218 – זה ילד, זה ילדה – שני מילרד

זה ילד, זה ילדה
פרק 1- בלונדינית עם עיניים
"לא טוב היות האישה לבדה, אעשה לה עזר כנגדה"
כך התחיל עוד שיעור תנ"ך, חזרה על נושאי בראשית ובקולה המרדים של המורה גלית. רק מספר מועט של בנות נרשמו לחידון שמתקיים בשנה זו, אך מורות ומנהלת בית הספר החליטו שכל הבנות חייבות למלא את שולחנות הכיתה ולשמוע את החומר. כצפוי, כל התלמידות התאכזבו- במיוחד בגלל שזה נפל על יום שבו היה משחק של המונדיאל. גאיה הייתה אחת מהילדות שלא יכלו לחכות- כל דקה שעברה, משמע דקה שעוברת עד המשחק הגדול. אך היא נראתה רגועה, בהשוואה לכל הבנות שהרעישו.
"אני מהמרת על ברזיל, היא ניצחה כבר חמש פעמים" לחישה כוונה לשולחן האמצעי. "אני הימרתי עליה כבר במונדיאל הקודם, הפסדתי עשרים מטבעות. הפעם צרפת תנצח, אני אומרת לך, על 30. אין מצב שאני מפסידה שוב! כמו שהימרתי על מייסי מארגנטינה שהיא תביא את ארגנטינה לחצי גמר ב2010 והיא לא הבקיעה בכל-" גאיה מלמלה בכעס וקטעה את עצמה לאחר שהמורה השתתקה, מבטה החמור מזגוגיות המשקפיים שנעמדו על אפה כבר בישר שמשהו רע עומד לקרות. "כדי שהאישה לא תהיה לבדה, ה' חיפש עזר כנגדה מכל החיות שהוא ברא. לאחר שהוא לא מצא, הוא יצר ממנה את הגבר. מה ניתן להסיק מיצירת הגבר על פי פרק ב', גאיה?" זאת הייתה הפעם הראשונה ששמה נשמע כמו קללה מרירה. כל הכיתה השתתקה אחרי השאלה, שנשלפה באוויר כמו כדור מרובה- בעלת מטרה של איום. היא ניסתה למצוא תשובה, להסתכל על דף של הילדה שלידה שהעתיקה מילה במילה וגם על ערימת הדפים שהייתה על שולחן המורה. הזמן זז לאט והיא רק חיכתה לצלצול, עד שראתה את השעון וחייכה- רק עוד 5 דקות. "שה' היה נחמד?" המשפט יצא מפיה כמי שלא בטוח בעצמו, קול צפצפני וחלש שלא היה אופייני לה כלל, כמו מילים אחרונות לקראת גזר המוות. לאחר אמירת התשובה, כל הבנות בכיתה התחילו לצחוק- למרות שזאת לא הייתה בדיחה כלל וכלל. "זה שיעור תנ"ך, שיעור מכובד! תתאפסו על עצמכן, כולכן!" המורה דפקה עם ידה הימנית על השולחן, "ואת, ליצנית שכמוך, תראי כמה הוא לא יהיה נחמד בשיחה שלי היום עם ההורים שלך. לכי מכאן!" גאיה קמה בראש כפוף והלכה לעבר דלת היציאה, מסתכלת על כמה תלמידות, שנראו מפוחדות כאשר עיניה של המורה עקבו אחרי כל תלמידה- מוודאות שאף אחד לא יעז לדבר איתה. היא סגרה את הדלת והתיישבה על כיסא במסדרון, עד שעוד ילדה יצאה. "על מה המכשפה הוציאה אותך?" גאיה הסתכלה בסקרנות על הילדה שיצאה מהדלת, "אחרי שיצאת, קיללתי אותה. בכל מקרה אני לא אראה את הפנים המגעילות שלה שנה הבאה, אני עוברת בית ספר לבית ספר דמוקרטי. לפחות שם אפשר לתבוע מורות." הצלצול נשמע במסדרון וגל של תלמידות נהרו לדלת היציאה, אך גאיה הסתכלה על מי שהייתה לידה במבט מבולבל. לה זה היה נראה לא אפשרי לעשות את מה שהיא עשתה, אבל היא לא אמרה את זה מחשש שהיא תגיד לה משהו כמו 'את סתם מתנהגת כמו בן'. "דרך אגב, אחות" הוסיפה (על אף שהיא לא הייתה אחותה) "שכחת את התיק בפנים, לא הייתי נכנסת במקומך לקחת אותו ולהסתכל על האף העקום שלה שוב. אבל אם הייתי היא, הייתי כועסת עליך רק בגלל שהחמאת לברזיל, זאת קבוצה גרועה" היא הביאה לה את התיק ונעלמה בגל ראשי התלמידות, שנראה מהצד כאילו היא נבלעה בתוכו, לפני שגאיה הספיקה להגיד תודה ולצרוח עליה שהיא טועה.

לאחר כרבע שעה הליכה מבית הספר, גאיה פתחה את דלת הכניסה. היה שקט בבית, אבל שקט שבשונה ממה שהיה בכיתה- היה שקט במקום שאליו היא התגעגעה. צלצול קטן של הודעה נשמעה כאשר הודעה חדשה נשלחה אליה, עוד לפני שהספיקה להרים את הראש ולהסתכל אם היה מישהו בבית חוץ ממנה. 'קראו לנו היום לשיחה, מה קרה?' היה תוכן ההודעה, כאשר שם השולח היה 'אבא'. לא היה לגאיה כוח לענות לו, להסביר שהמורה צרחה עליה בשיעור ואף תלמידה לא העזה להגן עליה כאשר יצאה מהכיתה, חוץ מאחת. גאיה חשבה על תירוצים- 'הכל בסדר, בטח טעתה בילדה' או אולי 'מישהו הפליל אותי!'. אבל היא לא רצתה לדבר אתו דרך הודעות על המקרה- הייתה זו שיחה שצריכה להתקיים בארבע עיניים, לפני שהוא ואימה יצטרכו ללכת לפגישה עם המורה לתנ"ך. היא הרימה את עיניה וראתה אותו במטבח, מנקה בסמרטוט צהוב וספוג מים את השולחן. "איך היה בבית ספר, חמודה?" הוא הרים את ראשו כדי להסתכל עליה, כאשר את ראשו מסתירות כשלוש שקיות מלאות באוכל. "בסדר, עוד יום משעמם ורגיל.." גאיה נאנחה והורידה את נעלי הכדורגל שלה. אך אביה מיד שם לב שמשהו לא בסדר איתה, כמו שהיא ציפתה שייקרה- למרות שהיא לא רצתה להדאיג אותו ולהוסיף לו עוד מטלה על הראש, שתשבור את סדר היום. "אני מבין" הוא עזב את הסמרטוט, שנחת לכיור לאחר שסיים לנקות. "נדבר אחרי שאני אסיים לכבס ולתלות את הבגדים במרפסת, יש מגשית במקרר" גאיה לא הייתה רעבה, היא רק עמדה והסתכלה על אביה עולה בכבדות מהקומה הראשונה לשנייה, לוקח ערימת בגדים מחדר הכביסה ומוציא למרפסת. להיות אבא היה נראה מתיש- לעשות פעולות של כיבוס, ניקיון, להזכיר כל הזמן להביא את הציוד המתאים לבית הספר ולהיות האחראי על הבית. כאשר הייתה בת שמונה, היא תמיד חשבה לעצמה איך לאביה יש את כל הבית לעצמו בזמן שהיא בבית ספר, שהוא יכול לצפות באופרות סבון או להתכתב עם חברים שלו. אבל ככל שהתבגרה, היא הבינה שהבית לא נקי בגלל אבקת קסמים או בגלל שהוא חסין ללכלוך- אביה היה מנקה, אחרי כל הפיצוחים שהיא ואמה בעיקר אכלו בזמן צפייה במשחקי ספורט ובגדים שהיא זרקה על הרצפה בחדרה.
הפעם הוא סיים מהר יותר את מטלות היום, גאיה הסתכלה עליו ממהר ממקום למקום- איך לפני שנייה לא היה כלום על חבל הכביסה ואחרי שנייה כל הבגדים תלויים עם אטבים. הוא ירד למטה בצעדים כבדים וישב לידה, מסמן לה בראשו שהוא מקשיב. "המורה שלי לתנ"ך לא מפסיקה לחפור ורק בגלל שאני דיברתי עם מישהי על כדורגל לשנייה, היא חטפה קריזה וצרחה עליי מול כל הכיתה. יש היום מונדיאל, אם אתה לא מעודכן" היא אמרה בקול רציני והופתעה לראות אותו מצחקק. "אתן הנשים, כל היום מדברות על כדורגל, כדורסל ובאיזה גודל צריך להיות בקבוק ה'קוקה קולה' למשחק הבא. אני לא מבין אתכן, איך זה מעניין? לראות בנות בועטות ונפצעות.. זה לא ספורט, זאת בדיחה. לעצמכן מהצד ולשחקניות מהמסך" אחת הסיבות שהיא לא הרגישה בטוחה לדבר על זה עם אביה היא העובדה שהוא לא היה אישה. הוא הסתכל על הדברים שהיא ואימה אהבו ועשו כמגוחכים ובזויים ותמיד היה מושך אותה לקניון הקרוב גם אם היא לא רצתה באותו רגע. "בדיוק! אתה לא מבין אותי! איך אתם, הגברים, אוהבים ללכת עם חברים לבית קפה ולדבר שם במשך שעות?" גאיה הרימה גבה, השיחה התגלשה מהר לוויכוח קצר שנושאו היה להקטין את בין המין השני, "אז למה שפשוט לא תעברי לאיזה יקום אחר? שהגברים משחקים בו כדורגל והנשים מתאפרות!" אביה אמר, זה היה המשפט שגרם לה להסתקרן, האם מחוץ לקליפה המלוכלכת ומלאת הסטראוטיפים שנקראת צרא(1), יש עוד כוכב לכת שבו כל הסטראוטיפים נשברים, אך הוא מיד סגר את פיו- כאילו לא אמר דבר מקודם, כאילו היה אסור לו להזכיר את אפשרות קיומו של יקום אחר. היא לא רצתה להתווכח איתו והיה עדיף לה לשמור את הכעס למורה לתנ"ך, שכנראה תדבר על כמה היא כפוית טובה ובעלת מזל על זה שעדיין נותנים לה לשבת על כיסא בבית ספר. "אפשר להגיש תלונה למנהלת בית הספר, על הורדת כבוד עצמי של תלמידה ועלבון בפני חברות כיתתה. את יודעת אם יש עוד בנות שהתלוננו?" הוא שינה את הנושא במהירות והסתכל על גאיה, שנדה בראשה לשלילה. "יש את הילדה שדיברתי איתה, היא שונאת את המורה הזאת אבל היא לא אמרה לי למה. אני לא זוכרת מה השם שלה אבל היא בלונדינית עם עיניים-" היא לא הספיקה להשלים את המשפט, "יש מלא בלונדיניות, בטח שעם עיניים. אי אפשר לשלוח להם סיפור שמתבסס על ילדה בלונדינית חסרת שם ששונאת אותה בלי סיבה שידועה מראש. עדיף שזה יהיה לפני הפגישה עם המורה לתנ"ך שמתחילה בעוד.." צלצול פעמון הדלת נשמע בחלל החדר כאשר הוא בדק את השעון, "..30 דקות, אימא שלך הגיעה בדיוק בזמן" האישה שהוגדרה כאימא פתחה את הדלת ונכנסה לבית, היא הייתה לבושה בחולצה מכופתרת עם צווארון ומכנס שלא היה צמוד במיוחד, בהשוואה לאביה שהיה עם מכנס צמוד וחולצת קפלים עם כתפיים חשופות. "אנחנו חייבים ללכת, את יכולה להישאר פה עד שנחזור" אביה קם מהספה עליה ישב ולקח את ידה של אמה, גאיה לא רצתה לשמוע את הצעקות של המורה והרגיש לה כאילו הוא הציל אותה ממוות בטוח, כאשר הוא לא שאל או הכריח אותה לבוא, בעוד היא מנסה למלמל שהיא מעדיפה להישאר לבד. הוא סגר את הדלת אחרי שהוא יצא, אמה כבר חיכתה במכונית לפי צליל המנוע שנשמע מבחוץ. הוא חיבק אותה ואחר כך יצא מהבית. צליל המכונית היוצאת מהחנייה והגלגלים המסתובבים על האדמה נשמע יותר ויותר מעומעם, עד שנעלם כאילו לא היה. הבית היה שקט עכשיו, רק צעדיה של גאיה נשמעו כאשר היא עלתה מהקומה הראשונה לקומה השנייה, פונה ימינה כדי להגיע לחדר השינה שלה. דבריו של אביה סקרנו אותה, האם באמת יש אי שם יקום אחר מהיקום שלהם? האם אי שם יש מקום בו גאיה תוכל להבין בנים ולא רק בנות? האם אי שם יש משהו.. אחר? שם, ביקום האינסופי ומלא כוכבי הלכת.. אף פעם לא הוזכרו קיומם בעולמה, במידה והם קיימים. אף אחד לא טרח לצפות בכוכבים, לגלות עוד ועוד- כי מרגיש שבעולם שלה גילו את הכל, אף בן אדם לא חשב על לעזוב ולעבור ליקום אחר, כי הם היו צריכים לעזוב מקום שיש בו הכל וליישב מקום שאין בו כלום: רק קרקע, שמים והרכב אויר אחר. גם גאיה לא חשבה על זה, אך המשפט של אביה היה חרות בזיכרונה כך שהיא יכלה לשנן אותו מילה במילה. היא פתחה את הדלת ובמקום לראות את המיטה המבולגנת והשולחן מלא הפתקים, היא ראתה מעין מערבולת כחולה ומסתובבת- כמו מערבולת ים. אך לפני שהספיקה להתחמק, היא נשאבה אליו ונעלמה כלא הייתה.
פרק 2-ישראל, יבשת אסיה, כדור הארץ
גאיה נחתה על כביש האספלט במהירות וקמה ממנו בעזרת ידיה, שהיו חבולות. היא הסתכלה על הנוף הלא מוכר שסבב אותה באותו הרגע- בניינים ענקיים, נשים הולכות עם תינוק בעגלה והבגדים שלהם היו דומים לשל הגברים בעולמה, כך גם היה הפוך אצל הבנים במקום הלא ידוע בו היא עמדה. הדבר היחיד שבו היא הייתה בטוחה בהחלט הוא העובדה שהיא לא נמצאת בסביבת מקום מוכר, או יקום מוכר. אישה הסתכלה עליה במבט נגעל והמשיכה לדחוף את עגלת התינוק הכחולה אותה החזיקה, כנראה הייתה גם סיבה- השקים מתחת לעיניה והבגדים הענקיים במידה- חולצת ברצלונה שנראתה עליה כמו כותונת ומכנס לא צמוד בעליל, את רגליה עטפו נעליים מלוכלכות והשיער שלה היה מבולגן. היא לא נראתה או הריחה כמו כל בת אחרת שעברה לידה- מלאת איפור ומריחה כמו מחלקת בשמים, מדברת בטלפון או סתם מטיילת עם עצמה, שמלה צבעונית או שורט ממש קצר. "תורידי שערות, מגעילה!" נערה בשמלה ורודה צעקה לה בזלזול בעודה לועסת מסטיק, גאיה רק בהתה בה- בהליכה המפוזרת והצחוק הקטן והמאולץ כאשר הסתכלה על צג הטלפון. היא נראתה ממש כמוה, עם השיער השָׁטֶנִי והעיניים החומות, אבל המבט שלה היה מבט לא מוכר בהחלט, בין מזלזל לנגעל. "סליחה שאני שואלת.. אבל מי את?" גאיה הרימה גבה, "מה אכפת לך? את גם רוצה לשאול אותי מה מספר תעודת הזהות שלי וכרטיס האשראי, הומלסית?" היא נופפה בכרטיס כחול עם תמונה של ילדה במבט רציני, אך השם שלה ושם המשפחה היו.. גאיה פישר, בדיוק כמו שלה. היא לא ידעה אם היא רוצה לצרוח, מרוב העובדה המפחידה שיש מישהי שדומה לה אבל ממש שונה ביקום אחר, או לבכות- בגלל שהיא לא יכלה להאמין שאם באמת יש דמות שלה ביקום אחר, אז למה דווקא ילדה שמתנהגת בזלזול? גאיה לא יכלה להאמין לכך שזה נכון, הנערה לא נראתה כאילו היא מישהי שאפשר ללכת איתה למגרש ולשחק איתה כדורגל, יותר כמו הבנים ביקום שלה. בערך כמו כל הבנות שראתה כאשר הלכו על המדרכה, אימהות היו אלה שסחבו את התינוקות בעגלה ולא אבות, הן היו יותר מסודרות במראה והשיער הארוך היה מוטיב מאוד נפוץ, יותר כמו האבות ביקום שלה. ברגע זה גאיה הסתובבה לאחור ושמה לב שהפורטל שהכניס אותה ליקום המוזר והמפחיד שבו היא הייתה נעלם לגמרי ואף לא פיסה ממנו נשארה. לידה הייתה עוד ילדה, בלונדינית, שהזכירה את הילדה הבלונדינית שהביאה לה את התיק אחרי הצלצול, בשיעור תנ"ך. "אני יכולה לתת לך מספר של מכון להסרת שיער, אבל לא נראה כאילו יש לך טלפון" המבט המבולבל של גאיה נהפך למבט כועס, היה לה נמאס לשמוע הערות על איך שהיא נראית, היא בעטה באבן שהייתה על הכביש והלכה לדוכן גלידה קרוב, משאירה את הכפילה לבד. הפארק שבו היה דוכן הגלידה היה מלא בילדים ומבוגרים כאחד- יוצאים מסוף המגלשות ועולים בחזרה על הסולם כדי להתגלש שוב. "מה תרצי, ילדה?" קול המוכר גרם לה להסתכל עליו בבהלה ולאבד את הריכוז בילדים. "כדור שוקולד וכדור וניל, בבקשה", "חמישה שקלים" הוא הסתכל עליה בחוסר סבלנות אך התחיל לצחוק בזלזול כאשר הביאה לו את המטבעות. "לקש(2)? את צוחקת עלי? את בטוחה שהמכונה שלך לזיוף שקלים עובדת?" הוא זרק את המטבעות על הרצפה, בעוד הסתכל ישר כדי לשאול לקוח אחר איזה טעמים הוא רוצה שיהיו בכוס או בגביע שייבחר. "כדור שוקולד וכדור וניל, בבקשה" גאיה התרוממה אחרי שלקחה את המטבעות מהרצפה והסתכלה על מי שאמר בדיוק את מה שהיא רצתה, הוא היה נראה כמו נער בגילה- אך עם בגדים שנראו כמו שלה, המכנס הרחב וחולצת הכדורגל. "אה, גם את אוהבת כדורגל?" הוא שפשף את ידו בשיערו הקצר ובחן אותה- מהנעליים המלוכלכות עד לשיער הקצר והפרוע שלה. "כן! אני כן! אני דווקא חושבת שצרפת תנצח במונדיאל, אבל אני מקווה שהפעם אני אקבל את ה30 מטבעות שהימרתי עליהם. לא כמו שקרה לי ב2010, שמייסי מארגנטי-" החיוך שלו התרחב כאשר היא דיברה והוא קטע אותה במהירות "מסי, לא מייסי.. ליונל מסי", היא עדיין לא ידעה איך לקרוא לשחקנים ביקום שלהם- אבל לפי השם שהוא אמר, ליונל, היה נשמע כאילו בנים היו אלו ששיחקו על מגרש הכדורגל ולא בנות. היא החליטה לא להראות שום סימן שהיא מיקום אחר ולכן היא פשוט הנהנה וגיחכה במבוכה. אם הוא היה ביקום שלה, בנות היו נעמדות מולו וצוחקות עליו בפנים- אפילו אם הוא לבש חולצה שהיה כתוב עליה 'פוגבה' מאחורה, לא היה לה ספק שלא מדובר בפאולה פוגבה, השחקנית מנבחרת צרפת.. אלא בפאול, או פול. "ותלמד לכבד אחרים, מטומטם!" הוא צרח למוכר הגלידה והושיט לה את הגלידה, בעודו מסתובב והולך. גאיה רצה אחריו, הוא היה היחיד שבאמת הקשיב לה, שהבין אותה מבלי להסתכל על הבגדים שלה.. שהסתכל עליה כאדם שקונה גלידה ולא כחייזר. "תעצור! יש.. יש לי שאלה!" גאיה צרחה והתחילה לחשוב מה להגיד כאשר הוא יסתובב, אבל הוא רק עמד במקומו. "איפה אנחנו נמצאים? במדויק, אני לא זוכרת.." היא שיקרה והופתעה מעט מעצמה, איך השקר יצא ממנה בכל כך קלות. אך הוא פשוט אמר מספר מילים, הן נשמעו כאילו היו שגרתיות, כאשר כל בני האדם העומדים על הקרקע בו הוא עמד היו צריכים לדעת את המידע שאמר. במשפט זה, גאיה הבינה שלא רק שהיא הייתה ביקום זר, אלא גם יקום הפוך ומבולבל. "ישראל, יבשת אסיה, כדור הארץ", היא התחילה לרוץ יותר מהר.
פרק 3- עזר כנגדה
"אנחנו צריכים לדבר, ילד. דרך אגב, תודה על הגלידה" גאיה הרגישה את הנוזל המתוק מחליק מהגביע אל כפות ידיה ונופל על הרצפה בטיפות, היא אכלה במהירות את הגביע והמשיכה ללכת אחריו. היה נדמה לגאיה שהבחור מתחרט על כל שניה מהרגע בו קנה לה את הגלידה, הרי אף אחד לא באמת היה מוכן לשמוע הסברים על גלידה אחת. כמו אבא שלה, שנהג לתת נאום מדויק וארוך על הפעמים בהן לא עשתה שיעורי בית- עד כדי כך שהיא פשוט התחילה לעשות שיעורים רק כדי לא לשמוע את הנאום שוב ושוב. "אבל לא בחוץ, זה יהיה מביך. מביך כמו שקראת לי ילד, קוראים לי בן" המבט של בן לא נראה בטוח במה שהוא עושה כאשר נעמד מול בית והלך לדלת, כמו האנשים שיכולים לקבוע בין מוות לחיים רק במשפט אחד, פוחדים מהעובדה שכל מילה היוצאת מפיהם יכולה להשפיע על העונש לטובה או לרעה. הכלב שהיה בחצר רץ וכרך את גופו ברגלו כאשר פתח את דלת הבית בדחיפה, הוא לא הסתכל אם היא נכנסה, אך שמע את הדלת נסגרת בטריקה. לא היה לגאיה ברירה, אף אדם שראתה כהולך על המדרכה לא היה נראה כאדם שיכול להבין אותה- אף אחת לא הייתה עם חולצת כדורגל או מכנס לא צמוד, בלי איפור ובלי לק על הציפורניים. "אתה לא תאמין לי, אבל תשתדל, אני בכל מקרה לא שקרנית טובה" היא נשענה על הדלת והסתכלה סביב, לראות שאין מישהו שקרוב לחלון ויוכל לשמוע את הסיפור שהיא התכוונה לספר. "קוראים לי גאיה, גאיה פישר. אין לי בית, אני מסתובבת פה במשך הרבה זמן. אני יודעת שזה נשמע מוזר.. אני מיקום אחר, אני רק צריכה מקום לישון במשך כמה ימים ואוכל.. אתה תקבל משהו בתמורה, בעתיד הקרוב.. אבל אני לא יכולה להבטיח" היא ציפתה שהוא יבין, אולי נבנה לו בראש סיפור על ילדה יתומה שמתכסה בעיתונים והולכת ברחוב עם חולצה קרועה כדי לגנוב מזון, למרות שלא כך היה הדבר. היא פשוט רצתה לברוח, היא הרגישה שכל האנשים בחוץ היו מאיימים, שונים ומשונים. היא לא תשכח לו את הגלידה, או זה שהוא צרח על המוכר. לכן היא הרגישה יותר בטוחה לידו, מהסיבה הפשוטה שהיא לא יכלה לסמוך על מישהו אחר. לקח לה כמה דקות לשכנע אותו, הוא היה ממש סקרן אך גם ממש מבולבל- היא הוציאה מכיסה את מטבעות הלקש שהראתה למוכר ושטרי הלקשים. היא הסבירה שהמטבעות והשטרות הם המטבעות והשטרות הרשמיים של הארץ שלה, לארשי(3). בן הראה לה את אוסף המטבעות שלו- מטבעות מכל רחבי העולם, מין יפני עד לרובל בלארוסי. המטבע היה נראה שונה לגמרי מכל שאר המטבעות שבן הראה לגאיה, גם השטר. המטבע היה מלבני והשטר היה מעוגל. היה נראה כי בכל דפי האוסף, המטבע והשטר שהיא הביאה היו הכי בולטים- בשלב הזה גאיה הבינה למה המוכר חשב שהם מזויפים. מרוב שהכל היה נראה כל כך דומה, דבר שונה היה נראה מזויף- לא משנה איך ינסו להוכיח אחרת.

"איך המשפחה שלך?"
"אימא שלי היא הבן אדם הכי טוב לצפייה בכדורגל, היא תמיד מארגנת פיצוחים וקונה בשרים לטיגון כאשר יש טורנירים. היא מבשלת מעולה ויש לה חוש הומור מצוין. לפעמים היא רצינית, אבל לא תמיד" גאיה העלתה זיכרונות, גם כאלו מלפני מספר ימים. "אנחנו תמיד יוצאות למגרש הקרוב כדי לשחק בכדורגל או בכדורסל, היא יותר גבוהה ממני ולכן היא לפעמים מנצחת אותי בכדורסל. יש כאלו שיגידו שהאימא שלהם היא הכי טובה בעולם, אבל אני תמיד אומרת שאימא שלי היא לא רק האימא הכי טובה, היא גם החברה הכי טובה שלי.. ואבא שלי הוא הכי תומך, הוא האיש שיעזור לי בשיעורי בית או בחיים בכלל, הוא שומר על הבית תמיד מסודר ואני לא מבינה איך. גם כשאני זוכרת חולצה על הרצפה,אחרי כמה שניות אני יכולה לראות אותה מקופלת על השולחן בחדר שלי"
לאחר כמה שבועות, בן וגאיה נעשו קרובים מתמיד: הם היו תמיד מדברים על החיים ביקומים אחרים- מה שונה ומה דומה (שניהם הסכימו שהמורות לא ממש שונות בין יקומים), כל אחד חידש דברים לשני- גאיה הסבירה על מה שמלמדים בבית הספר שלה והם גילו שהם לומדים מתמטיקה, למשל, באופן דומה- אך הנוסחאות שלהם היו כל כך שונות. בן הסביר לה על מטבעות ושטרות והראה לה את מפת כדור הארץ, אך הדבר שהכי עניין אותה היה הכדורגל, שאצלם ההרכב במונדיאל היה דווקא מורכב מבנים, אך יש להם גם כדורגל נשים. ביקום שלה, לא הייתה אפשרות לכדורגל גברים. אפילו בשיעורי ספורט הייתה הפרדה מגדרית מאוד ברורה- בנים משחקים כדורשת ובנות משחקות כדורעף במגרשים נפרדים. כאשר גאיה העזה לשאול מדוע הם עושים את ההפרדה, המורה הסבירה לה שיהיה לבנים יותר מסובך ללמוד כדורעף, כי "יש לכדורעף כל כך הרבה זריקות וחוקים שצריך מספר שנים ללמוד אותם". היא האמינה בזה רק כי לא הייתה לה ברירה, אך כאשר היא הכירה את בן- ההסבר שלה היה נשמע יותר כמו תירוץ. שניהם הגיעו למסקנה משותפת- לא משנה באיזה יקום אתה נמצא, לא משנה איזה מגדר אתה (ולא רק), תמיד ימצאו משהו רע להגיד או להאדיר את הצד הנגדי. הם דיברו לא פעם על שלום בין יקומים, איך הם יכלו לעשות שלום עם יקום שהם לא הכירו בקיומו? יקום שהיה בגדר מדע בדיוני ותו לא?
הם היו יושבים ומתכננים דרכים למציאת דרך פתיחה של שער מעבר, בן היה מסתכל עליה לפעמים ומעריץ אותה בשקט- גאיה הייתה מיוחדת והוא כן רצה שהיא תישאר אתו, אבל אחרי שסיפרה לו על המורה לתנ"ך והמפגש עם הוריה, הוא ידע שייקח זמן עד שהם ייפגשו שוב. החדר של בן היה מלא בשרטוטים והשערות, הוכחות ותהיות. הכל היה מרוכז על מספר דפים לבנים. "את חושבת שהיקום הזה פשוט רוצה שתישארי כאן אם הוא לא פותח שער מעבר?" בן שאל אותה כאשר הם הלכו לסלון, "אולי.. אני לא יודעת, אני כבר לא יודעת כלום.. חשבתי שיקום אחר לא קיים ומסתבר שטעיתי, שגילו הכל אצלנו. שרק כל מי שנמצא בצרא הם בני האדם היחידים, אבל אני טעיתי- וגם היקום שלי.." היא הסתכלה על ספר שהיה מונח על שולחן המטבח, הוא היה נראה מוכר. היא רצה ולקחה אותו, היה זה ספר שכותרתו הייתה 'תנ"ך' בכתב מהודר בצבע זהב. היא פתחה אותו, בן הסתכל עליה במבט מבולבל כאשר עיניה הבריקו לשנייה. "וַיְצַו יְהוָה אֱלֹהִים, עַל-הָ..אדם? לֵאמֹר: מִכֹּל עֵץ-הַגָּן, אָכֹל תֹּאכֵל. וּמֵעֵץ, הַדַּעַת טוֹב וָרָע–לֹא תֹאכַל, מִמֶּנּוּ: כִּי, בְּיוֹם אֲכָלְךָ מִמֶּנּוּ–מוֹת תָּמוּת?" הכל התחלף מנקבה לזכר, בספר שהיה אצל בן- האדם נוצר ואחר כך האישה, מה שהיה הפוך ביקום שלה. היא הבינה שלא רק הדברים המוחשיים והנפשיים היו שונים, אלא גם הדברים הרוחניים. היא המשיכה לקרוא: "וַיֹּאמֶר יְהוָה אֱלֹהִים, לֹא-טוֹב הֱיוֹת הָאָדָם לְבַדּוֹ; אֶעֱשֶׂה-לּוֹ עֵזֶר, כְּנֶגְדּוֹ" וכאשר הגיעה למשפט הזה, היא קפאה. זה היה המשפט שהמורה הוציאה אותה מהכיתה אליו, אך הפעם הוא היה מופנה לגבר. היא שמעה צליל נמוך, כמו פעימות לב. אור קטן וכחול הבחיל מחריצי דלת הכניסה, גאיה התקרבה אליה ופתחה אותה בזהירות. "זה השער.." בן מלמל, ספק מעצב ספק מהפתעה. מערבולת הים הופיעה שוב מולה, הפעם היא לא הופתעה אך גם לא רצתה ללכת. "דרך אגב" הוא אמר, גאיה הסתובבה לקולו. "מישהי חייבת לך 30 מטבעות, צרפת באמת ניצחה במונדיאל" הוא התקרב אליה ונישק אותה, בפעם הראשונה וכנראה האחרונה. היא צחקקה בקול חלש והתנתקה ממנו במהירות, הולכת מספר מטרים כדי להתייצב מול השער. היא הסתכלה עליו בפעם האחרונה כאשר דמעה נוצצת בעיניה ונופפה לו לשלום, כאשר השער שאב אותה חזרה למקום ממנו הגיעה. היה זה נראה מוזר למי שהיה עובר ברחוב באותו הרגע. אך מכל האנשים, העוברים והשבים- הוא היה היחיד שידעה לאן היא הלכה.

פרולוג
עוד שיעור תנ"ך עבר בקולה המשעמם של המורה גלית, הוריה ליוו אותה הפעם לבית הספר וסיפרו לה את מה שקרה בפגישה, הדברים הצפויים- היא צרחה והם התגוננו, היא איימה והם צרחו עליה בחזרה. היה צפוי לה רק שעה אחת של ריתוק ותו לא, אף על פי שהמורה תכננה לתת לה לכתוב 100 פעמים על דף 'צריך להתנהג ברצינות בשיעור'. המורה עדיין הסתכלה עליה ועל הבלונדינית שלידה, שבסוף לא עברה לבית ספר דמוקרטי, במבט חריף. הספר שהחזיקה היה ספר התנ"ך ממנו כיתתה למדה והיא דפדפה בו בעדינות, עד שהגיעה לפרק שרצתה להקריא ונעצרה. "ותאמר, האישה, זֹאת הַפַּעַם עֶצֶם מֵעֲצָמַי, וּבָשָׂר מִבְּשָׂרִי; לְזֹה תקרא איש, כִּי מֵאִישׁה לֻקְחָ-זֹּאת" המשפט הדהד ברחבי הכיתה, "בואי נראה אם למדת משהו, גאיה פישר" היא אמרה את שמה של גאיה כמו קללה, "מה אנחנו לומדים על מעמד האיש בהשוואה לאישה בפסוק זה?"
הכיתה השתתקה ועיניהן של התלמידות היו נשואות אל גאיה ואליה בלבד. "אנחנו לומדים, המורה, שהתנ"ך טועה בנוגע למעמד האיש. שני המעמדות שווים באותה מידה, גם אם יש לאחרים איברים שונים או אופי שונה. התנ"ך מראה כי מעמד האיש הוא נחות, מתבסס על העובדה שהוא נוצר מצלע של אישה בעוד היא נוצרה מאלוהים עצמו. אנחנו לומדים שהתנ"ך לפעמים טועה ומקטלג אנשים ברמות חשיבות לא על פי אופיים הפנימי. אני הייתי ממליצה לכותב התנ"ך ללכת ליקום אחר ולראות שהגבר לא נחות מהאישה, אלא ששניהם שווים בחשיבותם" גאיה דחפה את כיסאה לאחור, הלכה לכיוון הדלת ויצאה. הפעם היא לא חיכתה שהמורה תגיד לה לצאת מהכיתה.

הערות:
1. צרא- "ארץ" בהיפוך אותיות, עקב העובדה שהרוב הפוך בין היקומים השונים, הכוכב עליו גאיה חיה נקרא "צרא"
2. לקש- "שקל" בהיפוך אותיות, עקב העובדה שהרוב הפוך בין היקומים השונים, כאשר מדובר על "לקש" או "לקשים", מדובר על המטבע בארץ שבה חיה גאיה.
3. לארשי- "ישראל" בהיפוך אותיות, הארץ בה גאיה חיה ובה מתרחשים חלקים מהעלילה של הסיפור.