חלום ב1 אפריל
ב1 באפריל חלמתי חלום.
בחדר ריק וחשוך עמדתי מול מראה.
המראה הייתה ארוכה, כמעט פי שתיים מגודלי וצורתה עגולה. מסגרתה הייתה מוזהבת ומלאה בעיטורי זהב חדים ויפים.
ומול המראה המלכותית עמדתי אני.
הנערה הנמוכה, החיוורת חסרת המשקל ואין לה חזה כלל. זאתי בעלת השיער החום השומני והמנופח שקצותיו באורח פלא דווקא יבשות. כן! היא! בעלת העיניים והשפתיים הקטנות והרגילות, למרות שאפה ומצחה החליטו שיש מקום להימרח עליו בפני האליפסה שלה. וכך מבטי נטרף בתוך המראה. אולי אסתכל עמוק יותר? אחפש משהו בפנים האלה.
עוד צעד לעבר המראה, עוד צעד לעבר המראה, ולפני ששמתי לב נפלתי לתוכה.
אבל רגע, באמת נפלתי? לא הרגשתי כלום הרי. בטבע הלא הגיוני של חלום מצאתי את עצמי עומדת על חבל.
חבל דק ללא התחלה וללא סיום המתנוסס מעל תהום חשוכה ועמוקה.
והתחלתי לצעוד.
צעד אחר צעד, נשימה אחר נשימה. אני לא יודעת מה היה הדבר הזה… אבל רציתי למצוא אותו, ידעתי שאני חייבת למצוא אותו. אבל לפני שהצלחתי לקחת את הצעד השלישי נפלתי.
ב1 במאי ישבתי בכיתה ריקה.
הגעתי מוקדם מדי לבית הספר זה כבר עניין בשגרה כשיש רק אוטובוס אחד שמגיע כל שעה עגולה.
עיני בוהות במסך הטלפון שלי המונח בין שתי ידי. אצבעותיי נעות על פני המסך הלוך ושוב, מחפשות סגנון מסוים של שעשוע אבל בסופו של דבר רק הופכות ליותר שומניות.
והנה מישהו נכנס לכיתה, עיני עולות מביטות בסקרנות בתלמיד שמתיישב בשקט וכמוני הוא פותח מסך משלו ובוהה בטלפון וכך גם מבטי נופל בשעמום למסך שלי.
והנה נכנס מישהו נוסף, ואחריו עוד מישהו נוסף עד שבכיתתנו כבר הרעש מתחיל להתערבב עם הדיבורים הלא פוסקים של תלמידים רגילים. מספר תלונות על שיעורי הבית, על המבחן הקרוב, כמה ריכולים וביקורות על סדרות וסרטים.
ואני…? מבטי עדין שקוע במסך, אצבעותיי מזיעות וממשיכות לרטוט על פני המסך בעוד הן מחפשות אחר משהו חדש. למרות שהן יודעות, אין באמת אחר מה לחפש.
אחר כמה זמן לכיתה כבר הגיעו כל התלמידים ואיתם הרעש גבר.
ועדיין אני מרגישה כלואה בתוך דממה כבדה.
ב1 ביוני הבטתי על השמים וספרתי את הכוכבים.
חדרי קטן וצפוף בחפצים: מיטה, שולחן, שתי כיסאות, ארון, מספר מדפים וכמובן הרבה בגדים מפוזרים בכל פינה. קצת מעל מיטתי יש חלון קטן בצורת ריבוע ללא וילונות. למרות האוויר החנוק בחדר, ריח הזעה המסתורי והמחסור באור, מעולם לא היו לי תלונות על גודל החלון.
אבל בתוך ראשי תמיד חלמתי לגור מבית משלי עם חלון אחד ארוך וגדול, ממנו אוכל לראות את כל פני השמים ולספור כל כוכב וכוכב.
לספור את הכוכבים הוא הרגל מגיל קטן וקבוע שנהגתי לעשות בכל פעם שהרגשתי תסכול.
לשבת כך על הברכיים על פני המיטה ולהסתכל על השמים מחלוני הקטן. למרות שפעם בכל יום הייתי מביטה על השמיים עם מטרה אחרת, פעם הייתי סופרת את הכוכבים, פעם הייתי נותנת להם שמות, פעם הייתי מדמיינת אך הם באמת נראים מקרוב… והאם ניצוצם באמת כל כך חזק או שזו סתם אשליה מוזרה? ופעם הייתי מדמיינת בשבילם חיים שלמים מלאים בדרמות והרפתקאות.
אך גם מהרגלים מתבגרים וכבר הפסקתי לתת להם צורה אנושית כל כך, הרי כוכבים נמצאים בשמים רק בשביל להישבר על האדמה… ועדיין אני ממשיכה לספור אותם כל יום, כל פעם מחדש.
ב1 ביולי ניסיתי להתאבד.
חוף הים הוא במרחק של חצי שעה הליכה מביתנו ועדיין בשביל השלווה השקטה והרגועה של גלי הים רגלי קצת יתאמצו. אם הולכים קצת אחרי הטיילת ומטפסים על כמה סלעים אפשר להגיע לפיסת חוף קצרה וריקה מכל הרעש והאנשים. ושם התיישבתי על שפת הים בג'ינס ארוך וגופייה ירוקה בעוד שהגלים הקטנים נשברים על אצבעות רגלי. בהתחלה לא חשבתי על כלום ניסיתי רק להביט בגלים הנמתחים על פני החול, למצוא את השלווה ואת השקט שלהם השתוקקתי כל כך. אבל לא הצלחתי למצוא כלום.
אני מרגישה רע. רע כל כך. אבל אני לא יודעת למה.
מבטי עלה והסתכלתי הרחק אל תוך השמיים הכחולים חסרי העננים. כמה הייתי רוצה להיות חלק מהם, לא להרגיש דבר ופשוט להיות בלי הרבה סיבה. נעמדתי על רגלי והתחלתי לצעוד קדימה.
צעד אחר צעד אחר צעד עד שקו המים היה בגובה החזה שלי. אה, בגדי נרטבו… חשבתי לעצמי וגופי התחיל להרגיש כבד, כאילו שקע מתחת לעומס שלא יכול עוד לסבול. נשימותיי היו איטיות ומבטי שקע בתוך גלי הים שדחפו אותי קדימה ואחורה שוב ושוב. גופי ממשיך לכבוד ולשקוע, עצמתי את עיני, חיכיתי לגל הבא שיעלה מעל ראשי וישטוף את כל גופי בבת אחת. והנה הוא גל ראשון שחובט בפני לאחריו מגיע עוד גל ועוד גל.
עד שהרגשתי שתי כפות ידיים תופסות בזרועותיי ומרימות אותי למעלה. גופי קפץ בבהלה מהמגע המפתיע והסתובבתי במהירות. מולי הייתה נערה. כעשר שניות שתינו קפאנו בשתיקה ופשוט בחנו אחת את השנייה. היא הייתה בערך בגילי, שערה ג'ינג'י וקצת גלי, עיניה שחורות ולחייה נפוחות ועור גופה בהיר וחיוור. נשימותיה היו כבדות ומבטה היה קפוא מתדהמה, כל גופה רעד מהקור. היא מלמלה בשקט כמה מילים: "בואי נלך מכאן…" ותפסה את מפרק כף ידי בחוזקה ומשכה אותי בחזרה לכיוון החוף בעוד שגופה ממשיך לרעוד מקור.
לא הוכרתי לה תודה בהתחלה. הרגשתי מושפלת באותו רגע כל מה שהצלחתי לחשוב הוא למה היא הגיעה לכאן בכלל, למה היא נמצאת כאן ולמה היא נכנסה למים בשביל להוציא אותי? רק אם היא לא הייתה כאן… בכל מקרה כבר כנראה הייתי עולה וחוזרת בעצמי ולא היה אף צורך באדם שימשוך אותי בחזרה לחוף.
עכשיו הבחנתי שגם היא נכנסה לים כמוני לבושה בבגדים. שמלתה מלאת פרחים בצבעים שונים עכשיו היתה רטובה ונוטפת מים. נראה שציפתה ליום חמים בו תוכל קצת להירגע ולנשום אוויר ובסופו של דבר לא רק שנפלה על יום קודר ואפרורי לעונה, גם נאלצה להיכנס אל תוך הים הקפוא ולהוציא בכוח נערה שניסתה לטבוע.
הגענו לחוף וידה עדיין תופסת בחוזקה את מפרק כף ידי, שתינו היינו קפואות וגם גופי רעד עכשיו. לא הייתה מגבת אחת רק מחצלת שהונחה על ידי אותה נערה. היא התיישבה על המחצלת אך לא הפסיקה לאחוז במפרק כף ידי. פתאום משכה את ידי כדי שאתיישב לידה ואני מופתעת ובשקט פשוט התיישבתי, לא יודעת איך להתמודד עם המצב הזה.
שתינו ישבנו על המחצלת קרוב אחת לשנייה, שתינו רועדות מהקור ומסתכלות על גלי הים הנשברים על החוף ככה כחמש או אפילו 10 דקות עד שהיא דיברה ראשונה.
"הכל בסדר אתך?" קולה רך ושקט ומבטה התיישר אלי בדאגה. חיוכי עלה מעט ובשקט גיחכתי קצת מופתעת מהשאלה שלא ציפיתי אליה. "כן, אני בסדר" אמרתי קולי שקט אך בטוח בעצמו. היא סוף סוף עזבה את מפרק ידי והתחילה לשחק באצבעותיה בחוסר נעימות.
"אני יודעת שאת לא בסדר…" היא אמרה כמעט בלחישה קולה קצת חנוק אך מרוכז ומבטה שקוע בתנועות אצבעותיה העצבניות. שוב שתיקה.
"אולי נעשה עסקה?" היא אמרה הפעם בקול חזק יותר. "איזו עסקה?" שאלתי בסקרנות. "תספרי לי עלייך, תספרי לי הכל, כל מה שאת זוכרת מאז שנולדת… ובתמורה אני אספר לך הכל עלי, בלי אף שקר". הופתעתי לא הייתי בטוחה מה לענות לא רציתי לספר עלי ועל כל הקשיים שלי עם מישהי שפגשתי רק עכשיו, פשוט רציתי לברוח ולשכוח מהכל… אבל היא סקרנה אותי רציתי לדעת עליה יותר.
"או-אוקי" אמרתי קצת לא בטוחה בעצמי. חיוך עלה על שפתיה והיא הסתובבה בשביל לשבת מולי. "מעולה, אז תתחילי". נשימה ראשונה, נשימה שניה, נשימה שלישית והתחלתי. "אני בת יחידה, אבי מת כשהייתי בת שנתיים אז לא יצא לי להכיר אותו… אני רק יודעת שזה שבר את אמא שלי והיא נוטה להיות שקטה ולא להגיב הרבה…" נשכתי את שפתי בחוסר נעימות והמשכתי. "אני לא טיפוס חברתי, קשה לי לדבר עם אנשים, קשה לי לפנות אליהם ולמצוא משהו משותף בנינו, אני מרגישה פשוט לא קשורה. הייתה לי חברה אחת פעם שהייתי מדברת איתה על הכל אבל לפני שנה היא עזבה לאמריקה בגלל עבודה של אבא שלה. אחרי שהיא עזבה פשוט לא היה לי יותר עם מי לדבר, ולא צורה מסוימת לבטא את עצמי בפני מישהו אחר" סיימתי, ומבטי שהיה שקוע בגלים עלה בפעם הראשונה ונצלב במבטה.
"אני מבינה…" היא ענתה ומבטי ירד שוב לגלים קצת באכזבה לא יודעת למה. "אז מה אתך? מה הסיפור שלך?" "אממ הסיפור שלי… " היא מלמלה בחוסר נוחות, היא נראתה לא מוכנה פתאום. "אני פשוט שונה… מאז שנולדתי אני קצת שונה. המשפחה שלי בסדר, אולי המצב הכלכלי שלנו לפעמים קצת עגום אבל אנחנו משפחה תומכת ומאוד משפחתית. ועדיין לפעמים אני לא יכולה להרגיש בנוח איתם" אמרה בחיוך מבויש. "את יודעת להיות שונה… לפעמים זה קשה, אנשים מתרחקים ממך אבל בסופו של דבר אתה תכיר אנשים חדשים שיזדהו אתך" היא נאנחה קצת בעצב.
"אבל אני לא מבינה… באיזה אופן את מוזרה?" שאלתי בסקרנות כנה. היא חייכה לעצמה. "אני גם לא יודעת, זאת פשוט תחושה מסוימת… את מבינה? "
“כן נראלי הבנתי… " אבל לא באמת הבנתי. רק הרגשתי שעדיף לא לשאול הרבה יום יבוא ואבין.
ב1 באוגוסט פגשתי את אותה נערה שוב.
הייתי רוצה להגיד שזאת הייתה פגישה אקראית ולא מתוכננת שהגורל כיוון, אבל לאחר שבוע מהיום שבו נפגשנו הלכתי לאותה פינת חוף ים וקיוויתי שיום יבוא ואפגוש אותה שוב. אני לא בטוחה מאיפה הגיע אותו הדחף לראות אותה שוב, פשוט הרגשתי כאילו אין לי באמת דבר יותר טוב לעשות כרגע בחופשה הלא נגמרת הזאת.
ולאחר שלוש שבועות שבהן אני הלכתי כמעט כל יום לחוף הים… פגשתי אותה שוב. ישבתי על חוף הים והבטתי בגלים הנשברים על פני החוף. משהו בצורה שלהם תמיד משך אותי ויכולתי להסתכל עליהם שעות. למרות שאת רוב הזמן שחיכיתי על חוף הים ביליתי עם הטלפון שלי. זה היה עוד יום רגיל שבו ישבתי על פני חוף הים וקיוויתי לפגוש אותה שוב, אבל הפעם באמת יצא לי לפגוש אותה.
קריאה חזקה אך עדינה שצעקה "היי!" בהתלהבות רבה. הסתובבתי מיד והנה ראיתי אותה. שוב עם השיער הג'ינג'י הבוהק והפנים החיוורות אבל הפעם הן גם מחייכות. היא שוב לבשה שמלה ארוכה וצמודה רק הפעם ללא הפרחים רק צבע כחול ועל גבה תיק גב.
"זאת שוב את! איזה צירוף מקרים!" היא אמרה בחיוך בעוד שכל מה שהצלחתי לחשוב היה, כן… צירוף מקרים… אבל שמחתי לראות שהיא שמחה לראות אותי שוב. דאגתי שאולי הייתה מעדיפה להתרחק ממני באופן טבעי. "עכשיו שאני חושבת על זה, אנחנו אפילו לא החלפנו שמות!" היא אמרה בחיוך. "אה נכון, איך קוראים לך?" שאלתי, לכל מילה קצב איטי ויבש הנוצר ממבוכה. "אני לונה" היא ענתה. "ואת?"
"אני סול". עיניה נפתחו בתדהמה כששמעה את שמי. "זה ממש צירוף מקרים!" היא אמרה בהתלהבות. "מה צירוף מקרים?" שאלתי בחוסר הבנה. היא צחקקה קצת, "סול זה שמש ולונה זה ירח בלטינית" ענתה בחיוך גדול נרגש.
"באמת?" אמרתי בחיוך קטן. "כן! איך לא ידעת את זה?" היא אמרה בצחקוק. "ידעתי שלונה זה ירח אבל אף פעם לא ידעתי שסול זה שמש, ההורים שלי נתנו לי את השם הזה בגלל התו סול" הסברתי. "אה, אני מבינה, גם אצלי אין באמת קשר ללטין או ספרד. ההורים שלי פשוט אהבו את השם" אמרה והיה נראה כאילו ערערה לעצמה בעודה מסבירה.
"קצת עירוני, לא?" אמרתי בתהייה. "מה עירוני?" היא שאלה בחוסר הבנה. "את הירח עם השיער הג'ינג'י ואני השמש עם השיער השחום" עניתי בחיוך. "לא… אני לא חושבת, מתאים לך להיות שמש" אמרה בהחלטיות. " איך זה מתאים לי?" שאלתי בספק. "אמ, אני לא בטוחה, זה פשוט מתאים לך" ענתה בחיוך, וקולה הדהד בתוך ראשי לכמה שניות.
"בכל מקרה…" אמרה וקטעה את מחשבותיי. "הבאתי עוגה!" אמרה בחיוך גדול והוציאה קופסא מלבנית מפלסטיק מתוך תיק הגב שלה. "תרצי חתיכה?" אמרה ותוך כדי פתחה את הקופסא וחשפה עוגת שוקולד קטנה. "אני אשמח" אמרתי בהסכמה קצת שמחה מהאפשרות לחלוק עוגה עם מישהו.
ב1 ספטמבר שנת הלימודים החדשה כבר לא נראתה כל כך מפחידה.
טוב אולי היא כן… אבל פחות משנים קודמות.
ולמה? ובכן, הפעם ידעתי, יש מישהו שאני יכולה להישען עליו כשכואב לי. יש מישהו שאכפת לו ממני. יש מישהו ששומר עלי גם כשהוא רחוק. לונה.
כן עבר רק חודש אבל בחודש היחיד הזה יצא לנו להכיר הרבה יותר אחת את השנייה. דבר ראשון היא שלחה לי הודעת אסמס דרך הטלפון והתחלנו להתכתב באופן קבוע. דיבורים מטופשים על סרטים, קשיים בלימודים ודברים נוספים שאין להם באמת הרבה חשיבות. אבל שמחתי, פתאום הרגשתי סוג של ביטחון מיוחד ליד מישהו אחר.
יצא לנו להיפגש מספר פעמים. רוב הפעמים היו באותו חוף. לפעמים גם היינו שוחות בתוכו אבל רוב הזמן פשוט ישבנו על שפת הים, טבלנו את אצבעותינו בים ודיברנו. אפילו יצא לי לבוא אל הבית שלה. ביתה קטן אך יש בו משהו חמים והוא נוטה להיות מאוד מאורגן למרות כל החפצים הדחוסים שבו. ללונה יש 2 אחים, אחות גדולה ואח גדול. האח קצת קריר אלי אבל אחותה תמיד כל כך נחמדה וחברותית כלפי.
והפגישות? בהתחלה הייתי שקטה היה לי קשה להיפתח בפניה אבל לאחר כמה זמן מצאתי משהו שונה בתוכי. גם בתוכי יש רעש מסוים שלא ידעתי עליו לפני. רעש שרוצה צומת לב, רעש חברותי עם הרבה ביטחון. אבל בכל פעם שאני עוזבת את לונה הרעש נעלם ממני. ושוב אני מרגישה סוג של כלוב של דממה שסוגר עלי.
אז התחלתי להרגיש פחד.
מישהו פתאום נהיה חלק ממך…
מישהו פתאום הוא כל דרך הביטוי שלך…
מה יקרה אם יום יבוא והיא פשוט תעלם…
ב1 באוקטובר אני ולונה שכבנו על פני חוף הים והסתכלנו על הכוכבים.
שכבנו על פני החול החשוף והקר בעוד הגלים נשברים על אצבעות רגלינו ולפעמים אף מתקדמים לקרסולנו. שכבנו קרוב, וקצות אצבעותינו נוגעות אחת בשנייה. שתינו מביטות אל תוך השמים.
פתאום נזכרתי, מזמן לא ספרתי את הכוכבים כמו שתמיד הייתי עושה. חייכתי לעצמי חיוך קטן והתחלתי לספור, הלילה היו יותר כוכבים מהרגיל. אך קולה של לונה פתאום קטע את ספירתי, "אני וסבתא שלי היינו מאוד קרובות…" היא התחילה לספר. עצרתי את ספירתי וכל צומת ליבי הייתה מופנית לקולה של לונה. "כמה ימים לפני שהיא מתה היא סיפרה לי סיפור ואמרה שהוא חשוב ואסור לי לשכוח אותו" אמרה קצת מובכת פתאום. היא התהפכה ונשכבה על הבטן והמשיכה, "היא סיפרה שכל בני האדם מחולקים ליסוד האש ויסוד המים. היא אמרה שיסוד האש נוטה קצת להיות רועש יותר, מולהב בקלות, אנרגטי ואגרסיבי בעוד שיסוד המים נוטה יותר לשקט, נדיבות והתבודדות. הנשמה התאומה שלך יכולה להיות רק מהיסוד הנגדי לך, אם אדם מיסוד האש ימות מטביעה ונשמתו התאומה מיסוד המים תמות משריפה… שתי נשמותיהם יהפכו לכוכבים בשמים וימשיכו חיי נצח ככוכבים." היא סיימה את סיפורה והרימה את מבטה לעברי, מבטינו נצלבו שוב.
חייכתי מיד, "אני לא רוצה להיות רעה, אבל זה אחד מהסיפורים הפחות מקוריים שיצא לי לשמוע" אמרתי בצחקוק. "וואו, ככה את מאשימה את סבתי המתה בחוסר יצירתיות?" אמרה בציניות בחיוך קטן, ואז עצרה רגע לחשוב. "טוב, אממ, את יודעת זה באמת לא סיפור כל כך יצירתי… אבל סבתא שלי סיפרה אותו בכל כך הרבה רצינות! היא אפילו חזרה עליו כמה פעמים למקרה שלא שמעתי" אמרה והצטרפה לצחוק שלי.
ב1 בנובמבר אני ולונה הלכנו לראות סרט בקולנוע.
מעולם לא יצא לי לראות סרט בקולנוע לפני. למרות שאהבתי לצפות בסרטים, לא היה לי פשוט עם מי ללכת לקולנוע… אמי לא אוהבת את הרעיון הכללי של סרטים, ישיבה מול מסך במשך שעתיים ולנסות להתרכז בפרטי העלילה. נראה שזה פשוט קשה לה ויש לה העדפה לקריאת ספרים. חוץ ממנה הייתה את החברה הקודמת שלי שעזבה את הארץ, מצבה הכלכלי היה די גרוע לכן הוריה אף פעם לא יכלו להרשות לה בזבוז כסף על צפייה בסרטים בבית קולנוע.
כשיצא לי להעלות את זה בפני לונה, היא הייתה מודהמת והחליטה שלמחרת נלך לצפות יחד בסרט. אז אי אפשר להאשים אותי, אני מתרגשת, בפעם הראשונה אוכל גם ללכת לסרט קולנוע. משום שלא ממש הבנתי איך בתי קולנוע עובדים ואיך בודקים שעות של סרטים, נתתי ללונה לבדוק את כל הפרטים ולהחליט על הסרט.
הלכנו יחד לבית קולנוע הקרוב, הוא היה בתוך הקניון. לונה סיפרה לי בהתרגשות כמה הסרט נראה לה מבטיח, ושאני לא אתאכזב בעוד שעלינו במדרגות הנעות לעבר הקומה העליונה. קנינו כרטיסים והמשכנו לדוכן המזון והמשקאות. אני קניתי רק פופקורן קטן בעוד לונה קנתה פופקורן גדול וכוס קולה גדולה ועל פניה חיוך רחב מלא בסיפוק ותאבון. האולם היה קטן ושומם, היינו הצופות היחידות לסרט זה.
"זה מאוד מפתיע! זה די נדיר להיות הצופות היחידות בסרט!" לונה הוסיפה בהתרגשות. הכיסאות היו מאוד נוחים והמסך ארוך וגבוה. והנה התחילו הפרסומות, חמש דקות מלאות בתכנים לא קשורים למוצר שניסו לשווקו בקומדיה רדודה. הפרסומות הפסיקו, "עכשיו מתחיל הסרט?" שאלתי את לונה בהתרגשות. היא קצת גיחכה וענתה "לא, עכשיו יש טריילרים" אמרה וטפחה על ראשי בצחוק חלש. גם החמש דקות של הטריילרים נגמרו.
והנה סוף סוף התחיל הסרט. בהתחלה התרגשותי הייתה כל כך גבוה, אכלתי הרבה פופקורן בבת אחת. בסופו של דבר נאלצתי שוב ושוב לחפש את בקבוק המים מתחת לרגלי לאחר שהרגשתי יבשות מהטעם המלוח של הפופקורן.
אל אז התלהבותי נפלה. פתאום הבנתי שכן הייתי צריכה לבדוק את פרטי הסרט המלאים ולא לתת ללונה לטפל בהכל… לאחר חצי שעה של צפייה בסרט גיליתי שזהו לא סתם סרט מסתורין רגיל… זה היה סרט אימה. אני ולונה צופות בסרט אימה באולם ריק חסר אנשים.
"לונה!" פניתי אליה בעצבנות ונדנדתי את כתפה. "ששש, תני לי להתרכז" אמרה והמשיכה לדחוף עוד כמות של פופקורן לתוך פיה. "לא אמרת לי שזה סרט אימה!" אמרתי בכעס. "מה? את מפחדת?" היא אמרה בהפתעה ופתאום חיוך גדול עלה על שפתיה. "אם את מפחדת, אני יכולה פשוט לחבק אותך!" אמרה ועטפה את ראשי והצמידה אותי לגופה בכוח. "אאא, כל כך גסה!" אמרתי וניסיתי להימלט מידיה שלחצו את עורפי. "היי, אני לא גסה" אמרה ונאנחה, היא שחררה אותי והמשכנו להתרכז בסרט.
הסרט אכן היה אימה ומאוד אלים. לא באופן קיצוני ועדיין לא היה מסוג הסרטים שאצפה בהם. אבל לקראת סוף הסרט באמצע כל קטעי האימה המוגזמים, שמתי לב פתאום ידי על ידית המושב ועל גב ידי לוחצת כף ידה של לונה ומחזיקה אותה. ולרגע אבדתי כל ריכוז בסרט ורק חשבתי על כמה תחושה הזאת חמימה ונעימה.
ב1 בדצמבר ראיתי את לונה בוכה.
זה היה צירוף מקרים פשוט. בשעה 2 בבוקר לא הצלחתי להירדם. החלפתי מפיג'מה לבגדים רגילים והחלטתי לעשות טיול קצר בחוץ בכדי להרגיע את רוחי. זאת הייתה תקופת המבחנים ולא הצלחתי להעלות את רמתי הלימודית, דווקא נפלתי קצת. תמיד נזכרתי רק בשנייה האחרונה להתכונן למבחן או להכין שיעורי בית מה שהכניס אותי לבעיה ונפילה בלימודים.
לא הצלחתי להתרכז בזמן האחרון הרגשתי שמחה שתמיד משולבת עם לחץ מסוים. סוף סוף יש לי חברה טובה שאוכל לסמוך ולהישען אליה ושמחתי… אבל המציאות עדיין כאן.
אין לי באמת עוד חברים חוץ ממנה. אין לי עדיין עם מי לדבר בבית ספר.
הכל לא באמת עדיין בסדר.
אבל דווקא ברגע הזה ששקעתי במחשבותיי, ראיתי את לונה. היא ישבה על אחת הנדנדות בפארק ופשוט בהתה באדמה. רק לאחר כמה זמן שמתי לב שהיא בוכה. מעיניה ירדו שטף דמעות למרות שלא הוציאה אף צליל בכי.
והמשכתי לבהות בה, לא התקרבתי אליה ולא עשיתי כלום. רק בהיתי.
כי האמת שלא רציתי לדעת. לא רציתי לדעת שקשה לה. אני לא יודעת למה. אולי כי בשבילי היא דמות כל כך חזקה ולא רציתי לקבל שהיא בדיוק כמוני. או שפשוט לא רציתי להאמין שגם לה קשה.
המשכתי לבהות בה בערך לחצי שעה אבל לא הצלחתי להתקרב וגם לא הצלחתי להתרחק. למרות שידעתי שבאמת רציתי לשאול מה קרה ולמה היא בוכה. אבל בסופו של דבר היא כבר הלכה לפני שהספקתי לעשות דבר.
וחשבתי לעצמי אני אהיה חייבת לשאול אותה מה קרה לה.
אולי מחר אולי מחרתיים…
אבל בסופו של דבר פשוט שכחתי מזה.
ב1 בינואר ישנתי אצל לונה.
השעה הייתה מאוחרת ולונה הציעה שבמקום שאחזור הביתה פשוט אשאר לישון אצלה, ואני הסכמתי. סיימנו להתארגן לשינה ונשכבתי על המיטה. מיטתה של לונה לא הייתה מיטה זוגית אך גם הייתה רחבה יותר ממיטה לאדם אחד ויכלו להיכנס בה שני אנשים. אבל נאלצנו להצטופף. היא כיבתה את האור ונשכבה לצידי על המיטה. היה קר ושתינו התעטפנו באותה הסמיכה.
לאחר כמה זמן נרדמתי, אבל התעוררתי שוב לאחר שעתיים מצמאה. רציתי לקום מהמיטה ולחפש את בקבוק המים בתוך תיקי. אך כשניסיתי לקום גיליתי את ידה של לונה עוטפת וחוסמת אותי. חיוך קטן עלה על שפתי הזזתי את ידה בעדינות ובשקט קמתי וחיפשתי בתוך תיקי את בקבוק המים שהכנסתי.
שתיתי קצת ולאחר מכן חזרתי למיטה לצידה של לונה. מיד הרגשתי שוב את ידה של לונה עוטפת אותי..וכך נרדמתי בידיה.
ב1 בפברואר לונה נישקה אותי.
כמו אותה תמונה ישנה ישבנו על פני חוף הים, השעה הייתה 11 בלילה, ישבנו קרוב אחת לשנייה וידינו היו משולבות. ושוב פעם נזכרתי, על אותו הרגל ישן שכבר שכחתי ממנו, ספירת הכוכבים בשמי הלילה. התחלתי שוב לספור, הלילה לא היו הרבה כוכבים רק מספרים בודדים לכן מלאכתי אמורה להיות קצרה.
אך פעם נוספת ספירתי נקטעה. אצבעותיה של לונה תפסו בעדינות וברכות את סנטרי והפנתה אותו לכיוונה. לכמה שניות רק הסתכלנו אחת על השנייה, היא בחנה וסקרה את כל פני ואני בחוסר הבנה פשוט הבטתי בה. ופתאום הצמידה במהירות את שפתיה לשפתי.
זאת הייתה נשיקה קטנה, עדינה וחמימה. עיניה של לונה היו עצומות אך לפני שהספקתי לעצום גם את שלי, לונה התרחקה ממני ונעמדה.
"אני אחכה לך כאן מחר באותה שעה… תגיעי רק אם את רוצה להגיע" אמרה בשקט הסתובבה במהירות והלכה בצעדים מהירים וגדולים.
נשארתי יושבת לבד על חוף הים ותהיתי… מה אני אמורה לעשות?
ב1 במרץ הקאתי על פני חוף הים.
שאריות מתחושת הצרב שהתבשלה בבטני במשך החודש הזה שוב יצאה החוצה. זאת הייתה הפעם החמישית שכבר הקאתי. והדמעות שורפות, ועיני אדומות וזה עדיין לא מספיק ואני מגרדת אותן בגסות פעם נוספת ועכשיו הן יותר שורפות… יותר כואבות…
לונה מתה.
כך המציאות עובדת. אי אפשר להתכונן למוות… ועדיין זה לא היה מקרה של צירוף מקרים יבש.
היה ללונה סימני מכות על פני הגוף, אני ראיתי חלק מהן בעצמי. אפילו התעלמתי מהן בעצמי, מאמינה שהכל יעבור ויהיה טוב יותר… כי יש לנו עכשיו אחת את השנייה. אבל אלו לא היו הסימנים היחידים שהיו לה… בדיקה פשוטה בגופתה מצאה מלא חבלות ארוכות ועמוקות באזור בטנה ובעגנה.
איך כל כך הרבה חבלות ופציעות כאלה הגיעו לגופה?
התקשורת הייתה זאת זאת שחשפה הכל.
לונה עברה התעללות על ידי תלמידים מכיתתה ועל ידי תלמידים משכבתה. ולמה? גם את זה התקשורת הצליחה לחשוף. פעם היו לה חברות, חברות מאוד טובות שהן סיפרו אחת לשנייה הכל. ופעם החליטה לצאת בפניהן מהארון.
אבל הן בתגובה התרחקו ממנה וסיפרו זאת לתלמידים נוספים. וכך השמועה התגלגלה לה בכל מסדרונות בית ספר. וכך בהדרגה לונה התחילה להפוך לקורבן למטרות השפלה והוצאת זעם שלא היה קשור אליה.
אבל היא יודעת לקבל את הכאב. היא יודעת להחליש אותו בתוך גופה לא משנה כמה הוא חזק. וכך היא המשיכה לשתוק ולסבול בשקט.
ובלילה של ה2 בפברואר, היא חיכתה לי בחוף הים. היא חיכתה וחיכתה, אבל לא הגעתי.
פחדתי אני לא יודעת ממה, אני פחדתי ולא הגעתי באותו הלילה. אבל באותה שעה המאוחרת של הלילה הגיעו אנשים אחרים במקומי. אותם חבורת נערים ונערות שהציקו ללונה בבית ספר. אבל הפעם הם היו שיכורים.
בחוסר מודעות הם תפסו אותה והטביעו אותה בחוף הים שלנו.
ורק למחרת נמצאה גופתה שוכבת על חוף הים ומתנדנדת הלוך ושוב עם הגלים.
ומה אני אמורה לעשות עכשיו? אני לא יכולה לנקום. אותם נערים כבר נמצאים בתהליכי בית משפט.
אני לא יכולה לעשות כלום חוץ מלהתחרט.
למה לא הגעתי באותו לילה?
למה לא שאלתי יותר עליה?
למה השארתי אותה בוכה באותו לילה בפארק?
למה נתתי לה למות?
וכך כל יום אני הולכת לאותו חוף ים ומקיאה קצת, כדי להוציא את כל הרעל והפסולת שנותרו בגופי.
ב1 באפריל חלמתי חלום.
בחדר ריק וחשוך עמדתי מול מראה.
המראה הייתה ארוכה, כמעט פי שתיים מגודלי וצורתה עגולה. מסגרתה הייתה מוזהבת ומלאה בעיטורי זהב חדים ויפים.
ומול המראה עמדה נערה יפיפייה. גבוה, לא רזה מדי ומלאה במקומות המתאימים. שערה בצבע ג'ינג'י מבריק והוא גולש על כתפיה וצורתו טיפה גלית. פניה עגולות ועורה חלק ונקי, לחייה נפוחות ועיניה גדולות בצבע ירוק בולט. עורה לבן ומעט חיוור.
והיא מחייכת.
והיא מושיטה לי את ידה.
ואני רוצה לתפוס אותה. אני רוצה להוציא אותה מהמראה… ופשוט להחזיר אותה למציאות.
עוד צעד לעבר המראה ועוד צעד לעבר המראה, ולפני ששמתי לב נפלתי לתוכה.
אבל רגע, באמת נפלתי? לא הרגשתי כלום הרי. בטבע הלא הגיוני של חלום מצאתי את עצמי עומדת על חבל.
חבל דק ללא התחלה וללא סיום המתנוסס מעל תהום חשוכה ועמוקה.
ומולי היא הייתה. הולכת על אותו חבל לכיוון הנגדי לי.
צעד אחר צעד, נשימה אחר נשימה. היא לא יודעת מה הדבר הזה… אבל היא רוצה למצוא אותו, היא ידעה שהיא חייבת למצוא אותו. אבל לפני שהיא הצליחה לקחת את הצעד השלישי היא נפלה.
אבל לפני שהספיקה ליפול תפסתי את ידה. מבטנו נצלבו, גופי רעד ודמעות התחילו לטשטש את עיני. זה לא באמת אפשרי למצוא איזון על חבל דק… גם לא בתוך חלום.
איבדתי את שיווי משקלי ונפלתי לכיוונה. היא תפסה את גופי ועטפה אותי עם ידיה החמות, לוחשת באוזני שהכל עכשיו יהיה בסדר. אבל אין הרבה למה לצפות, אנחנו נופלות אל תוך תהום חשוכה ועמוקה. עצמתי את עיני ופשוט חיכיתי.
ופתאום הרגשתי איך גוש של מים עוטף אותי ועוזב. כאילו נפלתי אל תוך בריכה ויצאתי ממנה במהירות לא טבעית. פתחתי את עיני. לונה הייתה רטובה כמוני והיא חייכה אלי. מתחתינו היה הים הכחול והצלול שהיינו רגילות אליו. מעלינו היו שמים כחולים בעלי עננים לבנים… אבל אנחנו המשכנו ליפול.
אנחנו נופלות אל תוך השמים.
התעוררתי, קמת ממיטתי. לא החלפתי בגדים ולא שמתי נעליים פשוט יצאתי ככה החוצה והתחלתי לשוטט בחוץ ללא הכרה. לא ידעתי לאן אני הולכת, פשוט הלכתי. כל הזמן מעדתי והתנגשתי בחפצים. וכך הלכתי, גופי מעט רועד ודמעות שטפו את עיני.
הרמתי את מבטי ועצרתי. אני בחוף הים פעם נוספת. ורחוק על פני החול יש צבע אדום צהבהב חזק. זהו הצבע הלוהט של שרפה. מסביב לשרפה רוקדים ושרים להם נערים.
ליבי פעם בחוזק, לא הצלחתי להסיר את עיני מהאש הרוקדת לצליל פעימותיי. ובראשי חזרו להן המילים של לונה ששמעתי לפני זמן רב:
אם אדם מיסוד האש ימות מטביעה ונשמתו התאומה מיסוד המים תמות משריפה… שתי נשמותיהן יהפכו לכוכבים בשמים וימשיכו חיי נצח ככוכבים.
וזה מהדהד ומהדהד ללא הפסקה והדמעות ממשיכות ולוחצות על עיני.
התחלתי לרוץ לעבר השרפה.
רצתי כאילו חיי תלויים בזה וזאתי הזדמנותי האחרונה.
רצתי, עברתי על פני הנערים המופתעים.
רצתי, וקפצתי אל תוך האש החמימה והשורפת.
ועכשיו הנערים צועקים.
ועכשיו גם אני צועקת.
הרי כמה פאתטי זה לחשוב שנשמה תתעלה על פני כוח המשיכה.
.