המרוץ לקופידון
כאשר ליזי נכנסה לחדר, היא נחרדה לגלות עד כמה הם רועשים. שישה צעירים ישבו בחדר. זו הייתה הפעם הראשונה שהם נפגשו, היא ידעה זאת בוודאות, ובכל זאת הם כבר הספיקו לריב. לא פלא שהם הגיעו לכאן. הבוס צדק, הם באמת היו חסרי תקנה.
"מישהי חדשה," קול גבוה נשמע ברחבי החדר. הדיבורים נפסקו באחת. כל המבטים הופנו אליה, מלבד אחד. הוא היה שייך לבחורה שישבה בקצה החדר. היא לבשה בגדים שחורים ושערה הקצר נצבע בתכלת בוהק. לא נראה שיש משהו בעולם הזה שיכול לעורר את תשומת ליבה.
"אוי אלוהים," פלטה בחורה אחרת והתקרבה אליה, "איזה אסון אופנה". אליזבת עיקמה את אפה בחוסר שביעות רצון. היא מדברת? היא נראית כמו ברבי!
"את יכולה להיות קצת יותר נחמדה אמה," בחור בהיר שיער העיר לה. הוא הושיט לליזי את ידו: נעים מאוד, קאי"."
היא הציגה את עצמה ופנתה לבחון את שאר הנוכחים בחדר. בחור נוסף נשען על הקיר מולה. הוא נעץ בה מבט בוחן כל כך דרך משקפיו, שהיא נאלצה להסיט את עיניה במהירות. כולם פה כל כך מוזרים. בחורה ג'ינג'ית מיהרה להציג את עצמה בתור קייטי, ואחר כך הקלה עליה והציגה גם את שאר הנוכחים בחדר. הבחור עם המשקפיים התגלה כויקטור. בחור נוסף ששכב על מספר כיסאות בצורה שהייתה מביישת את רוב האנשים ועדיין נראה מצוין היה רוי. בהחלט לא ברור מה הוא עושה כאן. שמה של הבחורה האדישה היה קריסטל.
"טוב אז…אני משערת שגם לך אין מושג איך הגעת לכאן או מה את עושה כאן," קייטי קבעה אפילו בלי לשאול. נראה שאת הדבר המשותף הזה הם כבר הספיקו לגלות.
"את מבוגרת יותר מכולנו," ויקטור ציין, "הייתי מנחש שאת בת ארבעים וחמש. אני לא יודע אם זה תואם את התיאוריה שפיתחתי". רוי השמיע נחרת בוז: "למה שלא תשתף אותנו בתיאוריה שלך, גאון?"
"אנחנו כאן במשימה סודית כלשהי. אולי נבחרנו להציל את העולם," ויקטור ענה.
"ברור, אנחנו נבחרנו להציל את העולם," קייטי ענתה לו. צחקוקים ליוו את דבריה.
"לא, אין לי מושג מה אני עושה כאן. אני מבינה שגם אתם נחטפתם באמצע החיים שלכם על ידי כוח מסתורי והופעתם כאן?" ליזי ענתה. היא העדיפה לא להסגיר את עצמה עדיין.
."?כן. הגדרה מדויקת למצבנו," ויקטור ענה בשם כולם, "השאלה היא, איפה זה 'כאן'"
"אולי זה גן עדן?" קאי הציע. ויקטור פצה את פיו. הוא התכוון למנות את כל הסיבות לכך שזה לא הגיוני, אך לא הספיק.
"איי. כמעט הצלחת לנחש," קול נשמע ברחבי החדר. קולו של ילד קטן. צחוק מתנגן ליווה את המשפט.
אור קורן מילא לפתע את החדר כמו משום מקום, מלווה בריח מתוק כלשהו. קרני האור התלכדו לאט לגוש זוהר בחזית, עד שלעיניהם נגלה ילד כבן עשר, בעל תלתלי זהב פרועים. כנפיים קטנות, עשויות מנוצות כסופות ורכות להפליא, עיטרו את גבו. הוא אחז בידו קשת ואשפת חצים, שהכילה בתוכה רק חץ אחד. קצה החץ בהק בזהב אדום. הוא גם הואיל בטובו ללבוש טוניקה קצרה, מעוטרת בלבבות קטנים אדומים, במיוחד עבור אורחיו. כל הנוכחים בחדר פערו את עיניהם בתדהמה. אף אחד לא העז לפצות את פיו, למרות שויקטור בהחלט רצה לנסות להבין איך כל זה מסתדר עם חוקי הטבע ואמה רצתה לצעוק שהוא כל כך יפה ושטוניקה זה עכשיו הכי באופנה. הבעת פניו המלאכית הפכה עצובה ואחר כך זועמת.
"אתם יודעים כמה כאב אתם גורמים לי, חבורת נואשים שכמוכם?" הוא אמר ואחר כך סקר את מבטיהם המבוהלים של שבעת האנשים שמולו. "אה כן…" הוא גירד את עורפו במבוכה קלה, "שכחתי שבתקופה שלכם פחות מכירים אותי". הוא עטה על פניו חיוך קורן (תרתי משמע).
"קוראים לי ארוס. אתם בטח מכירים אותי בתור…", הוא לא הספיק לסיים את המשפט כי ויקטור מיהר להפגין את ידיעותיו הרחבות בכל תחום.
."?אתה קופידון, אל האהבה במיתולוגיה היוונית והרומית. זאת מתיחה או משהו"
"אתה קראת לי כרגע מתיחה?" ארוס – קופידון העמיד פני זועם, "רוצה שאקרא לאבא שלי? אני משוכנע שאחרי שתפגוש אותו לא תפקפק בהיותי אמתי לחלוטין".
ויקטור בלע את רוקו, "לא, זה בסדר".
"יופי", החיוך הקורן חזר לפניו של קופידון, "אז אחרי שהצגתי את עצמי, אני מניח שאני צריך להסביר לכם מה אתם עושים כאן". הוא כחכח בגרונו ונעץ בכל אחד מהנוכחים מבט רב משמעות. "בדרך כלל אני לא נוקט באמצעים חריגים כאלה, במיוחד לא אחרי שהפסקתם להאמין בקיומי ואתם מכירים אותי רק כבדיחה ליום האהבה, אך יש לנו כאן מצב חירום. אם תמשיכו להתנהל כפי שאתם מתנהלים כיום, לעולם לא תמצאו אהבה, ואנשים שלא מוצאים אהבה גורמים לי להרגיש נורא. לכן, החלטתי להוציא אתכם למסע מיוחד, במהלכו תגלו שאתם יודעים לאהוב, כל אחד בדרכו. זה לא כזה קשה! אני מאחל לכם שתמצאו מהר את הנפש התאומה שלכם. זאת תהיה תחרות. מי שישרוד עד הסוף ועדיין לא ימצא אהבה, יקבל ממני את החץ הזה ישר לתוך הלב. זה הולך לכאוב," הוא החווה במבטו לעבר החץ היחיד ששכב באשפת החיצים שלו. "לרשותכם יעמוד פריט אחד שיוכל להציל אתכם רק במקרה חירום. אני מאחל לכולכם לא לנצח בתחרות "המירוץ לקופידון". בהצלחה!" הוא אמר ונעלם לתוך אוסף של ניצוצות זוהרים, שדעכו באיטיות, עד שנעלמו לחלוטין.
מולם שכב חפץ אחד, כפי שקופידון הבטיח.
זו הייתה עצם כלבים, מורכבת משרשרת לבבות קטנים במרכז ושני לבבות גדולים בקצוות. הם הביטו בפריט בבלבול, מנסים לעכל את המתרחש.
"אז נדפקנו יחד להרבה זמן?" קריסטל פצתה את פיה לראשונה מאז נפגשו. היא כנראה לא הייתה מרוצה מהעניין, למרות שאי אפשר היה לדעת בוודאות. קולה היה נטול כל רגש.
"הו, את יודעת לדבר!" אמה פלטה בעוקצנות. קריסטל נפנתה אליה בחדות. מי יודע מה הייתה מעוללת לה, אם קאי לא היה נעמד ביניהן ומזכיר לאמה שוב, בדרכו העדינה, שהיא יכולה להיות נחמדה יותר.
"אז אחרי שראינו שאנחנו מסתדרים מצוין אחד עם השני, יש למישהו מושג איך ממשיכים מכאן?" קייטי החליטה שהגיע הזמן לזרז את העניינים. היא התחילה להרגיש חנוקה קצת בחדר הקטן והעמוס באנשים.
."זה חדר ללא מוצא," ויקטור אמר, לאחר שבחן אותו מכל עבריו
.מישהו אמר לך פעם שאתה גאון? כי אתה פשוט גאון," רוי לא התאפק והקניט אותו"
אוצר המילים שלך דל בצורה מעוררת חלחלה. זו כבר הפעם השלישית שאתה משתמש במילה "גאון" כשאתה פונה אליי. אני ממליץ לגוון עם מילים כמו "חכם", "מבריק", "מחונן", "משכיל" ועוד," ויקטור ענה בחזרה. כל הנוכחים בחדר הפנו אליו מבטים תוהים, אפילו קריסטל.
"אתה דווקא צריך לצמצם את אוצר המילים שלך," אמה העירה לו לאחר רגעים ארוכים של שתיקה מביכה.
כולם הנהנו בהסכמה.
"כן, טוב. אני מכריז על שביתת נשק. אנחנו בטוח יכולים להיות צוות מצוין. קופידון יודע מה הוא עושה," קאי אמר וזכה למבטים מפקפקים מצד שאר הנוכחים בחדר. הם פנו לסרוק את החדר בצורה יסודית, בחיפוש אחר דלת סתרים או כל דבר אחר שיוציא אותם החוצה.
"האיש הזה פשוט משוגע," קייטי רטנה בזעם בזמן שהתיישבה לצדם של חבריה החדשים, לאחר שעתיים של סריקות מדוקדקות וחשיבה מחוץ לקופסה, בתוך הקופסה ובכל צורה אפשרית. הם לא מצאו אף דרך לצאת מהחדר.
"אני לא בטוח שאפשר לקרוא לו איש," ויקטור העיר וזכה בכמות מכובדת של מבטים כועסים ומיואשים במקביל.
.אני לא רואה שום מרוץ בפתח," ליזי תרמה לאווירה הקודרת שהשתלטה על כולם"
"ברצינות! מה עוד הוד מעלתו קופידון המהולל רוצה שנעשה כדי שהחדר הזה יפתח?!" קייטי הייתה על סף פיצוץ. בדרך כלל היא לא אהבה להימצא באותו מקום יותר מחמש דקות.
חריקה קטנה נשמעה ודלת הופיעה מולם. אור שמש חדר דרך הרווח בינה לבין הרצפה.
"הו, סופסוף!" קייטי פרצה בריצה מהירה לעברה.
"אז…כל מה שהיה צריך לעשות כדי לגלות את הדלת הזאת זה בסך הכול…" רוי התחיל להגיד, הבעה משועשעת על פניו.
"להגיד 'הוד מעלתו קופידון המהולל'," ויקטור השלים אותו. רוי גלגל את עיניו בתגובה: "תמיד חייב להגיד את המילה האחרונה".
זעקה נשמעה מכיוון הדלת והם פנו להביט בה. רגליה של קריסטל בצבצו על הרצפה ליד הפתח שנגלה מאחורי הדלת הפתוחה. יתר גופה נעלם בחוץ.
שאר הנוכחים בחדר בהו במחזה באימה.
ויקטור ניגש אל הפתח והביט החוצה בריכוז. רוי ניצל את ההזדמנות ובחן את הקמט שנוצר בין גבותיו בזמן שהוגיע את מוחו בניסיון להבין עוד משהו נסתר.
"ווהו! כחמישה עשר מטר מעל פני הקרקע. אנחנו בקומה השביעית של בניין כלשהו להערכתי. אתן בסדר שם?" הוא אמר לאחר שניות אחדות של חשיבה.
"לחלוטין לא. אני פשוט לא מבינה עד כמה אפשר להיות טיפשה. תסתכלי לאן את הולכת, למען השם!" קריסטל הרימה את קולה בצורה לא אופיינית לה. היא ממש צעקה. לחייה החיוורות נצבעו באדום עז. "אפשר עזרה כאן?" היא הוסיפה אחרי התנשמות נרגזת.
הבנים מיהרו למשוך אותה ואת קייטי חזרה לתוך החדר. ידיה של קריסטל רעדו לאחר שאחזה בקייטי ומנעה ממנה ליפול במשך זמן רב מידי.
היא הרפתה ממנה ברגע שחצתה את הסף והתרחקה בזעם לצד השני של החדר. קייטי קרסה ליד אחד הקירות וטמנה את פניה בברכיה.
אמה ניגשה והציצה גם היא מעבר לפתח, שהתגלה כחלון בקומה השביעית של בניין בעיר שוקקת כלשהי.
"הכול כל כך אפור כאן. פשוט נורא," היא פלטה בחלחלה.
"מה שבאמת נורא הוא שאני לא רואה שום דרך לרדת מכאן," ליזי אמרה ובחנה את הקרקע, שנראתה הרחק מתחתיהם.
חייבת להיות דרך. זה בטח קשור לאהבה בדרך כלשהי," קאי אמר בתגובה."
"בואו נחשוב שנייה," ויקטור אמר, ולשם שינוי אף אחד לא התנגד.
"אני מציעה שניזכר מה קופידון אמר לפני שהוא נעלם, אולי הוא רמז משהו," ליזי אמרה לאחר מספר שניות של חשיבה משותפת.
לא נראה לי שנצטרך כאן את העצם," אמה קבעה. כולם הנהנו בהסכמה."
"הוא אמר שאנחנו צריכים לגלות שאנחנו יכולים לאהוב, אנחנו צריכים למצוא את הנפש התאומה שלנו. כל אחד בדרכו," ויקטור נזכר בדבריו של קופידון.
שתיקה השתררה למשך מספר דקות. כל החבורה אימצה את מוחה בניסיון להבין כיצד הבניין הגבוה קשור למטרת המסע שלהם.
לבסוף נשמע קולה השקט של קריסטל מפינת החדר: "אני חושבת שאולי כל משימה קשורה לאחד או אחת מאתנו באופן ספציפי. אולי זאת המשמעות של 'כל אחד בדרכו'".
שאר הנוכחים בחדר שקלו את דבריה. הנהונים נראו פה ושם. כל המבטים פנו בהדרגה לעבר קייטי. אם התאוריה של קריסטל נכונה, היה ברור לכולם למי המשימה הזאת שייכת.
לפי ההבעה העגומה של קייטי נראה שקריסטל צדקה.
"זה כנראה גרוע אפילו יותר. כל אחד מאתנו יצטרך להתמודד עם הדבר שמונע ממנו למצוא אהבה, התכונה שבגללה אנשים העדיפו להתרחק ממנו. עם החסרונות", היא כמעט לחשה, "חוסר זהירות. הסתכנות ללא סיבה. זה בהחלט קשור אליי. אני נוטה לא לחשוב לפני שאני אומרת דברים או עושה דברים. קשה לי לשבת רגע בלי לעשות משהו. זה כך גם במערכות יחסים. אני לא בודקת לאן אני נכנסת ואחר כך אני נפגעת".
כולם בהו בה בדממה. קריסטל בחנה את ציפורניה הצבועות בסגול כהה במבוכה. היא חשבה שאולי היא הגזימה עם הצעקות שלה, למרות שהכמעט נפילה של קייטי אל מותה הייתה מפחידה מידי והיא לא יכלה להבליג על כך כהרגלה.
"טוב, את ג'ינג'ית," רוי ניסה לשפר את האווירה. עכשיו הגיע תורו של ויקטור לגלגל את עיניו בייאוש.
קול פרסות סוסים נשמע מאחוריהם והם פנו להביט בתדהמה בשבעה סוסים מכונפים שהופיעו ליד החלון.
רוי כמעט התפקע מצחוק כאשר ויקטור התחיל להיחנק. סוסים מכונפים זה לא בשבילו. הסוס הראשון בלהקה השמיע צהלה מדהימה ביופייה, שהם איכשהו הצליחו להבין בתור הזמנה לעלות על גבי הסוסים. לא נראה שמישהו מהנוכחים שש לעשות זאת, חוץ מקייטי. קאי עצר אותה רגע לפני שתעשה עוד משהו טיפשי. כל החבורה נעצה בה מבט גוער. היא הסמיקה במבוכה.
קריסטל ניגשה בהיסוס אל הסוס הראשון וליטפה את גבו בעדינות מפליאה.
"הם אמתיים חבר'ה. בואו נעלה. אדגים לכם איך עולים על סוס," היא אמרה ועלתה בקלילות על הסוס הראשון.
שאר הקבוצה עלתה לאט אחריה. לפני שהתיישבו, הבחינו שעל אוכפי הסוסים נחרתו מילים מסולסלות בזהב אדום: "ברכותיי! עברתם את המשימה הראשונה שלכם. באהבה רבה, הוד מעלתו קופידון המהולל".
הם החליפו ביניהם חיוכים יודעי דבר.
השמש התחילה לשקוע כשהסוסים פרצו בדהרה – תעופה נמרצת אל עבר השלב הבא במרוץ. אמה לא הצליחה לעצור את זעקות הפחד שלה. קריסטל ליטפה את פרוות הסוס שלה בחיבה יוצאת דופן. רוי התבונן בויקטור במבט מודאג מעט. הוא היה כמעט ירוק כשאחז בסוסו בחוזקה. נראה שמסעות על סוסים מעופפים לא נכללו בשגרת יומו הרגילה. ויקטור קלט את מבטו ומיהר להסב את פניו בבושה, משקפיו כמעט נפלו מחוטמו.
לאחר דהירה ממושכת, הסוסים צללו באחת אל הקרקע ועצרו. הם נחתו בתוך מבנה שראה ימים טובים יותר. כל קירותיו כוסו בפיח שחור, רצפתו הורכבה ממרצפות שבורות והוא היה נטול גג. ריח שרוף עמד באוויר. הסוסים השמיעו צהלות פרידה והמריאו חזרה לשמיים. עד מהרה הם נעלמו באופק. ויקטור קרס על הרצפה בחולשה ומלמל משהו על פחד גבהים ופחד מסוסים. שאר הנוכחים פנו לבחון את סביבתם החדשה. אמה עמדה מאובנת במקומה והחווירה כהוגן. כאשר קאי וליזי ניגשו לשאול אותה מה הבעיה, היא פצחה בפירוט התלונות הרבות שהיו לה על מראהו הנורא של המקום.
"זאת בטח המשימה שלך," קאי הסיק במהירות, "שמתי לב שאת נוהגת להעריך יופי חיצוני ומתעלמת מיופי פנימי. זאת בטח התכונה שעליה את צריכה להתגבר".
אמה בחנה אותו בזלזול. "אין כאן שום דבר יפה, לא פנימי ולא חיצוני," היא קבעה בלי להקדיש לכך יותר מידי מחשבה. "מה לגבי הכוכבים?" קייטי, שחזרה למרצה בינתיים, הצטרפה לשיחה והצביעה לעבר השמיים, שהספיקו להחשיך.
."הכוכבים אכן יפים", אמה נאלצה להסכים, "אך המקום הזה פשוט מזעזע"
לא נראה שדבריה הרשימו את קופידון, כי אף יצור אגדי לא הגיע להציל אותם. כל הנוכחים התיישבו על הארץ בהשלמה, מלבד אמה, שהצהירה שהיא לעולם לא תשב על רצפה כה מלוכלכת.
"אני מציעה שננצל את הלילה וננוח קצת כי נראה שגברת אמה צריכה לעבור עוד תהליך ארוך עם עצמה, ולכן אין סיכוי שנצא מכאן בזמן הקרוב," ליזי אמרה וזכתה לשרשרת פיהוקים שתמכו בדבריה.
בני החבורה התפרסו על פני השטח החרוך, בניסיון למצוא מקום נוח להעביר בו את הלילה.
"אני בכל זאת מציע לך לנסות ולמצוא יופי במקום הזה. אני בטוח שלא הכול כאן מכוער כל כך, וגם אם כן, משהו מכוער הוא לא בהכרח רע. כדאי גם שתישני קצת," קאי אמר לאמה לפני שהתמקם באחת מפינות המבנה ועצם את עיניו. אמה הביטה בו בתסכול. היא התקשתה להבין מה כולם רוצים ממנה.
"אני מצטערת שצעקתי עלייך שם כשנפלת," קריסטל פנתה להתנצל בפני קייטי. זו נעצה בה עיניים נדהמות בתגובה.
."את משוגעת לגמרי או מה? הצלת את החיים שלי! את ממש לא צריכה להתנצל!"
קריסטל התחילה לקלף את הלק הסגול מציפורניה. היא נהגה לעשות זאת כשחשה אי נעימות.
"כן, אולי את צודקת," היא מלמלה. קייטי חייכה אליה: "את יודעת שסגול הוא הצבע האהוב עליי?".
מולן, רוי התמקם ליד ויקטור שצפה בשמיים.
.אתה סופר כמה כוכבים בדיוק יש בשמיים, איינשטיין?" הוא הקניט אותו"
"איינשטיין זה כינוי חדש, הרבה יותר טוב מגאון," ויקטור ענה בתגובה, "וחוץ מזה אני לא אוהב דברים שקשורים לשמיים".
"ואתה לא מאמין בו? כי הם גבוהים מידי או כי אלוהים שם"
גם וגם, אבל האמת שחשבתי יותר בכיוון של נשמות שעזבו את העולם הזה," ויקטור השיב לו."
"חשבתי שאתה מין מדען כזה ועכשיו אתה טוען שיש חיים אחרי המוות בשמיים. זה קצת סותר," רוי קימט את מצחו באי הבנה.
"יש דברים שבהם גם מדענים רוצים להאמין, ואחרי היום אני כבר מאמין בכל דבר," ויקטור אמר ורמז לחיוך נראה על פניו. רוי צחק בתגובה. הוא הסכים אתו לחלוטין.
ליזי ישבה בפינתה וצפתה בירח שזהר מעליה. היא ידעה שהיא קצת לא שייכת לחבורת הצעירים המוזרים שסביבה, אבל זה לא הפריע לה. בינתיים.
כעבור כשעתיים, אמה נאלצה להיכנע לעייפות.
אהמ…קאי. אתה ישן?" היא ניערה קלות את כתפו. הוא פקח עיניים והביט בה בבלבול."
"אני מצטערת. אני יכולה פשוט…לשים את הראש שלי על הרגליים שלך? אני באמת לא מסוגלת להניח אותו על זה," היא העיפה מבט חרד ברצפה שתחתיה.
קאי חייך בשעשוע.
"כן, בטח. כל עוד שאר הגוף שלך יזכה להתחבר עם אימא אדמה המדהימה," הוא הקניט אותה.
"איכס, שתוק! מספיק שאני זוכרת את זה בעצמי, אין צורך שתזכיר לי גם אתה," היא השיבה ונשכבה על ירכיו. בזמן ששכבה כך והתבוננה שוב בכוכבים, היא חשבה שהיא מתחילה להבין את חבריה למסע וכשהתבוננה בקאי הישן, היא חשה שהיא מצאה סופסוף יופי בבניין החרב.
כאשר ליזי התעוררה מוקדם בבוקר, היא גילתה שהחורבה המפויחת שבה נרדמו אתמול הפכה בן לילה לקרחת יער מדהימה ביופייה. פרחים בכל צבעי הקשת הקיפו אותה ואת חבריה למסע, שעדיין נמו את שנתם. היא בהחלט התרשמה מהעיצוב החדש שקופידון בחר.
היא חשה צביטת קנאה קלה בזמן שהתבוננה במשתתפי המרוץ שהסתדרו בזוגות בלי להבחין בכך. המהירות שבה צעירים מצליחים להתחבר היום הדהימה אותה.
קול פיצוץ רועם נשמע מכיוון השמיים התכולים שמעליה והיא הרימה את עיניה וראתה זיקוקים זוהרים שהסתדרו איכשהו למילים: "בוקר מלא אהבה לכם! המשימה השלישית מיד לאחר ארוחת הבוקר!". היא חייכה לעצמה. הוא כזה מוזר.
המילים התפזרו באיטיות עד שהפכו לענן אדמדם שהמטיר על החבורה שזה עתה קמה משנתה גשם של מאכלים שונים בצורת לב. היו שם המון קרואסונים.
"אם הוא לא היה בן אלמוות, הוא לא היה שורד עד עכשיו, זה בטוח. הייתי דואג לכסח לו את הצורה כבר מזמן," רוי רטן כשהצליח לחלץ את עצמו בקושי מערימה ענקית של קופסאות שוקולד שנחתה עליו בהפתעה.
"אני דווקא אהבתי. כל כך הרבה סוכר במקום אחד!" אמה קיפצה מהתרגשות כמו ילדה קטנה.
"את עוד חייבת לנו הסבר על הטלפורטציה שלנו באמצע הלילה," קאי העיר לה. לחייה נצבעו באדום כה עז בתגובה, שקופידון כנראה השתגע מקנאה במקום מושבו. הלבבות שלו לא השתוו לסומק שלה.
"זה לא בריא לאכול כל כך הרבה סוכר בבת אחת. אני חושב שפיתחת אלרגיה קשה," ויקטור הקניט אותה.
"תיכף תפתח אותה גם," היא אמרה ופתחה במרדף אחריו, תוך שהיא מנסה לדחוף לו ערימות של שוקולד לפה. עד מהרה הקרחת היפה הפכה לזירת קרב מתוקה במיוחד.
"אתה ממש מלוכלך," רוי צחק כשהביט בויקטור האומלל לאחר שהצליח להיפטר מאמה, "תן לי לעזור לך," והוא ניגש לנגב את השוקולד מסנטרו. ויקטור תפס את ידו בעודה באוויר, "אני יכול לבד". הפעם היה תורו להסמיק, למרבה השמחה של אמה, שמיהרה להכריז בקולי קולות שהוא נדבק ממנה. רוי נעץ בו מבט לא ברור, ואחרי רגע עזב אותו לטובת ליזי, שקראה לכולם לשתוק. רחשים עלו מבין עצי היער משמאלם. הם התקבצו יחד והביטו בסקרנות לעבר העצים. עד מהרה סקרנותם הוחלפה באימה. נהמות מחרידות עלו מכיוון היער ורגע לאחר מכן הופיעה לנגד עיניהם איילה מדהימה ביופייה. היא נעצה בהם מבט עצוב ואחר כך קרסה על הקרקע . קריסטל וקאי מיהרו אליה ראשונים, השאר מיד אחריהם.
"אוי אלוהים! מי פצע אותה כך?" קריסטל מלמלה בזעזוע וכרעה לצידה, תרה אחר דרך לסייע לה. קאי ליטף אותה בדאגה.
לא עברו יותר משניות אחדות והתשובה על שאלתה של קריסטל הופיעה לנגד עיניהם במלוא זוועתה. כלב ענק ממדים נהם לעומתם וחשף שיניים חדות כתער. הוא איבד עניין באיילה והביט בחבורה שמולו במבט רעב במיוחד. הם החליפו ביניהם מבטים מודאגים. אמה נראתה כעומדת להתעלף בכל רגע.
"אממ…אני חושב שאנחנו עומדים למות," ויקטור פלט ברעד, "אז אני רוצה להתוודות על החטאים שלי". כולם נעצו בו מבטים זועמים.
"שתוק כבר! אתה לא מצחיק," רוי אמר, כמעט בלחש. נימת קולו הייתה קשה יותר מהרגיל.
"אתם חושבים שזאת משימה או שקופידון לא צפה את זה?" קייטי לחשה ודאגה קלה נשזרה בקולה למראה קריסטל וקאי, שהיו קרובים מידי למקור הסכנה.
הנהמה של הכלב הייתה התשובה היחידה לשאלתה. הוא התקדם במרץ לעבר קאי וקריסטל שעמדו בראש החבורה. קריסטל נעצה בכלב מבט בוחן.
"ליטוף לא יעזור כאן. אל תנסי אפילו," קאי לחש כשראה מה היא מתכננת. היא נעצה בו מבט זועם, על אף שנאלצה להסכים עמו. היצור עמד במרחק נגיסה ולא נראה שמשהו יכול לגרום לו לוותר על ארוחת הבוקר שלו.
"זה קשור אלייך קריסטל!" קייטי צעקה פתאום, על אף הסכנה. "את מחוברת מאוד לבעלי חיים. תחשבי מה הקשר. מהר!". קריסטל הנהנה בזמן שנעצה את מבטה ביצור שמולה. כעבור מספר רגעים היא פערה את עיניה בהבנה ובלעה את רוקה.
"קאי, אני צריכה חמש שניות," היא פלטה והסתובבה אל החבורה שמאחוריה. הכלב תפס את חולצתו של קאי בשיניו וטלטל אותו באוויר, למרבה חרדתה של אמה, שפצחה בצרחות אימים חזקות כל כך שהכלב פער את פיו ועזב את קאי, שנחבט בקרקע בעוצמה.
"חבר'ה! אתם חייבים להתקדם לכאן, מהר! אם לא תשתפו איתי פעולה לא נצליח להינצל," קריסטל צעקה. קאי, שכמעט נטרף שוב על ידי הכלב, שכנע את כולם סופית להקשיב לקריסטל. הם התאספו סביבה ונעצו בה מבטים לחוצים.
"העצם!" היא דרשה. נדרשו מספר שניות יקרות עד שליזי קלטה מה היא רוצה וזרקה לה את עצם הכלבים שקופידון העניק להם לשימוש במקרי חירום. כולם הסכימו שזה היה מקרה חירום. קריסטל שרקה וגרמה לכלב להתמקד בה. הוא פער את לועו כדי לבלוע אותה, אך לא הספיק. קריסטל נעצה את העצם בפיו ומיהרה להתרחק יחד עם כולם. אמה ורוי סייעו לקאי להתרומם על רגליו הכואבות. למזלם, הוא לא נפצע קשה.
"אני מתקשה לדבר ולהיפתח בפני אנשים, אני קשורה יותר לחיות, ולכן כרגע אני נפתחת בפניכם. זאת הבעיה שלי, אני לא יודעת למה אני כזאת. אין סיבה מסוימת, פשוט קשה לי. אני מקווה שזה יעזור לנו להינצל מהמפלצת הזאת," קריסטל פלטה במהירות. בשקט שהשתרר הם שמעו את נחירותיו הרועמות של הכלב הענק.
זאת עצם מרדימה? המצאה מצוינת," ויקטור ציין בהערכה."
"לא ידוע כמה זמן זה יעבוד. צריך למצוא דרך לצאת מכאן," ליזי אמרה. כולם הפנו את מבטיהם לקריסטל.
אני עשיתי את מה שציפו ממני," היא משכה בכתפיה."
"אולי אני יכולה לעזור," החבורה כולה פנתה ונעצה עיניים מופתעות באיילה, שעמדה על רגליה כאילו לא נפצעה מעולם ודיברה בקול אנושי במיוחד.
"עלו עליי ואלווה אתכם לשלב הבא במסע," היא הזמינה אותם. גבה נמתח והתארך כדי לאפשר לכולם להתמקם עליו בנוחות. אחרי הדהירה על הסוסים, אפילו ויקטור לא בזבז זמן ועלה על האיילה המדברת מיד.
היא פקדה עליהם לרדת ליד מבנה לבנים ועזבה אותם לתהות לבדם על פשר המשימה הנוכחית. הם נכנסו למבנה בזהירות. זו הייתה ספריה ענקית, ריח של דפים ישנים נדף מהמדפים עמוסי הספרים, שכיסו את קירות המבנה מהרצפה עד התקרה.
רוי ניגש לאחד המדפים ושלף ספר עב כרס.
.מבוא לתורת המיתרים," הוא קרא בקול את הכותרת שנכתבה על הכריכה"
"זה ויקטור, אם מישהו בכלל פקפק עד עכשיו. אתה רוצה לספר לנו מהי תורת המיתרים, ויק? לפי האיורים על הכריכה אני משער שאין לגיטרה כל קשר לתורה הזו".
"ברור שאני רוצה, רו," ויקטור השיב והתלהבות נשמעה בקולו בבירור. הוא כמעט הצליח לפתוח בנאום נלהב, אך לצערו נעצר על ידי המבטים המזהירים של כל האנשים שסביבו. הוא עטה על פניו הבעת עלבון מזוייפת. "הפסד שלכם".
"לגמרי. כל כך הרבה שעות שינה מתוקות הפסדתי כדי לשבת בשעות הבוקר המוקדמות בשיעורי פיזיקה בבית הספר," רוי הקניט אותו.
"למדת פיזיקה בבית הספר? וואו," ויקטור התבונן בו כאילו הוא פוגש אותו בפעם הראשונה.
."שתוק! זה לא פתוח לדיון"
קול של מים זורמים השתיק אותם בבת אחת. החדר התחיל להתמלא במהירות במי ים מלוחים. עד שהנוכחים הספיקו להתעשת הם כבר עמדו בבריכת מים שהגיעה עד מותניהם. הספרים במדפים התחתונים ניתקו ממקומם וצפו סביבם, רטובים והרוסים. גם הספר על תורת המיתרים היה ביניהם. ויקטור ניסה לתפוס אותו ללא הצלחה.
"בשם המדע, ויקטור! אם לא תעזור לנו עכשיו אנחנו נטבע יחד עם הספרים היקרים שלך," ליזי צעקה. היא הייתה הנמוכה שבחבורה והמים כבר הספיקו להגיע עד כתפיה.
"אני מחפש רמז. בטח כתוב משהו בספרים," הוא השיב, מתנשף.
"מה שאתה מחפש עכשיו לא כתוב בספרים, אתה צריך לחשוב עליו בעצמך!" רוי צעק לעברו. הוא נאלץ לצלול כדי להוציא מהמים יחד עם קאי את אמה שכמעט טבעה כי לא ידעה לשחות.
הכול כתוב בספרים!" ויקטור צעק בלחץ."
אתה בכלל לא גאון!" רוי השיב בכעס. בני החבורה היטלטלו במערבולת סמוך לתקרה."
."יש לך שתי שניות לפני שמישהו פה יטבע," קייטי צרחה בהיסטריה, "תחשוב כבר!"
בני החבורה בקושי הספיקו לקחת נשימה לפני שהמים מילאו את החדר כולו. חלקם נופפו בזרועותיהם בפראות, אחרים כבר הפסיקו להיאבק. כשרוי הצטרף אליהם, ויקטור נזכר שהוא מכיר את שפת הסימנים בעל פה. הוא סימן משהו בזרועותיו בפראות רגע לפני שאיבד את הכרתו.
כאשר הוא התעורר, הוא מצא את עצמו באוטובוס. רוי ישב לצדו ושאר בני החבורה תפסו מקומות סביבם. למרות שהמים נעלמו, הם עדיין היו רטובים ורעדו מקור.
"תודה רבה, באמת! למה היה כל כך קשה להגיד את מה שהיית צריך לפני כל החוויה המטלטלת הזאת?" רוי פנה אל ויקטור בכעס.
"נסה אתה לצעוק בפני כולם: 'אני חכמולוג מתנשא ואני חושב שאני הכי חכם בעולם!'" ויקטור צעק בתגובה והסב את פניו אל החלון בכעס.
"זה מה שהיית צריך להבין על עצמך?", רוי הביט בו והתקשה להסתיר את חיוכו, "טוב אתה באמת הכי חכם בעולם נראה לי". ויקטור נשף בעצבנות בתגובה, אך ניכר עליו שהוא נהנה מהמחמאה.
האוטובוס עצר ליד פונדק דרכים מפוקפק והחבורה יצאה החוצה.
על צדו של האוטובוס הודבק שלט פרסומת עם המילים: "התקדמות מצוינת רבותיי! עוד שתי משימות מאחוריכם. לילה טוב". הם נכנסו לפונדק בדיוק בעיצומה של קטטה אכזרית במיוחד. חבורת שיכורים התאספה סביב זירת אגרוף מאולתרת. ריח של דם עמד באוויר. בתוך הזירה עמד נער צעיר ונאבק ללא הצלחה בגבר גדל ממדים.
"זה ממש לא הוגן!" קאי אמר בכעס, "אין לילד הזה שום סיכוי, עוד רגע הוא ימות!". שאר אנשי הקבוצה הנהנו בהסכמה. אמה ניגשה אל קאי וטפחה על שכמו. "נראה לי שזה קשור אליך, אתה תמיד דואג שאנשים לא יפגעו. לך תעשה משהו," היא אמרה.
הוא היסס לרגע.
"מה הבעיה?" היא שאלה אותו באי הבנה.
אני לא חושב שהם ירצו להקשיב למה שאגיד," הוא השיב."
"ברור שלא. אתה עדין מידי, זאת הבעיה. לך תצעק עליהם כהוגן, תהיה תקיף לשם שינוי," רוי ענה לו ודחף אותו לעבר זירת האגרוף.
"אם הוא ימות עכשיו, אני אדאג להתעלל בך היטב," אמה אמרה לרוי בכעס, בזמן שצפתה בקאי צועק על חבורת השיכורים. כפי שחששה, הוא התנדב להחליף את הנער ולהילחם במקומו. היא מיהרה אל חבורת השיכורים, כדי למנוע מהענק לרסק לקאי את הפנים. כל המבטים הופנו אליה בזמן שהתפרצה לזירה באומץ מפתיע. היא חייכה את חיוכה הקורן ביותר, ניגשה אל הענק, שהתגלה כבעל הפונדק, ולחשה משהו באוזנו. הוא הנהן בהתלהבות ופנה לגרש את כל השיכורים מהחדר, למרבה הפתעתם של השותפים למסע. אחרי שכולם הסתלקו, הענק ניגש אל אמה ונישק אותה על שפתיה בכוח. כשסיים, העניק לה צרור מפתחות. היא סימנה לחבריה ללכת בעקבותיה. לאחר מכן, היא נטלה את ידו של קאי ההמום וגררה אותו לכל אורכן של מדרגות שהובילו לחדרי שינה. היא פתחה את אחד החדרים ומיהרה לשירותים כדי להיפטר מטעמו המגעיל של הענק. כשחזרה לחדר, היא פלטה: "הוא כל כך דוחה, פשוט נורא". קאי עדיין עמד בפתח החדר והביט בה במבט לא ברור. היא נאנחה, זרקה את צרור המפתחות לעבר ויקטור וסגרה את הדלת מאחורי קאי ומאחוריה.
"מה? משהו לא בסדר?" היא הביטה בו בעצבנות, "אמרתי שהוא היה מגעיל. עשיתי את זה בשביל שלא תמות בקרב אגרופים הזוי. לא מגיעה לי תודה?".
הוא רק אמר: "נראה לי שאני לא אוהב שאת מנשקת ענקים מגעילים". היא צחקה בתגובה. "אקח זאת לתשומת ליבי".
באותו זמן ויקטור פנה לרוי, שהשתרע על אחת המיטות בחדרם המשותף וליטף את הסדינים בהתלהבות מוגזמת. "אממ…נשאר לי קצת שוקולד מהבוקר, אז אם אתה עדיין רוצה לעזור לי וכל זה…" הוא גירד בעורפו במבוכה ואחר כך שלף סוכריה מכיסו. רוי קפץ מהמיטה ושכח מהסדינים: "מה אפשר לעשות בשבילך, ניוטון?".
קריסטל וקייטי גילו את החיבה המשותפת שלהן למלחמת כריות ואחרי שעה של שהות בחדר, לא נראה שנותר להן משהו לישון עליו.
הענק ההוא יהרוג אותנו," קריסטל מלמלה תוך כדי צחקוק מתמשך."
"את נשמעת כמו תרנגולת," קייטי ענתה לה.
."לילה טוב גם לך, גזר גמדי"
ליזי ניגשה אל החלון ונשמה את אוויר הלילה הקר. אם קופידון תכנן הכול היטב, מחר היא אמורה לפגוש את הנשמה התאומה שלה. היא ציפתה לכך בקוצר רוח.
בזמן שכולם התאספו למחרת בבוקר בחדר המרכזי של הפונדק, הם גילו להפתעתם טלוויזיה ענקית לאורך אחד הקירות. למנהל הפונדק לא היה זכר, למזלה של אמה. בזמן שכולם התיישבו, הוקרנה על המסך ברכה חדשה מקופידון, שבישרה בדרך יצירתית שנותרו להם רק עוד שתי משימות עד לסיום המסע. לאחר שכולם התמקמו, הברכה נעלמה ואת מקומה החליף סרטון קצר. בסרטון נראה ילד קטן בוכה וצורח בזמן שנער גדול יותר רוכן מעליו וצועק לו שעליו להירגע מיד. מאחוריהם עמדו ההורים ההמומים. הסרטון נעצר באחת. כל המבטים ננעצו ברוי ובליזי לסירוגין. הם היו האחרונים שעדיין לא עברו את המשימה שלהם.
רוי גירד את עורפו במבוכה.
"פעם הייתי ילד מעצבן," הוא פלט בהיסוס, "הייתי צורח כל הזמן ואף אחד לא ידע מה לעשות איתי. אחי הגדול לימד אותי להתאפק, להיות קשוח, ליצור תגובות רגועות יותר לרגשות שלי".
ויקטור הביט בו בתדהמה: "באמת? הייתי בטוח שנולדת כך, שלא בכית אפילו בלידתך".
"טוב, זאת המטרה. אני לא יודע היכן הבעיה כאן," רוי מלמל בבלבול.
"אני חושב שהבעיה היא שאתה נוהג להקניט אחרים יותר מידי," ויקטור אמר באיטיות, "לי זה לא מפריע, אבל יכול להיות שלאחרים זה בהחלט מציק. אולי אתה לא צריך להיות בכיין, אבל אתה גם לא צריך להיות כל כך קשוח ולפגוע באחרים. אני לא חושב שאח שלך התכוון להקנטות כשהוא ביקש ממך להגיב ברוגע לרגשות".
רוי חייך בתגובה ואמר: "אני חושב שאני מתחיל להבין איך אפשר להביע רגשות בלי לפגוע באחרים. אולי אני יכול גם לעזור לאחרים באמצעות הרגשות שאני חש," הוא קרץ לויקטור בסתר.
רעש של מחיאות כפיים נשמע ברחבי החדר ומסך הטלוויזיה נעלם ופינה את מקומו לטובת שולחנות עמוסים במאכלים מדהימים שהחברים לא ראו מימיהם. תזמורת של אלים מכונפים הופיעה בחדר וניגנה במרץ מנגינות בכלי נגינה שהפיקו צלילים נפלאים.
מלצרים לבושים בקפידה עופפו לשרת את החברים, שהחליפו ביניהם מבטים תמהים ומבולבלים לחלוטין. קופידון נכנס לאולם. הפעם הוא לבש טוגה ארוכה ושורות של לבבות אדומים חצו אותה לאורכה ולרוחבה. תלתלי הזהב שלו התארכו באורך פלא והגיעו עד קו הכתפיים. הדבר המפתיע ביותר בכל הופעתו היה גילו. הוא נראה כעת בערך בן שמונה עשרה.
"שלום לכם, חברים! ברכותיי! השלמתם בהצלחה את כל המשימות במרוץ לקופידון. נהניתי מאוד לצפות בכם, שעשעתם אותי כהוגן," הוא אמר וחייך, "רגע לפני שנתחיל בחגיגות, אני חייב לוודא שאין לנו מנצחים, כי אימא שלי החרימה לי את הקשת".
הוא סקר את הצעירים שמולו בחשש.
.רק רגע, קופידון. אפשר לשאול שאלה?" ויקטור אמר וגרם לקופידון להתמקד בו"
"כן?"
"אני חושב שליזי לא השלימה את המשימה שלה. אני לא רוצה לפקפק חלילה בניהול לוח הזמנים שלך, אבל יכול להיות שהקדמת עם החגיגות?" ויקטור שאל וגרם לכל החברים להנהן בהסכמה.
קופידון פרץ בצחוק פעמונים מתגלגל. ליזי בקושי הצליחה להסתיר את חיוכה.
"הו, היא בהחלט השלימה את המשימה שלה. את רוצה לספר להם מה הייתה המשימה שלך, ליזי?" הוא פנה אליה לאחר שהפסיק לצחוק.
ליזי עזבה את הקבוצה והתקדמה אל קופידון. היא אחזה בידו ולנגד עיניהם הנדהמות של הצעירים, היא הפכה מאישה בגיל העמידה לעלמה צעירה ומדהימה ביופייה. כנפי פרפר צבעוניות הזדקרו מגבה.
היא נתנה לצעירים רגע להתעשת ואחר כך פתחה בהסבר: "שמי פסיכה, אני בת זוגתו של קופידון," היא וקופידון החליפו חיוך רב משמעות, "קופידון שלח אותי לפקח עליכם ולוודא שהמרוץ שלו מתנהל כמתוכנן. אני אחראית על אהבת הנפש של בני האדם, ולכן הופקדתי לעזור לכם למצוא את הנפש התאומה שלכם, את הדמות שתוכלו לאהוב אהבת נפש. קופידון דרש ממני לספק לו דו"ח מפורט על תוצאות המרוץ, ואני מתכוונת לספק אותו עכשיו, אם לאף אחד אחר אין וידוי כלשהו".
איש לא הגיב. קופידון ופסיכה חייכו בממזריות.
"בסדר. אני חושבת שהשלמתי את משימתי בהצלחה. אין מנצחים במרוץ, כי אני כמובן לא נותרתי ללא אהבה, כפי שאתם רואים. הפתעתם אותי במהירות שבה התחברתם, לא האמנתי שאכן תמצאו את הנפש התאומה שלכם כבר במרוץ! מטרת המרוץ הייתה לגרום לכם להבין מה מונע מכם למצוא אהבה, מה גורם לאנשים להתרחק מכם. אני חושבת שהבנתם את זה מצוין. המטרה השנייה הייתה למצוא את הנשמה התאומה שלכם, אחרי שתעבדו על האישיות שלכם," היא עצרה וחייכה חיוך רחב, "יש לי בשורה משמחת לבשר לך, אהובי. אני משוכנעת כי ריפאתי את מכאוביך לעת עתה. כל אחד מהמשתתפים אכן מצא נפש תאומה במרוץ. אמה וקאי, אם עוד לא הבנתם את זה, אתם לגמרי הזוג הפוטנציאלי המדובר ביותר באולימפוס! קריסטל וקייטי, בהצלחה בעתיד! ויקטור ורוי, אתם כאלה חמודים כשאתם מקניטים זה את זה, וגם כשלא כמובן. דרך אגב, שניכם גאונים. גשו לחגוג!".
החברים החליפו חיוכים נבוכים. מחיאות הכפיים נשמעו שוב. החגיגה התחילה.