לב גועש
הוא עמד במרכז היער, מוקף בעצים. אוזני האלף הארוכות והמחודדות שלו קלטו כל צעד, כל רחש שהשמיעה. השמיים היו כל כך כהים, כך שאפילו הוא, עם עיניו המורגלות לחשכה, לא יכול היה לראות אותה פוסעת בין העצים הגבוהים. אך גם אילו הייתה זו שעת צהריים קיצית, והרקיע שמעל ראשו היה תכול ונקי מעננים, לא היה רואה דבר. עיניו כוסו במסך של דמעות. הוא עמד שם בדממה, קפוא על מקומו, בזמן שעם כל מטר שעברה בדרך לביתה, עוד סדק נפער בליבו. הוא קילל בלי קול את אוזניו, שהשמיעו לו בבירור את חריקת דלת ביתה, צעדיה על השטיח הקלוע מחבלים צבעוניים, שאותו ראה כל כך הרבה פעמים, וטריקת הדלת, שברגע שנסגרה קטעה כל קשר בינו לבינה, והשאירה רק ים של דממה. אז, ורק אז, הוא חש כי ליבו כמו נתלש ממקומו, רוסק, נופץ, נשבר, נקרע, הודבק והושב למקומו, כאילו צופה ממנו לתפקד כרגיל.
מוחו כפה עליו לחוות שוב ושוב את השעות האחרונות. הוא ראה את עצמו בביתו, נועץ עיני אזמרגד בראי, מסרק את שערו הזהוב הארוך ונותן לו לגלוש בחופשיות בין שתי אוזניו המחודדת על גבו החשוף והבהיר; את השמיים בשעת הדמדומים, כפי שנראו לנער אלף מאושר שחוגג ביחד עם אהובתו שנה של חברות; את בתי הכפר בו גדל כל חייו, לורבאן, הופכים לקטנים יותר ויותר ככל שהתרחק בריצה קלה אל עבר היער; את העצים הגבוהים, שנראו מאיימים יותר בשעות הערב, לאור הירח שהטיל עליהם צללים מאיימים; את תחושת השמחה שהציפה אותו כששמע את צעדיה החרישיים ממרחק וראה את הלפיד הבוער שהדליקה, כי ראיית הלילה שלה, כמו של רוב בני האנוש, לוקה בחסר. היא ידעה שאהיה כאן, הוא חשב. היא זכרה. זה היה מקום חשוב לשניהם – כאן נפגשו בפעם הראשונה; ומעל הכל, הוא זכר את המבט הריק שנעצה בו בעיניה הכחולות והקרות כקרח, מבט ריק מאהבה, ואת המילים שהטיחה בו: "אני מצטערת, הייאן, אבל זה נגמר בינינו". אבל לא היה צער בקולה. ואז היא הלכה. פשוט הלכה, ככה סתם.
הייאן לא חזר לביתו באותה ריצה קלילה ומלאת אושר ומרץ נעורים. הוא הלך בכבדות, מנווט בחשיכה, והדמעות המשיכו לזלוג על פניו. הוא נתקל בעצים, נפל על סלעים ושורשים, אך זה לא הפריע לו. הכאב הפיזי עדיף על פני כאב הלב. הוא הגיע לביתו לבסוף, חבול ומדמם מבפנים ומבחוץ. הוא כשל על מיטתו בעיוורון ונשכב עליה, בעוד דם, עלים וענפים שנתפסו בשיערו מלכלכים את מצעיו. זה לא משנה, עלתה מחשבה מעורפלת בראשו. שום דבר כבר לא משנה. ואז, בחסות הערפל שכיסה את כל מחשבותיו, הוא נרדם.
הייאן עוד היה שרוי בחלקו בממלכת החלומות כשמצא את עצמו בתוך סבך של עלים, ענפים ונוזל אדום כלשהו. כנראה דיממתי, הוא חשב. ואז מוחו המעורפל הצליח לחבר מחשבה אחת לאחרת, ולבסוף עלתה בראשו מחשבה אחת בהירה וצלולה. קיירה כבר לא אוהבת אותו.
הוא לא יצא מחדרו באותו היום. הוריו, שראו שמשהו לא בסדר, לא ניסו לדבר איתו, ובשעות הארוחה החליקו אל מתחת לדלת חדרו מגש אוכל, שאותו הם מצאו שוב מחוץ לחדרו כשהוא כמעט מלא, לאחר שהייאן אכל ממנו כזית, רק כדי להישאר בחיים. בבוקר אחיו הקטן עוד התדפק על דלתו, כי זקוק היה לחבר למשחק, אך גם הוא התייאש עד מהרה ושיחק לבדו.
כעבור כמה ימים כאלה הייאן רזה מאוד, ופניו נראו חיוורים יותר מן הרגיל וחולניים. מבטו היה חלול, וכך גם ליבו, המרוקן מכל רגש.
באחד הימים הוא שכב במיטתו, שעדיין הייתה מלאה בדם, וחשב. הוא ניסה להבין למה, בעצם, קיירה נפרדה ממנו. קיירה, שהייתה כל עולמו, וגם הוא, כך האמין עד אותו יום, היה כל עולמה. וודאי שלא סתם כך הפסיקה יום אחד לאהוב אותו. האם לא אהבה אותו מעולם? לא, לא יכול להיות. האם היא.. זייפה את רגשותיה במשך שנה שלמה? אף אחד לא משקר טוב כל כך.
אף אחד לא משקר טוב כל כך בקרב האלפים, התגנבה מחשבה לראשו. אתה חונכת לומר אמת. האם גם בני האנוש? מה אתה בכלל יודע עליהם? הרי מעולם לא הכרת אף אחד מהם מלבד קיירה, ורק מדי פעם נפגשת עם הוריה, והחלפתם ברכת שלום. אלה היו מפגשיך היחידים עם בני אנוש. אתה לא יודע עליהם דבר.
בעקבות המחשבה הזאת, עוד ועוד מחשבות הזדחלו במוחו. המבט המרוחק לעתים בעיניה כשנישק אותה; הקול המעט חדגוני שבו דיברה איתו; איך שמעולם לא חיבקה אותו, אפילו לא פעם אחת.
הוא שם לב לכל אלה גם לפני כן, כמובן. תפיסתם של האלפים היא חדה. אך כל אלה רק גרמו לו לחשוק בה יותר, לרצות לכבוש אותה לחלוטין, לגרום לה להביט בו במבט זהה לשלו, מלא אהבה, לגרום לה לדבר איתו בהתלהבות כמוהו, לגרום לה לחבק אותו, רק פעם אחת. מעולם הוא לא חשב שאלו סימנים לכך שהיא.. שהיא.. לא אוהבת אותו.
אבל מה גרם לה לרמות אותו במשך שנה שלמה? הוא ניסה לשחזר את השנה שעברה, שבה הציע לה חברות. הם לא נפגשו הרבה, כי לא היו לאלפים ובני אנוש הרבה הזדמנויות להיפגש, אבל הוא ראה אותה מדי פעם, מטיילת ביער שהפריד בין לורבאן לכפרם של בני האנוש, ארלסבור. הם דיברו לפעמים, ומשהו בה גרם לו להרגיש שהיא חייבת להיות שלו. היא הייתה חברתו היחידה, ו.. היא ריחמה עלי, הוא הבין פתאום. היא ריחמה עלי כי הייתי בודד וחסר חברים ועצוב ואף אחד לא רצה לדבר איתי.
לאחר שהסכימה להצעתו הוא הפך לאדם אחר, מאושר יותר. שמחת החיים החדשה שלו משכה אליו רבים מבני גילו. וכל זה בזכותה. היא הפכה אותו למאושר. היא והרחמים שלה.
המחשבה מילאה אותו זעם. היא לא אהבה אותו מעולם. היא ריחמה עליו. היא שיקרה לו במשך שנה שלמה.
היא לא ראויה לאהבתו.
היא לא ראויה לסבל שלו.
הייאן קם ממיטתו באיטיות והסיר ממנה את המצעים. לאחר שהחליף אותם בחדשים, הסיר את בגדיו והחליף גם אותם. לאחר מכן הוא ניגש אל המראה ועיקם את פיו לנגד המחזה שנגלה אליו. ייקח זמן רב להתיר את כל הקשרים בשערו, והוא הרי ירצה להציג חזות סבירה כשיצא מחדרו, בפעם הראשונה זה שבועות רבים. הוא החל לסרק את שערו כשנשמעה דפיקה על הדלת ומגש מלא מזון החליק מתחת לדלת חדרו. הוא הניח את מברשת השיער בצד וניגש לאוכל. המגש שהשאיר מחוץ לדלת חדרו היה כמעט ריק.
למחרת בבוקר, כשיצא מחדרו, הוריו השתדלו להסתיר את שמחתם והפתעתם הרבה למראה בנם, שלא ראו כבר כמה שבועות, אך אחיו בן השבע, אדריאן, שלא חשש להפגין שמחה, קפץ ממקומו על יד השולחן ורץ לחבק אותו. "עכשיו סוף סוף תוכל לשחק איתי!" הוא אמר בהתלהבות בקולו הילדותי. הייאן הבטיח לו שכך יעשה, אך בליבו לא היה עוד מקום לאחיו, ועיניו לא הביעו שמחה למראהו. הוא חש רק שנאה כלפי קיירה.
ובעוד ליבו מתמלא שנאה ומרירות, במוחו עלו אינספור פנטזיות נקמה. בסופו של דבר, הוא מצא אחת שיוכל לבצע במציאות.
הוא נשבע לעשות זאת, גם אם זה יהיה הדבר האחרון שיעשה.
השנים חלפו, והייאן התבגר. שערו הזהוב התכהה, המבט בעיני האזמרגד שלו התקשח, פניו הביעו עצב וכאב תמידי, כאילו הוא הספיק לחוות בארבעים ואחת שנותיו רק את הצד האפל של החיים, ושנאתו לקיירה רק גדלה. למרות הזמן שחלף, הוא עדיין לא סלח לה. היא הייתה הסוד שלו – הוא לא סיפר למאמיניו המועטים מה היה האירוע שלדבריו הראה לו את הדרך הנכונה והוביל אותו לגלות את האמת על בני האנוש. אותם בני אנוש שכל הזמן משקרים, אותם בני אנוש שיכולים לשבור אלף במילים ספורות. תוכניתו הייתה פשוטה בתכלית – בתאוריה. במציאות, הוא היה זקוק לעזרתם של אלפים רבים נוספים. אז הוא החל לספר להם על אכזריותם של תושבי הכפר שמעבר ליער, וביסס את מסקנותיו על חוסר מצפונם לפי אותן דקות עם קיירה, והיום שבו הבין את האמת עליה, איך זייפה את רגשותיה כי ריחמה עליו. הוא לא ממש שיקר – הוא האמין בדבריו, ולכן כל כך הרבה האמינו לו גם הם. עוד ועוד אלפים – בעיקר צעירים – החלו להקשיב להייאן ולסיפוריו על בני האנוש, "הנחותים", כפי שנקראו בפיהם. לא היה להם שם רשמי. בקרב תומכיהם הם כונו "תנועת החופש", ואילו מתנגדיהם זיכו אותם בשם "איגוד שנאת החינם". אך האחרונים היו בגדר מיעוט. הגשם חדל לרדת ועצי היער החלו להתייבש בזה אחר זה – מובן מאליו שבני האנוש ומעשיהם חסרי המוסר אשמים בכך; ילד אלפי ששיחק עם ילדים בני אנוש ביער, ילד שהוריו היו מהמתנגדים הבולטים להייאן, נפל בשעת המשחק ושבר את ידו – הילדים "הנחותים" הזדוניים שברו את ידו בכוונה; אלפית אחת נמצאה מתה במיטתה – בדמה התגלה רעל שמיוצר אך ורק בלורבאן, אך תושבי ארלסבור האנושיים הואשמו במותה. קבוצתו הקטנה של הייאן גדלה בקצב מסחרר, עוד ועוד אלפים האמינו בדרכו. רק אחד מתוך מאה אנשים לא תמך בהייאן; פחות מחצי מתוכם התנגדו לו בגלוי. הללו נרדפו באכזריות, ורבים מתוכם נהרגו – ובהם גם אחיו הקטן של הייאן, אדריאן, והוריו, שהכירו את בנם וידעו שלמען המטרה שירצה להשיג, כל מטרה, הוא לא יבחל באמצעים, אפילו רצח חפים מפשע – והנה ההוכחה כאן לפניכם, היו מילותיהם האחרונות לכל האלפים שבאו לצפות בהוצאתם להורג. הוא מקריב אפילו את הוריו למען מטרתו.
עד מהרה, לא נותר בלורבאן אדם אחד שהתנגד בגלוי להייאן ולמאמיניו.
בליל קיץ אחד, שכב הייאן במיטתו ולא הצליח להירדם. לכאורה, לא הייתה לו שום סיבה לחוסר מנוחה או דאגה. הוא הצליח בחייו, כל אלף בלורבאן הכיר את שמו. הוא חי בתנאים הטובים ביותר שמישהו בכפר יכול היה להרשות לעצמו. הוא היה מאושר-
אז מה חסר לי בחיים? הוא תהה שוב ושוב. לבסוף הוא הגיע למסקנה. הוא חיכה מספיק זמן, צבר עוד ועוד כוח, פרסום, מאמינים. כעת, יש לו מספיק משאבים כדי לקיים את השבועה שלו.
אחרי כל כך הרבה שנים, הוא יכול סוף כל סוף לנקום.
בבוקר למחרת הוא כינס את כל תומכיו, שהיוו את הרוב המוחלט של תושבי לורבאן. הם הצטופפו מול במה שהוצבה בכיכר שבמרכז הכפר, ועליה עלה הייאן. בניגוד לפעמים הקודמות בהן נאם, הפעם נחגרה על מותניו חרב כסופה, בעלת להב דק וחד כתער. הוא נעמד במרכז הבמה והחל לדבר.
"כולכם", הוא פתח, "מודעים לרשעותם של בני האנוש, לאכזריותם, לחוסר המצפון שלהם." הוא השתהה מעט לפני שהמשיך. "היום יש לנו הזדמנות לשים סוף לפשעיהם. היום יש לנו את ההזדמנות והזכות לגאול את העולם מקיומם."
המאזינים הצפופים החלו למחוא כפיים ולשאוג בהתלהבות. הרי הייאן חשף בפניהם כבר מזמן את הפנים האמיתיות של תושבי ארלסבור. אך לטעמו של הייאן, הם לא היו מספיק משולהבים לקראת הקרב הצפוי להם. הוא שלף את חרבו מנדנה והניף אותה אל עבר השמיים, והיא נראתה כזוהרת בשמש. "בת אנוש אחת רימתה אותי במשך שנה שלמה וריסקה את לבי במילים ספורות", הוא אמר, ושמר על איפוק למרות שהוא נשמע כעומד להתפרץ כהר געש. "בת אנוש אחת. תארו לכם את כוחם של הנחותים הללו אם יתאגדו יחדיו, עם שקריהם ואכזריותם! בוודאי ברגעים אלו ממש הם שומרים על חזות של שומרי שלום, ובסתר מכינים את עצמם למתקפה על לורבאן! אך אנחנו נקדים תרופה למכה. לא ניתן לבני האנוש לטבוח בנו, לא ניתן להם לשבור אותנו!"
ההתלהבות בקרב האלפים גברה, ואלו שהיו בשורות האחוריות רצו לבתיהם כדי להביא כלי נשק. עד מהרה הובאו חרבות, קשתות, סכינים ופגיונות לכיכר וחולקו להמוני האלפים שעמדו שם. סוף כל סוף עומד להיעשות צדק. כשכל אלף החזיק בכלי נשק, הייאן ירד מהבמה, החרב אחוזה בידו. הוא הניח שנדרשת כאן איזו אמירה משמעותית, מעוררת השראה, אך ידע שיעשה את הרושם הטוב ביותר אם יראה שאינו מבזבז את הזמן ופשוט ילך. וזה אכן עבד – צבאו המאולתר הלך אחריו מבלי שהתלהבותם של החיילים תיפגם ולו במקצת. לאחר שחצו את היער הם הגיעו לגבול בינו לבית ארלסבור. הם התקדמו בשקט מופתי לאורך הרחוב הראשי, עד שהייאן הציץ מבעד לאחד מחלונות הבתים וראה אישה, בת גילו בערך, למרות שיערה המאפיר – גוון שלעולם לא יהיה בשיערי, חשב הייאן בשביעות רצון – יושבת ליד שולחן ומאכילה פעוט – כנראה בנה – בעוד ילדתה, הגדולה יותר, מסתתרת מתחת לשולחן ומצחקקת. הוא מעולם לא פקפק בחוש הראייה שלו, אך נזקק כעת למבט נוסף כדי לקבוע בוודאות שזו קיירה.
למראה אהובתו לשעבר הוא התמלא בשנאה עיוורת, אך גם חש בדחף לחבק אותה, להעביר את ידיו בשיערה, לחוש את מגע שפתיה על שפתיו. הוא השתוקק לכבוש אותה, הוא השתוקק לכך שתרצה אותו כמו שמעולם לא רצתה, כמו שהוא עצמו רצה אותה לפני עשרים שנים. למרות כל השנאה, הוא רצה שהיא תהיה שלו.
הוא הושיט את ידו אל האלף הקרוב אליו ביותר וביקש בקצרה פגיון, שהוגש לו בשתיקה. הפגיון הוסתר במהירות בשרוולו של הייאן, וחרבו הוחזרה לנדנה. הוא לחש במהירות לאותו האלף כי הוא רוצה שכל תושבי הכפר ימותו מלבד יושבי הבית הזה, והפקודה הועברה בין כל חייל בצבאו הלא רשמי של הייאן. הוא ניגש אל דלת הבית. היא הייתה סגורה אך לא נעולה, והוא בעט בה בעקב מגפו ונכנס. לאחר שסגר את הדלת, הוא שמע את קולותיהם של החיילים הממלאים את הכפר בשאגותיהם, ואת יבבותיהם של ילדיה של קיירה. הוא הציץ מבעד לדלת המטבח, וראה את קיירה מנסה להרגיע את ילדיה. הוא נשען על המשקוף ביהירות, וקולו היה מתנשא כשדיבר.
"כל כך הרבה זמן לא נפגשנו, קיירה, ואת עדיין תקועה באותו בית ישן של הורייך?" הוא שאל והציץ בסלידה בילדים המפוחדים. "ועכשיו יש לך עוד שני פיות להאכיל. מי האבא, אם יורשה לי לשאול?"
קיירה, שעמדה עם הגב אליו, הסתובבה באיטיות, ופיה נפער בתדהמה. "הייאן", יצאה לחישה קלושה מפיה.
"כמה נחמד לדעת שאת עדיין זוכרת את הנער ששברת את ליבו לפני עשרים ושלוש שנים", הוא אמר, התנתק מהמשקוף והלך בנינוחות לעברה. בתה של קיירה משכה בשרוולה ושאלה בבכי: "אמא, מי זה?"
"זה חלום", היא מלמלה בתשובה. "רק חלום רע."
"חלום רע? ככה את מתארת את השנה שעברה עלינו ביחד?" הייאן שאל. בעיני קיירה הוא נראה שלו במידה יוצאת מן הכלל, אבל למען האמת, הוא רתח מזעם. עד עכשיו הוא קיווה שאולי, איכשהו, הייתה למערכת היחסים שלהם איזו משמעות בעיניה. הוא התגבר אך בקושי על הרצון העז שעלה בו שוב, לגרום לה לרצות אותו יותר מכל דבר אחר, לגרום לה להיכנע לו, לגרום לה להיות שלו.
"צא מהבית הזה", קיירה ענתה לו בקול רועד, "ואל תחזור לעולם."
"לא לחזור? אבל רק עכשיו הגעתי", הוא ענה באותו טון שלו ונינוח שבו השתמש קודם לכן. "והבאתי כל כך הרבה חברים שיסתובבו ברחובות ויארחו לי לחברה. חיכיתי לאיחוד בינינו כל כך הרבה זמן, וכבר את רוצה שאלך? איזו גסות רוח, בחיי!"
בנה הקטן של קיירה החל לבכות. הייאן הביט בו בבוז ואמר: "למה הוא בוכה? הוא גבר. גברים לא בוכים". הוא נזכר פתאום במסך הדמעות שכיסה את עיניו באותו היום, לפני עשרים ושלוש שנים, כשעמד ביער וצפה באהובתו מתרחקת ממנו ולוקחת איתה את לבו, אך הוא הדחיק את האירוע, אחסן אותו בשולי מוחו. הוא האשים בכך את הוריו, שלימדו אותו שזה בסדר לבכות. אבל הם טעו. כי גברים לא בוכים.
קיירה התעלמה ממנו והתכופפה אל בנה הקטן, ליטפה אותו עד שנרגע. "חברים?" שאלה קיירה בקול רועד, כמו כל גופה, שרעד כעלה נידף. "ש.. מסתובבים ב.. ברחובות?"
הייאן נאנח בצורה בלתי מורגשת כמעט והלך אל החלון. הוא סימון לקיירה לבוא, והיא התקרבה אליו בדממה. היא הביטה מבעד לחלון ומיד כיסתה את פיה בתדהמה, ובעיניה עלו דמעות. כי מבעד לחלון, מבעד לחלון היא ראתה עשרות, מאות, אלפי גופות מדממות מוטלות ברחוב, גופות של ילדים, גופות של חבריה הקרובים, וגם גופות של סתם אנשים, אלה שהייתה אומרת להם שלום כשנתקלה בהם, ולא היה לה קשר מיוחד אליהם. ועכשיו כולם מתו. קיירה הסבה את עיניה בכוח מהמחזה והתבוננה בהייאן בעיניים קרועות לרווחה. "מה עשית?" היא שאלה בזעזוע.
"זה לא ברור?" הוא ענה בשלוות נפש ראויה לציון, לאור העובדה שכפר שלם נרצח עכשיו בעקבות פקודה שנתן. "רציתי שפעם אחת גם ליבך יישבר, כמו ששברת את שלי".
"ובשביל זה אתה.. רצחת כפר שלם? רק כדי לנקום בי?" היא שאלה והתרחקה ממנו בהליכה לאורך הקיר. "אתה לא שפוי! לקחת כל כך הרבה חיים בשביל לנקום על משהו שקרה לפני כל כך הרבה זמן?"
"אולי אני באמת לא שפוי", הוא ענה בשקט, "אבל המטרה הושגה, נכון? זה כל מה שמשנה".
"וכולם מתו בגללי.." היא אמרה בקול חנוק מדמעות והשתתקה. כעבור כמה דקות היא המשיכה לדבר.
"למה אתה פה, הייאן?" קיירה שאלה בעייפות וצנחה על כיסא שעמד בסמוך. "השגת את המטרה שלך. עכשיו לך".
"זה לא מדויק", הוא ענה. "לפני שאני אעזוב, אני רק רוצה לדעת דבר אחד. למה הסכמת להיות חברה שלי אם לא אהבת אותי? למה עזבת אותי? למה שברת את ליבי והבאת למותם של כל מי שהכרת? אלו שלושה דברים, למען האמת", הוא הרהר בקול, "אך תוכלי להתייחס אליהם כאחד. עני!" הוא הוסיף כשראה שהיא שותקת. קיירה נאנחה ופצחה בסיפור מנקודת המבט שלה.
"מעולם לא באמת אהבתי אותך. חיבבתי אותך בתור ידיד, כן, אבל לא אהבתי אותך. ויום אחד פשוט הפלת עלי את הפצצה הזאת ואמרת שאתה אוהב אותי. מה יכולתי כבר לעשות? לא היו לך חברים אחרים מלבדי, וידעתי שאם אומר לא, החברות בינינו תיהרס ולא יהיו לך חברים בכלל. אז אמרתי כן. ריחמתי עליך.
כמעט שנה חלפה, ופגשתי בינתיים מישהו אחר, מישהו שיכולתי לאהוב. ואהבתי אותו. פחדתי לספר לך, כי לא ידעתי איך זה ישפיע עליך. אבל עברה שנה בדיוק, ולא יכולתי להמשיך יותר. לא יכולתי לשרוד עוד שנה כבת הזוג של נער שכבר הפסקתי לחבב אפילו כידיד.
ומאז.. אתה יודע מה קרה".
"האם גם ליבו של הנער שאהבת נשבר בגללך?" הייאן שאל בקול צרוד, ומבטה של קיירה התקשח. "הוא היה בעלי", היא אמרה בקול חנוק, ועוד דמעות החלו לבצבץ מתוך עיניה, "ואביהם", הוא הביטה אל ילדיה. "אך הוא נהרג לפני שנה. אותו כבר לא תוכל להרוג", היא הוסיפה בקול קשה.
הייאן הנהן וענה: "אותו כבר לא אוכל להרוג, את צודקת. אם כך, בוודאי אשאב סיפוק מהרג אלו הנושאים את הגנים שלו".
עד שקיירה הבינה למה התכוון, בנה כבר שכב על רצפת המטבח, חסר רוח חיים, ובמהרה גם בתה הצטרפה אליו.
דמעות נוספות הופיעו על לחייה של קיירה וזלגו בדממה על לחייה. היא נעמדה, הבעה כאובה נסוכה על פניה. הם עמדו אחד מול השני, הניצולה היחידה מהכפר ארלסבור והאלף שנתן את הפקודה לטהר את הכפר מיושביו.
"מה אתה רוצה, הייאן?" קיירה שאלה בקול מלא כאב ובעיניים מלאות דמעות. "השגת את המטרה שלך. טבחת בכפר שלם. הלב שלי נשבר. אתה מרוצה? מה עוד אתה רוצה ממני?"
הייאן התקרב אליה, ואמר, כמו תמיד, את האמת. "אני רוצה שתהיי שלי", הוא ענה ונישק אותה.
קיירה נישקה אותו בחזרה.
הרי זה לא משנה, נכון? חלפה מחשבה במוחה. הרי הם כולם כבר מתים, והמוות שלי לא יחזיר אותם לחיים. אולי הנשיקה הזאת היא הסיכוי היחיד שלי לשרוד. מקסימום אני אוכל לברוח, לחיות ביער, אבל אני אוכל לחיות, וזה מה שחשוב.
היא הרימה את מבטה אליו בהפתעה ובאי אמון כששלף את הפגיון משרוולו ותקע אותו בגבה.
"גם את תקעת סכין בגב שלי", הוא אמר והחדיר את הפגיון עמוק יותר, עד שעיניה כבו והחיים נטשו את גופה. הייאן עזב אותה והניח לה ליפול, וחבטת גופה חסר החיים על רצפת העץ לא עוררו בו שמחת ניצחון, כפי שחשב שיקרה, אלא מן ריקנות מוזרה. והגרוע מכל, הוא עדיין רצה שתהיה שלו, למרות שנאתו אליה, וכמובן מותה, שמנע מהם להיות ביחד.
הוא יצא מהבית ונתקל בקבוצת חיילים. הוא פקד עליהם לחזור ללורבאן והם אכן חזרו, בתחושה שמילאו את ייעודם בחיים – טיהור העולם מהרוע האנושי.
לבסוף, לאחר שאחרון החיילים עזב את ארלסבור, גם הייאן חזר לביתו. הוא אחסן את חרבו בארון כלי הנשק שבסלון ביתו, התיישב על השטיח העבה, העשוי פרוות דוב, ועשה מדיטציה.
כעבור כמה ימים, כשכמה חיילים באו לראות את מנהיגם, הוא עדיין ישב שם, מנותק מהבלי העולם הזה.
אחרי עשרה ימים של מדיטציה הוא הגיע להארה.
הוא מעולם לא אהב את קיירה.
הוא אהב את גופה של קיירה, אך לא את הנפש שבתוכו. הוא רצה להכניע אותה, לכבוש אותה, לשלוט בה, אך בליבו לא הייתה אהבה, אלא רק תשוקה.
הייאן קם מהשטיח ומיד שתה כמה כוסות מים, דבר הכרחי לאחר עשרה ימים שבהם לא נכנס אל פיו דבר. לאחר מכן הוא אכל קצת, פעולה הכרחית נוספת, ושם פעמיו אל ארלסבור.
הוא התבונן בגופות שהחלו להירקב, בדם היבש שכיסה כל סנטימטר בכפר, במקום שהיה בעבר שוקק חיים ועכשיו נראה כמו כפר רפאים.
בראשו של הייאן עלו תמונותיהם של הוריו ואחיו הקטן, וכל האלפים שציווה להרוג.
הוא ניסה לחשב כמה אלפים ובני אנוש מתים עכשיו בגללו, ולא הצליח.
כל כך הרבה מתים, הוא חשב, וכולם מתו בגללי.
בעת שיצא מארלסבור וחזר אל ביתו, חלפה במוחו מחשבה נוספת.
כל זה לא היה קורה אם הייתי מסוגל להבחין בין אהבה ותשוקה.