217 – היקום שונא את פרנק פאוול – גילי נגר

זה לא היה נורא כל כך, החניה הריקה והכבישים הריקים; פרנק שנא צווחות בכי של ילדים, יללות של מנועים או נביחות קולניות של כלבים. כשהיה על הכביש, הוא אהב להתייחד עם הנוף הפרוש מצדדיו, עם ממלכת האספלט המשתרכת לפניו. דרכים קבועות, שלטים ירוקים, תמרורים, ופלייליסט שנות השבעים שלו מתנגן חזק מספיק בשביל לתת לנהגים האחרים טעימה… הוא אהב את זה. למרות שלא מעט יפי תואר נהגו לעקם אף למשמע בחירות הקריירה שלו, פרנק אהב להיות נהג משאית. הוא אהב את הפשטות שהיקום לבש מסביבו כשזה היה רק הוא והמשאית שלו.
הוא דחף בידו השעירה את דלת הדיינר החורקת, מיזוג האוויר מצליף בפניו באוויר קריר, וריח מפתה של פנקייקים גדושי סירופ מדגדג את נחיריו (השעירים גם הם). זה היה חלל צפוף, קירותיו צעקניים מדי והשולחנות מצופי הפורמייקה האדומה קטנים מדי. הפעמון צלצל כשנכנס, וכנופיית האופנוענים לה ציפה, שבעה או שמונה מהם מסובים לאחד מהשולחנות המבריקים, הרימו את מבטיהם אליו מעל לצלחות הוופלים והבייקון המטוגן שלהם. מקטר לעצמו חרישית, פרנק דחף את עצמו דרך הכניסה הצרה והושיב את עצמו לשולחן קטן בקצה החדר. הוא עדיין היה מלוכלך בפירורי אוכל ושלוליות מיץ מהסועדים הקודמים, ומלצר לועס מסטיק ניגש אליו והעביר מטלית רטובה לאורכו בשתיקה, צלילי המוזיקה הצורמנית מהאוזניות שתחובות באוזניו חזקים מספיק בשביל שפרנק יהיה מסוגל לשמוע אותן כשהמלצר- שחייב להיות בגיל של מרילין, פחות או יותר- רוכן קדימה כדי לנגב את השולחן שלו. פרנק ציקצק בלשונו; איזו תודעת שירות גרועה. היה לו חודש אחד של מלצור, אחרי שסיים את התיכון, לפני שהתגייס לתקופתו האומללה בצבא ארצות הברית. הוא לא הצליח להחזיק את המשרה ליותר מחודש, סבל מכל רגע, הפיל צלחות עמוסות על סועדים וניפץ כוסות לא אחת. ובכל זאת, הוא לא הקשיב למוזיקה באוזניות בזמן המשמרת שלו.
"מה אפשר להביא לך?"שאל המלצר. פרנק אפילו לא קיבל תפריט להסתכל עליו, אבל היה עייף ורגזן מכדי להעיר על כך. המוזיקה- לא ייאמן- עדיין התנגנה דרך אוזניותיו.
"תפוחי אדמה מטוגנים עם בייקון, וקולה זירו. וקפה. ותעשה את זה מהר."הוא נהם, נמנע מקשר עין עם המלצר, שהנהן והסתלק משם, מנענע את ראשו לצלילי המוזיקה המסויטת שלו. אלוהים, פרנק שנא צעירים. איכשהו, רק מרילין הצליחה לצאת נורמלית מהבחינה הזו.
אוי, מרילין.
פרנק דג את הטלפון שלו מכיס הג'ינס המרופט שלו. מרילין השאירה לו הודעה קולית, שהוא החליט להקשיב לה רק למקרה שקרה משהו רציני.
"אבא", אמרה מרילין, קולה צרוד דרך הקלטת הטלפון, "אני מצטערת שהפלתי את זה עלייך ככה. בבקשה תחזור הבייתה, אוקיי? נדבר על זה ונמצא פיתרון. אני פשוט דואגת לך." הוא היה מסוגל לשמוע אותה לוקחת נשימה ומשחררת אותה." תתקשר אליי בחזרה כשאתה שומע את זה, אבא, אני דואגת."
פרנק פלט נחרת בוז קולנית ושמט את הטלפון שלו אל השולחן השמנוני. אם מישהו צריך לדאוג, זה הוא. מרילין מאבדת את השפיות שלה. פרנק אף פעם לא העלה על דעתו את האפשרות שמרילין מתנסה עם סמים- הוא ידע שהיא לא נערה מהסוג הזה- אבל כרגע היא נראתה לו כאפשרות המתאימה ביותר למצב. חלק קטן באחוריי ראשו, החלק הקטן שמתעקש להתמקד בתפל, לחש לפרנק שאולי עדיף ככה, אולי אם היא לקחה משהו, היא לא התכוונה למה שאמרה. כי פרנק לא עזב בסערת רגשות, טורק מאחוריו את דלת הבית, אם היה חושב שהבת שלו מאבדת את זה. הוא היה נשאר לעזור לה. פרנק עזב בגלל איך שמרילין דיברה אליו, בגלל הדברים שאמרה לו. הוא רצה להאמין שהיא לא התכוונה אליהם, אבל מרילין תמיד אמרה את מה שחשבה. הוא חינך אותה, מאז שהייתה ילדה קטנה, להיות כנה.
"אפשר לשבת כאן?" קול צרוד קטע את פרנק ממחשבותיו, והוא הרים את מבטו אל איש גבוה ודקיק, כמעט שרוכי, לובש חליפה מקומטת, שיערו הדליל והכהה מעוצב בקפידה. פרנק הנהן, מעיף מבט מהיר ועייף מסביב לחלל. הדיינר לא הספיק להתמלא אפילו קצת מאז שנכנס אליו בצלצול פעמון; רוב השולחנות, מלבד אלה של כנופיית האופנוענים הרועשת, היו ריקים לגמרי, ממתינים בצחנתם ובציפוי הפורמייקה שלהם.
"יש לך פה דיינר שלם ריק, אבל בטח, בוא תתיישב", הוא מלמל, מוחה שאריות קצפת-קפה סוררות מלחיו העגלגלה. אם האיש שמע, לא נראה שאכפת לו במיוחד. המלצר חזר אליהם בדשדוש משועמם, נושא צלחת עמוסה תפוחי אדמה ובייקון שמנוניים, שהניח לפני פרנק.
"ומה אפשר להביא לך?" הוא שאל את הגבר השני, שהניח את תיק המסמכים שלו על הכורסה לצידו.
"וופל, בבקשה."
"אוכמניות, תותים או בננות?"
"אוכמניות."
פרנק פלט נשיפה ארוכה. הוא לא בא לכאן כדי לחלוק ארוחה עם אף אחד. הוא בא לכאן כדי להשיג קצת אוכל בשקט ושלווה, לא כדי להקשיב להזמנות הוופל של זרים בחליפות מקומטות. "ותביא לי את החשבון שלי."
המלצר זקר את גבותיו, אך הנהן. שילך לעזאזל, חשב פרנק, שילך לעזאזל כל הדיינר הזה.
המלצר הסתלק בשנית, ופרנק לקח לגימה מהקפה שלו, ואז לגימה נוספת מהקולה זירו שלו, כאילו השילוב שלהם ייתן לו את הכוחות להתמודד עם הזרים המעיקים שמסביבו. עם מרילין והשטויות שלה.
"אני מצטער", אמר לפתע האיש הצעיר, ופרנק הביט בו שוב. עיניו הכהות והמלוכסנות נצצו מתחת לעפעפיים כבדים וריסים ארוכים. "אני לא רוצה לגרום לאף אחד להרגיש לא בנוח. ואני אעבור מקום אם תרצה, כמובן. פשוט… אתה מזכיר לי קצת את אבא שלי, זה הכל", הוא כיווץ את עיניו במבוכה, מעביר יד בשיערו המסודר. "הוא- טוב, הוא נפטר לפני שנה וקצת. בגלל רשלנות רפואית, בעיקר. בית החולים עדיין לא לקח אחריות על העניין, לא שילם פיצויים לאמא שלי-", הוא כחכח בגרונו, "אנחנו נמצאים בתהליכי תביעות איתם, מרגע שזה התחיל, אבל יש להם עורך דין טוב, וזה פשוט מתמשך ומתמשך. המשפט הסופי היום, ואני כל כך רוצה להשיג צדק בשבילה, ובשבילו."
"הממ." פרנק ענה. "זה נהדר, ילד." הוא לא ביקש להיות מותקף עם סיפור החיים של זר מזמין-וופל-עם-אוכמניות בדיינר בצד הכביש, בשעה שש וחצי לפנות בוקר. "מי מייצג אתכם במשפט?" הוא הוסיף, רק כדי להיות מנומס. הוא לא היה רוצה שמישהו יגיב ככה אל מרילין.
"א-אני." חייך האיש הצעיר, מושך בצווארונו.
"הו."
"כן."
"דיואי קים, דרך אגב", הוא הציע יד ללחיצה, ופרנק ניגב את הגריז מידיו על מכנסיו כדי ללחוץ אותה.
"פרנק פאוול. אל תדאג, ילד, הכל יסתדר. אתה נראה כמו עורך דין הגון לחלוטין."
"תודה, מר פאוול", הוא חייך, ועיניו הכהות התכווצו. "אני יכול רק לקוות. באמת התקבלתי לבראון בזמנו, אבל אבא בדיוק התחיל את הטיפולים ולא יכולנו להרשות לעצמנו את שכר הלימוד שם, אז התפשרתי על אוניברסיטת אייווה-"
"גם הבת שלי לומדת באוניברסיטת אייווה!" פרנק קרא, חיוך מכווץ את פניו המקומטות. כמה ראשים מכנופיית האופנוענים הסתובבו אליו. לא היה לו אכפת."מרילין פאוול, מנהל עסקים, שנה ראשונה. אתה מכיר אותה?"
"אני לא חושב, מר פאוול, כבר סיימתי ללמוד לפני שנתיים. אבל זה המשפט הרשמי הראשון שלי!"
"יהיה בסדר, דיואי." הוא אמר, כי נראה היה שהילד צריך את זה. הוא רטט במושבו באי נוחות, כאילו הוא זה ששתה קפה מעורב עם קולה זירו.
"כן, יהיה בסדר. תודה, מר פאוול." פרנק החזיר הנהון קטן. המלצר חזר אליהם, לועס מסטיק בקולניות. הוא שמט את הוופל של דיואי לפניו, ובפני פרנק הניח את החשבון שלו. פרנק השפיל מבט אל צלחתו; הוא בקושי הספיק לאכול חצי מתכולתה. "אתה צריך ללכת?" שאל דיואי, ופרנק נתן בו מבט קצר, והניד בראשו לשלילה.
"יודע מה? יש לי עוד קצת זמן, ואני רוצה לסיים את האוכל שאני משלם עליו, הא?" הוא הצליח לסחוט מדיואי גיחוך קטן, ולקח לגימה ארוכה מהקולה זירו שלו. "ובזמן הזה אני אתייעץ איתך על משהו, כי אתה תבין בשטויות של צעירים יותר ממני."
דיואי הנהן. "דבר אליי."
"סיפרתי לך על הבת שלי, מרילין. היא בת תשע-עשרה, יפהפייה אמיתית- היית זוכר אם היית רואה אותה- וגם אינטליגנטית. ויודעת לעמוד על שלה. הראשונה במשפחה שהולכת לקולג'! ולא סתם, היא השיגה מלגה. אני אומר לך, הלוואי שהייתי חצי ממה שהיא כשהייתי בגילה." הוא לקח לגימה נוספת, הפעם מהקפה. "אבל נכנס לה איזה ג'וק לראש. היא נמצאת עכשיו בבית, ואתמול בערב היא התחילה להגיד שטויות. אני חושב שהיא על סמים. זה נפוץ באוניברסיטה, דיואי? אתה עשית סמים?"
"רק בסופי שבוע, אדוני."
"אבל עשית!" פרנק קרא בתוכחה.
"לא באופן קבוע!" דיואי משך בכתפיו. לרגע הוא נראה כאילו הוא שקוע בוויכוח אמיתי עם אבא שלו.
"אני מאוכזב ממך, דיואי. בכל אופן, מרילין סיפרה לי אתמול שיש לה חבר חדש, ושלמרות שהם רק התחילו לצאת, היא רוצה לספר לי לפני שזה ייעשה רציני, כדי שלא אתחרפן." הוא הפך את הבייקון בצלחתו עם המזלג. "אז שאלתי, למה שאתחרפן? מה, הוא פורטוריקני או פיליפיני או משהו? אל תיעלב." הוא הוסיף.
"אני וויאטנמי", דיואי אמר.
"אל תקטע אותי, ילד. בכל מקרה, אמרתי לה, אפילו אם החבר שלך שחור אני מוכן לקבל את זה. אני יודע שהמצב שונה עכשיו וזה מודרני לקבל דברים כאלה, והיי, אם טוב לבת שלי אז טוב לי", הוא משך בכתפיו, "אבל לא, החבר שלה לא פיליפיני ולא שחור."
"אני וויאטנמי", דיואי ציין שוב.
"אל תקטע אותי, דיואי! החבר שלה חייזר. היית מאמין? הבת שלי התחרפנה."
"רגע, אז הבת שלך התחרפנה כי היא יוצאת עם חייזר?" דיואי זקר את גבותיו.
"לא, הבת שלי התחרפנה כי היא חושבת שהיא יוצאת עם חייזר! מה, אתה מאמין שהיא באמת יוצאת עם חייזר?" פרנק לטש בו עיניים.
"אני מאמין שזו אפשרות", דיואי אמר, "ואם הוא מוצא חן בעינייה, אז למה לא?"
"כי חייזרים לא קיימים! זה למה לא!" פרנק קרא, והאופנוענים הסתובבו אליו שוב. "מה, פגשת אי פעם חייזר?!"
"טוב, לא", דיואי אמר, "אבל גם לא פגשתי אוסטרלי אף פעם, ואני בכל זאת יודע שהם קיימים."
"זה ממש לא אותו דבר!" פרנק אמר, לחייו הבשרניות מתחילות להאדים. "דיואי, איך זה הגיוני שהבת שלי יוצאת עם חייזר?"
"טוב, לפעמים הילדים שלנו בוחרים במערכות יחסים שונות משלנו. אמא ממש לוחצת עליי לחזור לוויאטנם כדי למצוא שם חתן, אבל אני יודע שהיא עדיין תקבל אותי גם אם אתחתן עם אמריקאי. כל עוד אני מאושר. אתה רוצה שמרילין תהיה מאושרת, לא?" דיואי שאל.
"טוב, כן-", פרנק התחיל להגיד, מאדים. "אל תנסה להתקיל אותי, דיואי! אתה היית יוצא עם חייזר?"
"אם החייזר נחמד אליי, למה לא?" דיואי משך בכתפיו. בעגמומיות נרעמת, פרנק חזר אל תפוחי האדמה שלו. "בחייך, מר פאוול! בתור אבא, אתה צריך להשאיר את הדעה הקדומה שלך מאחור כשזה נוגע לאושר של הבת שלך."
"אני אולי קצת שמרני", פרנק הודה, לועס חתיכת בייקון, "אבל אני ממש לא היחיד שלא יקבל חייזר. זה טירוף, ילד."
"אני הייתי שמח אם חייזר היה רוצה לצאת איתי." דיואי מלמל. "זה נחמד, להכיר תרבות חדשה… היי, אתם!" הוא קרא לפתע אל חבורת האופנוענים, שהסתובבה אליהם פה אחד, ופרנק התכווץ במקומו בצורה לא אופיינית למאה ארבעים ושמונה הקילוגרמים שלו. הוא לא אהב אופנוענים; הם גרמו לו להרגיש חוסר שקט. "אם הילד שלכם היה רוצה לצאת עם מישהו שונה מכם, הייתם מסכימים לו?" הוא שאל אותם, ולמרות שהיה בחור חביב למדי, פרנק פנטז במוחו על להכות אותו.
"שונה מאיזו בחינה?" שאל אחד האופנוענים, אחד מוצק וגדול עם קוקו ארוך ובנדנה.
"הוא חייזר." דיואי ציין כבדרך אגב.
"והוא נחמד אל הילד שלי?"שאל אופנוען אחר בג'קט עור שחור.
"נחמד מאוד." הנהן דיואי.
"בחייך, אתה לא יודע את זה", פרנק מלמל, משתדל להימנע מקשר עין עם האופנוענים.
"נראה לך שמרילין הייתה יוצאת עם בחור שלא נחמד אלייה?"דיואי שאל בתוכחה, ופרנק נאלץ להודות שיש משהו בדבריו. דיואי אומנם נראה לו רכרוכי תחילה, אך כעת לא היה לפרנק ספק שהבחור עורך דין. כאילו היו מרילין ופרנק אחד מהתיקים שטיפל בהם, הוא שקע במהירות לתוך המקרה שלהם, למד אותם כאילו היו עשויים מילים על מילים במסמכים שלו.
"והילד שלי אוהב אותו?"שאלה אופנוענית אחת, שיערה מגולח בצידו הימני, ודיואי הנהן נמרצות.
"זה לחלוטין נשמע ככה. נכון, פרנק?" הוא שאל.
"זה נשמע כאילו הוא מוצא חן בעינייה, כן", פרנק גימגם.
"אז שיצא עם כמה חייזרים שבא לו!" קראה האופנוענית, ושאר חברייה לכנופייה קראו בהסכמה. אחד מהם, שרירי ומקועקע, הניף את כוס הפפסי שלו בהתלהבות.
"ברור שהם תומכים בכל העניין הזה", פרנק מלמל, "אופנוענים. למה אתה מצפה?" הוא נתן מבט נוסף בדיואי, שניקר בוופל שלו, ובשעון מולו. שבע בבוקר. "אני צריך לזוז, דיואי", הוא אמר, "העבודה מחכה."
דיואי הנהן. "תודה על השיחה הזו, מר פאוול."
"אין בעד מה", פרנק נתן לו חיוך קטן, בעודו שומט שטר של עשרה דולר אל החשבון שלו, "אני בטוח שאבא שלך גאה בך מאוד."
"אני מקווה." דיואי חייך בחזרה. היה לו חיוך זורח שכיווץ את העיניים ועצמות הלחיים הגבוהות שלו. "תתקשר אליי אם תצטרך עורך דין אי פעם", הוא תחב כרטיס ביקור אל ידיו של פרנק. פרנק תמיד רצה לתבוע את השכן המקסיקני שלו, שלחלוטין גנב לו את הגריל ביום העצמאות לפני שלוש שנים, אבל החליט לשתוק.

השעה הייתה תשע וחצי כשהשמש שטפה את הכביש באורה הכמעט מטגן- הקיץ באייווה היה אכזרי- ופרנק הגיע אל מפעל הציוד החקלאי של ג'ין. הוא נסע בין שדות התירס (המאפיינים את אייווה, יצרנית התירס הגדולה בעולם, כפי שהתגאה לספר) במשך שעות, וכשהתייחד שוב עם מחשבותיו ועם הכביש הלוהט, הוא היה מסוגל להעמיד פנים שהשיחה עם דיואי קים לא הייתה יותר מיציר דמיונו. מהשיחה עם מרילין, למרבה הצער, הוא לא היה מסוגל להתעלם.
פנייה הזועמות כשצעקה עליו: "אתה אבא שלי! אתה אמור לרצות את מה שטוב לי, גם אם הוא לא מוצא חן בעינייך! יישארו חקוקות במוחו לנצח, הוא חשש.
מרילין יצאה אל הגינה שלהם בפתאומיות, בליל אמש, אחרי שהוא סירב לקחת את הווידוי שלה ברצינות. הוא חשב שהיא צוחקת. ולמה שתהיה רצינית, לגבי החבר החייזר שלה?
היא בכתה. הוא עקב אחריה החוצה לגינה, בריזת הלילה הקרירה מסחררת את שיערה הזהוב של מרילין ומחליקה באלגנטיות על קרחתו הנוצצת של פרנק. "מה הסיפור, מרי? את לא יכולה להיות רצינית. הבדיחה הזו לא יכולה להיות רצינית."
היא הייתה רצינית. היא צעקה עליו, ובגלל שהורים לא אמורים לעבור על זה בשתיקה כשהילדים שלהם צועקים עליהם- אבא שלו היה מכין את החגורה במקרה כזה- הוא צעק בחזרה. והיא אמרה דברים לא יפים, דברים שפרנק יכל רק להתפלל שהיא לא מתכוונת אליהם. דברים כמו, "אם היה אכפת לך ממני באמת היית מבין", או, "אתה לא מצליח להתמודד עם זה כי אתה לא מצליח להתמודד עם אהבה", או "אף אחד אף פעם לא יבין אותי כמו בודו."
בודו, כך היא קראה לו, הוא נזכר. כך היא קראה לחבר החייזר הדמיוני שלה.
ופרנק עזב בכעס. הוא טרק את הדלת מאחוריו, הרעיד את הקירות. הוא רתח מזעם, הרגיש את הדם מפעפע בוורידיו, עולה באש. כי פרנק אף פעם לא אהב אף אחד כמו שהוא אהב את מרילין, ובמשך כל רגע וכל שנייה מחייו, הוא עשה כל מה שהיה יכול לעשות- הקריב כל מה שהיה יכול להקריב- כדי שהיא תהיה מאושרת. הוא האמין שזו המהות של להיות הורה. לא להלביש את הילדים שלך בטוטו ולקנות להם את כל הצעצועים שהם רוצים. לא לאפות להם עוגת שוקולד בכל פעם שהם מבקשים אחת. לשמור עליהם בטוחים.
הוא הקדיש את עצמו לכביש מאז, כפי שעשה בכל פעם שהרגשות שהציפו אותו היו יותר מדי. הוא בילה לילה שלם בנסיעה, וסיים עם רוב המשלוחים שלו. אחרי שיוריד מטען אצל ג'ין, יסיים עם המשלוחים לאותו יום. ומה יוכל לעשות, תהה? לחזור הבייתה לא הייתה אפשרות. לא כשקולה המאשים של מרילין עדיין הדהד בין אוזניו.
ג'ין היה חבר וותיק. פרנק והוא היו ביחסים טובים עוד מימי השירות הצבאי המשותף שלהם, וכשהתפצלו דרכיהם לקריירות שונות- ג'ין דאג לשכור את פרנק להובלות שגרתיות. פרנק אהב להגיע למפעל שלו, להקשיב לשאון המכונות התבניתי והממכר. ולמרות שלרוב בירך את פניו אחד מהעובדים, היום חיכה לו ג'ין בכניסה למפעל.
"פרנק! תראה אותך!" הוא קרא, זרועותיו מונפות. "לא הזדקנת יום אחד מאז הצבא, אני אומר לך", הוא טפח על גבו של פרנק, שניפח את חזו בגאווה. הוא אומנם לבש ג'ינס משופשף וגופייה בלויה הנושאת את סמל הנץ, הציפור הלאומית של אייווה, שעטפה באהבה את כרס הבירה שלו, אבל משהו בקולו של ג'ין נשמע אמין. הוא היה בחור כריזמטי, מאז שפרנק הכיר אותו, פלירטט עם מלצריות בפאבים מפוקפקים והתיידד עם המפקדים שלהם. "מה קורה איתך, חבר? מה שלום מרי היפהפייה?" הוא שאל. לפרנק תמיד היה קל לשרוץ בסביבתו של ג'ין. הוא היה דברן. הוא הקל על פרנק, שהתקשה לפתוח שיחות. הוא הצליח לחלץ מפרנק את מחשבותיו, חסך לו את הצורך לנסות להתבטא.
אולי אם יידע להתבטא, קול קטן וטורד מנוחה לחש באחוריי ראשו של פרנק, היה מצליח לדבר עם מרילין, ולא לבלות את כל הלילה על הכביש אחרי שברח בזעם.
"הא, אל תשאל", פרנק פלט אנחה ארוכה, טופח על כתפו של ג'ין במעין חיבוק מביך מסורתי של גברים. "היא השתגעה לגמרי."
"תאמין לי, כל הצעירים היום הם כאלה", ג'ין אמר, עוקב אחריי פרנק בחזרה אל המשאית שלו, לפרוק את הציוד שהסיע. "עם הטרנדים המטופשים שלהם."
"זה לא זה, ג'ין", פרנק מלמל, "היא חושבת שהיא יוצאת עם חייזר."
"עם חייזר?" ג'ין הרהר.
"חייזר."
"זה… מאוד מעניין." הוא פלט צחקוק. "חייזר. היא סיפרה לך איפה היא והחייזר נפגשו?"
פרנק הרגיש הקלה; סוף סוף, מישהו שמבין את הטירוף של הסיטואציה. "באוניברסיטה, היא אמרה."
"זה פשוט מרתק, פרנק", ג'ין גיחך, ופרנק החזיר גיחוך קצר. "איפה אמרת שהיא לומדת?"
"באוניברסיטת אייווה, באייווה סיטי."
"אז ברור שהיא חושבת שהיא יוצאת עם חייזר!" ג'ין קרא, בעוד פרנק פורק את המטען מאחוריי המשאית. "עיירת קמפוס, מקום קצת יותר מדי ליברלי… עם כל הגאווה שהולכת שם, ברור שגם עם חייזרים יתחילו לצאת."
"עם גאווה אין לנו בעייה", פרנק מיהר לציין.
"לא?" ג'ין שאל.
"לא. אבל מהגרים יש שם הרבה!" הוא רטן, סוגר מאחוריו את המשאית. "זה הכל להיום, חבר. נתראה בשבוע הבא עם המשלוח הרגיל?"
ג'ין הנהן. "טוב לראות אותך, פרנקי. תודיע לי מה קורה עם החייזר של הבת שלך, הא?"
פרנק צחק. ג'ין הצליח לרומם את רוחו. "אין בעיה, ג'ין."

השעה הייתה אחת עשרה ועשרים כשפרנק עצר בתחנת דלק; הכמות שמילא בלילה כמעט אזלה. האוויר היה צחיח ויבש, והוא דחק את עצמו מחוץ לדלת המשאית שלו.
משהו מוזר התחיל לקרות כשפרנק יצא מהמשאית.
אור כחלחל הוטל עליו, מאיר את עיניו הקטנות והמימיות. הרגשה מדגדגת התפשטה בגפיו, ועברו כמה שניות לפני שהוא הבין שכפות רגליו התנתקו מהקרקע.
משהו משך אותו כלפי מעלה; הוא הרגיש כאילו כל חלקיקי גופו מתמגנטים כלפי הגוף הגדול מעליו, משהו גדול ומטיל צל שנראה כמו מכונה כלשהי. הוא נאבק, צעק גידופים יצירתיים ביותר מתחתית ריאותיו והתפתל באוויר, אך קרן האור המשיכה להניף אותו. הוא התקרב לסופה, ועצם את עיניו, מבועת.
משהו כלא אותו, הצמיד את ידיו לבטנו. על אף שעיניו עדיין היו עצומות בחוזקה, הוא שמע קול.
"גראנק, אני חושב שהוא נתקע." זה היה קול קטיפתי בצורה כמעט לא הגיונית, עדין ושברירי.
"כך זה נראה, הוד מעלתו", ענה קול אחר, מעט צרוד יותר, ופרנק פקח את עיניו.
מולו ניצבו שני יצורים ארוכים ודקיקים, עורם גוון לוהט של כחול.
פרנק צרח.
"היי, תירגע קצת!" מיהר להגיד האחד העדין. הוא נראה צעיר יותר מהשני, עיניו הענקיות תופסות גוון מרצד ובלתי טבעי של סגול. "אנחנו הולכים לחלץ אותך."
"שלא תעזו לגעת בי!" פרנק קרא, וניסה לנשוך יד מוארכת שהתקרבה אליו, אך היצורים התעלמו. הם משכו את ידיו- לרגע הרגיש כאילו גופו עומד להיקרע לשניים- והצליחו להעבירו דרך הפתח.
פרנק צרח שוב.
"הכל בסדר! אתה בטוח עכשיו!" אמר היצור העדין.
"אני על ספינת חייזרים מזורגגת, איך זה בתור בטוח?!" פרנק קרא. "זו ספינת חייזרים, נכון?" הוא התנשף.
"זו ספינת חלל", היצור הגבוה אישר. "אני מצטער אם הפתעתי אותך, מר פאוול, הרגשתי שהגיע הזמן שנדבר."
"אז אתה האידיוט שחושב שזה בסדר לרמות את הבת שלי?" פרנק ירק. "איך הקמת את האשליה הזו?"
"סליחה?"
"ספינת החלל המזורגגת שלך. איך יצרת את זה?" הוא שאל. אין סיכוי שזו ספינת חלל אמיתית. אין סיכוי שאלה חייזרים אמיתיים.
"אני לא כל כך מבין למה הוא מתכוון, גראנק", הוא לחש אל היצור שלצידו, נמוך ומוצק יותר.
"הוא חושד שהספינה שלנו היא תרמית, הוד מעלתך", ענה השני, גראנק.
"הספינה אמיתית מאוד! חלק מהצי החדש שלנו. היא מוצאת חן בעינייך?" הוא שאל בעיניים בורקות. פרנק החליט שלא לענות. "אני בודו, החבר של מרילין", חייך היצור, ופרנק החליט שלא לענות גם לזה. אולי אם יעמיד פנים שהסיטואציה לא קורית, היא תתפוגג מסביבו.
זה לא עבד.
בודו היה ארוך ודקיק מכדי כדי להיראות אנושי, וכך גם הכחול העז של עורו. היה לו פרצוף שכלל אף דקיק, שפתיים עבות ומסותתות, עיניים כמעט מפלצתיות בגודלן וזוג אוזניים. פרנק שיער שהיה יכול להיות יותר גרוע. הוא לא היה יכול להכחיש את האלגנטיות שביצור הדקיק והשברירי מולו. אבל זה יצור שמתפעלים מיופיו האקזוטי, כמו איזה נמר בנגלי מזורגג בגן חיות, לא מתחילים לצאת איתו.
פרנק נתן בבודו מבט ארוך. "בבקשה אל תאכל אותי." הוא מלמל.
"רגע, מה?" קרא בודו. עיניו התרחבו בפליאה וכיסו כמעט ממחצית שטח פניו. "למה שאני אוכל אותך?!"
"כי אתה חייזר! אתה הולך לאכול אותי!" פרנק קרא. הוא רק קיווה שמישהו יטפל במשאית שלו- ובמרילין- אחרי שייאכל.
"זה אומר שאתה רוצה לאכול אותי?!" בודו שאל, אחוז פאניקה, ופרנק נענע בראשו לשלילה.
"לא! למה שאני אוכל אותך?!" זה היה חוסר כבוד מצידו של בודו, חשב, רק להציע את זה.
"למה שאני אוכל אותך?" בודו צעק.
"כי זה מה שחייזרים עושים!" פרנק ענה, ובודו הסתובב אל היצור השני.
"אני מבולבל, גראנק, הוא רוצה לאכול אותי?" הוא שאל, קולו רועד.
"מפרשנותי מסתמן כי אף אחד מהצדדים לא מעוניין לאכול את הצד השני, הוד מעלתך", ענה גראנק.
"אז הוא לא רוצה לאכול אותי?" שאל בודו.
"נראה שלא, הוד מעלתך." החכים גראנק.
"ואני לא רוצה לאכול אותו?" שאל בודו.
"אני יכול רק להניח שלא, הוד מעלתך", ענה גראנק בתחכומו הכובש.
בודו פלט אנחת רווחה ארוכה. "טוב, מר פאוול, נראה כאילו אף אחד מאיתנו לא רוצה לאכול את השני! קצת הלחצת אותי, אני חייב להגיד, אבל הכל בסדר."
פרנק החזיר נחרת בוז. "מה העניין של הוד מעלתך?"
"אה, ככה פונים אל בני אצולה", הסביר בודו.
"אני יודע, טמבל, זה ככה גם אצלנו. למה הוא קורא לך ככה?" הוא זקר גבה.
"אה! כי אני הנסיך של הכוכב שאני מגיע ממנו." היה משהו בחיוך שלו שהזכיר את דיואי קים; תמים ומתוק, מלא התרגשות. פרנק כפה על עצמו לא להיכנע להצגה הזו.
"כן, בטח", הוא הפטיר, "כל הסיפור הזה מסריח."
"אני מצטער שהריח של הספינה שלי לא מוצא חן בעינייך, מר פאוול", בודו השפיל את מבטו בצער, וגראנק נגע בעדינות במרפקו.
"הוד מעלתך, אני סבור כי מר פאוול השתמש בביטוי."
"הו!" בודו חייך בהקלה. "זה נהדר. יופי של ביטוי, מר פאוול."
פרנק פלט נחרה נוספת. "למה הבאת אותי לכאן, בודו? זה לא דבר שאנחנו עושים בכדור הארץ."
"מרילין פנתה אליי", בודו הסביר, עיניו נוצצות כמו שתי אבני אחלמה. "היא סיפרה על השיחה ביניכם אתמול, ונשמעה מודאגת. היא אמרה שאתה לא עונה לטלפון- מכשיר מעניין יש לכם- והחלטתי לבדוק מה קורה איתך, כדי שהיא לא תדאג."
"אהא." פרנק ענה.
"וגם מאוד התרגשתי לפגוש אותך סוף סוף! היא סיפרה לי המון עלייך", בודו הוסיף, מחייך בהתרגשות וחושף שתי שורות של שיניים כחלחלות.
"טוב, פגשת אותי עכשיו", פרנק אמר, "ואתה יודע מה, בודו? גם אני שמח שנפגשנו. כי עכשיו יש לי הזדמנות להגיד לך משהו פנים מול פנים. אתה תעזוב את הבת שלי. תתפוס ממנה מרחק. תתפוס מכדור הארץ מרחק, בכללי. ואם אני אשמע ציוץ עלייך ממנה- אני לא יודע איך מוות עובד אצלכם, אתם יכולים למות?"
"אנחנו יכולים למות", גראנק אישר.
"הבנתי. אז אני אדאג שתמות. מובן, בודו?" הוא שאל, רוכן קדימה. עיניו הבהירות פגשו באלו הסגולות של בודו, והוא לא הרפה ממבטו עד שבודו הנהן באיטיות.
"אני אוהב את מרילין", הוא אמר לבסוף, קולו חלוש ומלא משהו שהיה יכול להזכיר לפרנק כאב. פרנק ידע שזה לא כאב. הוא לא יצור אנושי. הוא לא מסוגל להרגיש כאב- או אהבה. "באמת."
"לא, אתה לא", פרנק ענה. "אתה לא מסוגל לזה. אני רוצה שתוריד אותי מכאן עכשיו ולא תטריד אותי או את הבת שלי שוב אי פעם, או שאני באופן אישי אדאג לכך שתמות. מובן?"
בודו הנהן בשנית. בשתיקה, הוא פסע לצידו של פרנק, והקיש באצבעו. העיגול ברצפת הספינה עליו עמדו החל לשקוע, עד שנחתו.
"טוב היה לפגוש אותך, בודו", פרנק אמר, ובודו רק השמיע יבבה אומללה.
משהו חצה את השמיים לצד ראשו של פרנק, רעש שהוא למד לזהות במהלך שירותו הצבאי. חץ הרדמה. לרגע, פרנק חיפש מאחוריו אייל או ציפור שמישהו ניסה לצוד- אבל בודו, פולט אנקה ארוכה, התמוטט אל הכביש לצידו, אוחז בכתפו.
"בודו! קום!" פרנק קרא. הוא רכן לצד החייזר, שרק פלט אנקה נוספת.
"לא חשבתי ש-שתהרוג אותי כל כך מהר…" הוא מלמל.
"זה לא אני!" פרנק צעק, ליבו משתולל בחזו. "קום, ילד!"
"מממ…" בודו ענה. עיניו הסגולות, המלכותיות, נעצמו. פרנק ישב לצידו, המום, מזועזע. מה עושים עם חייזר מעולף?
האינסטינקטים שצבר במהלך שירותו הצבאי כנראה לא היו משוייפים כפי שהיו, כי כשנזכר להסתובב ולבדוק מי פגע בבודו- משהו הוטח בגבו בעוצמה, והוא כשל על האספלט. חוליות גבו פעמו בכאב, כאב בן שלושים שנה ששטף אותו מחדש כמו ענק שהתעורר מתרדמתו. "אני מצטער, פרנקי", הוא ראה פרצוף מוכר מעליו. "לפחות פתרתי את בעיית החייזר שלך, הא?" הוא זיהה את האיש שכעת הרים בידיו את בודו המעולף, וניסה להתרומם לרגליו, אך הכאב בגבו כמו שיתק את גפיו. הוא הרגיש כאילו הוא עולה באש; האם הוא בכלל מסוגל לזוז?
"ג-ג'ין…" הוא מלמל, אך האיש התרחק ממנו, נושא את הנסיך החייזרי בידיו. והוא נכנס…
הוא נכנס לתוך המשאית של פרנק.
זה הכעיס אותו. תוך צעקת כאב, פרנק נתמך בידו כדי להתרומם. מעולם לא שקל דיאטה כמו ברגע זה. הוא הצליח לדחוף את עצמו לעמידה, נאנק מייסורים, רק כדי להביט בחוסר אונים במשאיתו מתרחקת הלאה ממנו…
הוא בהה בה, המום, עד שהייתה ללא יותר מכתם צבע מתרחק באופק. לפרנק פאוול, נהג המשאית הוותיק, האבא המדופלם, החייל הקשוח לשעבר, לא היה שמץ של מושג מה לעשות. הוא תחב את ידיו בכיסיי הג'ינס שלו, ובאנחה, נזכר שהטלפון שלו נשאר המשאית.
הוא מצא בכיסו משהו אחר; כרטיס הביקור של דיואי קים. הוא הניף אותו בניצחון, צולע בכאב לתוך תחנת הדלק. "אני צריך טלפון! עכשיו!" הוא שאג אל הקופאית המפוחדת מאחוריי הדלפק, שמיהרה לפנות לו טלפון קווי. הוא חייג את מספרו של דיואי, והמתין עד שהאיש הצעיר ענה. "עורך דין דיואי קים מדבר."
"אני יודע, אידיוט, זה למה התקשרתי!" פרנק ענה בקוצר רוח, משפשף את גבו הדואב.
"ע-עם מי אני מדבר?" שאל.
"פרנק פאוול, מהדיינר הבוקר", פרנק הסביר.
"פרנ- אה! מר פאוול! אתה לא תאמין, מר פאוול, ניצחנו במשפט היום!" דיואי קרא בגאווה. למרות הכאב שעיוות את פניו, ולמרות הסיטואציה האומללה לה נקלע, פרנק לא יכל שלא לחייך.
"זה נפלא, ילד. ידעתי שתצליח. תשמע, אני צריך עזרה", הוא אמר. "החבר החייזר של הבת שלי אמיתי. הוא נחטף, ביחד עם המשאית שלי. אני צריך עזרה. אני בתחנת דלק מחוץ לדמויין."
דממה. דיואי לא אמר 'אמרתי לך', או 'מה לעזאזל'. "כמה זמן ייקח לנו להגיע לצאת מדמויין?" דיואי שאל מישהו אחר, שהחזיר לו תשובה שפרנק לא הצליח לפרש. "פרנק, אנחנו נהיה שם תוך עשר דקות."
"אנחנו?" פרנק שאל.
"אה, זוכר את האופנוענים מהבוקר? סיפרתי להם על המשפט אחרי שהלכת, והם איתי עכשיו", סיפר דיואי בגאווה. "תישאר איפה שאתה! אנחנו יוצאים אלייך!"
"כמובן שאלה האופנוענים", רטן פרנק, אך דיואי כבר ניתק את השיחה. פרנק צלע בחזרה מחוץ לתחנה. הוא יישב על צד הכביש, ותהה איך התדרדרו חייו לרגע הזה, ואילו טעויות עשה כדי להימצא בסיטואציה האומללה הזו.
הוא האשים את בודו בכך שלא ידע להרגיש אהבה, אבל לפעמים פרנק עצמו תהה אם הוא מסוגל להרגיש אהבה. הוא אהב את מרילין ואת המשאית שלו, אבל איכשהו, השנאה בליבו תמיד גברה על האהבה; הוא העדיף לרטון על מהגרים. הוא העדיף לעזוב את הבת שלו בזעם, מאשר להישאר איתה, לנסות להבין.
הוי, מרילין. הוא כל כך התגעגע אלייה; הוא הרגיש כאילו לא ראה אותה כבר שנים. מרילין, כמה הוא איכזב אותה. כמה זה לא הגיע לה. יושב על צד הדרך, גבו פועם בכאב וראשו מעורסל בידיו, פרנק ידע שהוא לא הצליח לקבל את האהבה שלה, כי הוא זה שלא ידע לקבל אהבה.
ואיך יבין אהבה? האהבה מעולם לא היטיבה עימו, מעולם לא חייכה אליו. היה קל כל כך להגיד שהוא גרוש, על פני להסביר את הגירושין שלו. להסביר כמה מלוכלכים, כמה מכוערים הם היו, כמה הם פגעו במרילין. להסביר כמה שנא את אידי כשהתגרשו, אך כמה אהב אותה כשהיא חלתה. והוא אף פעם לא בא להיפרד ממנה, גם כשידע שהסרטן עומד להכניע אותה; לא היה לו האומץ להביט לה בעיניים, להתנצל על כל הדברים שעשה ואמר. האהבה לא היטיבה עם פרנק פאוול; היא גרמה לו להתחבט עם רגשותיו בנוגע לזכרה של האישה שאהב פעם, לגדל לבד ילדה שראתה רק שנאה לבושה כמו אהבה. אולי מרילין נמצאת בסיטואציה המקולקלת הזו רק כי פרנק מעולם לא לימד אותה מהי אהבה.
האם הוא קרע ממנה אהבה כי לא היה מסוגל להבין אותה?
רעש נשמע במרחק; רעמי האופנועים כנגד הכביש. פרנק קם לרגליו, אוחז בגבו. האופנוענים עצרו לצידו, מברכים אותו לשלום. "קדימה!" דיואי קרא אליו. הוא חיבק את מותניו של אחד מהאופנוענים שהרכיב אותו על האופנוע, אחד שנראה צעיר יותר מהאחרים. "תרכב עם גלדיס!"
פרנק טיפס אל האופנוע מאחוריי האופנוענית שראה קודם בדיינר, ששלחה אליו חיוך לוחמני. "קדימה, אל תתבייש", היא גיחכה, והוא החזיק במותנייה במבוכה. "לאיזה כיוון?" היא שאלה, ופרנק החווה על הכביש.
"הם לא יודעים שהדלק שלהם אמור לאזול בכל רגע!" הוא קרא, והאופנוענים הריעו. הם נסעו על הכביש בשורה ארוכה, ופרנק, שתמיד שנא אופנועים, הצטנף במקומו והידק את אחיזתו בגלדיס, שרק צחקקה.
"אל תדאג, בחור גדול, אתה בטוח", היא אמרה, "הבת שלך פה, דרך אגב. דיואי מצא אותה ויצר איתה קשר."
הלב של פרנק זינק בחזו, והוא סובב את ראשו, כדי לפגוש במבטה של מרילין, נוסעת עם אחד האופנוענים מאחוריו. היא נראתה… זועמת למדי. "אני מצטער, מרי!" הוא קרא אלייה. "אנחנו הולכים להציל אותו!"
היא צעקה בחזרה משהו שפרנק לא הצליח להבין בגלל הרוח. זה רק דרבן אותו יותר; הוא הרגיש את ליבו פועם, את הרוח מצליפה בפניו, את רטט האופנוע כנגד הכביש. הוא הרגיש חי. "זו המשאית שלי!" הוא הצביע על גוש לבן בצד הכביש, ומיד החזיר את ידו לאחוז באופנוע. "הם כאן!"
כנופיית האופנוענים הקיפה את המשאית. ג'ין עמד בקדמתה, פוסע הלוך- חזור לפנייה ומדבר בטלפון, כנראה מנסה להשיג חילוץ. לסתו נשמטה כשהוא פגש במבטו של פרנק, כשהבחין באופנוענים המקיפים אותו; הוא ניסה להימלט בין שני אופנועים, ונעצר על ידי מרילין, שכיוונה אגרוף מצויין במיוחד אל העין שלו. פרנק הריע; הוא לימד אותה הגנה עצמית מאז שהייתה ילדה. "הראית לו מה זה, מרי!"
"הדאגת אותי למוות, אבא!" היא קראה אליו בכעס, משלבת את ידייה. שני אופנוענים שפרנק זיהה מהבוקר החזיקו את ג'ין במקום כדי שלא יזוז.
"החבר שלך בתוך המשאית הזו", אמר פרנק, "הייתי אומר שזה חשוב יותר כרגע, לא?" מרילין ודיואי תמכו בבודו ועזרו לו לטפס אל מחוץ למושב האחורי. הוא לא היה קשור, אבל היה די בקונספט הזר של חגורת בטיחות כדי להחזיק אותו במקום, מה שפרנק התבייש להודות ששעשע אותו.
"מרי?" הוא מלמל כשהבחין במרילין, מטושטש.
"היית חייב לחפש את אבא שלי, הא?" היא שאלה. פרנק צפה בהם מתחבקים; דמעות נצצו בעינייה של מרילין, ובודו ליטף את גבה בתנועות מעגליות.
"מה הוא רצה, בודו?" פרנק שאל, רק כדי לא להיות חייב לראות את זה.
"הבחור הזה הוא הסיבה שנשלחתי לכדור הארץ. המפעל החקלאי שלו משתמש בטכנולוגייה גנובה מהכוכב שלנו. אני מניח שהוא רצה להשתמש בי כבן ערובה", בודו הסביר. כשהבחין במבטו של פרנק על זרועו סביב כתפה של מרילין, הוא שמט אותה במהירות.
"אל תדאג, ילד, אני לא הולך להרוג אותך", פרנק גיחך, ובודו פלט אנחת הקלה ארוכה.
"מה כבר אמרת לו, אבא?" מרילין שאלה, מקמטת את מצחה. "ולמה אתה מחזיק את הגב שלך ככה? הרופא אמר שאסור לך לפגוע בו!"
"אני בסדר, מרי. אני כל כך שמח לראות אותך", הוא משך את מרילין לזרועותיו, והיא חיבקה אותו בחזרה. העולם נמס סביב פרנק כשהוא חיבק את מרילין; שום דבר לא שינה. הבת שלו הייתה בטוחה.
"גם אני שמחה לראות אותך, אבא", היא ענתה בלחישה. "אבל בבקשה תסביר לי מי כל האנשים האלה."
פרנק רק צחק. הוא הביט בבודו, מביט בעיניים סקרניות בסביבתו. הוא הביט בדיואי, ששילב ידיים בשביעות רצון, משוחח עם האופנוען הצעיר שהסיע אותו, דיואי שניצח במשפט שלו. אפילו באופנוענים הוא הביט; הוא היה חייב להודות שזה היה נחמד מצידם.
הוא הביט במרילין שלו, שחייכה אליו בעדינות. מעטה דמעות כיסה את עינייה, ופרנק היה חייב להודות שגם את עיניו שלו.
אולי, למרות מה שחשב, הוא כן בורך עם אהבה בחייו.
אולי היקום לא שונא אותו עד כדי כך.