ואהבת את כדורך כמוך.
אם הייתם פוגשים את יוני ברחוב, בטח הייתם חושבים: "הנה עוד ילד בן 9 טיפוסי." גובה בינוני, עיניים חומות, תספורת מרינס, בדיוק כמו לכל הבנים בכיתה שלו. אפילו את הבגדים שהוא לובש, אמא שלו קונה לו בסניף 'בגדגדים' המקומי, יחד עם שאר האמהות.
אתם בטח גם מיד תניחו שכמו שאר הילדים בני גילו, מבלה יוני את רוב זמנו הפנוי עם טלפון סלולרי ביד, או מול מחשב, או באקס בוקס, או במקרה הטוב מול הטלויזיה. אולם, כאן אתם תטעו. יש משהו ביוני, שמבדיל אותו מכל שאר הילדים, והמשהו הזה הוא אהבה גדולה.
אם חשבתם לרגע שמדובר בילדה, שוב טעיתם. הוא רק בן 9, שכחתם? הוא עדיין חושב שבנות זה איכסה. יש אולי ילדה אחת בכיתה שהיא טיפה פחות מעצבנת משאר הבנות, אבל זה לא קשור לעניין.
אהבתו הגדולה של יוני היא לכדורגל. מאז שיוני זוכר את עצמו, תמיד היה לו כדור לידו. הוא פוקח עיניים בבוקר, והוא מגלגל את הכדור לחדר האמבטיה. הוא מצחצח שיניים, וממשיך לכדרר למטבח. הוא מכדרר בדרך לאוטו, ומחבק את הכדור חזק בזמן שאמא שלו מסיעה אותו לבית הספר. הוא משחק כדורגל בכל ההפסקות, הוא רץ לשחק מיד אחרי שהוא גומר את כל השיעורים בצהריים. כשיוני היה יותר קטן, הוא אפילו היה ישן עם הכדור, עד שההורים שכנעו אותו לשים את הכדור מתחת למיטה. אמא שלו מספרת שאפילו כשהוא עוד היה בבטן שלה, הוא כבר התאמן על בעיטות כל יום.
יום בהיר אחד, בצהריים, החליט יוני, בדיוק כמו בכל יום, ללכת לשחק כדורגל עם החברים שלו. הוא כבר כמעט יצא מהבית, אבל אז הוא הבחין בכך שבכדור שלו חסר קצת אוויר. כשיוני היה יותר קטן, הוא היה מבקש מאבא שלו לנפח לו את הכדור. הבעיה הייתה שאבא לא תמיד היה בבית, ולכן, עם הזמן, יוני נאלץ ללמוד לעשות את זה לבד.
יוני רץ לארגז הכלים של אבא שלו, הביא את המשאבה, והתחיל לנפח את הכדור. פתאום, הוא שמע קולות מוזרים. ממהר לצאת לשחק כבר, יוני התעלם מהקולות והמשיך לנפח. הקולות חזרו, ואף נהיו יותר חזקים.
יוני הסתכל מסביב, אבל לא ראה כלום. הוא הלך לבדוק בחדרים אחרים. הוא עבר בכל הבית, בדק בשירותים, במטבח, בחדר הארונות, ואפילו הציץ, ליתר בטחון, מתחת למיטה של מאור, אחיו בן ה-12, אבל חוץ מכמה גרביים מסריחים, הוא לא מצא שם כלום.
"זה בטח מגיע מהשכנים," אמר לעצמו יוני, וחזר לנפח את הכדור, אבל מה שקרה רגע אחרי, גרם לו להפיל את המשאבה, לסגת כמה צעדים אחורה, למעוד על אחד הצעצועים של אחותו הקטנה, רוני, וליפול על הישבן.
בהתחלה הוא חשב שהוא רק דמיין את זה, אז יוני שפשף את עיניו והביט שוב, אבל לא, זה עדיין היה שם. לכדור שלו, זה שמלווה אותו לכל מקום כבר למעלה מחצי שנה, היו עיניים ופה.
הכדור הביט בו במבט כועס, ואמר: "יוני, מדוע אתם, בני האנוש בועטים בנו?"
"אתם כדורים," אמר יוני, עדיין מתקשה להאמין למראה עיניו.
"זאת לא סיבה לבעוט בנו," אמר הכדור בעקשנות. "אנחנו גם מרגישים דברים."
"אבל אתם כדורים," חזר יוני, כמו תוכי, כי הוא פשוט לא הצליח לחשוב על משהו אחר שניתן לומר במצב כזה.
הכדור התעצבן וקפץ על אדן החלון. "אנחנו עוד נשוב במרד," הוא איים, וקפץ מהחלון.
יוני נשאר לשבת על הרצפה בסלון, עדיין לא מסוגל להאמין לכל מה שקרה פה כרגע. הוא עדיין קיווה שכל זה היה טעות, שהכדור שלו לא באמת יודע לדבר ושהוא לא באמת יצא כרגע מהחלון, שהוא עוד ישנה את דעתו, שהוא יחזור והם ישובו להיות חברים הכי טובים, אבל ככל שעבר הזמן והכדור לא חזר, יוני הבין שצריך לקנות כדור חדש.
יוני פתח את המגירה הסודית שבשולחנו, הוציא משם את הארנק שלו (הארנק עם התמונה של ריאל מדריד, אותו הוא קיבל ביום ההולדת האחרון), והלך אל חנות הצעצועים הקרובה לביתו.
אולם, כאשר יוני הגיע לחנות, הוא מצא את כל המוכרים יושבים ליד הקופה, המומים.
יוני שאל אותם מה קרה, והם סיפרו לו שכל הכדורים הצמיחו פתאום עיניים ופה, וברחו מהחנות.
יוני שאל אם הכדורים אמרו משהו לפני שהם ברחו, ואחד המוכרים נזכר פתאום, שרגע לפני שהכדור האחרון עזב את החנות, הוא אמר להם שהם עוד ישובו במרד.
יוני התחיל לחשוב לאן הכדורים יכלו ללכת. איפה הם הרגישו הכי בטוחים? האם הם הלכו למגרש כדורגל, או למגרש כדורסל? "לא," חשב יוני, "שם בועטים בהם הכי הרבה."
עדיין לא בטוח מה עליו לעשות, יוני נפרד מהמוכרים ויצא מהחנות, ושם הוא ראה אותם. עשרות כדורים התגלגלו על מגרש החניה שליד החנות, צועקים: "מרד, מרד!", ובראשם התגלגל הכדור של יוני.
יוני חזר הביתה עצוב. הוא הרגיש צורך עז לבעוט במשהו, לגלגל, לכדרר משהו, אבל לא היה אף כדור בהישג יד. יוני התקשר לחבריו והזמין אותם לבוא אליו, על מנת שיוכלו לחשוב ביחד איך אפשר להציל את המצב.
תוך חצי שעה, כל חבריו של יוני – עמית, נועם, עידו ונדב – כבר היו אצלו. הם קראו לעצמם 'חבורת גומיגם', כי פעם אחת הם השתתפו עם השיר הזה בתחרות 'כוכב נולד' בבית הספר, ואפילו הגיעו למקום השלישי. אבל הם לא ממש היו גאים בעצמם, כי המקום השלישי היה גם המקום האחרון.
אחרי שכולם התאספו, הילדים התחילו לחשוב על תכנית להחזרת הכדורים הביתה. לעמית עלה רעיון. הוא החליט לקחת דוקרן, לצאת החוצה, ופשוט לפנצ'ר את כל הכדורים.
כולם אהבו את הרעיון הזה חוץ מיוני. למרות מה שהכדורים עשו, יוני עדיין אהב אותם, והוא שנא את המחשבה שמשהו יקרה להם. חוץ מזה, הוא לא הבין איך כדורים מפונצ'רים יעזרו למישהו. אבל מכיוון שלא היה לו רעיון יותר טוב להציע במקום, הוא נאלץ להסכים עם הרעיון של עמית.
אולם, כאשר עמית ניסה לבצע את זממו, אחד הכדורים נשך את ידו, וזרק עליו את הדוקרן. עמית נאלץ לחזור אל דירתו של יוני.
בזמן שיוני מרח יוד על פצעו של עמית, ונועם הדביק לו פלסטר, לנדב עלה רעיון חדש. הוא הציע שאבא של יוני, שבמקרה עבד כמאבטח, ייקח את הרובה שלו ויירה בכדורים המורדים.
יוני אהב את הרעיון הזה עוד פחות ממה שהוא אהב את הרעיון של עמית, אבל שוב, הוא לא אמר כלום, ורק הביט בעצב דרך החלון על הכדורים, שהמשיכו להתגלגל ברחובות.
אבל גם התכנית הזאת לא עבדה להם. כאשר אבא של יוני התחיל לירות בכדורים, הכדורים פשוט ספגו את כל הקליעים, ונהיו אף גדולים וחזקים יותר.
יוני וחבריו לא היו היחידים שניסו למצוא פתרון לבעיית הכדורים. גם ממשלת ישראל הייתה מוטרדת מהמצב. כוחות משטרה וצבא רבים נשלחו להתעמת עם הכדורים המורדים, אך כל ניסיונותיהם היו לשווא. הכדורים רק הלכו ונהיו חזקים יותר.
המצב ברחובות הלך והידרדר. הכדורים התגלגלו בכל מקום. הם הפריעו לתנועה בכבישים, קפצו לאנשים מתחת לרגליים, ולא נתנו לאנשים לישון בלילות, כשהם מתגלגלים ברחובות, וצועקים: "מרד, מרד."
איש לא ידע מה לעשות. כמה שממשלת ישראל ניסתה, היא לא הצליחה למצוא פתרון לבעיית הכדורים. עם הזמן, האנשים התחילו להשלים עם המצב. הם למדו לתמרן בין הכדורים בכביש, להסתכל מתחת לרגליים שלהם כשהם הולכים, ולישון עם אטמי אוזניים בלילה.
היה רק אדם אחד בישראל שלא הצליח להשלים עם המצב, וזה היה יוני. כדורגל היה כל החיים שלו, ועכשיו, בלי הכדורגל, הוא הרגיש שאין לחיים שלו שום משמעות. כל פעם שהוא הלך ברחוב, הוא ניסה לחפש עם העיניים את הכדור שלו. פעמיים היה נדמה לו אפילו שהוא ראה אותו, אבל הכדור המשיך להתגלגל לאורך הרחוב, בלי לומר שלום אפילו. יוני חזר הביתה עם דמעות בעיניים.
בלילות, הוא היה שוכב במיטתו, מאזין לקולות הכדורים ברחוב, ומדמיין עתיד טוב יותר – עתיד שבו בני האנוש והכדורים הם שוב חברים. ובחלומות שלו היה יוני שוב חוזר למגרש. הוא היה רץ כמו טיל, חוטף את הכדור מאחד השחקנים של הקבוצה היריבה, מוסר פס לעמית, עמית היה מוסר פס לעידו, עידו בחזרה ליוני, ואז הוא היה מבקיע את שער הניצחון.
אבל כשהיה מגיע הבוקר, ויוני, מתוך הרגל, היה מושיט את ידו אל מתחת למיטה, הוא לא היה מוצא שם שום דבר פרט לנעלי הבית שלו.
בוקר בהיר אחד, יוני פקח את עיניו, והבין שהמצב לא יכול להימשך כך. אם הממשלה לא עושה כלום, הוא בעצמו ימצא פתרון לבעיית הכדורים. הוא ניסה לעבור שוב על כל פעולות הממשלה שנעשו עד כה, והבין שיש רק דבר אחד שהממשלה עוד לא ניסתה – לדבר עם הכדורים, ולהבין מה הם רוצים. יוני יצא החוצה, תפס את הכדור הראשון שהוא פגש, ודרש ממנו לקחת אותו לראש הממשלה של הכדורים.
בהתחלה, הכדור סירב, אבל יוני ידע להיות מאוד עקשן כשצריך. הוא התעקש, והתעקש, ובסופו של דבר הכדור נכנע, והסכים לארגן ליוני פגישה עם ראש ממשלת כדורים.
כשהגיע יום הפגישה, יוני התרגש מאוד. הוא לא ישן כל הלילה, חושב על מה שהוא הולך להגיד לראש ממשלת הכדורים. הוא גם ניסה לדמיין איך הכדור הזה נראה. האם זה כדור כדורסל גדול, כתום, וקופצני? או שאולי זה כדור טניס?
מה שיוני בטוח לא ציפה, זה לבוא לפגישה ולפגוש שם את הכדור הישן שלו.
"שלום," אמר יוני. "התגעגעתי אליך."
הכדור הביט בו בכעס ושאל מדוע הוא רצה להיפגש איתו.
"אני רוצה לשאול בשביל מה אתם, הכדורים, התחלתם במרד שכזה?"
"כי נמאס לנו שאתם כל הזמן בועטים בנו, זורקים אותנו ומכדררים אותנו," הסביר הכדור.
"לשם זה נועדו הכדורים," אמר יוני בנוקשות. "וחוץ מזה, איך בכלל קיבלתם חיים?"
"תמיד היינו חיים," הסביר הכדור. "רק שעכשיו כבר לא יכולנו לסבול את זה יותר."
"אז מה אתם רוצים להשיג?" שאל יוני. "מה הדרישות שלכם?
"אנחנו רוצים מדינה משלנו," ענה לו הכדור. "ואנחנו גם רוצים שאיש לא יבעט בנו יותר, וגם לא ינגח בנו, לא יגלגל אותנו, לא יכדרר אותנו, ולא יקפיץ אותנו."
"לגבי המדינה, אני צריך לדבר עם ראש הממשלה שלנו," ענה לו יוני. "אבל אם לא נבעט בכם, לא ננגח ולא נכדרר אותכם, במה נשחק? אני יודע שזה לא נעים לכם, אבל הכדורגל זה כל החיים שלי, אני לא יכול לחיות בלי כדורגל!"
"אם תארגנו לנו מדינה," הבטיח הכדור ליוני, "אנחנו נגלה לכם נוסחה סודית של חומר, שממנו אפשר לעשות כדורים לא חיים."
הפגישה הסתיימה, ויוני הלך להתייעץ עם ראש ממשלת ישראל. לאחר הידברויות רבות, נבנתה עבור הכדורים מדינה קטנה במרכז נגב. בני האדם התחילו לייצר כדורים לא חיים, וכך כולם היו מאושרים. והכי מאושר היה, כמובן, יוני, שחזר לשחק כדורגל.
למדינת הכדורים החדשה קראו כדוריה. היא חיה בשלום עם ישראל, ובמשך הרבה דורות סיפרו בכדוריה על ילד אחד קטן, שסיים את סבלם של הכדורים, ועזר להם להקים מדינה.