טעם ללא ריח
מהו הגיהנום?
גיהנום- לפי אמונה נפוצה בדתות השונות, גיהנום הוא המקום שאליו נשלחות לאחר המוות נשמותיהם של אלה שחטאו בחייהם, ובו הן סובלות ייסורים שונים. לגיהנום יש גרסאות שונות, המנוסחות בידי הדתות השונות, אך לכולן בסיס זהה: מקום נורא ואכזרי.
כן ככה כולנו מכירים אותו מקום אכזרי, חסר תקווה בתוכו כלואות הנשמות שחטאו בחייהן. אבל זה לא בדיוק נכון…
גם מהגיהנום אפשר לברוח.
מהו הגיהנום שאני מכיר אז?
הגיהנום הוא מדרגות. המדרגות רחבות והאורך של כל מדרגה הוא כ10 סנטימטר, צבען לבן מבריק ונראה שלא משנה כמה פעמים ידרכו אליהן תמיד יישארו חלקות ונקיות. לצד המדרגות יש חומות נמוכות, העשויות מחמר חום אפרפר העולות עם המדרגות ומשמשות להגנה מפני נפילה לא בטוחה לתהום עמוקה וחשוכה. אבל לנו אותן חומות מסמלות גם את היכולת לעצור ולוותר, רק עם מטפסים מעל החומה וקופצים ממנה יהיה ניתן לתת לנשמתך לנוח לעד. ומה יש מסביב למדרגות?
כנראה כלום. רק חלל שחור בו תאבד ולא תחזור לעולם.
אבל בפרטים האלה אף אדם לא באמת מתעניין. רק שתי שאלות סובבות את כל הנשמות בגיהנום.
השאלה הראשונה היא לאן מגיעות המדרגות?
אך כולם יודעים את התשובה.
המדרגות מגיעות לגן העדן. לא סתם שיערנו ככה או ניחשנו, ככה שוב ושוב אומרים המלאכים בעוד הם עפים מעל כולם עם כנפיהם הלבנות והגדולות וזורקים חתיכות של אוכל. כך האל ציווה מהם לעשות.
אבל כמה מדרגות יש?
אף אחד לא יודע.
מספר אין סופי שמתנוסס על גבי שנים על גבי שנים של הליכה אין סופית במדרגות הגיהנום. אבל כולם ממשיכים לצעוד בכל מקרה, יום אחר יום, כי כמו שמספר המדרגות הוא אין סופי כך גם נשמותינו.
לאחר שצעדתי במעלה המדרגות יותר מכמה עשרות שנים… איבדתי קשר עם נשמות הגיהנום האחרות. הייתי גבוה מדי רחוק מרוב הנשמות שוויתרו או הלכו לאט ולא הגיעו כל כך גבוה כמוני… ועדיין נראה שהדרך עוד ארוכה.
פתאום הבנתי כמה מפחידה הבדידות.
כמה זמן אני כבר כאן? אני לא יודע.
כמה מדרגות כבר עברתי? אני לא יודע.
עוד כמה מדרגות אגיע לגן עדן? אני לא יודע.
כמה זמן אני כבר צועד על המדרגות האלו לבד? אני לא יודע.
האם עדיף פשוט להתאבד? אני באמת לא יודע.
וכשאני לא יודע משהו? אני ממשיך לצעוד, בתוך הדממה והחשכה הזאת שנקראת גיהנום אני צועד. יום אחר יום אחר יום אחר יום. עד שיום אחד אוכל להרגיש את הסיפוק הזה, גן העדן.
בגן עדן אוכל לפגוש אותה… זאתי שאהבתי כל כך יותר מחיי שלי ובנשימותיי האחרונות נקמתי במותה. אבל עכשיו רק רסיסי זיכרון נותרו מתמונתה היפה.
התקווה הזאת לתחושת הסיפוק הזאת… היא אבדה לפני הרבה זמן בתוך הייאוש.
עד שכמו בכל סיפור יום אחד הייתה תפנית בעלילה. פגשתי מלאך.
אין הרבה מלאכים בגהנום. מספר מלאכים מסוימים נבחרו על ידי האל בשל נאמנותם הרבה למילוי תפקיד בגיהנום. ומה תפקידם? כנראה להעלות עוד קצת את ייאושנו. כל מלאך מחכה בשלב אחר של המדרגות והם זורקים לנו חתיכות מזון בעוד הם עפים מלמעלה. במדרגות הנמוכות זורקים מאכלים פשוטים כמו לחם אך במדרגות הגבוהות תוכל גם לקבל פרוסת עוגה. המלאכים גם מאשרים שוב ושוב המדרגות מגיעות לגן עדן משם הגיעו המלאכים לגיהנום.
למרות שאין לנו צורך באוכל, הטעם המוכר והמתוק משאיר אותנו לא רגועים ורעבים לעוד. וכך ייאושנו עולה כי בשלב מסוים מפסיקים להופיע מלאכים הזורקים אוכל. הכל הוא תכסיס נגדנו בכדי לשעשע את האל.
כך חשבתי עד שראיתי אותו. נשען על החומה השמאלית וישן לו בשקט. שערו חום, קצר וקצותיו מסודרות. עור גוונו לבן וחיוור, לחיו ושפתיו גדולות כמעט באופן לא אנושי. כמו לכל המלאכים היה לו שמלה לבנה וארוכה מלאה בעיטורי זהב המחסה כל חלק בגופו, וכנפיו לבנות, וגדולות היו מכופלות מאחורי גבו. הוא היה נראה כמו ילד קטן שהגיע למקום הלא נכון.
אבל זה לא באמת עניין אותי. העובדה שהוא נמצא כאן כל כך גבוה אומרת שיש לו אוכל להביא לי כפרס שהגעתי כל כך גבוה. פתאום שמחתי כל כך. כמה הייתי רעב לטעם האוכל האנושי, כמה רציתי להגיע לגן עדן ולטעום ממנו שוב. רצתי במעלה המדרגות בהתלהבות לעבר המלאך הישן.
"סליחה? שלום?" אמרתי והתחלתי לנער את כתפיו בפראות. אבל הוא לא התעורר. ליקקתי את שפתי למחשבה של טעם האוכל המתוק שייתן לי והמשכתי לנער את כתפיו. "היי! תתעורר כבר!" התחלתי לכעוס. התמלאתי בייאוש, המלאך לא מתעורר האם הוא לא סתם אשליה בכדי לייאש אותי? הכל כבר אפשרי כאן בכל מקרה…
ופתאום הוא פתח את עיניו, באיטיות ובעייפות התחיל להתעורר לא מבין מה קורה סביבו, עד שסוף סוף הבחין בי. הוא היה נראה כל כך מופתע, אפילו יותר מופתע ממני לראות מישהו גם אחרי העלייה האין סופית הזאת במדרגות.
"האוכל שלי? איפה האוכל שלי?!" אמרתי בעצבנות תוך כדי שתפסתי את כתפיו. הוא עדיין נראה כל כך מופתע וקצת מבוהל, הוא לא ידע איך להגיב. "אני מצטער… אני אביא לך את הפרס לאחר שאחזור שוב מגן עדן" אמר בקול שקט בניסיון להרגיע אותי למרות שהיה ניתן לשמוע גוון של פחד בקולו. עזבתי אותו ונשמתי לאט מנסה לרכז את עצמי שוב ולהשתלט על חוסר הסבלנות שלי.
"אל תדאג, אתה לא תתאכזב זה הפרס הגדול ביותר שתוכל לקבל בגיהנום" אמר בטון חיובי בניסיון להרגיע אותי. נאנחתי באכזבה. "בבקשה אל תזכיר כלום על אוכל… התחושה הזאתי היא בלתי נסבלת…" אמרתי והתחלתי ללטף את בטני ולצבות אותה. אין צורך במזון או מים בכדי לשרוד בגיהנום… ועדיין הטעם של אוכל, התחושה המרעננת של מים… זה הדבר היחיד שמזכיר לנו, פעם גם אנחנו היינו בחיים. שם, מחוץ למדרגות האין סופיות האלו.
דמעות התחילו לגלוש מעיני.
למה? עבר כל כך הרבה זמן מאז שהרגשתי משהו.
הבדידות, החשכה והדממה אפילו לא שברה אותי כמו אחרים… שהעדיפו פשוט לקפוץ מהחומה.
החום הלוהט של הגיהנום, האוויר שמרגיש כאילו נדחס בתוך קופסא והלחות הרטובה, גם הם לא הצליחו לשבור אותי…
למה דווקא עכשיו? מול אחד מאנשי גן עדן… התחלתי להוזיל דמעות?
המלאך נעמד ועבר להתיישב על המדרגות מולי. הוא תלש את אחת מנוצות כנפיו ורעד עבר בגופו כתגובה לכאב התלישה. עם הנוצה שתלש ניגש אלי וניגב לי איתה את הדמעות. הנוצה הייתה נעימה ורכה והיא ספגה את דמעותיי. הוא זרק לאחר מכן את הנוצה ולחש בקול צרוד "אני מצטער…" וכך הוא עף הרחק במעלה המדרגות בחזרה לגן העדן.
ואני נשארתי לבדי יושב על המדרגות. החלטתי לחכות עד שהמלאך יחזור עם הפרס שלי ובינתיים לנוח קצת לפני שאמשיך בדרך הארוכה לגן העדן. וכך נרדמתי, בדיוק כמו המלאך מקודם נשענתי על החומה השמאלית ונתתי לעיני להיעצם.
בגיהנום אין זמן, ואין אור שמש. יש רק אור אחד שנשאר תמיד דולק זה אותו אור נוצץ שאנחנו תמיד רואים מלמטה, אור משער גן עדן. בכל פעם שאתה עולה עוד כמה מדרגות ועוד כמה מדרגות יש תחושה שאור גן עדן נהיה חזק יותר ואנו מתקרבים למטרה. אבל זהו רק שקר גן עדן תמיד יהיה רחוק. הרחק למעלה בקצה במדרגות.
כשהתעוררתי אותו מלאך ישב לידי. סקרתי את כולו, הפעם היה נראה רגוע, שליו ושמח יותר. ופתאום הבחנתי, על ברכיו הייתה קופסא לבנה מרובעות ללא מכסה. בתוך הקופסא הונחה עוגת שוקולד עגולה וגדולה שהחזיק בידיו. ליבי פעם בחוזקה וחיוכי גדל מקצה לקצה. המלאך שם לב שהתעוררתי ובחיוך גדול הגיש לי את העוגה. " אתה כבר בחלק הגבוה של המדרגות רק עוד קצת ותצליח להגיע" אמר וניסה לא לעקם את חיוכו המרושל. לקחתי את העוגה מידיו והנחתי על ברכי. ידי רעדו תחילה בהתרגשות, כמות הזמן שלא טעמתי ולא אכלתי כלום הייתה כל כך ארוכה והרגשתי כאילו אני משתגע.
אבל לא נתתי לעצמי להתפרע על העוגה ביקשתי מהמלאך שיחתוך לי אותה לחתיכות קטנות כך שתוכל להישאר לזמן. פחדתי לחתוך אותה בעצמי משום שידי עדיין רעדו, והמלאך עזר לי וחתך אותה. טעמתי חתיכה מרובעת קטנה מעוגת השוקולד, טעמה היה מתוק כל כך ומספק כל כך. פתאום רציתי להגיע כל כך לגן עדן כדי שלא אצטרך לשמור פרוסות עוגה ליום שלמחרת, ופשוט לאכול הכל בבת אחת ולא לדאוג תמיד הולך להיות עוד. הרי ככה גן עדן אמור לעבוד.
וכך עם הקופסא של עוגת השוקולד בידי הסתכלתי קדימה, מוכן להמשיך בעליה במדרגות לגן עדן. אבל לפני שהספקתי אפילו לעשות את הצעד הראשון המלאך קרא לי: "רגע, חכה". הסתובבתי אליו בהפתעה לתגובתו המשונה. "אני אבוא אתך" אמר בפנים רציניות והתחיל לעלות במדרגות, ואף עקף אותי. הייתי מופתע ולא עליתי אחריו. "למה שתבוא איתי?" שאלתי אותו בעוד הוא כמספר מדרגות מעלי מסתובב אחורה באיטיות. "האל ביקש ממני" אמר, הסתובב והמשיך לעלות.
רצתי לעברו. "דיברת עם האל?!" שאלתי בהלם. "חשבתי שאף אחד לא באמת יכול לדבר, לפגוש או אפילו לראות אותו". הוא עצר, וכך גם אני מחכה לתשובתו.
"מלאכי הגיהנום פוגשים את האל באופן קבוע. הוא שמח שמישהו סוף סוף הגיע כל כך גבוה במעלה המדרגות. וביקש שאתמוך בך בעליה" אמר שוב ברצינות ובכנות והמשיך בעליה.
חיוך קטן התפשט על פני. המחשבה הזאת שלא אצטרך להמשיל לעלות לבד במדרגות האלו… היא חיזקה אותי.
וכך התחיל בשבילי סיפור חדש. מאני עולה לבד במדרגות לגן עדן הכותרת נהפכה לאני ומלאך עולים במדרגות לגן עדן.
וכך התחלנו במסע הזה. בהתחלה רוב הזמן הייתה שתיקה רדומה בנינו, לא ניסינו לתקשר אחד עם השני. ההבדל בנינו היה גדול מדי. אבל ככל שהזמן עבר גיליתי שאין באמת הרבה הבדל. המלאך סבל בדיוק כמוני. רוב הזמן נאלץ להישאר בגיהנום על פי פקודתו של האל. הוא יכל לעלות לגן עדן שוב רק אם השעון הקטן ששמר בכיסו צלצל. ולאחר שעלה לגן עדן חזר גם לאחר זמן מאוד קצר, היה נראה שאת רוב זמנו בילה בגיהנום למרות שהיה חלק מגן עדן. רוב הזמן היה עופלה איתי ברגל במדרגות אך לאחר כמה זמן היה מתעייף ונאלץ לפתוח את כנפיו ולהמשיך אחרי בתעופה. הוא היה מופתע שיכולתי לעלות במדרגות מהר כל כך ללא מנוחה.
ואחרי כמה זמן התחלנו לתקשר אחד עם השני בהדרגה. שאלתי אם הוא רוצה פרוסה מעוגת השוקולד, אפילו שאלתי אותו כמה פעמים אך תמיד סירב. הוא אמר שזה הפרס שלי ועלי ליהנות מכולו. כששאלתי את שמו הוא אמר שאין לו אחד… שאלתי אותו איך יכול להיות שאין לו שם הרי גם הוא היה פעם חלק מהעולם האנושי, והוא ענה שיש נשמות שאין להן שמות. סירבתי לקבל תשובה מגוחכת שכזאת לכן החלטתי להמציא לו שם. וניל היה השם הראשון שעלה בראשי כי צבע עורו היה לבן כמו כנפיו ושמלתו. הוא התנגד בהתחלה והתעקש שלמלאך לא יכול להיות כינוי מטופש שכזה, אך לאחר כמה זמן היה נראה שהתרגל לכינוי וניל ואפילו אהב אותו.
וכך מאני והמלאך הסיפור הפך לאני ווניל.
וכך עלינו במדרגות, והאור הנוצץ למעלה של שער גן עדן רק מתחזק יותר ויותר. ככל שאני ווניל עלינו יותר במדרגות כך גם הקשר בנינו הפך לחזק יותר. כבר לא הרגשתי בודד, סיפרתי לו הכל עלי. על הילדות שלי בעולם האנושי, על משפחתי שנאלצתי להיפרד ממנה בגיל צעיר, ועל האהבתי הראשונה שנרצחה, ואני שהגעתי לגיהנום רק כי נקמתי במותה.
פניו של וניל תמיד נראו עצובים כשדיברתי על חיי בעולם האנושי, אך על החיים שלו הוא מעולם לא העז לספר לי. ניסיתי תמיד לשאול, להוציא פרטים בלי שישים לב אבל בכל פעם פניו פשוט נראו אטומות והוא היה מסרב להגיד דבר. ידעתי רק פרט יחיד על וניל בחייו הקודמים… הוא כנראה אהב לשיר, אולי זה אפילו היה המקצוע שלו. אהבתי את השירה שלו ואת צלילותיה אלו היו הצלילים היחידים שיכולתי לשמוע בגיהנום. הרמוניה מאוזנת מלוכדת בצלילים רגועים וטהורים של מלאך גן עדן.
שירתו הייתה מרגיעה אותי, אפילו יכלה להרדים אותי ולתת לי כוח להמשך העלייה. וניל תמיד נראה מסופק ומאושר לראות את השפעות שירתו עלי.
הוא היה אכפתי אלי. אצבעותיו היו קרירות ונעימות והרחיקו את תחושות החום והלחות של הגיהנום. לפעמים היה אפילו מגניב לי שאריות מזון מגן עדן ללא ידיעת אף אחד. הוא הצליח לתת בי עוד מוטיבציה ולא לוותר.
וכך הפסקתי להרגיש איך הזמן עובר. יכולתי להרגיש שלם יותר עם מקומי בגיהנום ולא כל הזמן להביט בנואשות לאור גן עדן. והזמן עבר ורץ לו קדימה ואני כנראה עם וניל עולה על אותן מדרגות יותר מכמה עשרות שנים, אוכל רק לשער כך כי אין אף שעון שיעיד. וככל שאנחנו עולים גבוה יותר כך אור גן עדן נראה בוהק וקרוב יותר.
"אנחנו כבר עוד מעט שם לא?" שאלתי את וניל, ותחושת סיפוק מילאה אותי. עצרנו לנוח, הוא ישב על המדרגות ואני שכבתי וראשי נח על ברכיו. אצבעותיו מסרקות ומשחקות בשערי "בגן עדן?" שאל והיה נראה מופתע מהשאלה. "כן, לאיפה עוד נוכל להגיע?" שאלתי שאלה רטורית וצחקתי. "כן… נראה שאנחנו קרובים הפעם יותר מתמיד" אמר פניו נראו קצת מודאגות אך לא ייחסתי לזה חשיבות. בד שמלתו הלבנה היה עבה ורך, הזכיר לי תחושה של כרית. עצמתי את עיני ברכות וניסיתי להירדם. לפתע נטפו על פני טיפות מים. פתחתי את עיני הפתעה.
"אתה בוכה?" שאלתי את וניל, והתרוממתי להתיישב לידו. 2 דמעות נוספות נפלו מעיניו ומבטו קפא בתוך חשכת הגיהנום. רק לאחר מספר שניות הגיב, ניגב עם אצבעותיו בעדינות את דמעותיו והביט בנוזל. "אלו הן דמעות?" שאל אותי בפנים אטומות. "כן… אלו דמעות. מעולם לא בכית לפני?" הוא לא ענה. עוד שתי דמעות נפלו מעיניו ונמרחו על פני לחייו. "לא משנה, סליחה" אמר בחיוך קטן, נשען על פני החומה וניסה להירדם. לא הגבתי, ולא ניסיתי לחשוב על זה יותר מדי. שיערתי שוניל חווה הרבה בחייו הקודמים. נשענתי שוב על ברכיו ונרדמתי גם אני.
לאחר שהתעוררנו המשכנו בעלייתנו במדרגות. עליתי אפילו מהר יותר הפעם, רציתי להגיע כבר לגן עדן. פעם הייתי מדמיין כמה נחמד היה להיות שם עם אהובתי, אבל עבר כל כך הרבה זמן… תהיתי אם היא בכלל תזכור אותי. התחלתי בהדרגתיות לדמיין יותר ויותר כמה יהיה נחמד להיות בגן העדן עם וניל במקום כאן בגיהנום. אבל ככל שהמשכנו לעלות כך וניל נראה מודאג יותר.
האור עכשיו נצץ יותר מתמיד, היה נראה כאילו רק עוד כמה צעדים נשארו עד שנגיע לגן עדן. "וניל, אתה בטח יודע, כמה שנים אמורות לקחת בשביל לצאת מהגיהנום?" שאלתי מבטי שקוע בתוך הניצוץ הלבן של שער גן עדן שהיה עכשיו כל כך חזק. "לנשמה רגילה אמור לקחת יותר מ200 שנים לפחות" אמר במלמול. "וכמה שנים עברו מאז שהכרתי אותך?" שאלתי והסתובבתי אליו בחיוך. "כנראה גם יותר מ200 שנים…" "זה נכון אנחנו כבר נמצאים כאן כל כך הרבה זמן, כבר איבדתי את תחושת הזמן… אבל בקרוב זה עומד להיגמר" אמרתי בחיוך קטן. הוא חייך אלי בחזרה, תפס בידי ומשך אותי קדימה.
"בוא נמשיך!" אמר במרץ פתאום, ומשך אותי אתו. חיוך גדול התפשט על פני וכל מה שיכולתי להרגיש היה רעד לא פוסק של התרגשות.
ואז ראיתי את זה מול עיני…
המדרגה האחרונה ואחריה שער גבוה, עגול ולבן מתוכו יוצא הניצוץ הבוהק שרואים אפילו מתחתית הגיהנום.
זה היה שער גן עדן.
אני ווניל עדיין החזקנו ידיים, תפסתי את ידו השנייה בהתרגשות ופשוט הבטתי בו והוא הביט בי למספר שניות עם חיוך קטן על שפתיו. "בוא נקפוץ ביחד אל תוך גן עדן" אמרתי ולחצתי את ידיו אפילו חזק יותר. הוא הביט בי למספר שניות החיוך נעלם ופניו קפאו. הוא משך אותי בבת אחת לחיבוק ולחץ על עורפי.
"אני לא יכול להיכנס… זה להתראות" אמר בקול רועד.
"מה?"
"זה לא באמת גן עדן, זה גלגול נשמות… אבל אתה תהיה בסדר, אני מבטיח לך" אמר וקולו קצת שבור והוא בכה.
לא הצלחתי להבין את משמעות דבריו, אבל הבנתי באותו רגע שוניל רציני וכנראה באמת לא נתראה שוב. ובכיתי איתו.
הוא תפס את דפנות ראשי והביט בעיני למספר שניות. הוא התקדם מעט קדימה, נישק את מצחי, ליטף את שערי בעוד עיניו רטובות מדמעות.
"מעולם לא באמת הייתי בחיים, אני שמח שהכרתי אותך" אמר ודחף אותי אל תוך השער לגן עדן.