104 אלמוג מילת – נערה אובדת

נערה אובדת
"יש לי יומולדת 17 מחר, יאיי, כנראה… מה יהיה? עוד מסיבה, מתנות, אני יודעת שכל מי שאזמין בטוח יגיע, נשמע כייף לא? הנה עוד מתבגרת אחת מתלוננת על החיים "המשעממים" שלה בלי להבין מה היא מפסידה, מבלי להבין כמה מזל יש לה וכל השיט הזה. מזל אין לי, אני והוא לא מסתדרים ביחד, הוא ממשיך לסנן אותי. החיים שלי מבוזבזים, כל כך הרבה אנשים טובים מתו כשהם עשו דברים טובים, כל כך הרבה אנשים מתו בשבילי, אני לא מבינה את זה… למה הם פשוט לא נתנו לי למות? אני לא רוצה להמשיך לחיות, אין לי בשביל מה, אין לי אל מי להתגעגע. כל החברים שיש לי הם חברי תנחומים, מבלים איתי מרחמים, אני זוכרת איך הם התנהגו אליי לפני שהכול קרה ואני שומעת איך הם מדברים עליי מאחורי הגב היום. מניאקים. משפחה אין לי, לפחות לא אחת טובה, גם כשהדודה בבית ולא שיכורה היא לא מתייחסת אליי, אני סתם נטל בשבילה, מישהי שצריך להוציא עליה כסף ולבדוק פעם בחודש אם היא נושמת. היא תהיה יותר ממאושרת אם אני אשתתף בניסוי.
זה מספיק סיבות ללמה אני כל כך מתאימה ורוצה להיות כאן? כי אני יכולה להמשיך לדבר על החיים המושלמים שלי."
הוא נשם לרגע וחשב.
'הוא בטח לא ציפה לזה… קדימה תענה כבר', חשבה
"נראה לי שזה יותר ממספיק בינתיים בר" השיב
"אוקי… יש לך עוד, אה, שאלות דוקטור ברנר? משהו שיעזור לי להיכנס?"
'מגיע לי להיכנס לניסוי הזה, אני כל כך מתאימה, הוא צריך נער או נערה שלא יחסרו או יתגעגעו לאף אחד, שרוצים לעשות משהו עם החיים המיותרים שלהם אבל לא באמת רוצים לחיות. מי מתאימה לזה יותר ממני? הוא רק צריך להבין את זה.'
"קראי לי בילי ויש לי שאלה אחת אחרונה" אמר לבסוף הדוקטור
"אוקי. אני אענה על הכול"
"אני יודע בר. את המתמודדת הטובה ביותר שלי. על מנת להכין את הניסוי שיהיה מהנה עבורך, אשאל אותך את השאלה הבאה. אם תהיה לך אפשרות לקבל או לעצב משהו אחד בחייך, כל דבר שאת רוצה, דרך חיים, כסף, אהבה, משפחה, חברים, הכול, במה תבחרי?"
בר חשבה 'טוב, אני מודה שלא ציפיתי לזה, מה לעזאזל אני כבר יכולה לרצות? סליחה, מה לעזאזל אני יכולה לרצות יותר מדברים אחרים? מה חסר לי הכי הרבה?'
"אני ארצה את הדבר היחיד שכל מתבגרת רוצה ושאני אף פעם לא אקבל, לא ככה, לא בחיים האלה.
אני רוצה אהבה.
אני רוצה כמה אהבות.
אני רוצה שכל הבנים בעולם ירצו אותי ושיהיו חתיכים ו… ובכלל שלא יהיו לי מתחרות, רק אני והחתיכים וזהו.
למשהו כזה התכוונת דוקטור ברנר?"
———————————————————————
"בר? בר, את צריכה לקום השעון שלך צלצל, את תאחרי"
"כריס?"
"בוקר טוב" השיב
"בוקר טוב. רגע, השעון צלצל? כבר 12?
"אה נכון סליחה, צהריים טובים"
"לא לזה התכוונתי, אני אאחר לדייט עם בן"
"אל תדאגי טיפלתי בעניין, אני אסיע אותך"
"באמת? תודה, ממש הצלת אותי"
"בואי לא נגזים, את אחת שמחכים לה"
"עדיין… לא נעים לי…"
"אני מאחל לך בהצלחה בדייט, היה לי ממש כייף אתמול בדייט שלנו"
"כן, גם לי"
"חשבתי ש… שאולי נעשה את זה עוד פעם? כלומר, עוד פעם החודש, לא עוד כמה שנים."
הייתה לרגע שתיקה מביכה. כריס כמו כל הבנים רצה את בר, רצה שהיא תבחר בו, אבל בר לא תוכל לעשות זאת עד שלא תפגוש ותצא עם כל שאר הבנים. זה נקבע לפני שנים. שנים שעוד מעט הולכות להיגמר, רק עוד 7. אולם היומן של בר כבר עמוס, איפה היא תדחוף בו את כריס עכשיו? כריס, עוד גבר שאין לה שום מושג איך היא מרגישה כלפיו ואם היא בכלל רוצה לצאת אותו שוב, אז השתיקה המשיכה.
"אבל אל תדאגי זה בסדר אני יודע, היומן צפוף ועד שלא תצאי עם כולם פעם אחת לא תהיה לאף אחד פעם שנייה" הוסיף כריס בהשלמה
"אוקיי, אתה בטוח?"
"כן, בטוח"
בר הייתה כל כך תמימה, היא לא הייתה מודעת כלל לרוב הדברים המתרחשים סביבה, לרגשות של הגברים איתם היא יוצאת מידי יום. איך תדע? לכל הבנים יש אבא שגידל אותם ולימד אותם ערכים. ובר? בר פשוט הופיעה וגדלה לעולם הזה, עולם שכולו סובב סביבה, עולם שבו כל הבחורים רוצים אותה, אוהבים אותה ומחפשים שתחזיר להם אהבה.
למרות שזה שבר את ליבו, לראות את הנערה שהוא אוהב הולכת ממנו לבחור אחר, כריס הסיע את בר לדייט עם בן. וגור, המלצר, הגיש לבן את הפסטה שהוא הזמין ולא הרעיל את המנה שלו, למרות שבקלות יכול היה לעשות זאת ולהקדים את הדייט שלו עם בר. אכן, אנשים עם ערכים נהדרים.
———————————————————————–
"אז איך מתקדם הניסוי בינתיים דוקטור ברנר?"
"הנבדקת בינתיים לא מראה שום סימן שהיא מבינה מה מתרחש."
"זו יכולה להיות פריצת דרך מדעית משמעותית מאוד בעולם. אנחנו נשנה דברים."
"אז מה לעשות איתה עכשיו?"
"תשתול בראשה זיכרון אחד מחייה הקודמים ונראה איך היא מגיבה"
דוקטור ברנר הוציא את ידיו מכיסיו והניח אותם על ראשה של בר המורדמת ומחוברת למעין מכונה העשויה גז נוצץ, בצבע כחלחל. בזמן שנגע בבר, גופו רעד ממאמץ ומידיו יצא גז כחלחל התואם לזה של המכונה וחלחל לגופה.
הוא חש נפעם בכל פעם מחדש מהקסם הזה.
————————————————————————
"אז במה אתה עובד?" שאלה בר את בן בפגישתם,
הייתם מצפים שאישה שיצאה בחייה לכל כך הרבה דייטים הייתה יודעת איך להפוך אותם למושלמים, הייתה יודעת איך לדבר. זה כן נעשה קל יותר עם הזמן אבל זה תמיד היה ותמיד ימשיך להיות מביך. כן, בר יצאה ויוצאת להמון דייטים. זה כל מה שהיא עושה בחייה. זה מה שהיא וכולם חושבים שהיא מיועדת לעשות בחייה אבל כל הדייטים האלה הם הדייטים הראשונים, אף פעם לא היה לה דייט שני. תמיד אחרי הראשון היא עוברת לדייט הבא בתור, לבחור שהיא כלל לא מכירה ומצפה ללמוד הכול עליו בכמה שעות בידיעה שביום שאחרי היא כנראה לא תראה אותו יותר לעולם. אז לא, היא ממש לא מומחית בדייטים.
"יש לי גלידריה בהמשך הרחוב"
"אה, נחמד"
"כן"
"רגע, אתה בן? כאילו הבן, שהמציא את הגלידה?"
"כן"
"אני אוכלת את הגלידה הזו הרבה פעמים בדייטי…"
"בשאר הדייטים שלך?"
"כן. אנשים מוצאים את זה רומנטי לקחת אותי לגלידה בדייט שלנו"
"ואת לא חושבת ככה?
"אני כן. זאת אומרת הגלידה מאוד מאוד טעימה, אבל תנסה אתה לאכול רק גלידה במשך איזה מיליון דייטים ברצף"
"לא תודה, לא נשמע כזה כיף."
"מה אתה אומר," חייכה.
"ובכלל אנשים מקבלים סוף סוף את ההזדמנות לצאת איתך והם לוקחים אותך לגלידה? מגיע לך כל כך הרבה יותר מזה."
או בן ממש הולך לך, אם לא היית זיוף אחד גדול, המצאה, הייתי כבר באה בעצמי ומנשקת אותך. רק חבל בשבילך שדווקא בדייט שלך, שאתה משחק בו דרך אגב, בר הייתה חייבת להתחיל להיזכר.
"אהה!" בר צרחה
"בר? בר? את בסדר? בר?!"
גור, השף, רץ אליה. "בר יפה שלי, את בסדר?"
בר נאנקה והשיבה, "כן רק… רק הרגשתי משהו מוזר, כמו הבזק, ראיתי… ראיתי"
"את לא בסדר. ילד רוץ מהר ותלחץ על הכפתור. עכשיו!" צרח גור על בן המבוהל.
בן החל לרוץ בהיסטריה עד שמצא את הכפתור האדום הגדול שתקוע בכל מקום אפשרי, ועליו כתוב באותיות ענקיות "להציל את בר" עולם לא משוגע בכלל, מה אגיד.
רופאים, בנים כמובן, ששומרים/עוקבים אחרי בר 24-7, שתמיד בהיכון הגיחו והשכיבו אותה על אלונקה ונשאו אותה לעבר האמבולנס שהגיע לשם יחד עם הרופא הבכיר, דוקטור אלון.
"יפה שלי את בסדר?" שאל דוקטור אלון. הדוקטור ודאי זוכר את הדייט שלהם מלפני שנתיים וחי בסרט שמשהו עוד יקרה ביניהם.
"כן, אני בסדר דוקטור אלון, סתם התקף מוזר"
"את בטוחה? זה הילד הזה, הוא עשה לך משהו" אמר תוך כדי שהוא מצביע על בן
"לא, לא, הוא לא עשה לי כלום, באמת דוקטור אלון, זה היה רק התקף, הבזק מול עיניי, אני עכשיו יותר מבסדר."
"בטוחה?"
"בטוחה"
"אני משחרר אותך עכשיו, רק כי זאת את"
אלא מי זאת תהיה? אתה רואה כאן עוד בת?
"אוקי, תודה דוקטור אלון"
בר, בן וגור ירדו מהאמבולנס שהמשיך לנסוע עד שעצר במקום בו הנהג חשב שלא רואים אותו. גור השאיר את בר ובן לסיים את פגישתם והתקדם.
"אז זה היה כיף" אמרה בר
"כן… מאוד, את בטוחה שאת בסדר?"
"לא"
"מה?! מה קרה?! מה את מרגישה?!"
"כאילו כן, אני… אני לא יודעת"
"מה קרה? את יכולה לדבר איתי, אני לא אספר לאף אחד" אמר ברוך
"אני אספר לך, אבל רק כי אני סומכת עלייך, אתה נותן לי את ההרגשה הזאת. קודם, במסעדה, ראיתי משהו, אני לא יודעת מה זה היה בדיוק אבל זאת הייתה אני, כשהייתי קטנה, עם כמה ילדים, גם בנים וגם בנות, כמוני, היינו במגרש משחקים והם צחקו עליי, הכו אותי."
"מה? זה בכלל אפשרי? למה שמישהו ירצה להכות אותך? ואין כזה דבר עוד בת, יש רק אותך, כל זה נשמע לי קצת,"
"הזוי? כן מאוד, אבל זה הרגיש כל כך מוזר, אני לא יודעת איך להסביר את זה, זה הרגיש כמו שאני כאן, איתך, רק יותר חזק, יותר… מוחשי, אמיתי, אני לא יודעת"
"אני יודע. לשנינו ברור שאנחנו, כאן, זה הכי אמיתי שיש. מה שאני מרגיש אלייך זה כל כך אמיתי שאף אחד לא יוכל לשכנע אותי אחרת, ואני חושב שקיבלת סחרחורת או משהו והשאר היה הזיה. חווית פעם הזיה?
"לא"
"אז את לא יודעת איך זה מרגיש, אולי זה מה שזה היה"
"כן אולי"
"אולי רצית להיות במקום אחר שהוא לא איתי, אולי חשבת בינתיים על דברים שיהיו נוראים יותר ממני"
"מה? בן לא, ממש לא, היה לי מאוד כייף אתך, באמת."
"אז את חושבת שנקבע עוד פעם? אולי השבוע ולא עוד כמה שנים."
"בן… אני לא יכולה, יש לי עוד…"
"עוד דייטים, כן אני יודע, היה שווה לנסות. צריכה הסעה הביתה?"
"כן, אשמח, תודה בן."
זה אף פעם לא נעשה קל יותר, לשבור בכל יום לעוד בן את הלב, בנים שבאמת היה לך כייף איתם, עם כולם. לא היה אף אחד שבר לא נהנתה איתו, אבל יש לה חובה, הסכם, היא חייבת לצאת קודם עם כולם ואחרי זה תוכל לעשות מה שהיא רוצה. או כך היא חושבת.
—————————————————————
"דוקטור ברנר, איך הנבדקת הגיבה לזיכרון?"
"בר. היא ממש הרגישה את הזיכרון וכבר החלה לחשוב על כמה שהוא מרגיש יותר מציאותי מכול העולם הזה."
"ואז?"
"ואז בן אחד שכנע אותה שזו הייתה הזיה"
"והיא האמינה לזה?"
"בינתיים. אני לא יודע, אני לא חושב שהיא מבינה כלל. מה דעתך?"
"אני אומר שתוסיף לנבדקת עוד זיכרון דוקטור ברנר ונראה אם מישהו ישכנע אותה אחרת הפעם"
————————————————————————————
בר כבר הייתה במיטתה הגדולה, הרכה, היפה, הלבנה, הנעימה, מלאת הכריות. חושבת על חייה, חושבת מה לעשות איתם, על מה שתעשה עוד כמה שנים, כשהכול יגמר, לא עוד פגישות מיותרות, בלי תוכן.
היא חשבה לנסות ולפצוח בקריירת שירה. תמיד אהבה לשיר, כולם תמיד אמרו לה כמה היא טובה בזה ואיזה קול מדהים יש לה. אולם לאחרונה חשבה מה אם הכול שקר? מה אם כל מי שמחמיא לה עושה זאת מהסיבות הלא נכונות ורק בגלל שהוא אוהב אותה ורוצה שהיא תאהב אותו?

אישה גבוהה עם שיער חום ארוך וחלק הושיטה את ידה וקראה אל עבר בר הקטנה שהגיעה בריצה. השתיים המשיכו יחד אל עבר הדלת בזמן שאיש בלונדיני עם עיניים כחולות וזיפים בזקנו פתח להן את הדלת, השלושה נכנסו לאוטו כסוף ומעט מאובק. אלה היו הוריה.
האם והאב ישבו מקדימה בזמן שבר בספסל האחורי החלה להירדם למרות השירים המעצבנים שהאזינו להם. היא הניחה את ראשה על המושב הריק שלידה ונרדמה. אמה הסתובבה וניסתה להעיר אותה בזמן שאביה התלונן על כמה נהגים משוגעים שנוסעים שם. גשם החל לרדת והמכונית נכנסה לתוך ענן ערפל ונעצרה. הנהגים המשוגעים המשיכו לנסוע למרות הערפל עד שאחד מהם פגע במכונית של משפחתה.
אביה של בר מת בידיעה שמה שקרה קרה באחריותו, כשהוא הנהג. הוא מת בידיעה שבמקום טיול משפחתי נחמד וקצת יציאה מהשגרה, זה מה שקרה. הוא התנחם בכך שהוא מת לבד שם בכביש, בזמן שאשתו לקחה את בר לצד הדרך להתפנות.
הזיכרון נעצר לאחר שבר הקטנה ואמה חזרו לכביש וצפו באימה שלפניהן. בר שעד כה לא זכרה דבר מכך נותרה על מיטתה בוכייה. לבדה.
———————————————————————–
הזיכרון הזה היה קשה מידי בשבילה, חשב דוקטור ברנר.
אומנם בר הייתה רק נבדקת שהוא הכיר לפני חודשיים, אבל כשאתה רואה ושואב לבן אדם את כל הזיכרונות זה מרגיש ממש כמו היכרות רבת שנים. דוקטור ברנר החל לדאוג לשלומה של בר. רצון עז להפסיק את הניסוי ולהוציא אותה מזה עלה בו.
————————————————————————-
השעון צלצל, השעה הייתה כבר 12 הייתה מותשת. אתמול היה יום קשה והיא הייתה צריכה הפסקה, היא הייתה צריכה יום לעצמה, היא הייתה צריכה שנה לעצמה. באותו רגע החליטה החלטה פזיזה. בר כיבתה את השעון המעורר וחזרה לישון.
נשמעה דפיקה בדלת ובר התעלמה.
נשמעה עוד דפיקה ועוד אחת ועוד ועוד, דפיקות רועמות מכדי להתעלם.
לבסוף, קמה תשושה ממיטתה ופתחה את הדלת. כבר הייתה מוכנה לטענות והחלה מתרצת. "תקשיבו, אני ממש מצטערת שלא הגעתי, אני יודעת שהיה לנו הסכם, אבל עבר עליי לילה ממש רע והייתי חייבת זמן לעצמי. אני ממש-ממש מצטערת.
כמה בנים עמדו מחוץ לדלת. היו אלו הבנים שהייתה אמורה לפגוש בזמן שבחרה להמשיך לישון. לו היה זה העולם האמתי הם היו כועסים עליה, באים בטענות על מה שעשתה ומבקשים שתפצה אותם.
אבל זה לא עולם אמיתי.
"את מבקשת מאתנו סליחה?"
"חשבנו שלא הגעת כי הדייט מאתמול עשה לך משהו"
"כן!"
"איך קראו לילד הזה?"
"בן?" שאלה בר
"כן, בן."
"אבל אל תדאגי בר, הכול יהיה בסדר, הרגנו אותו כבר, הוא לא יפגע בך יותר"
"מה?!" זעקה בר המומה, "אתם נורמליים? למה לעזאזל הרגתם אותו? הוא לא עשה לי כלום! וגם אם כן אתם לא יכולים להסתובב ברחוב ופשוט להרוג אנשים שפגעו בי, זה לא בסדר!"
בר החלה לדמוע. היא לא ממש הכירה את בן ולא התכוונה גם כך לראות אותו יותר. יתרה מכך, אם לא היו נפגשים רק אתמול ספק אם הייתה זוכרת את שמו. ובכל זאת, זה היה מזעזע לשמוע על מוות בעולם הזה. בייחוד כי בעולם הזה, מוות לא קרה עד כה. מוות בגללה. התחושה שמישהו מת בגללה באופן מוזר הרגישה לה מוכרת.
'זה מה שיקרה אם פעם אחליט לישון מעט יותר,' חשבה בר
"ברי אנחנו ממש מצטערים"
"כן. לא התכוונו לפגוע בך"
"רק רצינו לשמח אותך"
"לשמח אותי?! גרמתם לי להיות עצובה, להיות באבל. דברים כאלה לא יכולים לקרות יותר. אני לא רוצה שיקרו. בבקשה, שדבר כזה לא יקרה שוב לעולם."
"בסדר"
"אנחנו מבטיחים"
"סליחה בר"
"מצטערים"
"אוהבים אותך"
"זה מעשה נורא ואני לא אוכל לאהוב את מי שמבצע אותו"
בר רצתה לטרוק להם את הדלת בפרצוף אבל כמובן שלא עשתה זאת כיוון שהבנים רבו ביניהם מי הראשון שיסגור את דלתה כדי שתוכל לנוח.
סוף סוף הייתה לבד והיא ידעה שהיום לא יבואו יותר להטריד אותה. טוב בר, אמרה לעצמה, לפחות קיבלת לעצמך יום-יומיים חופשיים. אבל באיזה מחיר? היא הייתה נסערת כל-כך מהמוות של בן שלרגע, רק לרגע, שכחה את כל מה שעברה אתמול. עד שלפתע קפץ לו עוד הבזק ובר כבר לא ידעה אם זה דבר טוב או רע. היא לא ידעה אם היא רוצה לחוות עוד הזיה או שאולי זה כל מה שהיא רוצה. היא עדיין לא הבינה שכל "ההזיות", כל ההבזקים, הם זיכרונות אבל היא בדרך לשם.

"אמא!" קראה הילדה הקטנה
"אמא את יכולה לשחק איתי בכדור?"
"לא עכשיו מתוקה"
"אבל אמא הבטחת"
"מתוקה אני אשמח לשחק איתך אבל לא עכשיו"
"אבל אמרת"
"לא עכשיו ואני בטוחה שלא הבטחתי שהיום אשחק אתך אז אל תשקרי"
"אבל אמא!"
"לא עכשיו!"
"אבל משעמם לי!"
"לא עכשיו!"
"אמא!"
"בר! מספיק!"
"אבל אמא!"
"די כבר!"
"אמא!"
נשמעה ירייה.

זה היה יום השנה למותו של אביה וכן גם יום הנישואים של הוריה. אמה הייתה מעורערת רגשית, ללא משפחה או חברים שיעזרו עם רגשותיה ועם בתה הקטנה שלא מבינה מה קורה וממשיכה לנדנד. אמנם ניתנה לה חופשה מיוחדת מעבודתה במשטרה אך זה לא ממש עזר. ברגע של חולשה היא הרימה את אקדחה אל ראשה מול עיניה של בתה הקטנה וירתה.

"מה קורה כאן?!
שלום?
הי!
יש כאן מישהו?
מי כאן?
מי עושה לי את זה?
תענה!
מה לעזאזל קורה לי?!"
———————————————————-
"היא מבקשת תשובות" אמר דוקטור ברנר
"ואתה לא הולך לתת לה אותם, נכון דוקטור?"
"אני לא מבין למה לא. אנחנו מאמללים את הילדה והיא לא מודעת לזה בכלל!"
"זה לא נכון ואתה יודע את זה! הילדה הזו הגיעה אלינו אומללה, חסרת חיים ואנחנו נתנו לה להרגיש ולהיות אהובה. נתנו לה בדיוק מה שהיא ביקשה ואתה לא תהרוס לנו את כל הניסוי הזה בגלל שפתאום אכפת לך ממנה!"
"לילדה הזו קוראים בר ובר אולי הייתה פגועה כשהיא באה אלינו אבל עכשיו היא עוד יותר אומללה. אין לה שום מושג מה קורה לה בכלל כי גרמנו למוח שלה לאבד כל קשר למציאות ולזה היא לא הסכימה!"
"אתה לא הולך להרוס לי את זה ברנר"
"מה תעשה? תפטר אותי? אתה לא יכול להמשיך בלעדיי."
"שלא תחשוב על זה אפילו ברנר!"
"לחשוב? אני לא חושב, אני מבצע."
צדו הטוב וצדו הרע, מלחמה תמידית על השליטה בגופו. מי יחליט מה? מי חזק יותר? מתישהו אחד הצדדים צריך לנצח, השאלה היא רק מי? כמה עוד הוא יכול להתווכח עם עצמו, לנסות לרצות את עצמו, זה חייב להסתיים.
הפעם צדו הטוב היה חזק יותר. עכשיו לצדו הטוב הייתה מטרה. מטרה לשמור עליה. על מי שפיתח כלפיה רגשות אבהיים, על מי שהייתה לנקודת חולשתו. לשמור על בר. הוא לא יכול יותר לתת לצדו השני, האכזרי, לסכן אותה. הוא היה חייב להרפות.
שקט. סוף סוף שקט.
עתה, כשהמלחמה בתוכו פסקה ונותר רק הוא, הטוב, התפנה לחשוב 'מה הלאה?' האם הוא צריך לעצור את מפעל חייו? את הדבר היחיד שעניין אותו מאז ומתמיד, את מה שהתכונן אליו, חלם עליו וייחל עבורו. לעצור את זה עבור מי? עבור ילדה מסכנה? הניסוי הזה יכול לשנות חיים לטובה, להראות לאנשים שהם יכולים להפסיק לחפש תשובות ופתרונות לעולם ולחיים טובים יותר. העולם הזה, שהוא מציע, יכול להיות טוב. העולם הזה יכול להיות מעולה. רק צריך היה למצוא דרך להראות זאת לאנשים. להראות להם מה יכול להיות בעולם טוב יותר, כשיש להם את מה שחשוב להם. בשביל זה היה צריך את בר, כדי לשמש דוגמה. אולם דוקטור ברנר חש ברגשות זרים לו מופיעים, רגשי אבהות. הוא ידע מה יקרה לבר בהמשך. הוא ידע שעכשיו, עם חלק מזיכרונותיה שחזרו היא תמשיך עד שתשתגע בניסיון למצוא תשובות. היא תמשיך עד שלבסוף תמות. אז למרות שהיא כבר נתנה את הסכמתה לכך הוא לא יכול לתת לזה לקרות.
עם החלטה זו הלך דוקטור ברנר לשוחח עם בר. הוא מצא אותה חסרת הכרה. היא נראית כל כך שברירית, חשב.
כל מה שרצה היה לתת לאנשים אומללים הזדמנות לחיים טובים יותר. כל מה שרצה היה לעשות משהו טוב עם כוחותיו. כל מה שהיה צריך לניסוי היה נער, שכבר עבר מספיק בשביל להיות פגוע, שאיבד את הרצון לחיות.
בר הייתה הנבדקת הראשונה. התוכנית הייתה לתת לה טעימה מהחיים החדשים, החיים הטובים ואז להחזיר לה חלק מזיכרונותיה הקודמים והקשים ולבדוק את השפעתם עליה. בעצם רצה לבדוק באיזה שלב של כאב הזיכרונות יהרגו אותה מחוסר הבנתה אותם. בכך יראה לכולם שהעולם החלופי שהוא מציע הוא המקום הכי טוב לחיות בו, מקום להתחיל מחדש ללא זיכרונות העבר הקשים. זה כל מה שרצה בעבר, אך המחיר כבר לא היה כזה שהוא מוכן לשלם. הוא רצה את בר בחיים.
הוא נגע בראשה, גופו רועד ממאמץ בעודו משרה עליה מקסמו לפני שדיבר.
"בר? בר את שומעת אותי? בר?"
"מה מי זה?"
"זה די מסובך להסביר אבל אנסה. שמי בילי, בילי ברנר ואני רוצה לעזור לך"
"לעזור לי במה?"
"לעזור לך עם הזיכרונות הקשים שלך"
"לעזור? איפה אתה?" בר קמה והחלה להסתובב בחדר ולחפש את מקור הקול.
"זה לא יעזור לחפש אותי בר. אני לא נמצא שם בחדר"
"אז איך אתה יודע שאני מחפשת אותך?"
"טוב, אני מדבר מתוך הראש שלך וכך אני יכול גם לראות מה קורה והיכן את נמצאת"
"מה?! מה קורה כאן?"
"הקשיבי בר, יש הרבה דברים שאת לא יודעת. לא זוכרת. אני מדבר אתך עכשיו, כשאת חסרת זיכרון, מפני שאני רוצה לשמוע קודם את דעתך העכשווית. אני רוצה שאת תקבעי מה יקרה בחייך מעתה."
"מה זה אומר?"
"כמו שההבזקים שחווית הראו לך, יש לך חיים אחרים, חיים שאת לא זוכרת, חיים קשים, חיים שרצית לשכוח, חיים בהם העדפת למות. השאלה שלי היא אם את רוצה להיזכר בחיים אלו?"
"אני… כן! קדימה. החזר לי את זיכרונותיי. זה גם ככה לא אמתי, זו הזיה. אחרי כן אוכל להמשיך הלאה ולחזור להיות חופשיה כאן"
"אם זה מה שאת רוצה."
"אני… אני חושבת שכן. איך זה יקרה?"
"אני אגע בך, בגוף האמיתי שלך, את לא תרגישי כלום כשזה יקרה. אולם אחרי שזה יגמר את תרגישי. את תחושי בכאב שהרגשת כל חייך, שהתחיל מבריונים שהתעללו בך, המשיך במות הורייך והסתיים במגורים אצל דודה משוגעת"
"אם אני אזכר בחיי כפי שהיו האם גם אחזור אליהם?"
"לא אם זה תלוי בי."
בר נתנה את הסכמתה ודוקטור ברנר נגע בראשה שוב. המאמץ הפעם היה גדול הרבה יותר ואגלי זיעה הצטברו במצחו כשהחזיר לה את זיכרונותיה.
בר נאנקה. כאב לה. לא ממש כאב גופני. ראשה כאב. כל מה שחשבה לאמתי השתנה ברגע וזה כאב לה רגשית. היא חיה כאן חיים טובים ואהובים וזה היה שקר, המצאה. היא חייתה במקום זה רק חודשיים ולא שנים כפי שחשבה וחייה האמתיים היו נוראיים.
"את בהלם ואני מבין לגמרי. אני האיש שעשה לך את זה, שהבטיח לך משהו, שהבטיח לך שתמותי, ולא קיים. אני לא יכול אפילו להתחיל לומר לך כמה אני מצטער על מה שגרמתי לך. אולם עכשיו, עכשיו אני נותן לך אפשרות בחירה. אני רוצה שתקומי ותחיי את חייך. את רק בת 17. יש לך כל כך הרבה סיבות להמשיך לחיות. את לא יכולה לבזבז את חייך בגלל מה שקרה לך. זה לא כל מה שיש לחיים להציע לך."
"אתה לא מבין. אני… אני צרה, מטרד, אני גורמת לכול הדברים האלה. בגללי הם קרו, אני רק נושאת בתוצאות"
"זה ממש לא נכון בר. אף אחד ובטח לא נערה בגילך צריך לחיות בייסורי מצפון שכאלו. דבר ממה שקרה לך לא קרה באשמתך. את היית רק ילדה, ילדה שנולדה לחיים לא נכונים עבורה. בר, את חייבת להבין שלהישאר פה, במקום הזה, שכבר מתחיל לשגע אותך לא יעזור לך. את חייבת להתמודד עם מי שאת, אחרת שום דבר מעניין לא יקרה לך יותר בחיים. את חייבת להתעורר בר. את חייבת לרצות להתעורר. את חושבת שאת יכולה לעשות את זה?"
"אני לא יכולה! אין לי בשביל מה לחזור! למה אתה לא מבין את זה?!"
"כמו שאמרתי לך קודם, עכשיו זו בחירה שלך ואני אתן לך אפשרות שלישית. אחרי שאעיר אותך סופית, אם תרצי, תוכלי להתגורר בביתי. שנינו צריכים התחלה חדשה ורק אם תרצי, אשמח אם תטוסי איתי לכל מקום בעולם, כל מקום אחר מכאן. נבחר את היעד יחד. נבחר מקום בו אף אחד לא יכיר אותנו ואת העבר שלנו. התחלה חדשה."
"באמת תעשה את זה בשבילי? למה?"
"את אדם טוב בר, גם אם את לא חושבת ככה, אני חושב, אני יודע שאת כן"
"אבל… אבל מה עם הדודה שלי? היא לא תיתן לי פשוט ללכת לארץ אחרת"
"דודה שלך ואת חתמתן על מסמכים לפיהם את באחריותי. בר, אם תרצי, זה יקרה"
"אז כן," אמרה לבסוף
"בטוחה?"
"כן, לאף אחד לא היה כל כך אכפת ממני בעבר. אפילו אמא שלי ויתרה ועזבה. אני רוצה לתת הזדמנות למה שאתה מציע."
"אני שמח לשמוע. אם כך את מוכנה?"
"כן"
דוקטור ברנר אכן העיר את בר ושניהם אכן קיימו את מה שהבטיחו זה לזה. הם טסו לניו יורק. בר תמיד רצתה להיות בניו יורק. שם הם נשארו, חיו טוב, עם חברים טובים ואהבות. הם קיבלו כל מה שחלמו.
הניסוי של בילי לא היה לחינם. כל מה שבר חוותה בחודשי הניסוי הספורים, שעבורה הרגישו כמו 17 שנים, צולם, תועד ופורסם. למרות שמה שקרה בסוף לא היה חלק מהתוכנית, הניסוי השפיע על העולם לטובה באמרה שאולי חיינו קשים אך תמיד יש קשה יותר ואנו פשוט צריכים לחיות אותם כמו שהם ולמצוא את נקודות האור בין הקשיים.

"אה דוקטור"
"בילי"
"בילי, רק שאלה אחת אחרונה שלא הבנתי"
"כן?"
"אתה קוסם כזה או משהו?"
"כן"
"איך? מאיפה? למה? זה גנטי? זה מדעי? אתה המצאת את זה?"
"אה… אני מעדיף לעזוב את זה בינתיים"
"אממ, אוקי, כן, ברור, גם ככה לא רציתי ממש לדעת רק להראות התעניינות או משהו."

~סוף~