מהלכת בחלומות
פרולוג
יש לה הדבר הזה, שמושך אותה לתוך האחרים
רק לה יש אותו, את הדבר חסר השם, אי שם
היא מסוגלת לעבור דרך חלומות.
כל החלומות, כל הסיוטים.
כל האימתיים. כל האמתיים. כל האמת.
היא מופיעה באמצע הראש, בדיוק שם, ומתרכזת בין הצללים.
היא צופה, בעיניים פעורות, בכל הצרחות שאינה מסוגלת להכיל..
יש הרוצים לתפוס אותה, שרוצים את היכולת חסרת השם לעצמם.
הנערה רואה דברים שלה, ושלהם.
והיא, המטיילת, נמלטת לעבר החושך של ראש נוסף, בדיוק באמצע הראש.
ושוב צופה, אך ביתר זהירות כי אם תיתפס, תיעלם משם.
יש שם מישהו שאצלו היא מרבה לבקר, מקור המחסה שלה, לשם הם לא מגיעים.
היא נכנסת דרך העיניים, מתוך האישונים השחורים לתוך הבלגן המסודר של תלתליו השחורים.
שם היא בטוחה, שם היא רק היא והשקט.
עד שכבר לא.
פוף, היא כבר לא שם
* * *
רוח קפואה הסתחררה בין מרפסות המתכת ברחובות, מפילה במעופה את אחרוני העלים הכמושים מענפיהם המסוקסים של העצים בשדרות, מייבשת תחת מבטה את ניצני הפרחים.
בלילה החשוך ההולכים ושבים בסמטאות האפלות התעטפו היטב בתוך שכבות צמר ופליז רבות ככל האפשר. וכאלו שהעזו להוציא את אפם מפתח הבתים המחוממים, היו מעטים. לפנות בוקר האנשים היחידים שהיו ערים היו אלו העומדים ליפול לתוך מלכודות. מלכודות של בצע או אכזריות, או למלכודות רגילות יותר- ולהיעלם כליל לתוך החלומות.
בתוך הלילה הזה התעוררה נערה בתוך דירת שני חדרים וחצי עטוית סיוטים בבניין לבנים אדומות מוכה פרצות. היא התעוררה מתנשפת, הזיעה בצבצה על עורפה והיה לה חם כל כך, אף שהיה אמצע דצמבר הקר ביותר הזכור לה. כל החלונות בדירתה הקטנה היו פתוחים לרווחה, ווילונות המוסלין התנופפו החוצה, שאריות של כוכבים. שרידי מחשבותיה שלה עוד נאחזו במוחה, אחיזתו של הגבר הגדול בכתפו ידיו מנסות לגרור אותה ולתפוס בזרועה, ציפורניו שורטות וקורעות את עורה, הצרחה שניסתה לפלוט מגרונה עוד נותרה בה, יחד עם טביעות האימה בגופה. היא באמת הייתה שם, בתוך העשן המחניק, בין הקהל העצום הזה של אנשים שניסו לתפוס אותה. היא הייתה מסוגלת להפיג או לשנות את חלומם והיא שנאה את ההרגשה הזו, של מבטיהם הננעצים בה, כי כששינתה את מסלול חלומם היא הרגישה שאחיזתה במציאות נעלמת. היא הרגישה פחות מוחשית. והיא פחדה.
היא ניערה את הרגש הנורא מעליה יחד עם השמיכות, היא גיששה אל מתג מנורת החשמל הקטנה שלה ונאנחה כשהאור הקלוש נדלק.
היא התגעגעה לזמנים שכשדילגה בין רחשי המחשבות של האחרים עוד חשבה שאלו דמיונות, שהשיגעון הגיע אליה סוף סוף. הרי זה רק עניין של זמן, בסופו של דבר. היא חשבה, גם אם קיוותה שאין זה כך, שחיוכו הנהדר אינו אלא הזיה. הזיה נהדרת השייכת רק לה.
אך לפעמים המתים פלשו לתוך מסלולי החלום שלה, עיניהם גדולות ומתחננות, מילים אחרונות תלויות בין שפתיהם ,והיא לא הייתה יכולה לשמוע. לעזאזל, היא לא הייתה יכולה לשמוע דבר מכל אלו. וכשהופיעו החבורות הכהות, בתחילה היא התחלחלה, היה נורא מספיק להבין ששפיותה אבדה לה, אך המסקנה שהטיולים הליליים שלה אינם המצאה של תודעתה הקודחת גרמה לה לרעוד. אך הן המשיכו להופיע לילה אחר לילה, ולבסוף, היא איבדה משהו, שם בין החולמים. אדישותה נבנתה בחלל מחשבתה, והיא כבר לא הרגישה את החרדה התמידית. אולם הפחד הופיע לפעמים, כשלא ציפתה לו, אורב בין חרכי התריסים.
פרק ראשון- היום הראשון
הלילה היא לא צרחה, כך נדמה לה, אם כי לא הייתה יכולה לדעת בוודאות, תחושת רטיבות הזדחלה לאורך זרועה, היא התנשפה לנוכח הדמעות אדומות המכתימות את חולצתה הבהירה, על כתפה היו מצוירות, בפירוט רב מכדי שלא יהיו אמתיות, טביעות אצבעות ארגמניות, היא הביטה בקצות אצבעותיה שלה, עורה הלבן בהק לאורה של המנורה.
היא הזדקפה וטופפה בשקט לאורך המסדרון אל חדר השירותים הקרוב הדירה הקטנה שלה בלעה את קולות הדיירים, וגם כך, כבר לא נותר איש שישמע אותה.
בעודה מספיגה ממחטת נייר במים היא הרהרה במשמעות הדבר פעם נוספת.
אם זוהי המציאות הרודפת אותה, האם ייתכן שגם הוא נמצא בה?
המחשבה הלא צפויה כמעט והעלתה בה חיוך, אלמלא זיכרון פניו המעוותות בחמדנות של התוקף שלה. היא ניקתה את החולצה כמיטב יכולתה ונאנחה בשקט, או לפחות התכוונה לכך.
היא יצאה אל העיר המוחשכת בעודה משתחלת לתוך מעיל גדול מדי בצבע כחול יחד עם הדממה הנצמדת אליה כבת לוויה קרובה. כפות רגליה דילגו בזהירות דרך מדרגות החירום הרעועות, המתנודדות ברוח הקפואה אל הרחובות הקודרים המוארים רק בקושי באור הירח והכוכבים.
צללי מנורות הרחוב מלווים אותה במרוצה השקט, בלילה הצללים לה אורבים, והיא רצה ביניהם כאילו היו חברים. משרטטת במדויק את מסלולה ברחובות, בין הווה לעבר אך ללא עתיד הנראה לעין.
עיר בה התחוללו קרבות של דם ונהרות זפת נשפכו לתעלות השופכין.
שערה קצר, שלא יהווה מטרד, כפפות ללא אצבעות,
היא מסתובבת בין בנייני השנים והגדרות המחושלות, המשוננות, שפעם עליהן היו תולים ראשים של אנשים, מהלכת היא בסמטאות המרצחות בין הרוחות.
נערה במעיל כחול וגדול, מתבלטת בין הפושעים והגוססים הקוראים בשמה.
ראשה, כמובן הלום מחשבות הניבטות מעיניה העצובות, שבעות המלחמות, עליהן יש מריחת צבע שחור
לפעמים היא לבד, ואף פעם לא בודדה, ילדה של אהבה, קראו הגגות.
אך פראג לא השיבה, רק הביטה לאחור בחצי חיוך.
היא אהבה שצעדיה מהדהדים, כאילו היא שומעת את קולותיה של העיר בתוך ראשה.
בחשכה שנראתה כאופפת אותה היא לא הבחינה בעיניים הכהות שהביטו בה ברכושנות.
אבל צריבת הרוח שחמקה לתוך הכסות הכבדה שלגופה הורגשה היטב.
היא הצטמררה ועלתה במדרגות המתכת הממסגרות את העיר אל הגגות, ומשם עשתה את דרכה בחזרה. למתבונן הכהה מהצד נראתה חסרת פחד, אך למעשה לבה הלם בזעזוע, היא הרגישה בעייפות בכל צעד שעשתה על משטחי הבטון המשופעים, וזו הפחידה אותה יותר מכל.
אם תאלץ להירדם, הפחד יחזור, הלילה הזה לא נועד לשיטוטים.
הגגות המשופעים גזלו את תשומת לבה, חלקם היו רטובים וכולם היו סחופי רוח אכזרית, כזו שהיה בכוחה להשליכה מהם בקלות. רגליה נותרו יציבות כשהגיעו לבסוף לסבכת המתכת שהקיפה את הבניין שלה. היא העבירה את רגליה במורד המרזב עד שחשה את מסגת החלון תחתיה. היא אחזה בידיה בלבנים הבולטות ונכנסה בחזרה לתוך החדר החשוך, היא כיבתה את המנורה בטרם יצאה וכעת הצטערה על כך. כמה הייתה רוצה שזרועותיו יחבקו אותה, אך נראה שהחולמים לא הבחינו בה, מלבד אלו שניסו לתפוס אותה.
* * *
פראג לא הבינה למה דברים מתרחשים, עפעפיה רפרפו והיא ניסתה למנוע מעצמה להירדם. היא ישבה בזווית מסוכנת על אדן חלונה, רגליה משתלשלות החוצה בעוד שארית משקלה מוטל על מסגרת המתכת של החלון. קרניים אדומות ובוערות הציפו את שדה הראייה שלה, היא הצליחה לעבור את הלילה, אך לא ניתן לדעת כמה זמן תוכל להשאיר את עיניה פקוחות.
אורה הבהיר של השמש גילה את בתי הלבנים הבהירות והכרכובים המפותחים, כשהצריחים דוקרים את השמיים הלבנים. היא תהתה מה יישבר קודם, גופה או תודעתה אם תיפול למטה.
והאם החיילים ירמסו אותה בצעדיהם הסדורים תוך מצעד שירעיד את החלונות ברחוב. גם כאן יישברו הזגוגיות ויהפכו לשטף חתכים?
היא מעולם לא חשבה שידחפו אותה.
גופה נעשה נוקשה וידיה נאחזו בלבנים הבולטות שמציצות מקיר הבניין.
היא סובבה את ראשה לאחור, המבט על פניו של התוקף שלה הפתיע אותה.
הוא נראה מופתע וקצת מבולבל, רצף של קללות שלא הייתה יכולה לשמוע נפלטו מפיו בצרורות.
היא הסיטה את מבטה במהירות, מוצאת אחיזה לרגליה בפרזולי המתכת שהרכיבו את מדרגות החירום והתפללה חרישית שהן לא יתמוטטו.
פרק שני
בכנות, הוא לא חשב שהיא תיפול משם, והוא הופתע שהיא לא שמעה אותו.
זו הייתה השנה האחרונה שלו באוניברסיטה, הוא עמד לקבל את התואר שלו כשזרקו אותו ממעוני הסטודנטים. אף שייתכן שזו הייתה אשמתו, הייתה לו נטייה להסתבך בקטטות ולגרום לפציעות די חמורות. המרצה שלו הבהיר לו, בעודו זורק לעברו שקית אפונה קפואה להניח על הפנס המתנפח שעל עינו הימנית, שאם הוא לא יעזוב את המעונות הוא יסולק מהאוניברסיטה.
עכשיו הוא הביט מטה, אל מדרגות החירום, ופלט אנחה כשהבחין באצבעותיה עטויות הכפפות מבזיקות בקצה שדה הראייה שלו.
היא נאחזה בבניין, ידיה כמעט החליקו, רווח לו כל כך שאיננה שוכבת על המדרכה השחוקה, ארבע קומות תחתיהם.
הוא טיפס על מסגרת החלון וניסה לעגן את עצמו אל הקיר, אצבעותיו הארוכות תפסו בכף ידה של פראג וזרועותיו משכו את גופה לעברו. היא הייתה קלה משחשב, פס אדום וארוך נמתח על כתף החולצה שלה ומכות יבשות במעלה זרועותיה, הוא תהה מה קרה לה, ולמה מאלו הוא גרם כשהניח את ידו על כתפה כמה רגעים קודם לכן.
"אני מצטער, את בסדר?" הוא חיפש אישור בפניה, שיערה השחור נתפס בשפתיה, גבותיה הכהות הצלו על עיניה שננעצו בו. הוא הרגיש כאילו משהו חשוב חומק ממנו.
"אני מצטער, אני כל כך מצטער ושמח שאת עוד בחיים" הוא מלמל במעט ציניות בניסיון לשוות לקולו מעט מהקסם שאפיין אותו בחברת המין השני. הוא ניסה לרכך את מבטה הרצחני, העיניים שלה התמקדו בו, האישונים התרחבו ובלעו את קשתיות עיניה הבהירות. היא לא מצמצה ונראתה רצינית להחריד. היא נחתה בחינניות על רצפת העץ, כפות רגליה היחפות השמיעו קול נקישה קלה. היא הטתה את ראשה מעט, בוחנת את פניו.
"אני בסדר" היא אמרה את המילים בהתאמה, הקול שלה היה שרוט, כמו הרוח על רעפים או ענפיו של עץ המכים על החלון.
"אני ממש מצטער, יש משהו שאוכל לעשות כדי לפצות אותך?" היא הניחה את ידיה על הסוודר שלו ודחפה אותו, הוא לא צפה את זה ומעד לאחור.
"איך נכנסת לכאן?" היא הייתה בטוחה שנעלה את הדלת, לא הייתה שום אפשרות אחרת. היא לא משאירה אותה פתוחה. אף פעם.
הוא קם על רגליו והיא התקדמה לכיוונו, מסגרת של ריסים ארוכים הקיפה את עיניו החומות, הוא היה יפה משזכרה והיא לא הבינה איך הדבר אפשרי בכלל.
הוא נאלץ לסגת לאחור, כושל אל הדלת וגבו ננעץ במשקוף. הוא שפשף את שערו לאחור ונראה נבוך.
"ובכן, ייתכן ופרצתי פנימה". הוא חשק את שיניו והיא פלטה צחוק קצר וחד, היה לה קשה להתאפק. האדם הראשון שניסה להרוג אותה היה הוא, והוא אפילו לא התכוון לכך. היא מוכרחה להחליף את המנעול.
הוא חייך אליה בחשש, היא הייתה בלתי צפויה וזה גרם לו להיעשות דרוך, היא עצמה נראתה דרוכה כל הזמן.
"איך קוראים לך?" זה שעשע אותה, היא לא ממש ידעה למה. חיוך אירוני הסתמן על שפתיה.
"פראג". ענתה והמשיכה לדחוק אותו לאחור, הוא נשען על דלת הכניסה, גופו הארוך מתווה צל כהה על זה שלה.
"זה שם מקסים, פראג. נעים להכיר, אני מצטער שכמעט והרגתי אותך, אני אדריאן." הוא הושיט אליה את ידו ללחיצה.
"אדריאן, מה אתה רוצה?" הוא נענע בראשו, ואז הרים את ראשו והביט בעיניה.
"מקום להתגורר בו, ייתכן ויש לך חדר פנוי?" הוא שוב חייך חצי חיוך מנומש. היא שוב הטתה את ראשה, כמנסה לבחון את האפשרויות העומדות בפניה. הפוני החד שלה נטה גם הוא, פניה אבדו את מבען הרציני, היא נראתה, כמעט, כמו אחד מהדמויות בסיפורים שבהם התעמק כל כך.
"תדאג להתקין מנעול חדש שלא תוכל לפרוץ לדלת הכניסה?" הוא נענע לרגע את ראשו, כמתנער מאשליה.
"מה שתרצי".
"תימנע מלהיכנס לחדר שלי, או לגעת בשום דבר ששייך לי." הוא הנהן.
"זה נשמע הוגן."
"אתה יכול לקבל את הספה בחדר השני."
פרק שלישי- היום השלישי
אדריאן התעורר, מוחו מעורפל משאריות חלום ומחשבה. לפי שעון המחוגים לצד הספה שעליה נרדם השעה הייתה כשעתיים אחרי חצות. הוא מחה את קורי השינה מעיניו ויצא מחדרו.
"פראג?" שמה עלה על לשונו מבלי בדל מחשבה אפילו, הוא אפילו לא טרח לשאול את עצמו מדוע, הוא נמשך לדמותה הקטנה השל הנערה כמו עש אל האור, ככל שהמשיך להביט בה נראתה לו מוכרת יותר, הוא חשב שדמויות האגדה שבנפתולי מחשבותיו מתעוררות לחיים בפניה.
זה היה הלילה השני בו לן בדירתה, הוא ראה אותה מבליחה מחדרה לעיתים רחוקות, הוא הבחין שהיא נועצת בו את עיניה.
הוא התקין את המנעול שביקשה, אך נראה שהיא בכלל לא יצאה מדלת הכניסה.
קול צעדים שקטים הדהד בחלל הסלון הקטן, אדריאן הלך לאורך המסדרון לכיוון חדרה, מתעלם מהוראתה שלא להיכנס לשם.
"פראג?" הוא קרא שוב, בציפייה למענה כלשהו מצדה. דלת חדרה נטרקה והיא צעדה לעברו, שיערה סתור וידיה שלובות על חזה.
"היי," רווח לו שהיא שם, מסיבה כלשהי חשש שהותירה אותו לבדו ונעלמה לתוך הלילה.
"את בסדר? למה את ערה בשעה כזו?" היא לא ענתה, נראה שעיניה נעוצות בפניו, היא הסיטה את מבטה והלכה אל הסלון, לוחצת על מתג החשמל ומפיצה אור צהבהב וחולני.
באור הוא הבחין שזרועותיה מלוכלכות, היא התיישבה על הספה, גופה שוקע בתוך הריפוד ונראה קטן יותר.
למעשה, כשהתקרב אליה הבחין שהכתמים נראים כמו מכות יבשות, הוא נזכר שהבחין בהן לראשונה כשאחז בזרועותיה על מסגרת החלון, אך אלו נראו חדשות יותר, כאילו דמה שוצף תחתן. הוא התיישב לצדה. היא לא נראתה כמו מישהי שתפגע בעצמה בכוונה.
"מה את עושה?" אצבעותיה התעוותו, הן התוו צורות משונות שהבליחו ונעלמו תוך רגע. היא סירבה לענות והוא החל לאבד את סבלנותו. היא מלמלה בשקט ולא חדלה להזיז את אצבעותיה. "מה אתה לומד?", הוא גלגל את עיניו, להעביר נושאים הייתה המומחיות שלו. "אני לומד ספרות, הנס כריסטיאן אנדרסן" היא הנהנה בתנועה כמעט בלתי מורגשת, מבטה נעוץ בו. "הוא כתב אגדות" אדריאן נאנח והעביר את ידיו בשערו. זה ממה שכולם אומרים. הוא הרגיש כמו תקליט שבור כשאמר,
"הוא היה גם משורר, ומחזאי." היא האירה אליו חצי חיוך. הוא דמיין אותה אחרת, יותר בהירה, חסרת אפלה רבה כל כך. "אם כך, הוא כתב אגדות, ונראה שחי בתוכן." זה הפתיע אותו. הוא חשב על דבריה, היא גרמה לו לחשוב לפני שדיבר, הוא הרגיש אחרת כך, הוא לא היה בטוח שזה רע. "נראה שכן." היא הנידה בראשה, נשימותיה הרעידו קצוות כהות משערה. "פראג." "כן?" "תוכלי להיות כנה איתי?" היא נשכה את שפתה, אצבעותיה מרקדות במחול אינסופי. "אני יכולה לנסות, אם תספר לי סיפור". הוא ניסה לנחש אם היא צינית, נראה שלא.
"איזה מן סיפור?"
"אחד עם סוף עצוב." הוא תהה, בפעם העשירית אולי, מה קרה לה, שהפכה לעגומה כזו, ועם זאת… מחוסנת. הוא הביט בזרועותיה החשופות.
"לסיפור קוראים מוכרת הגפרורים הקטנה, אני אשנה אותו מעט, אם לא אכפת לך." הוא הנהנה.
"החבורות התקשו על עורה, הפכו כהות וקודרות יותר.
שלג שחור נחת בכל פינה, לונדון הסתתרה מבעד לערפילים המאיימים.
אנשים חלפו על פניה כמה פעמים, אף אחד לא נעצר, אף אחד לא תהה מה היא עושה בחוץ בלי מעיל.
היה אסור לה לחזור עד שתמכור את הקופסה האחרונה, כל שאר העולם הסתגר בביתו והיא נותרה לבדה ברחובות, קפואה כמעט לגמרי.
ירייה כסופה פילחה את השמיים, סימן ידוע לכך שמישהו מת.
היא חיככה את כפות ידיה זו בזו ועדיין לא הרגישה אותן.
אז היא לקחה גפרור אחד והציתה אותו, אצבעותיה החלו להפשיר עד שהרוח גנבה ממנה את החום.
היא הדליקה אחד נוסף, אלומת אור קטנה בתוך הכפור. מודעת לסיכון העצום שבכך, אבל באור היא הרגישה מוגנת.
"הבוקר החל לעלות, האנשים חזרו לרחובות, מצונפים בתוך בגדיהם החמים והביטו בפינת הרחוב בה נשפכו על הקרקע קופסאות הגפרורים.
כלואה בתוך עצמה, ועדיין לבדה, נמצאה שם נערה קטנת קומה." דמעות זלגו על לחייה של פראג,, היא לא מחתה אותן ונשכה את שפתיה.
"זה יפהפה." היא הרהרה בתהייה, שהוא מכיר אותה יותר משהניחה.
"תגלי לי?"
"ואם לא תאמין לי?" הוא חייך אליה, חושף גומה על לחיו השמאלית.
"אני יכול לנסות." הכל הרגיש מוכר ותר איתו, סומק אדום הציף אותה מבפנים.
"כבר ראיתי אותך בעבר, לפני זמן רב ומאז אני רואה אותך כמעט בכל ערב, אתה מקום המפלט שלי."
"איפה?" ספקות חלחלו בשולי תודעתו כשתווי פנים מטושטשים מצאו את דרכם למחשבותיו.
"בחלום." היא חשבה שיגיד משהו, רצתה שמבטו יתבהר ויגיד שגם הוא זוכר אותה. היא ניסתה להבין מה גורם לה להיות כנה, אם הוא היה כל אדם אחר, לא הייתה טורחת להכניס אותו לביתה. היא עדיין הופתעה בכל פעם שראתה את פניו. היא חשבה שוודאי אינו מאמין לה מעטה של אי שפיות עוטף את דבריה הזורמים אליו. אך היא רצתה בקרבתו כבר שנים, ועכשיו הוא מולה ולא רק בתוך ראשה.
"אני מסוגלת ללכת בתוך חלומות, אני מצליחה לגלות בהם את מחשבות החולמים, אני יודעת על אנה " הוא נרתע לאחור והשפיל את ראשו, אגרוף ננעץ בצלעותיו, רסס של סיכות דקר בו. הוא סרק את שיערו באצבעותיו בעודו מחפש הסבר הגיוני למילים שיצאו מפיה בכזו פזיזות. איך לעזאזל היא הייתה יכולה לדעת?
"מה…" הוא התחיל לומר, רוצה לדעת מה עוד היא יודעת על חייו.
"זה לא הכל." ראשו זינק ועיניה העצובות פגשו באלו שלו.
"אני חירשת, חשבתי שכדאי שתדע."
פרק רביעי- היום העשירי
הוא חזר לביתה של פראג בשעה מאוחרת, הלימודים התארכו והוא היה נחוש להוכיח את עצמו. בהתחשב בנסיבות, הוא נכנס אל הדירה בחמש לפנות בוקר. הוא שמע את הצרחה שקרעה את החדר לגזרים מדממים וזינק לעבר המסדרון.
דלת חדרה של פראג הייתה נעולה, אדריאן הטיח בה את גופו וכמעט תלש את המשקוף ממקומו. פראג הטלטלה במיטתה, שמיכותיה משוסעות ונוצות התעופפו באוויר הקפוא שנכנס מהחלונות.
הוא ניגש לצידה, גופה מפרכס וזעקות אימה בוקעות מפיה. זרועותיו נכרכו סביבה והוא הצמיד אותה לגופו, רגשותיו הציפו את כולו, כתמים מעורפלים בערו בחשכת חדרה.
"מה לא בסדר אתך? פראג!" הוא פלט נהמת תסכול ואחז בפניה ביד אחת בעוד השנייה מקרבת אותה אליו עוד יותר, מתרפק על חום גופה. ואז הוא נזכר שאינה יכולה לשמוע אותו. סבלה מילא אותו בזם נוראי וכתום כלהבות על עצמו שנתן לה להרגיש פגומה, הוא אפילו לא הביט בה כשיצאה מהחדר שבוע קודם לכן ועשה כמיטב יכולתו להתעלם ממבטיה הכחולים הנעוצים בו.
הוא החל ממלמל מילים חסרות פשר וליטף את שערה.
הוא הרגיש מתוסכל כל כך שאינו יכול לעזור לה ובו ברגע הבחין בחבורות המתכהות על עורה, חתך נפער לאורך זרועה השמאלית. לא היה לכך שום הסבר, נוזל חכלילי החל נוטף מהפצע והרטיב את קצות אצבעותיו.. היא שרטה את זרועותיו, פניה המעוותים הזכירו לו את אחותו. הוא חיבק אותה, געגועיו מתערבלים במחשבות ישנות.. הצפה של צבע כחול עמוק מטביעה אותו בראשה של פראג.
הוא התייסר בכאבה, וחשב שהדמות המטושטשת בראשו, זו שנאחזה במחשבותיו גם אחר שהתעורר עשויה להיות היא. המחשבה על הפריצה לתוך ראשו זעזעה אותו לרגע עד המחשבה על מה היא מרגישה וכמה זמן לפני שהגיע אל הדירה היא נאחזה בכאב הזה.
נראה שפראג חיה בתוך סיוטיהם של אחרים.
היא קדחה וזיעה גלשה מגבעת מצחה לתוך שערה, לרגע מנופץ אחד נראה שהפסיקה לנשום כליל.
גופה נרפה ועפעפיה רפרפו, השקים תחת ריסיה נראו כמו פנסים. הוא נשם לרווחה. מבטה התמקד בו, היא התנשפה כאילו עברה דרך ארוכה תוך כדי ריצה מאומצת.
"לא היית שם, אתה תמיד שם!" היא ניסתה להיחלץ מאחיזתו אף שזה הכאיב לה, יותר משרצתה להודות.
"לא ישנתי הלילה, נשארתי באוניברסיטה עד מאוחר, אני… פראג אני כל כך מצטער. מה קרה שם?" היא רעדה, הוא הרגיש זאת והיא שנאה את עצמה על כך.
"הם תפסו אותי.. הייתי בדרך החוצה והגדר הזו זמזמה לי בתוך הראש… אני לא יכולתי להגיע אליך אדריאן. לא היית שם." היא הרגישה את השיגעון במילותיה שלה… הן יצאו ללא כל סדר או הגיון מפיה, היא בכלל לא חשבה על מה שנפלט מפיה.
"זה קורה בכל לילה?" הוא נאחז באמת שלה, שברירית עד כמה שנשמעה.
"לא." היא הייתה נחרצת, "לפעמים אני מצליחה לברוח, ואז אני פוגשת באנשים שאבדתי מזמן. הם נראים אבודים כל כך תמיד."
"ומה אז?" היא הצליחה להימלט מאחיזתו, ריק מילא את חזהו.
"אני מנסה לכוון אותם."
ביעותי הלילה הקודם פרצו אל ראשה, הוא השיג אותה, ההיא אף פעם לא רצה מספיק מהר. היד שמשכה ומשכה בזרועה, רעד של אדמה מתבקעת.
ידו הצמידה את האקדח לרקתה והשנייה הרימה אותה על רגליה ונותרה על זרועה, מחזיקה בכוח. הוא הביט לצדדים ומשנוכח לדעת שאין שם איש, משך אותה לעבר אחד הסמטאות, בתקווה שהחלל הקטן יסווה את קול הירייה. היא נאבקה והתפתלה תחת ידו ודיברה בשטף קולח של קול מעושן, האוויר צלל ביניהם והוא רק חשב, מחשבה אחת רודפת אחרת בסחרור בתוככי מוחו. והיא שמעה הכל בתוך ראשה. וזה כל מה שהייתה יכולה לשמוע, מחשבותיו גלשו אל מעבר לראשה ונשפכו על הקרקע, כמו קופסאות הגפרורים. והוא קינא בה, וגם כעס
"אני יודעת שאתה מתגעגע אליה." העיניים שלה, חפות פחד הסתכלו בו במבט מתריס.
"היד שלך רועדת, ועוד לא פתחת את הנצרה."
"מה את יודעת עליה?" הקול שלו היה ארסי ומכוון ישירות אליה, הוא משך בשערה, תולש קווצות משי שחורות. היא לא הנידה עפעף.
"רק מה שמופיע במחשבותיך" הוא הידק את אחיזתו בזרועה, בטוח בחבורה שתיווצר אחר כך.
"תגידי לי, עכשיו." הוא פתח את נצרת האקדח בקול שאין לטעות בו, הבל פיו הקפוא ניתז על פניה. היא הטתה מעט את ראשה, בולעת את רוקה בתנועה בלתי נמנעת. היא פחדה.
עיניה של פראג נפערו, בוערות, נראות כסופות משתוללות.
"אני לא מסוגלת להבין אותך אם לא אסתכל בפניך, זה עושה אותי חסרת אונים. ואין תחושה שאני יותר שונאת מזו." אדריאן הביט בה, הוא לא מצמץ, היא נראתה פראית כל כך, כאילו שחררה חיית טרף מקרבה. היא חשקה שוב את שיניה וקמה על רגליה, צועדת לאחד מארונות העץ ושולפת משם בקבוק מוארך בתנועה חדה.
***
לגימה חמימה של יין גולשת בגרונה,
היא מסמנת אצבעות מעל לבה, ממלמלת ללא הרף.
שערה מכסה רק את אוזניה ומותיר את פניה וצווארה הלבן חשופים.
בידה השנייה היא מחזיקה את כוס השתייה בין שתי אצבעות.
היא מצמידה את שולי הכוס לשפתיה וממשיכה למלמל בין האצבעות המתחלפות.
הוא מביט בה, מנסה להבין.
היא לא מדברת, יותר. האלכוהול מסווה את רגשותיה החשופים.
הוא מתווה באצבעותיו מעל לבו, כמוה, אך בהיסוס.
"זה כואב?". שריר קופץ בלסתה, נראה כמו גיחוך.
"החבורות? כן, כמו כוויה. הן לא הולכות לשום מקום". מהר, מהר כל כך שהוא כמעט לא מבין.
זו שפה קשה, האצבעות הממהרות..
היא הביטה בו מתחת לריסים.
"קשה לך לשמוע אותי". היא מצטערת, אבל קולה כמעט ואבד לה.
"כן".
היא מסמנת לאט, אל מול עיניו החומות, העמוקות.
"אני לא שומעת כבר שנים".
"תלמדי אותי, אני רוצה לדעת." הוא רצה להיות שם כל הזמן, הוא רצה להפיג את השחור הקשה המעכב בעיניה. הוא רצה להכיר אותה, היא ראתה זאת. ואת זה, לא הייתה צריכה לשמוע כלל, היה מספיק להביט בפניו.
היא הרימה את שתי זרועותיה וקישתה את המרפקים כלפי מעלה.
אמון
ידיה צנחו מטה והיא הניחה משהו בתוך כף ידו. אבן אובלית בעלת נימים ורדדים.
*
פרק חמישי-היום השניים עשר
פראג אחזה בידו של אדריאן ומשכה אותו אל מדרגות החירום, מובילה אותו אל הגג.
הוא בדק אם היא מסתכלת עליו.
"מה אנחנו עושים?".
"אנחנו מדברים. לומדים" היא עדיין החזיקה בידו, כף ידה חמימה בתוך מעילה הכחול.
"על מה אנחנו מדברים פראג?" היא התיישבה בסיכול רגליים על שפת הגג ומשכה אותו לצדה, חמימות מילאה את חזהו, הוא אהב להיות קרוב אליה.
"למה בחרת ללמוד את הסיפורים של אנדרסן?" לחיה נשענה על כתפו, היא לא העזה להתקרב יותר.
"אני חושב שאולי בגלל נקודת המבט לו על החיים. היא שונה כל כך מכל מה שאני מכיר, מכל מה שחשבתי שאני יודע. ההסתכלות השונה שלו על אהבות, על מוות וחיים. על ילדים."
"אהבות?"
"הוא מתייחס לכמה סוגים, ובעצם אם לא קוראים את היצירות שלו כמו שצריך קשה להבחין בהן. הן נראות בנאליות."
"מאלו סוגים של אהבות הוא כתב?" זה גרם לו לחייך, הניסוח של השאלה, החשיבה המשונה הזו שלה.
"הוא כתב על אהבה שבין הורים לילדיהם, ולחפצים, עד כמה שזה נשמע מוזר, משום שאלו קישרו לזיכרון או תובנה. או משהו שרוצים להשיג. הוא כתב גם על אהבת ילדות וחברות עמוקה מתחת לפני השטח ומעבר להרים ונהרות של קרח. הוא פירק את האהבה לעורקים וורידים של גוף פועם".
"כמו מפה" הרוח פיזרה את שערה והוא ריחף מעל לראשה כמו הילה כהה. היא נראתה נהדר. הוא נשם נשימה עמוקה, וזו התפזרה כענן לבנבן.
"את צודקת, הוא באמת חי בתוכן, את קצת כמו אנדרסן עצמו, למעשה"
"אתה חושב אני חיה בתוך הזיות?" למרות שהמחשבה הזו לא נראתה לפראג תלושה כל כך מהמציאות היא נפגעה מתוכן הדברים, משום שהוא היה זה שאמר אותן, והיא בטחה בו.
"לא. אני חושב שאת חיה בתוך סיוטים, ואני רוצה לעזור לך."
"אתה מאמין לי?" הוא חשב שכן, הוא ראה את החתך נפער בעורה, הוא ראה את דמותה המעורפלת שם, פעם היא נראתה לו מו זיכרון של אחותו, עד שהבחין בכתמים הצבעוניים בתוך הכרתו החולמנית. והיא ידעה.
"מי עשה לך את זה, שם?" הוא נגע בזרועה מעל למעיל, סומק אדום הציף את לחייה.
"הם נראים כולם אותו הדבר, כמו גלגלי שיניים זהים ומשומנים." הוא נשך את פנים לחיו.
"יש לי סיפור חדש בשבילך."
"ספר לי."
***
"ישנה נערה ולה זוג עיניים, כמו לכל נערה, כמעט.
העיניים שלה שחורות, לא ניתן להבחין בין האישון לקרנית ולקשתית.
גלגל העין שחור כולו, איך אפשר לדעת מה מסתתר מאחורי עיניים שכאלו?
ממעמקי רצון ההבנה, בלתי אפשרי להסביר.
הכתמים המרצדים בצבעים נועזים, מתחלפים.
הנערה רואה הכל, אתם אינכם רואים דבר. שאילו ראיתם, יכולתם להביט בגווני הכסף הנוצצים בשערה ובקצות אצבעותיה הטוות חוטים של מוות בלתי מובן.
מיתרי פחד משספים, כמו סכיני שיניים לבנות.
נערה שגורלה נחתך בידי נשמתה העגומה.
חבורה על עצם הלחי בצבעי רצח המוני.
עור שקוף כמו עיניים נפערות בבהלה מהנורא ביותר.
ילדתו של השטן, שנאלצת לחיות בצלם של מלאכי תחבולה." נשמתה הנרעדת הצטרפה לזו שלו.
"אתה מבין." היא חייכה, חייכה באמת, שתי שורות של שיניים קטנות ולבנות האירו את פניה. הוא הביט בפלא הזה ונשק לה על לחייה. האור בעיניה התעמעם.
"אני מצטערת על אנה." היא אמרה.
הרגיש שלחצה על הדק של אקדח אך שום כדור לא נפלט. היא הניחה את ף ידה בגמלוניות על כף ידו שלו ונשענה על כתפו. הוא הרגיש שהיא מעניקה לו משהו, והוא לא רצה לאבד את זה.
"אני רוצה לראות אותך בחלום הלילה."
בלילה ההוא, אדריאן כבר מצא את פראג בעצמו. והיא חשבה, שהיא וודאי מאוהבת.
פרק שישי- היום הארבעה עשר
הוא חיבק אותה חזק, מאמץ אותה ללבו, היא עצמה את עיניה, מרגישה פעימות לבו מהדהדות קרוב אליה, מתווספות להד החלול של לבה.
"לך לישון." היא הביטה בו, נהנית מחמימותן המנומנמת של פניו.
כן, עוד מעט." הוא הדק את אחיזתו בידה.
"אתה מחבב אותי עד כדי כך? אני משוגעת."
"כן." חיוך עם גומה מנומשת הופיע על פניו.
"למה?"
"אני פשוט מרגיש."
"איזו מן אהבה זו על פי אנדרסן?"
"זו ששווה הכל."
"ואם אמות שם?"
"כך גם אני."
היא נרדמה על כתפו, היא ענדה חיוך שנועד עבורו.
הם הגיעו לשם יחד, עיניה נפערו בהפתעה, ידיהם היו שלובות אחת בשנייה, אצבעות שזורות זו בזו. הוא הביט סביב, משנוכח לדעת שהוא לצידה הרגיש שלבו מאט את רעידותיו. הם נכנסו לתוך תופת שחורה. עשן מיתמר הסתבך בנשימתם. הוא תר אחר עיניה, הן הבליחו מתוך האוויר הטבוע במחשבותיו.
"כל לילה?" הוא שאל בלי לדבר.
היא משכה אותו לכיוונה ונשקה לו, לחייה סמוקות , ידיו נוגעות בשערה ובפניה.
"אהבה מהסוג שמתים עבורה."
התופת התלקחה באש, להבות בהירות ליחכו את החשכה.
הם חייכו.
***
ישנם כיסים נחבאים בתוך מעילה הכבד.
לפחות חמישים, ובכל אחד אבנים, שחוקות מרוב יושן.
לא מלוטשות, חסרות ברק או ייחוד, למסתכלים מן הצד.
אך יש אבנים, כמו אנשים, הטומנות סודות מרשרשים בתוכן.
כמו הנערה במעיל הגדול, המסורבל.
עיניה הגדולות בצבע הצפחה תרות אל מקום מפלט.
צלקת מסמלת את מקום לבה, זה שמישהו ניסה לעקור לפני זמן רב.
באוזנה האחת סדרה של עגילים חדות, נוצצות מבעד למסך שערה הכהה.
היא נטמעת אל הגומחות העתיקות שרק מעטים יודעים על קיומם.
כפות לא מגיעות עד סוף שרוולי המעיל, הן מתחפרות בפנים, בחמימות הבד הכבד.
מישהו תופס בכתפה מאחור, היא משתנקת לרגע קטן, שחולף עוד בטרם הגיע.
"אתה מחפש סוף עגום?". היא הרגישה את ידו של הנער, חשה בצלקת הקטנה על מפרק כף היד. כמו מפה. "נראה שכבר מצאתי".
גומה ועיניים בהירות סיימו את הסוף.