103 גיא רונן – קסם מונע

דורית נראתה עייפה. הקמטים שלה סביב העיניים נהיו יותר ויותר ברורים וכניראה שגם נוספו כמה חדשים. בשבוע האחרון כישפה כל יום. ספק אם מצורך או מפחד.
היא הייתה במטבח והכינה עוד כוס מים לרחל. רחל ישבה על הספה וסרגה. כשאלי הייתה קטנה היא חשבה שזה אומר שסבתא ממש זקנה, היום חשבה שזה ממש מגניב, זריזות הכנסת המסרגה והופעת הצעיף הקסימה אותה. לידה אלי אכלה עוגת שוקולד.
"הנה אמא, קחי תשתי." דורית אמרה והושיטה לרחל את כוס המים שהכינה. המים היו בוהקים יותר ממים רגילים.
"אני לא צמאה."
"אמא את צריכה לשתות." דורית אמרה בעיניים נוצצות מדמעות.
"אני לא צמאה."
"אמא את צריכה לשתות." בקול של דורית ניכר שהיא מתאפקת מלצעוק.
רחל לקחה את כוס המים ושתתה בלגימות קטנות את כל הכוס.
"אמא איך מרגישה?" דורית שאלה והתיישבה לידה.
"בסדר."
"אלי איך בלימודים?" רחל שאלה.
"בסדר. קיבלתי תשעים במתמטיקה."
"כל הכבוד אליושקה." רחל ליטפה את ידה מה שגרם לאלי להפיל חתיכה מהעוגה על החולצה הלבנה שלה, אלי הרימה את החתיכה ושמה אותה בצידה של הצלחת. על תחתית החולצה נשאר כתם חום.
"לא נורא, ירד בכביסה." רחל אמרה. "דותי מה איתך?"
דורית שנאה שהיא קראה לה ככה אבל התעלמה. "בסדר, אמא."
"אלי איך בלימודים?"
"סבתא כבר שאלת את זה."
"אה, באמת?" רחל נראתה מבולבלת.
דורית קמה למטבח וחזרה עם עוד כוס של מים בוהקים מדי. "אמא תשתי את זה."
אלי נעצה בה מבט ואז הסיטה אותו והסתכלה על הרצפה.
"אני לא צמאה."
"אמא בבקשה." לדורית זלגה דמעה.
"אני. לא. צמאה." רחל אמרה בעצבים.
"אמא. בבקשה."
רחל שתתה את הכוס בלגימות קטנות, אולי ראתה את הדמעות.
דורית התיישבה על הספה והייתה קצת חיוורת.
"אמא הכל בסדר?" אלי שאלה.
"כן, כן." דורית ענתה ואז קרסה לאחור.
"אמא?! אמא?!" אלי שאלה.
"דותי?"
"אמא!" אלי צעקה. "סבתא מה עושים?"
"צריך אמבולנס."
"אי אפשר."
"למה?"
"פשוט אי אפשר!" אלי צעקה.
אלי הרימה לדורית את הרגליים. והיא התעוררה. אלי נעצה בה מבט כועס. זו הייתה אשמתה שהיא התעלפה ושתיהן ידעו את זה. אלי עזרה לה לקום לספה והביאה לה כוס מים רגילים.

אחר כך במכונית, אלי תופפה על החלון.
"תפסיקי." דורית ביקשה.
"את צריכה להפסיק. ראית מה זה עשה לך. זה מסוכן." אלי אמרה כשנכנסו לאוטו.
"אני לא יכולה."
"אמא זה אפילו לא עוזר לה. ראית."
"אלי זה עוזר. את לא מבינה. את לא ראית."
"אמא. זה מסוכן."
"לא אכפת לי."
"את מתנהגת כמו ילדה."
"אלינור." דורית צעקה.
"אמא." אלי צעקה בחזרה. "את צריכה להפסיק."
דורית ספרה עד עשר לפני שדיברה. "אלי. זו החלטה שלי." היא הצליחה להגיד בטון כמעט רגוע.
"אמא אני בת שש עשרה אני לא ילדה."
"אלי זאת החלטה שלי." דורית אמרה שוב.
"זו לא צריכה להיות! ראית מה זה עשה לך. וזה גם בכלל לא עוזר. את רק נהיית מותשת וזה מסוכן! יש סיבה שזה לא חוקי. תכניסי אותה לתוכנית הממשלתית וזהו."
"אני לא מוכנה שזרים יכשפו אותה. לא באמת אכפת להם ממנה, זה יעבוד פחות טוב." דורית דיברה לאט כאילו הדיבור דרש ממנה מאמץ אבל אלי לא שמה לב.
"אמא!" אלי צעקה.
"אלינור. אני צריכה לעשות את זה. את תביני כשתגדלי."
"אני שונאת שאומרים לי את זה. וחוץ מזה כרגע אני זו שמתנהגת בהיגיון. את לא."
דורית נאנחה. "אלי. אני מצטערת. זה לא משהו שאת יכולה להבין. את צעירה. את לא ראית."
"את חושבת שלי לא אכפת ממנה?! היא סבתא שלי. זה רק שאכפת לי גם ממך! אני מפחדת עלייך. מה אם יקרה לך משהו? מה אני אמורה לעשות אז? אני לא יכולה להתקשר לאמבולנס אני אצטרך להסביר מה קרה. וזה מטר מתחנת משטרה רק במזל לא תפסו אותך עד עכשיו." אלי אמרה מהר בלי לקחת אוויר באמצע כאילו לא תוכל להמשיך אם תעצור.
דורית נאנחה "אלי… את לא תצטרכי להתקשר לאמבולנס."
"את לא יכולה להבטיח את זה."
" ראיתי את סבתא שלי דועכת מהמחלה. את לא… לא מכירה… לא ראית… אני לא מוכנה שזה יקרה גם לה." דורית לא מצאה את המילים הנכונות.
"אמא את התעלפת. ולא יכולתי להתקשר לאמבולנס." אלי אמרה. "חוץ מזה גם את דועכת מזה." הקול שלה נשבר בדועכת.
דורית השתתקה והגבירה את הרדיו לעוצמה שלא איפשרה לדבר. אלי שנאה כשהיא עשתה את זה.

שבועיים אחר כך אלי ישבה על הספה בסלון עם אוזניות.
"אלי כבר דיברנו על זה, זה יהיה יותר טוב לכולם." דורית אמרה. אלי לא הורידה את האוזניות, היא לא שמעה מוסיקה אבל דורית לא ידעה את זה. "אלי." אלי התעלמה. "אלי!" דורית נשמה נשימה עמוקה. "אלינור!" אלי התעלמה, דורית הורידה לה את האוזניות, אלי החזירה אותן בהפגנתיות. "אלינור." דורית צעקה.
אלי הורידה את האוזניות. "מה?"
"דיברנו על זה זה יהיה יותר טוב לכולם."
"לכולם או לך כי לא תצטרכי לנסוע שלוש פעמים ביום לכשף לה מים?! אני לא רוצה אות…" באמצע המילה נשמעו דפיקות בדלת.
"כן." דורית אמרה והזהירה את אלי במבט. רחל נכנסה בדלת.
"שלום סבתא." אלי אמרה ועטתה חיוך על פניה.
"שלום אלי." רחל אמרה.
דורית מיהרה לקחת את המזוודה לחדר האורחים. "אמא, שבי."
אלי החזירה את האוזניות, "אלי תלכי לחדר אם את עם אוזניות, זה לא מנומס." אלי התעלמה, דורית בחרה לא לריב איתה על זה הפעם.
"הילדה, כמה זמן לא ראיתי אותך, מה שלומך?" רחל הסתכלה באלי.
"סבתא?" אלי שאלה.
דורית נעלמה למטבח וחזרה עם כוס מים בוהקים מדי. אלי נעצה בה מבט שמנסה להיות כועס אבל היא פחדה.
"דותי אני לא צמאה."
"אמא את חייבת לשתות."
"אני לא רוצה, אבל תראי מי באה לבקר, הילדה." דורית הסתכלה על אלי שכבר החזירה את האוזניות.
"אמא, מי זאת הילדה?"
"השכנה, היא גרה לידי כשהייתי ילדה. תראי היא באה לבקר."
"אמא זאת אלי." דורית נשמה עמוק. "את זוכרת מי אני?"
"בטח, דותי. מה זו השאלה הזו?"
"איפה אנחנו?"
"בדירה שלך."
"ברחוב?"
"נו… אני אף פעם לא ידעתי באיזה רחוב את גרה. הזיתים? הענבים? התפוזים?"
"הוורדים, אמא." אלי ראתה את הזעה על דורית וידעה שגם היא מפחדת. "בבקשה תשתי. זה חשוב לשתות, חם היום."
"דותי אני לא ילדה, אני יודעת לדאוג לעצמי." דורית מחתה את העיניים.
"אמא בבקשה."
רחל לקחה את הכוס מידיה של דורית, ואז קמה בפתאומיות ושפכה את הכוס על הראש שלה בטעות.
"אמא" דורית צעקה.
דורית הלכה למטבח, כשחזרה עם עוד כוס של מים שניסו להיות בוהקים אבל היו קצת עכורים הקמטים שלה ניראו ברורים מדי והיא נראתה מותשת. "אמא קחי." היא אמרה.
"דותי."
"אמא, בבקשה." רחל לקחה את כוס המים ושתתה חצי ממנה. "אמא תשתי הכל, בבקשה." רחל נאנחה ושתתה את החצי השני.

"אמא הם התחילו לעבור בשכונה עם סורק." אלי לחשה כשדורית הכינה עוד כוס של מים קסומים.
המים לא עבדו מספיק טוב, רחל לא זכרה את מי זו אלי ובכלל לא זכרה איפה דורית גרה. אבל דורית נאחזה בזה, כנראה כי לא רצתה להרגיש את חוסר האונים אם תפסיק. "היום בדרך מבית ספר שמענו אותם מדברים, הם יודעים שיש מכשפה באזור, את חייבת להפסיק."
"אלי אני לא יכולה." המים בכוס היו קצת עכורים, ובטח שלא היו בוהקים. דורית שפכה אותם לכיור והכינה מים חדשים, היא שמה את ידיה סביב הכוס, עיניה עצומות. "אמא!" אלי אמרה כשראתה בחלון למטה את המשטרה עם הסורק שוב.
"אלי את מפריעה לי!"
"אמא הם מחוץ לחלון את חייבת להפסיק!"
"אני לא יכולה."
"אמא! הם מחוץ לחלון תפסיקי." הרגל של אלי רעדה.
"אלי די!" המים שוב היו עכורים, דורית הייתה מותשת.
"אמא לא עכשיו חכי קצת, הם בדיוק כאן."
"אלי." דורית מלאה עוד כוס מים והניחה את זרועתיה סביבה. אחרי כמה דקות דורית הייתה מסוחררת ומותשת עוד יותר מקודם והמים שוב היו עכורים. אלי חטפה לה את הכוס ושפכה את המים, דורים לקחה מאלי את הכוס וכרכה סביבה ידיים. אלי חטפה את הכוס שוב, בשביל שהיא לא תשפך עליה היא שמה סביבה שתי ידיים והמים נהיו בוהקים מדי. אלי הפילה את הכוס על הרצפה.
"מה קרה?" רחל שאלה, קמה מהספה והלכה לכיוון המטבח.
"אמא אל תכנסי." אלי התיישבה על הרצפה במקום שבו עמדה והחלה לבכות.
"מה קרה?" רחל שאלה שוב… ואז הסתכלה על הרצפה. "נשברה…" היא לא הצליחה למצוא את המילה… "נשברה…?"
"כוס אמא, נשברה כוס. תחזרי לסלון."
רחל חזרה לסלון, דורית התיישבה ליד אלי, נזהרת מהזכוכית ואלי נתנה לה לחבק אותה.
דורית ואלי ידעו שמי שנלקח באשמת כישוף צפוי לכלא לשנים.
"אמא אני לא כזאת. אני לא כזאת אמא. אני לא כזאת. אני לא כזאת."
דורית לא נפגעה. או לפחות אמרה לעצמה שהיא לא נפגעה.

"אמא אני אכשף. אני מבינה שאת לא מוכנה לא לכשף אותה אבל אז אני עושה את זה."
"אלי אני לא מרשה לך." דורית אמרה.
הן ישבו על המיטה של דורית, הדלת של החדר הייתה סגורה. "אני לא מרשה לך לכשף יותר!"
"אלי, אני לא מרשה לך." דורית לקחה את ידה של אלי, אלי הרחיקה אותה.
"אמא זה מתיש אותך, את התעלפת. שוב. את לא יכולה להמשיך."
"אלי את לא יכולה. את צעירה. את לא למדת לכשף, אנחנו לא בטוחות שזה יעבוד."
"כי שלך ממש עובד. את דועכת! זה מחליש אותך!" אלי החלה למתוח ולשחרר גומיה על פרק כף ידה.
"אלינור!"
"אני מצטערת. אבל אמא את חייבת לתת לי. אני מבינה שאת צריכה לעשות משהו. אבל זה מתיש אותך. זה לא עובד. אני לא יכולה לתת לך." אלי מתחה ושיחררה את הגומיה.
"אלי," דורית ליטפה את זרועה של אלי. אלי התרחקה מעט. "אני מעריכה את ההצעה. אני לא יכולה לתת לך לעשות את זה.
"אמא בבקשה."
"לא אלי."
"אמא אני לא יכולה לראות אותך ככה יותר, זה כאילו הכישוף לוקח לך שנים מהחיים."
"אז יותר טוב שאת תעשי את זה?! את צעירה."
"אמא…"
"אלי. לא."
"אמא אני צריכה לעשות את זה."
"אלי לא. לא יקרה."
"אמא."
"אלי… תקשיבי הכישוף מתווה עתיד נורא למי שמשתמש בו. הוא לוקח ממך דברים."
"אז תראי כמה כבר נתת. גם אני צריכה."
"אלי לא." דורית אמרה ובהתה בקיר לכמה דקות ארוכות. "תקשיבי…" היא ניסתה למצוא את המילים. "סבתא במצב הזה… היא ככה כי היא כישפה את אמא שלה."
"אמא." אלי אמרה, רועדת. היא פחדה. "אני לא יכולה לתת גם לך להגיע לשם, אני רוצה אמא."
דורית פתחה את הדלת כאות לזה שנגמרה השיחה.
היא הלכה למטבח. היא לא נתנה לרחל מים מכושפים מאתמול בערב.
"אמא לא." אלי הלכה אחריה.
"אלי היא לא קיבלה אתמול בערב."
"אמא זה לא עושה כלום!"
"אלי… אני חייבת." דורית ניסתה להסביר.
"אז אני אעשה את זה." אלי אמרה, לקחה כוס ומילאה אותה במים.
היא עטפה את הכוס בשתי ידיה וחשבה על הסבתא שהיא זוכרת מלפני, היא לא הייתה בטוחה שככה עושים את זה אבל היא הרגישה שזה מה שצריך לעשות, היא קוותה שככה עושים את זה. היא עצמה עיניים, היא בחרה לחשוב על זיכרון ספיצפי, היא חשבה על הפעם הראשונה שסבתא לקחה אותה לים, היא דמיינה את הגלים שאז נראו ענקיים, את סבתא עם בגד ים מכוער. את סבתא בונה איתה ארמון חול ענק (או שלפחות אז הוא נראה ענק) היא לא הייתה בטוחה שהיא עושה את זה נכון, היא עשתה מה שהיא חשבה שצריך. היא הרגישה את הזיכרון נלקח ממנה, היא ניסתה להאחז בו אבל לא הצליחה, היא פקחה עיניים, ולא זכרה על מה חשבה קודם. המים היו בוהקים מדי, יותר ממה שהמים של דורית היו. דורית רק הסתכלה עליה, לא עושה כלום. אלי הייתה שמחה לדעת מה היא חשבה.
"סבתא תשתי את המים." היא הביאה לה את הכוס. רחל רק הסתכלה עליה. "סבתא בבקשה."
רחל לקח את הכוס ושתתה אותם עד הסוף.
פתאום נשמעה דפיקה בדלת. הדפיקה הייתה חזקה מדי.
דורית ניגשה לפתוח, בפתח עמד שוטר. "שלום." דורית אמרה בקול שלא הסגיר דבר ממה שהרגישה.
אלי עמדה בגבה לדלת, שהשוטר לא יראה את הפחד שלה.
"הסורק קלט קסם מכאן. מי כאן מכשף? יש לכן את הזכות לשמור על שתיקה אבל אז אזעיק תגבורת ו…"
לאלי עוד יש עתיד, דורית ידעה, לה כבר נגמרו הזיכרונות.
"אני." דורית אמרה ועצמה את עיניה.