהיר. היא הולכת לעשות מקלחת מהירה ומוציאה גם כובע צמר אפור. היא משקיעה זמן מה בסידור השיער שלה כך ששום קצוות לא ישארו גלויים, ומושכת את הכובע למטה כך שיכסה גם קצות האוזניים שלה. לאחר מכן היא עוברת על הגבות שלה עם עיפרון שחור כדי לטשטש את הצבע שלהן.
היא לוקחת את התיק שלה והולכת למטבח, למלא בקבוק מים ולקחת אוכל. לפני שהיא פותחת את המקרר שַארוּ מעיפה מבט בלוח השנה שעליו וקופאת, ידה מושטת באוויר. התאריך היום הוא ה-17 באוקטובר, יום השנה לאישור החוק הבינלאומי להפסקת שיפור תכונות באמצעות הנדסה גנטית.
לפני שמונה שנים הסתיימו הקרבות הפוליטיים הסוערים בחתימתו של המסמך ששינה את חייה, המסמך שקבע סופית שאנשים כמוה הם דבר רע. זאת לא הייתה אשמתם של המהונדסים שהם כאלה, כמובן, אבל הם נאלצו לשאת בהשלכות כאילו הבחירה לשחק עם הגנים שלהם נעשתה על ידם.
שַארוּ הייתה בת תשע כשזה קרה, מספיק בוגרת כדי להבין את ההשפעה ההרסנית של החוק על החיים שלה. המסמך הזה הפך אותה למישהי שהיא לא חלק מבני האדם, רק כמעט אנושית בעיניי החברה. הם לא הבינו שהיא הקורבן בסיפור הזה, הם ראו בה רק איום. גוף בעל פוטנציאל להפוך לנשק, יצור שיכול לערער את הסדר והיציבות החברתיים.
צעדים מתקרבים, והיא מתנערת, שולפת את עצמה בכוח מהחור השחור שהוא המחשבות שלה וההיסטוריה. היא פותחת את המקרר ומנסה להסתתר בתוכו תוך כדי חיפוש אחרי האוכל שהתכוונה לקחת. כעבור רגע, אבא שלה מופיע במטבח. הוא בדרך כלל יוצא מהבית סביבות הזמן שהיא צריכה לצאת, והיא תמיד משתדלת לצאת מעט לפניו או אחריו כדי לא לבלות איתו את השהייה במעלית.
היא מאתרת את האוכל שלה ובזריזות לוקחת אותו ומכניסה לתיק. לפני שאבא שלה יספיק לשאול אותה משהו היא כבר מחוץ לבית, מחכה למעלית. היא סופרת את השניות בתוך קופסת המתכת הנוראית ויוצאת לרחוב. הוא מלא באנשים שממהרים לעבודה והיא יודעת שאף אחד לא יקדיש לה מחשבה שנייה אבל מרגישה חשופה מהרגיל.
היא מתחילה ללכת לבית הספר, מנסה להתמקד בצעדיה ובסביבה למרות השנאה שלה לרחובות הרועשים, אך עד מהרה המחשבות חוזרות. רק שלא יזכירו את יום השנה לחוק בבית הספר… אף אחד בכיתה הנוכחית שלה עדיין לא יודע מה היא באמת, אך לא יהיה להם קשה לגלות זאת אם יחשדו בכך. עדיף לה שנושא ההנדסה הגנטית לא יעלה לדיון בכיתה.
אבודה במחשבותיה, שַארוּ מגיעה לבית הספר במהירות. היא חומקת לתוך הכיתה שלה ותופסת את מקומה בקצה הרחוק. חבריה לכיתה ממלאים בהדרגה את החדר, צוחקים אחד עם השני ולא מתייחסים אליה. היא שמחה שהם עוזבים אותה לנפשה, אבל כל כך הייתה רוצה להיות חלק מאחת החבורות, לחייך ולצחוק עם כולם בלי דאגות.
מישהו נכנס לכיתה עם מוזיקה חזקה והיא מתכווצת מעט במקומה, נלחמת בדחף לשים את הידיים על האוזניים. אחד החסרונות של השמיעה המוגברת שלה הוא הקושי שלה לשמוע מוזיקה. היא פשוט לא מסוגלת לסבול את הצלילים.
הנדסה גנטית ארורה. אם הייתה לה מכונת זמן, היא הייתה חוזרת לזמן שבו אנשים התייחסו אליה בתור המדע של העתיד, הפתירון לבעיות המזון והאנרגיה, ומזהירה את כל אותם מדענים נרגשים. היו הרבה אפשרויות בהנדסה הגנטית, אבל גם הרבה סכנות. והמדענים הלכו רחוק מידי. הכחדת המחלות הגנטיות נתנה להם את הדחיפה האחרונה בשביל להתקדם לשיפור תכונות בכך ששיפרה את דעת הקהל על הנושא. בהתחלה הכל נראה טוב – שיפור התכונות נעשה במינון נמוך ולא התנוסס בכותרות הראשיות באתרי החדשות. אך כשהמהונדסים הראשונים הגיעו לגיל ארבע, התחילה המחאה הציבורית להתעורר מחדש. בתקופה ההיא שַארוּ כבר נולדה, אך גם אם המחאה הייתה מתלקחת לפני כן ההורים שלה לא היו משנים את החלטתם. הם האמינו שזה יהיה השלב הבא של האנושות, שזאת הדרך של בני האדם להתקדם הלאה. הם טעו.
הטבע ידע את דרך ההתנהלות הנכונה של הדברים. המדענים שיבשו הכל. נכון, הם סייעו בפיתרון משברי האנרגיה והמזון, אך יצרו בעיות חדשות, מוסריות, שלא היה ניתן לפתור. הם יצרו את המהונדסים – קומץ מהאוכלוסיה שהפך להיות השעיר לעזאזל בויכוח על ההנדסה הגנטית. החברה התייחסה אליהם בתור ניסויים, אוסף של נתונים ותו לא. ואז עבר החוק להפסקת שיפור תכונות באמצעות הנדסה גנטית, החותמת האחרונה לכך שהיא אף פעם לא תוכל להיות חלק מהחברה.
מאז, שַארוּ חיה במצב מוזר, כאילו היא בתוך סיוט ורק מחכה להתעורר ולגלות שהיא נערה רגילה והכל היה חלום בלהות על חושים חדים ושיער כחול. זה לא קרה, והיא המשיכה להתעורר כל בוקר אל עולם שבו אין לה מקום.
היא משעינה את ראשה על ידיה, מדוכדכת. היא כבר עייפה מההתמודדות עם החברה, אבל אין לה ברירה אלא להמשיך – אין לה חלופה.
יום הלימודים חולף באיטיות מרגיזה, למרבה המזל ללא אזכורים למשמעות התאריך. בדרך חזרה הביתה, היא כמעט שוכחת שרצתה לעבור בחנות הצמחים הקטנה ונאלצת לחזור כמה מטרים אל הפנייה לרחוב הנכון.
דניאל, בעל העסק, מברך אותה בניד ראש וחיוך קטן כשהיא נכנסת ושַארוּ מהנהנת בחזרה, זוויות שפתיה נמשכות מעלה. היא אוהבת את החנות הקטנה ותמיד מרגישה בה רגועה יותר.
היא מסתכלת על העציצים הקטנים, אבל אף אחד מהם לא מתאים בעיניה כדי למלא את הפינה הריקה. היא מתחילה לחשוב שתיאלץ לחזור בידיים ריקות כשדניאל מסיים עם לקוח ומתפנה אליה.
"שלום לחובבת הצמחים," הוא אומר בחיוך. היא תוהה אם הוא היה כל כך נחמד אליה אם היה יודע שהיא לא לגמרי אנושית. כנראה שלא. "מה את מחפשת היום, שַארוּ?"
"משהו קטן, ולא אחד מאלה שפה." היא מצביעה על האזור שעליו הסתכלה לפני כן.
"מה עם צמח זוהר בחושך? קיבלתי כמה כאלה לפני כמה ימים והם בעציצים קטנים."
"לא." היא ממהרת להגיד, והטון שלה חד למרות שלא התכוונה. "בבקשה לא שום דבר מהונדס."
"את מאלה שמתנגדים אפילו להנדסת צמחים, הא?" לרגע יש לו מבט מוזר על הפנים, אבל ההבעה חולפת לפני שהיא מספיקה לפענח אותה. "טוב. אולי כלניות? עדיין נשארו לי פקעות ואת יכולה לשים אותן באיזה גודל של עציץ שמתאים לך, זה בדיוק הזמן לטמון אותן."
שַארוּ מהרהרת ברעיון. אין לה עדיין כלניות, ואחרי שינבלו היא תוכל לפנות שוב את המקום שלהן ולסדר מחדש עד שתחזור העונה שלהן. "אני אשמח בכמה פקעות, תודה."
דניאל שולף שקית פקעות קטנה. "האחרונה שנשארה לי בצבע ארגמן. צריכה גם אדמה או עציץ?"
"לא, תודה." הוא מגיש לה לוח דיגיטלי והיא ממלאת את הפרטים הנחוצים ומאשרת את העברת הסכום מהחשבון שלה (מתנה מההורים ליום ההולדת האחרון) לחשבון שלו. הוא מושיט לה את השקית.
"היית רוצה לעבוד כאן?" השאלה תופסת אותה לא מוכנה, והיא מביטה בדניאל כדי לוודא שאכן שמעה נכון.
"אני? לעבוד כאן?"
"כן," הוא מגחך. "אני מחפש כמה עובדים חדשים ואת בדיוק מסוג האנשים שאני רוצה – באמת אכפת לך מהצמחים."
לא יכול להיות שהוא מדבר אליה. היא עדיין לומדת בבית ספר ובכלל, מי ירצה אותה בשביל לעבוד בחנות, עם אנשים? היא בוהה בו במשך רגע ארוך ומנסה להיזכר איך מדברים.
"אני עדיין תלמידה," היא מצליחה להגיד.
"משמרות אחר הצהריים, שלושה או ארבעה ימים בשבוע." היא עדיין בוהה בו. "אני רואה שאת צריכה לחשוב על זה. אם את מעוניינת תחזרי אליי בימים הקרובים, בסדר?"
שַארוּ מהנהנת לפני שהיא מצליחה להבין מה היא עושה.
"יום טוב," מאחל דניאל. היא משיבה ב"יום טוב גם לך" כל כך חלש שהוא בטח לא שמע ויוצאת אל הרחוב, מבולבלת.
היא נשארת במצב של הלם כל הדרך בחזרה הביתה, ויוצאת ממנו רק אחרי השהייה המציקה בקופסת המתכת הקרויה מעלית.
"קיבלתי הצעת עבודה," היא אומרת אחרי שנכנסה לבית, למרות שאין מי שישמע. "קיבלתי הצעת עבודה."
ארטמיס ממהרת אליה, ושַארוּ מחבקת את החתולה, מתעלמת מיללת המחאה שלה. "הוא חושב שאני מתאימה לעבוד שם," היא אומרת לחתולה, עדיין המומה.
עבודה זה דבר כל כך… נורמלי. אנושי. היא חשבה שיהיה לה קשה למצוא עבודה כי אנשים ישימו לב מה היא ולא ירצו להעסיק אותה, אבל הנה, היא קיבלה הצעת עבודה. ואפילו לפני שהתחילה לחפש אחת. החנות היא מקום מדהים, לעבוד שם כמה שעות ביום שלוש-ארבע פעמים בשבוע נשמע כמו חלום. סוף סוף תוכל להתרחק טיפה מההורים שלה.
היא מחייכת. אבל כשהיא מרימה את עיניה מהחתולה, מבטה נתקל במראה הגדולה שבכניסה. נערה בעלת עור חיוור עם בגדים ארוכים, כובע ומשקפי שמש משיבה לה מבט, לועגת לחלום שלה. על מי היא עובדת? היא לא יכולה לקבל את ההצעה. כל מקום ציבורי הוא מקום שבו היא צריכה להסתתר, והחנות היא לא מקום שבו תוכל לעשות זאת בהצלחה לאורך זמן. בכיתה היא מצליחה בינתיים להיבלע, אבל בחנות יש סיכוי גבוה שתחשף. היא לא יכולה להרשות את זה לעצמה. היא תצטרך מחר לעבור שוב בחנות ולהגיד לדניאל שזה לא מתאים לה.
ארטמיס מיללת בדרישה לתשומת לב נוספת אבל שַארוּ מתעלמת ממנה, שקועה באומללותה. טבעה האמיתי יהווה מכשול בכל דבר שתרצה לעשות, ימנע כל סיכוי להיווצרות תחושת שייכות למקום כלשהו בתוך החברה האנושית.
מרגישה כאילו משקל כל העולם כולו מונח על כתפיה, היא הולכת לחדר שלה וצונחת על המיטה, מושכת את הכובע מראשה ומורידה את המשקפיים. יש לה דחף לזרוק את החפצים, להטיח אותם בקיר, אבל היא יודעת שאחר כך תצטער על כך. הם לא עשו כלום, ההורים שלה הם האשמים במצב.
היא קוברת את פניה בכרית, מנסה להרגיע את כעסה, ונזכרת שעליה לסיים את השיעורים בפיזיקה. אחר כך, היא מחליטה. כרגע אין לה כוח לכלום, אפילו לא לשים את פקעות הכלניות בעציץ.
היא שקועה במחשבות מרירות על עצמה, ההורים שלה והעולם ולפני שהיא שמה לב נרדמת.
קול דלת הבית הנפתחת מעיר אותה, והיא מתיישבת במהירות, מובכת מכך שנרדמה ובזבזה את הזמן. היא מקשיבה לצעדים. בן אדם אחד, כנראה אמא שלה שתכף תבוא לבדוק מה קורה איתה. היא ממהרת אל העציצים, מנסה להעמיד פנים שהתעסקה איתם כל הזמן. כעבור דקה אימה דופקת בעדינות על דלת החדר ומציצה פנימה. שַארוּ דוחפת אצבעות לכמה עציצים כדי לבדוק אם הם יבשים וצריכים השקייה ולא מסתכלת עליה. רגע אחר כך צעדים מתרחקים מהחדר שלה.
אחרי בדיקת העציצים היא ניגשת אל השיעורים בפיזיקה. אבא שלה חוזר הביתה והיא לא מרשה לעצמה לשבור את הריכוז כשראשו מציץ בדלת לבדוק מה שלומה. היא מסיימת את השיעורים בפיזיקה וממשיכה לאלה במתמטיקה, מעסיקה את עצמה במספרים ומשוואות כדי להדחיק את המחשבות.
היא מרגישה חלולה מבפנים, מנותקת מהמציאות. כאילו הגוף שלה הוא מכונה שפועלת לבד והיא רק צופה בהכל. זאת הרגשה מוזרה, אבל כל דבר עדיף על האומללות. היא מעבירה ככה את ארוחת הערב ולשם שינוי גם ההורים שלה שקטים לגמרי, אולי מושפעים מהתאריך. מלאה באותה ריקנות, היא מבצעת את שאר הפעולות השגרתיות והולכת לישון, מתהפכת מצד לצד במיטה עד שהשינה מגיעה.
המצב שלה נשאר ללא שינוי בבוקר, והיא משלימה עם העובדה שתעביר את היום ככה. אולי זה עדיף, להרגיש רק מן קהות חושים כזאת. הרבה יותר פשוט.
היא מלטפת את ארטמיס, מתארגנת, אוכלת ויוצאת מהבית אל עוד יום, אבל כבר לא אכפת לה. היא מתחילה לחשוב שאולי הכל פשוט חסר חשיבות, שכל העולם הוא משחק אחד גדול של מישהו משועמם. ובכל זאת, היא משתפת פעולה ומשחקת.
יום לימודים בודד נוסף עובר עליה, ובדרך חזרה הביתה היא יודעת שעליה לעבור בחנות הצמחים ולסרב להצעת העבודה אך חולפת על פני הרחוב הנכון מבלי לפנות אליו. עבר רק יום אחד, היא יכולה לעשות את זה מחר.
בבית היא שותלת את פקעות הכלניות, לוקחת עציץ ואדמה וטומנת אותן לפי ההוראות כדי שישגשגו.
יום למחרת היא הולכת לחנות הצמחים כדי להגיד לדניאל שלא מתאים לה לעבוד שם. קשה לה לוותר על ההצעה, אבל היא משוכנעת שזה הדבר הכי טוב לעשות. היא עוצרת מחוץ לחנות, מתפתה לחזור הביתה ולדחות בעוד יום את הסירוב לדבר שהיא כל כך רוצה לעשות. היא משתהה, מביטה פנימה דרך חלון הראווה השקוף שבכניסה. דניאל מדבר עם שני לקוחות, מניח כמה עציצים בארגז קטן. כן, עדיף לה פשוט להישאר לקוחה קבועה ולא להסתכן בחשיפת הזהות שלה.
ההחלטה ללכת ולחזור מחר בשביל להגיד לדניאל שהיא לא יכולה לקבל את ההצעה מתגבשת במוחה כשהוא מרים מבט ורואה אותה עומדת מחוץ לחנות. הוא מחייך. עכשיו היא לא יכולה להסתובב וללכת. בלב כבד שַארוּ נכנסת פנימה, עוברת על פני שני הלקוחות שבדיוק שילמו. החנות נשארת ריקה, זאת ההזדמנות שלה להגיד לו.
"שלום," הוא מחייך אליה, כנראה חושב שבאה כדי להיענות להצעה. הסירוב שעמד על קצה לשונה מסרב לצאת. היא מכריחה את עצמה לדבר.
"היי," היא ממלמלת. "באתי להגיד לך שאני לא יכולה לעבוד כאן, לא מתאים לי. סליחה." הוא נראה מופתע. היא תוהה אם הרגע הרסה את אחד המקומות המועטים שכיף לה להיות בהם.
"חבל," אומר דניאל. "אפשר לדעת למה? הייתי בטוח שאת מחבבת את החנות." למראה ההבעה על פניו, היא ממש מצטערת שלא המציאו עדיין דרך שבה האדמה בולעת אותך לבקשתך.
"אני…" מה היא אומרת לו? "אני כן אוהבת את המקום הזה. אני פשוט לא יכולה." היא מסתובבת ופונה אל הדלת, רוצה לצאת מהחנות ולברוח מהסיטואציה.
"זה בגלל מה שאת?" המילים שלו גורמות לה לקפוא במקום. מה שהיא..? לא יכול להיות שהוא יודע.
"מה שאני?" היא מקווה שהרעד בקולה לא היה מורגש.
"מהונדסת." המילה נדמית להדהד בחלל החנות. פאניקה משתלטת עליה. הוא יודע. "זה בגלל זה? אם כן, תדעי שלא אכפת לי מזה."
זה בטח חלום. לא יכול להיות שזאת המציאות ודניאל הרגע אמר את זה. לכולם אכפת מהנדסה גנטית, אמנם ברמות שונות של השפעה על ההתנהגות, אבל לכולם אכפת. לא יכול להיות מישהו שלא אכפת לו מזה, כאילו שלהיות מהונדסת בעיניו זה כמו לא לאהוב שוקולד, סוגיה שולית של טעם שלא אמורה להשפיע על הדברים החשובים.
"אתה… מה? אני לא…"
"את לא צריכה להכחיש, זה בסדר." אבל זה לא היה בסדר. כל מי שידע עליה התרחק ממנה או התחיל לרחם עליה, והיא לא רצתה שדניאל יצטרף לאחת משתי הקבוצות האלה. היא רצתה שישאר אדם שיחשוב שהיא נורמלית, היא זקוקה להעמדת הפנים הזאת.
"איך גילית?"
"לפני כמה חודשים, באת לכאן ביום אחד והורדת את המשקפיים לרגע." שַארוּ זוכרת את המקרה ההוא. כאב לה הראש באותו היום ומשקפי השמש הציקו לה. היא נכנסה לחנות להורידה אותם לרגע כדי להרגע ולבחון את הצמחים בלי שהמשקפיים יעוותו לה את הצבעים. היא חשבה שאף אחד לא שם לב, והנה הוא – יודע כבר חודשים על זהותה ולא התחיל לרחם עליה או התרחק ממנה. "הייתה עוד פעם אחר כך שזז לך הכובע. עשיתי אחד ועוד אחד." אם כך, היא צריכה להיות עוד יותר זהירה בנוגע להסתרת זהותה. ולהישאר בבית כמה שרק אפשר.
"את לא צריכה להתבייש בגלל זה," הוא אומר והקול שלו רך. "זה בסך הכל הגוף הפיזי שלך והוא טיפה שונה. זה לא מגדיר את הזהות שלך."
"אבל זה כן," היא לוחשת והקול שלה נשבר. "זה כן. לאף אחד לא אכפת מהאישיות שלי ברגע שיודעים מה אני. כולם חושבים שאני לא לגמרי אנושית." מה קורה לה? היא לא אמורה לחשוף את הרגשות שלה ככה בפניו. מה היא עושה?
דניאל נאנח, וניגש לדלת החנות. היא מביטה בו בבלבול כשהוא שם שלט שאומר שהחנות סגורה. "בואי, אנחנו לא יכולים לדבר על דבר כזה ככה. ואני לא יכול לעמוד מהצד ולהתעלם בכזאת סיטואציה."
היא עוקבת אחריו אל חדר מאחורי החנות, שמסתבר שהוא חצי מטבח. דניאל מכין להם תה צמחים ומגיש לה כוס. הם מתיישבים על זוג כיסאות עץ פשוטים. מזל, היא התחילה להרגיש לא יציבה.
"אני יודע שהמחאה נגד ההנדסה הגנטית הסתיימה בחתימה על החוק להפסקת שיפור תכונות, אבל לא כל האנשים בחברה חושבים ככה. היו שני צדדים בוויכוח, ולמרות שצד אחד ניצח הצד השני לא נעלם."
"אבל-" היא מתחילה להגיד. העובדה שהמתנגדים ניצחו אומרת שהם אלה שצודקים.
"כנראה שפשוט לא פגשת עדיין את האנשים הנכונים. את לא צריכה להתבייש בעצמך על מי שאת, זה כמו שכל צמח צריך תנאים שונים." איזה רעיונות מוזרים יש לו. הוא אמנם צודק בעניין הצמחים, אבל בני אדם הם לא צמחים.
"למה אתה אומר לי את זה?"
"אני בן לזוג אימהות, והייתי ילד בתקופה שבה זה היה פחות מקובל. אני מניח שאת מכירה את סיפור המאבק של הקהילה הגאה?"
בטח שהיא מכירה. הם נאבקו על הזכויות שלהם הרבה זמן, עד שחברים מהקהילה הגאה השתמשו בסוגיית ההנדסה הגנטית כדי לשפר את מעמדם החברתי. הם חיזקו את התפיסה שנטיות מיניות וזהויות מגדריות שונות הן דבר טבעי בכך שהפכו את המהונדסים לדבר הלא טבעי אליו מופנית השנאה. כנראה שאנשים זקוקים לשנאה משותפת כדי להרגיש מלוכדים.
"בתור בן לשתי אימהות בתקופה שהייתה לפני שהקהילה קיבלה את כל הזכויות, היו אנשים ששפטו אותי רק בגלל המשפחה שאליה נולדתי. האימהות שלי אהבו אותי מאוד ודאגו לי ככה שאף פעם לא הרגשתי שחסר לי משהו, ואני הבנתי משהו – כל ילד הוא אדם בפני עצמו. המעשים של ההורים שלנו לא מגדירים אותנו. זה בסדר להיות שונה, תאהבי את עצמך כמו שאת."
היא חושבת רגע ארוך על המילים שלו, מנסה לעכל את תפיסת העולם החדשה הזאת. לאהוב את עצמה כמו שהיא… נראה שהוא באמת מאמין במה שאמר, שזה לא רק בשביל לגרום לה להרגיש יותר טוב.
היא מנסה להתחיל לנסח תשובה כשנשמע צליל של דלת נפתחת מכיוון החנות.
"אבא?" קול קורא. חיוך גדול מאיר את הפנים של דניאל.
"בחדר האחורי," הוא משיב. נערה גבוהה מופיעה בפתח, אוזניות על צווארה ותיק סגול נתלה מכתפה. "זה רובי," מציג אותה דניאל, "הבת שלי."
שַארוּ עומדת להעיר לו על הטעות הדקדוקית כשהיא שמה לב לסיכה בצבעי הקשת על התיק של רובי ועליה הכיתוב "לשון פנייה מעורבת".
"מי זאת?" שואלת רובי.
"שַארוּ, שאני מקווה שהיא עובדת חדשה כאן." דניאל תולה בה מבט מצפה, רובי מבט מתעניין. שַארוּ סירבה לפני כן, אבל עכשיו הוא נותן לה עוד הזדמנות. היא מביטה על האב והבת ועל החדר, מרגישה שהיא רוצה להיות שייכת למקום הזה.
"כן," היא מחייכת חיוך מתוח.
"מעולה," דניאל מתלהב. "מתאים לך להתחיל ביום ראשון שבוע הבא, בשעה חמש?"
היא מהנהנת.
"יופי, יום טוב."
רובי מנופפת לה כשהיא קמה והולכת.
הרחוב מלא אנשים, ודחף לברוח ולהסתתר מנסה להשתלט עליה כשהיא נזכרת במילים של דניאל. היו שני צדדים בוויכוח על ההנדסה הגנטית. אולי היא עדיין לא פגשה את האנשים הנכונים, אלה שיישארו לצידה למרות מה שהיא. ופתאום, הרחוב נראה טיפה פחות מפחיד.
בבית, שַארוּ מלטפת את ארטמיס הרעבה לתשומת לב וממשיכה להרהר בשיחה. האם היא באמת יכולה לחיות בלי שהתכונות המשופרות שלה יגדירו אותה? האם אחרי כל כך הרבה זמן שלה שנאה עצמית היא יכולה להתחיל לאהוב את עצמה?
אין לה מושג.
מונעת על ידי נחישות רגעית, היא הולכת אל המראה הגדולה שבכניסה ומורידה את הכובע במשיכה. גם המשקפיים יורדים. זאת היא – עיניי חתול, אוזניים עם קצוות מחודדים, שיער כחול.
שַארוּ מישירה מבט אל הבבואה שלה. זה לא אומר שהיא סולחת להורים שלה או שהיא כבר לא רוצה להיות נורמלית. היא רוצה להרגיש שייכת, והיא לא עומדת לוותר על זה רק בגלל המאפיינים הפיזיים שלה. היא תחפש את האנשים הנכונים בשבילה. ואולי – אולי בדרך היא תגלה שהיא מסוגלת לאהוב את עצמה כמו שהיא.
פרס עינתפרס עינת