שלושה ימים. אני לא מרגיש דבר, חוץ מאת הגוף שלי נוגע באויר. אני שוחה באויר, אויר שקוף וחם ומלא באשליות. מיה מישירה אליי מבט שאומר כל כך הרבה, אבל אני רק בולע את רוקי ושותק. העיניים שלה מאדימות, אני חש בגוף שלי מתחמם עוד יותר והעיניים שלה נמסות. הגוף שלה מתחיל להתמוסס, האויר לוקח אותה, הוא סוחף את הגוף שלה, שמתפורר לאט לאט. קול קורא בשמי, אני מנסה להתעלם ממנו, מנסה לשכוח. הקול הצרוד קורא, "אית'ן, אית'ן," ואני מאבד את הנשימה לשנייה. צל ארוך עוקב אחריי כשאני פוסע במסדרון הבהיר, אני מביט אל עבר הצל – נוגע בו. הוא מתפורר בידיי כמו עפר, אז אני תופס בחזה שלו, בלבו, והלב שלו נופל לאצבעותיי ומתפרק כמו פיסת פחם. אני לא מבין כיצד דבר כזה עשוי לקרות, אז אני משפיל את מבטי. בידיי נח לב מתפורר, לב שהיה שייך פעם למישהו. "אית'ן," הקול קורא שנית. אור בהיר פוגע בי, העיניים שלי מתחילות לשרוף. ואז אני מתעורר מחלום הבלהות הזה.
כשאני קם, אני מרגיש בקור חודר לעצמותיי ובכאב חד מתפשט לכל איבריי. הרצפה קרה. אני מחפש מקור חימום, שמיכה, כרית, אבל אין דבר בסביבה. לאט לאט העיניים שלי מסתגלות לאור המנורות הזולות, שמכאיבות לי בעיניים. מצד אחד אני חש כאילו ישנתי הרבה – ומצד שני כאילו לא ישנתי כלל. התחושה דומה להתעוררות לאחר שנת צהריים רעה. בחילה משתלטת עליי ואני מרגיש את הצורך להקיא עולה בי, אבל אני לא בטוח שיש לי את מה. הגרון שלי דואב, אני תופס בו, ולמרות דאגתי הרבה הוא לא מתפורר. זה רק חלום, אני מזכיר לעצמי, רק חלום.
כשאני מתעשת מעט אני מביט סביבי, לידי מספר בחורים ובחורות שוכבים על הרצפה הקרה, עוצמים את עיניהם כאילו הם במקום אחר. אני נאנח, הם ישנים עמוק. אני לא רוצה להישאר במקום הזר הזה לבדי, גם אם אני לא מזהה אף אחד מן המתלווים אליי. אני חש בתזוזה קלה של הרצפה ולהפתעתי כשאני נרתע אני חש ברגליים שלי מתרוממות מעל פני הקרקע. אני צף באויר, הופך אותו לשלי. התחושה נעימה, כמעט גורמת לי לצהול, אבל לחרדתי דומה מדי לזו שבחלומי האחרון.
הרגליים שלי נופלות על הקרקע כשאני מביט מעבר לחלון. מלפניי משתרע נוף כהה, בו נעוצים מספר אובייקטים נוצצים – כוכבים. אני מבין שאני מביט מתוך החלל עצמו ואני יכול לראות את הכוכבים מסביבי כאילו אני נמצא מספר מטרים מהם. אני לא מוכן בשום פנים ואופן לעכל זאת, את שהאינסופיות והבוהק שמסביבי הינם תוצרים של מקום זר מחוץ לכדור הארץ.
אני ממצמץ ולא נכנע לדחף לצבוט את עצמי, אבל ברור לי שאני לא חולם. המרבד שמול עיניי מתגלה לי כאינספור כוכבים נוצצים וחשכה תהומית שמקורה רק בחלל העמוק. אני מתחיל לזמזם שיר ישן של סינטרה, מנסה לשכוח את שסביבי.
אני שומע רחש מאחורי, ומביט באחת מהבחורות מתעוררת אט אט. אני עוצר את הדחף לגשת אליה, מנסה להיזכר מה אני עושה במקום שכזה. יש לה עיניים כחולות גדולות ושיער קצר ומסודר, כמו של כוכבת קולנוע. הפנים שלה חלקים ואני משתדל להתרכז בזיכרונות האבודים שלי מאשר בה, אבל המוח שלי לא מאפשר לי לעשות כן.
היא לובשת חולצה שחורה קרועה וג'ינס משופשף, שנראה שלא נוח לישון איתו. לראשונה אני משפיל את מבטי אל בגדיי, חולצה ענקית עם דמויות צהבהבות ומכנסיים קצרים. מתחיל להיות לי קר, אז אני מוצא את עצמי בוהה אל חלק בגוף החללית, מלא בבגדים חמים וארוכים. אני יכול להישבע ביקר לי שהמתלה הזה לא היה שם בפעם האחרונה שהסתכלתי לשם.
הבחורה מסתכלת אליי בתמיהה, עצמות הלחיים שלה נוקשות והעיניים הכחולות שלה מאפירות. נראה שהיא חיוורת, מה שלא מפתיע, כשאני מבחין שהיא מביטה אל החוץ הגדול. "מיה, אני חושבת," היא מציגה את עצמה, "איך הגעתי לכאן?"
"קודם תגידי לי איך הגעתי לכאן בעצמי." התקוות הזעירות שנראה שבנתה מתפרקות להן בצליל מתכתי. אני מצליח לשמוע אותו, אולי כי גם בתוכי הוא מהדהד. שברירי תקווה קטנים ששחו בי טובעים לאט לאט. היא לא יודעת כלום, וכך כנראה שגם השאר. אני נזכר שלא אמרתי לה את שמי בחזרה. אני קורא לאינסטינקט שלי, אבל הוא מבושש לבוא. "אית'ן," אני פולט, בעודי נזכר בחלום הבלהות שלי. השם מתנגן על שפתיי, כמו מנגינה ישנה. אנחנו מביטים אחד בשנייה, אך המילים לא יוצאות.
צלילים נוספים נשמעים מרחבי החדר, אני מבחין בשני הנערים הנוספים מתעוררים. אחד מהם כבר עומד, תוקע בי מבט תוהה, אולי קצת לחוץ או עצבני. אני לא ממש נותן לזה מקום, כי אני מרגיש קצת יותר טוב מבפנים. הנשימה שלי מתארכת וכבר לא חזקה כמו מקודם. אתה לא לבד, אני מזכיר לעצמי, יש פה עוד אנשים. רק נשארה אחת שעדיין לא קמה מהרצפה. זה לא נוח, יהיו לה כאבים נוראיים. אני מחליט להעיר אותה בעצמי, אולי כדי להיות פחות לבד. אני יודע שאני מכיר אותה. אני מרגיש את זה מבפנים.
אני נוגע בעור שלה, הוא קר. קר מדי. אני מטלטל את גופה אבל היא עדיין לא פוקחת את עיניה. ברגע זה הלב שלי מדלג על פעימה, ואני יודע את הסיבה לכך שהיא לא מתעוררת. אני לא מוכן לקבל את זה, זה לא סימן טוב. ואולי לא הכרתי אותה במיוחד, ואולי כן, אבל היא עדיין… לא מתעוררת.
"אית'ן," מיה אומרת את שמי, או לפחות את מה שאני מסיק שהוא שמי. זהו שם חדש ונושן בו זמנית. "מה קורה פה?" היא מביטה בי בבהלה. העיניים שלה מושפלות אל הנערה המתולתלת שנראית בת גילה. "למה היא לא מתעוררת?"
אני שותק. כל הנוכחים בחדר משתתקים גם כן, לא מוכנים להכיר בסימן שנשלח לנו. רעד עובר בגופי.
"בואו נזוז מכאן," אני מפנה את מילותיי אל החבורה הרועדת, גם מקור המעבורת וגם מהפחד המתגבש בתוך כולם. אף אחד לא מתנגד, ואנחנו פונים למסדרון ארוך. אין לנו חפצים, מלבד מתלה הבגדים שהופיע יש מאין – אז אנחנו לוקחים את כל הבגדים שם. אנחנו לא יודעים עם מה נצטרך להתמודד, ואני לא בטוח שאנחנו גם רוצים לדעת.
אני מתגעגע הביתה, אבל אני אפילו לא יודע מהו הבית שלי. כל שאני יודע זה שאני נמצא במעבורת נטושה, עם בחורה מתה ואת שמי – שאני אפילו לא בטוח בו. זה לא יכול להיות טוב, אני יודע, אבל אני משתדל להדחיק כמה שיותר, כמו שאני מאמין שהשאר עושים.
אנחנו שותקים במהלך ההליכה, כולם מנסים לעכל. זה לא יקרה, זה לא משהו שאפשר לעכל. אני ממשיך לזמזם שירים של סינטרה, ומיה מצטרפת אליי. העיניים שלי עוברות על גופה ועל העיניים הכחולות-אפורות שלה. אני יודע שאני מכיר אותה מפעם ומרגיש את הדם בורידים שלי מפעפע בתגובה לידיעה, אבל אני לא אומר דבר. אני תוהה אם היא מרגישה זאת גם כן.
המסדרונות ריקים וארוכים, צחורים כמו שאר בטנה של המעבורת, לפחות בחלק שיצא לי להבחין בו. אני לא רוצה להמשיך, הרגליים שלי מקורקעות לרצפה. מיה מחזיקה בידי, השיער הקצר שלה טופח לה על הכתפיים בכל צעד שהיא לוקחת. היא נראית מודאגת.
"אני לא מאמינה," היא עוצרת באמצע המסדרון. הנשימה שלה קטועה והיא מתנשפת חזק. אני מחזיק אותה, מיישר את עיניי מול עיניה. העיניים שלה מתחילות להיפתח כמו סכר מים מלוחים. הדמעות זולגות בכל כוחן על לחייה. לפתע היא נראית רגועה, שקטה, שולחת אליי מבט לא מבין.
"מה ראית?" אני שואל אותה, אבל היא רק מזיזה את ראשה ומכווצת את גבותיה בחוסר הבנה.
"על מה אתה מדבר?" היא צוחקת.
אני משיר את מבטי אל שאר הנערים, שרק מושכים בכתפיהם. "לא הצגתי את עצמי רשמית," אחד מהם נזכר לומר. יש לו שיער מתולתל וחולי. עיניו ירוקות כאבן אזמרגד, אני מחייך למשמע הקלישאה שבמחשבה הזו. "אני פלויד."
הבחור שלידו מציג את עצמו גם כן, בשם אנדרו. הוא גבוה ושרירי והשיער שלו כהה במיוחד. מיה ואני מציגים את עצמנו גם כן, רק אז אני מבחין שלצווארה כרוך צ'וקר עשוי עור. באמת כוכבת רוק, אני חושב לעצמי. החיוך שלי נמחק כשאני נזכר בגופה שזרוקה בחדר השני.
"מה אתם חושבים שקרה לה?" פלויד זורק לאויר את השאלה שמטרידה את כולם.
"חנק." מיה עונה מיד.
"איך את יודעת?" אנדרו מסתקרן.
"הפנים שלה כחלחלים ורואים לפי הקווים בצווארה שמשהו היה כרוך לה סביב הצוואר, כנראה מה שהרג אותה." אני מרים גבה, והיא שמה לב לכך. "קראתי הרבה ספרי בלשים," היא אומרת.
אנחנו ממשיכים ללכת, עד שאנחנו מגיעים לדלת אדומה באמצע המסדרון. אנחנו עוצרים בה ואני מריח ריח חמים ומוכר מאחוריה. אני פותח את הדלת ועוקב אחר הריח המתוק. אני מבחין בשולחן, עליו צצים ארבעה המבורגרים אמריקאיים, נוטפים רטבים ומלאים בירקות. אני נוגע באחד מהם, הוא עדיין טרי יחסית. אני מפנה את מבטי להמבורגרים ואז לשאר החבורה, "מי שהכין אותם כנראה עדיין כאן."
האווירה בחדר מעכירה. בדיוק באותה ההזדמנות פלויד נזכר שהוא רעב ומרים בידו את אחד מההמבורגרים. "אל תיגע בזה, משוגע!" אנדרו מפיל את ההמבורגר מידו של פלויד. "אתה לא יודע מה יש בזה. וכבר יש לנו גופה אחת, אנחנו לא רוצים שנייה."
"אם מישהו היה רוצה להרוג ארבעה אנשים כנראה הוא היה עושה את זה כשהם היו ישנים," פלויד רוטן. הוא ניגש להמבורגר השני ונוגס בו. מיד הפנים שלו החלו להתעוות. אנדרו מחוויר, אך פניו מאדימים כשפלויד מתחיל לצחוק.
"ביג דיל," הוא אומר. "זה רק המבורגר."
אנחנו מתחילים לדבר על הזיכרונות הלא-קיימים שלנו, אבל ברגע שפלויד משתתק כולנו משתתקים באחת. נשמעים קולות צעדים במסדרון, צחוק מעומעם… אז אני מוציא את ראשי מהדלת ובין רגע כל הרעש נעלם. אני מכווץ את גבותיי ומחליט שזהו סימן שעלינו להמשיך בדרכנו, בדיוק כמו כל שאר החבורה.
במהלך ההליכה מיה שותקת יותר ממקודם. היא נראית מדוכדכת. אני לא אומר כלום אבל מניח את ידי על כתפה בהבנה. היא מחייכת אליי חיוך קטן, בלי שיניים.
אני מסתכל על הרצפה בזמן שאני הולך, משפיל את עיניי. צעד, צעד. אני תוהה לאן כבר אנחנו יכולים ללכת. המסדרון מוארך, לבן ובוהק, וכל כך נקי. זה מקום גדול, והחלונות מסביב מכריחים אותנו להכיר בכך שאנחנו במקום זר מאוד. חשוך בחוץ, ומפחיד. אף אחד לא הולך להודות בזה, אבל כל כך מפחיד. אנחנו בודדים ורחוקים מהבית.
אני עדיין לא יודע איפה הבית שלי.
מיה מוציאה מהג'ינס שלה מסטיק בזוקה. היא מושיטה לי אותו ולוקחת לעצמה את הבדיחה וקטע "הידעת". היא מתחילה להקריא, "עד גיל עשרים ואחת תגיע לירח."
"טוב," אני מגחך. "לפחות זה אומר שנזוז מכאן."
***
זו הדלת החמישית שאנחנו מגיעים אליה. מאחורי כולן היו חדרים כמעט ריקים. מלבד חדר האוכל, שלושה מהם היו חדרי שינה, אחד מהם היה חדר שירותים. אנדרו מעלה את השאלה שבמידת מה מעסיקה את כולם, לאן הצרכים שלנו עוברים. כולנו מעבירים תיאוריות, כי לאף אחד אין דבר טוב יותר לעשות.
אני מרגיש את הגוף שלי קצת משתחרר כשמיה מציעה שהצרכים שלנו מרחפים בחלל. "צריך לשים להם קסדה," פלויד אומר, ואני מתחיל לצחוק.
אנחנו מגיעים לדלת נוספת, וכולנו עוצרים נשימה כשהיא נפתחת. אבל אין שם כלום, זה רק חדר ארונות. הארונות מתפרשים לאורך כל פני החדר, מלאים בגדים בכל מיני מידות. "יש לנו כבר מספיק בגדים," מישהו אומר. אני לא יודע מי, אני מנסה להתרכז בלמצוא דבר שיעזור לנו לצאת מהמבוך הזה. אני לא אוהב את החלל, אני מחליט בעיקשות. ואני מתגעגע, אפילו לא יודע למה.
אנחנו מפשפשים בארונות ובמגירות, אבל לא מוצאים דבר. אני נופל על הארון בתבוסה אבל מיה מעודדת אותי לקום. אני פותח מגירה והיא ריקה. ועוד אחת. אז אני פותח מגירה אחרונה. התחתית שלה נראית שונה מאשר המגירות, אז אני דופק עליה. נשמע הד מתחתיה. אני מתחיל להתרגש ומוציא את התחתית מהמקום. מקדמת את פניי תמונה שלי ושל מיה ליד פסל החירות. אני מכווץ את גבותיי בריכוז אבל לא מצליח להיזכר בזה. היא יפה, הפוני מסתיר לה את העיניים. היא נראית כמעט אותו הדבר כבתמונה, אז אני מחייך אליה. היא לא מתרגשת מזה.
מיה חוטפת את התמונה מהיד שלי ומסתכלת מהצד השני. היא מתנשפת כשהיא קוראת מה כתוב מאחוריה. "ניו-יורק," היא מקריאה. "אלף תשע מאות, חמישים וארבע."
"זו כבר התקדמות," פלויד קובע. "אנחנו זקנים."
"אני לא זוכר הרבה דברים מהתקופה שלי," אנדרו ממשיך, מתחיל להיזכר, "אבל אני יודע שחלליות כאלו לא בדיוק נפוצות."
"היה כתוב על אחד הדפים שמצאתי את שנת פתיחת החללית," פלויד אומר ואז עוצר בפאוזה דרמטית. "כמעט תשעים שנה מאז."
אנדרו מתחיל לצחוק וקורץ למיה, "את נראית טוב לגילך."
היא משרבבת את שפתיה. "שתוק," היא ממלמלת בטון זועף. "גם אתה כנראה בן… הרבה."
"מעולה שגילינו שאנחנו לא צעירים במיוחד ושאנחנו כנראה בעתיד, אבל מה בדיוק אנחנו הולכים לעשות עם המידע הזה?" אני מעלה את השאלה שאף אחד לא מעז לשאול.
"עוד מידע שווה אופציה לצאת מכאן. אם נבין מה קורה פה אולי נבין מי אנחנו ולמה אנחנו כאן." מיה קוראת בטון נרגן. היא הולכת לכיווני וחובטת את הכתף שלה בחזי ויוצאת מהחדר. פלויד נועץ בי מבט.
"אל תשגע אותה," הוא אומר, הפנים שלו מתחממים.
"משתדל."
אני לא חושב שאני באמת משתדל.
היא מצטרפת אלינו אחרי כמה דקות. "קדימה," היא אומרת בהתלהבות לא אופיינית, "בואו נלך לחפש משהו שיעזור לנו לעוף מפה."
"אני בעד." אנדרו מושך בכתפיו. אף אחד לא מתנגד. השמיים בחוץ גדולים ומפחידים. אני עדיין מרגיש אבוד, אבל בעיקר עייף. בית החזה שלי גועש. פעימה, פעימה. אני חושב שאני חוטף התקף חרדה. הכל מרגיש כל כך קטן. אני רועד ולא מצליח לזוז.
"בואו," אני פולט בין נשימה לנשימה, "בואו נלך לישון קודם."
אף אחד לא אומר כלום. אנחנו הולכים בשתיקה רמה לחפש מקום סטנדרטי לישון בו. הנעליים שלי מקרקשות על הרצפה. אנחנו מוצאים קבוצת ספות אדומות ואני משעין את ראשי על אחת מהן. מספיק טוב, אידיאלי יותר מהרצפה. אני משעין את ראשי למשך כמה דקות עד שאני נרדם בסופו של דבר. מיה מופיעה מולי, מוארת באור אדום. העיניים שלה אדומות גועשות, כמו לבה. היא מסתכלת עליי, חיוכה גורם ללבי להתכווץ. הוא לא מבשר טובות. שום דבר כאן לא מבשר טובות. אני רוצה לברוח, אבל היא אוחזת בידי. מתנגן שיר של להקת רוק ברקע, מלווה בסולו גיטרה ארוך. אני המום ומבולבל, הידיים שלה מחזיקות בי והציפורנים שלה ננעצות בידי כמו זוג קלשונות. היא צוחקת, צחוק ארוך ומהדהד. לאט לאט היא מתפוררת ומה שנשאר לי ממנה הוא רק אפר. אני חושב שאני משוחרר, ואז היא עולה מן האפר שוב. "לעולם לא תעזוב אותי," היא קובעת בעיניים צורבות. לשם שינוי, היא נראית עצובה, בוכיה. "לא התכוונתי," היא ממלמלת, "לעולם לא התכוונתי שזה יקרה."
כשאני פוקח את העיניים, עדיין חושך. אחרי שאני מתהפך על הספה הרבה זמן אני מבין שהלילה הקרוב הולך להיות ליל שימורים. אני מביט סביבי, כולם ישנים על הספות הלא-נוחות. אני מתמתח ומחליט לצאת לטיול לילי. אני הולך במשך זמן שמרגיש כמו שעות במסדרונות הארוכים. אני לא מרגיש שמץ של רעב – ואם כן, אז הוא קבור עמוק בתוכי. אני מגיע לחדר בו התעוררנו לראשונה. הגופה עדיין שם, נראית כמעט חיה. אני מתיישב לידה ובוהה בפניה הכחלחלים. היא קרה, אני אפילו לא צריך לגעת בה כדי לדעת את זה. העיניים שלה פקוחות, בוהקות בצבע ירוק חודרני. אני סוגר את עיניה ועוצם את עיניי, לוקח נשימה עמוקה. "אני מצטער."
כשאני חוזר לחדר פלויד ער. "איפה היית?" הוא גוער בי בשקט ומושך בידי אל מחוץ לחדר. "חשבתי שנעלמת," הוא קורא בעצבנות כשאנחנו יוצאים מטווח השמיעה של השאר.
"הלכתי לסייר קצת."
הוא נראה יותר מרוצה ופחות מרוגז מקודם. "מצאת משהו מעניין?"
הוא נראה מאוכזב כשאני נד בראשי לשלילה.
***
ביום השני אנחנו מוצאים משהו שמרגיע את כולם. אוכל.
"מזל," מיה נושמת לרווחה. "חשבתי שחוץ מההמבורגרים הלא טריים נצטרך לאכול אחד את השנייה. והייתי אוכלת," היא מצביעה עליי עם עיניה, "אותך קודם."
"לא הייתי מתנגד," אני צוחק.
היא מביטה בי ברצינות תהומית. אני מתחיל קצת להיבהל. "אני צוחקת, תירגע," היא מעבירה יד בשיערה הכהה והקצר בפלרטטנות. אני מתחיל להאמין שיש סיפור עמוק יותר בינינו.
"תשיגו לעצמכם חדר." פלויד קובע בשעמום ואז מתחיל להתרגש מחדש. הוא מכניס שקית בגודל של תיון למין קופסה מרובעת בגודל קופסת נעליים, שנראית כמו גרסה מוקטנת של תנור המיקרוגל. הוא לוחץ על כפתור בצבע סגול ואחרי שתי דקות מוציא מהמיקרוגל מאפה בגודל תיון, אפוי ומלא בתבלינים. אנדרו צוהל.
פלויד נוגס בו והעיניים שלו נפערות. "החרא הזה טעים," הוא מתענג על כל ביס מהמאפה הקטן. "טוב," הוא קובע, "אחרי שחקרתי כל מטר מהמטבח הזה, אני מציג לכם את תענוגות האוכל שלכם למשך שארית חייכם."
אנדרו מושך בגבותיו כלפי מעלה.
"כאן," פלויד מצביע על קופסה מלאה בשקיות דמויות התיון הקטנות, "יש דברים שאתם מכניסים למכונת החימום, שעדיין אין לי שם בשבילה, לוחצים על הכפתור הסגול ויוצא לכם אוכל. וכאן," הוא מצביע על חלקת אדמה גדושה שמתפרשת על פני מספר עציצים, "גדלים הפירות והירקות שלנו, שכל מה שאנחנו צריכים לעשות איתם זה לקטוף ולאכול."
"כל ההוראות למכונות המוזרות בגיליון הזה," אנדרו מציין, "אבל אין עליו שום פרט מזהה."
אנחנו בולסים לחם ומדברים קצת, ולמרות שאני קצת מתרגל לחיים האלה, אני עדיין מרגיש זר. כשמיה מסתכלת עליי בחצי חיוך מבויש אני מרגיש קצת יותר שייך. "אז, אית'ן," היא אומרת, "רוצה להסתכל קצת מבעד לחלון?"
אני חושב שהיא צוחקת, עד שהיא קמה ממושבה ומתחילה ללכת. אני עוקב אחריה לחלון גדול, ומבעדו רואים כמה החוץ גדול. צמרמורות עוברות בגופי והיא רועדת גם כן, אז אני מחזיק אותה ומשחיל את ידי סביב עורפה. אף אחד מאיתנו לא אומר כלום.
השפתיים שלה פסוקות ונפוחות, אני שוקל לנשק אותה – ואז היא משתחררת ממגעי וחוזרת לחדר האוכל. אולי היא יודעת.
שאר היום עובר באטיות נוראית אבל אנחנו מסתגלים למקום לאט לאט ובסופו של דבר מוצאים גם מקלחות. כולנו מתרגשים לקחת את המקלחת הראשונה שלנו מזה יומיים לפחות. כשמיה יוצאת מהמקלחת, היא נראית כמו מלאכית בתולית. אני משתולל מבפנים בתגובה למראה שלה במגבת. אנדרו טופח על כתפיי, "תחזיר את הזנב למקום, כלבלב."
כשאני הולך לישון כל שאני משיג היא שינה טרופה. אבל כשאני פוקח את העיניים באמצע הלילה ומביט בחלל, הוא כבר לא נראה כמקום כל כך זר כמו מקודם.
***
מיה קמה. אני צופה בה מעבירה את ידיה על כתפיה ומעסה אותן קלות. עיני הזאב שלה פוגשות את עיניי. שנינו שותקים, כי אין צורך במילים. היא מתקרבת, מושכת בידי, ואנחנו עוברים לחדר אחר. ההליכה שלנו במסדרון מלווה בנשיקות חטופות.
אני מביט בה בפרוטרוט. תווי הפנים שלה משורטטים והעיניים שלה גועשות. היא לוחשת את שמי. הפה שלי מתעקל לחיוך צדדי. אנחנו יושבים לבד בחדר, על הספה האדומה, והיא מנשקת את צווארי. אני מעביר את ידי בשערה הקצר ומלפף קצוות ממנו סביב אצבעותיי. ההורמונים הגועשים שלי מגיעים לפשרה כשהיא מעבירה את ידה על חזי. "אוי אלוהים," אני מתנשף. "את כל כך יפה."
כשהיא מנשקת אותי הלשונות שלנו מצטלבות והלב שלי בוער. זה כל כך טבעי, כל כך טוב, אבל כשהיא מתנתקת ממני אני פוקח את עיניי. היא בוכה.
ואני זוכר הכל.
***
הוויכוח שלנו מעיר את פלויד ואנדרו. "אני לא מאמין עלייך," אני צועק, היא מושכת בשערה עד שחלק ממנו נתלש ונופל על הרצפה. "את -"
המילים לא מוצאות את דרכן. אני מתיישב על הספה וקובר את ראשי בין ידיי. "את, את הרגת אותה. איך יכולת?"
הדמעות שלי נופלות על הספה כמו טפטוף הקודם למבול. החזה שלי שורף מהידיעה.
"אהבתי אותך," היא ממלמלת. "היית כל מה שהייתי צריכה."
"היא הביאה אותנו לכאן," אני צורח עליה בחוסר אונים, "ניסתה להגן עלינו מכל מה שלמטה, מכל השדים הפנימיים והחיצוניים שלנו. לעזאזל, היא הצילה את חייך."
"ואז היא לקחה את הנשמה שלי ומחצה אותה לחתיכות."
"אהבתי אותה."
"אני יודעת."
"רציתי סוף טוב בשבילנו. בשביל כולנו."
"אני יודעת."
"זה לא היה מספיק," אני מתחיל להתייפח, "היית צריכה לקחת את הכל."
"זו הייתה תאונה!" הדמעות שלה תקועות בגרון, גוש גדול שמונע ממנה לדבר בקוהרנטיות. "אני לא התכוונתי, אני נשבעת, אבל נקלענו לריב הזה ופשוט שלפתי את-"
"אני לא רוצה לשמוע עוד." אני מתחיל להאדים, כמעט מאבד שליטה על גופי. אנדרו ופלויד בוהים בנו מפתח החדר באי הבנה. "היא הייתה הדבר הכי טוב בחיים שלי, ואת לקחת אותה ממני כאילו כלום."
אני מתיישב על הספה. הפנים שלה אדומים, הדמעות זולגות על לחייה וחלקן מתבצרות מתחת לעיניה. יש שתיקה, קצת יותר מדי ארוכה. העיניים שלי עוברות על התקרה, צחה, לבנה. היא רוצה לומר משהו, אבל היא חושבת.
אורות הניאון מכאיבים לי בעיניים. גם הדמעות.
"לא רציתי שזה יקרה. אבל נכלאנו בתוך המקום הזה, כדור הארץ התפוצץ מאחורינו. איבדתי פרופורציות."
"זה לא מצדיק כלום," אני מתחמם.
"היא פשוט הייתה שם. ואני לא התכוונתי, באמת, אבל הוצאתי את זה עליה. והיא ניסתה להרחיק בינינו והיא עקרה אותי מהחיים שלי, שלנו – ואני נשבעת לך שלא התכוונתי. אבל היא פשוט הייתה שם."
אני שותק, שתיקה שיותר מכאיבה ממילים.
היא מביטה בי במבט מיוסר, מיואשת, "זה לא שלא עשיתי כלום! ניסיתי לגרום לנו לשכוח, לכולנו. זה עבד לכמה זמן, אבל לא ציפיתי ש-"
אני מאבד שליטה ומחטיף לה סטירה מצלצלת. אני מתחרט מיד, אבל היד שלי כבר פוגעת בה. היא נראית שבורה, הפנים שלה מלאי סומק והיא בורחת מהחדר, מחזיקה בלחיה הבוערת.
"אנחנו לעולם לא נעזוב את המקום הזה," אני אומר בשקט. אף אחד לא אומר דבר. בסופו של דבר אני נשאר לבד בחדר, לא מפסיק לבכות את אחותי.
***
אני מוצא את מיה ישובה על ספה אדומה מרובעת. היא בועטת ברגליה. "היי," היא אומרת, אבל לא מפנה את מבטה לעברי.
"מצטער."
"אני יודעת, אחרת לא היית כאן."
"בואי," אני מעודד אותה. "נמצא משהו חיוני ונצא מכאן בקרוב, אני מבטיח."
היא מסתכלת עליי בעיני עגל אפורות והקול שלה נוקשה כשהיא אומרת, "אל תבטיח הבטחות שאתה לא יכול לקיים."