"היי, גמד," קרא מישהו בסמוך אליו. תחילה הוא חשב שזה חלק מהחלום, אבל היד שאחזה בשיערו והטיחה את ראשו בשולחן הבהירה לו שזו המציאות. הוא פקח את עיניו ושפשף אותן בעייפות, ומבעד לעיניו המטושטשות זיהה במעורפל את פניו של פיטר אנדרסון. הוא הרגיש לפתע משהו חמים נוזל על פניו, וכשהושיט את ידו אל אפו הכואב – כנראה שבור – היא חזרה מלאה בדם.
אליאס הרים את ראשו הכואב אל פניו של פיטר ואל חבורת הבריונים שלו, וניסה לגלות מה לעזאזל הם עושים בחדר שלו.
חלפו כמה שניות עד שהבין שזה לא החדר שלו.
ההבנה הזאת עוררה אותו לחלוטין, והוא הביט סביבו בתימהון. הנער המבולבל מצמץ בעיניו על מנת לסלק את קורי השינה האחרונים, ובהיעדר מסך הערפל של העייפות ראה כי הוא יושב על יד השולחן שלו, בכיתת האם שלו. השעון התלוי על הקיר סיפר לו שהשעה היא רבע לארבע, מה שאומר שרוב חבריו לכיתה כבר סיימו את הלימודים להיום והסתלקו להם הביתה. בעוד חצי שעה יתחיל השיעור – האחרון להיום, למרבה המזל. איזה שיעור זה בכלל? אליאס ניסה להיזכר. ביולוגיה? לא, זה היה כבר היום. היסטוריה? רגע, לא, הוא סיים היסטוריה בשנה שעברה.
סוציולוגיה. כן. בזמן שהוא יהנה לו בשיעור סוציולוגיה, הנערים ה… מקסימים שמולו יתרוצצו על מגרש הפוטבול וירדפו אחרי כדור, במסגרת מבחני הקבלה לנבחרת הפוטבול הבית-ספרית, שמורכבת מתלמידי כיתות י"ב. מרצונם החופשי.
אבל לפני זה יש להם חצי שעה, שאותה בוודאי יבלו בהתעללות באליאס. כמו תמיד.
"תסתכל אלי כשאני מדבר אליך!" צעק פיטר והקפיץ אותו ממקומו.
"אה, דיברת?" שאל אליאס, וקולו היה מעובה משינה. "לא שמעתי." הוא סגר את מחברת המתמטיקה שלו, שהייתה פתוחה על השולחן. כנראה נרדמתי תוך כדי שפתרתי את התרגילים מאתמול, חשב.
"אמרתי," ענה פיטר, ועל פניו התנוסס חיוך זדוני ומרושע, "שעומדת להיות לנו שנה של כיף ביחד, לך ולנו. והיא תתחיל עכשיו."
"יש לי שאלה," אליאס אמר, גם בשביל למשוך עוד זמן וגם כי הוא באמת הסתקרן. "למה אתם נטפלים אלי תמיד? מה אני עשיתי לכם?" אפו המדמם זעק אליו בכאב, והשתחררה מפיו גניחת כאב לא רצונית.
כמה מהנערים גיחכו או צחקו בלעג. "כי זה קל," ענה אחד מהם.
"זה כיף," הוסיף אחד אחר.
"והאנה חולה היום, אז אין אף אחד שיגן עליך," הוסיף פיטר, ואליאס קילל בשקט. האנה חולה? אז זאת הסיבה שהוא לא ראה אותה היום. הוא שלח לה הודעה, אבל היא לא ענתה לו.
אם האנה לא פה, הוא באמת בצרות.
הוא הרגיש את שיערו נמשך למעלה בכוח, ולפתע הוא עמד והסתכל בבלבול על הכיסא שלו, שאותו הפיל בטעות. הוא לא זיהה את מי שהקים אותו, אבל הוא ראה שהוא גבוה ממנו בהרבה – לפחות חצי מטר. לא שאליאס הופתע. רוב שחקני הפוטבול בבית הספר הם גבוהים מאוד, חלקם מעל מטר ותשעים, והבחור הזה לא יוצא מהכלל.
בניגוד לאליאס, התלמיד היחיד בשכבה שעדיין לא גבה מעל מטר שישים. למען האמת, גם למטר וחצי הוא כנראה לא יגיע בזמן הקרוב. או אי פעם.
פתאום הוא הבין שאף אחד לא מחזיק את שיערו. מעבר לכך שהכאב נעלם, הוא יכול לצאת. לברוח לכיתה של סוציולוגיה, אחת הכיתות הבודדות עם מנעול בדלת. בשלב מסוים הם יהיו חייבים ללכת, אם מקומם בנבחרת הפוטבול חשוב להם.
הוא רץ אל הדלת, מהר ככל שאפשרו לו רגליו הקצרות וכושרו הגופני, אשר שאף לאפס. הוא ידע שהניסיון העלוב ומעורר הרחמים הזה נידון לכישלון, אבל הוא היה חייב לנסות.
הוא בכלל לא הופתע כשבמקום לגעת בידית של הדלת, ידו פגשה בגופו הגדול והשרירי של אחד מהשפוטים של פיטר. אליאס ניסה להעלות בזכרונו את השם שלו, אך ללא הצלחה.
הוא הרים ידיים בכניעה. "בסדר, הבנתי את המסר. אתם רוצים להפוך גם את השנה הזאת לסיוט. עכשיו אני יכול ללכת?" שאל.
צחוק מלגלג הקיף אותו מכל עבריו. "עדיין לא, גמד," ענה פיטר. הוא הניף את רגלו, ולפני שהבין מה קורה, אליאס חש כאב עצום במפשעתו. הוא לפת אותה בשתי ידיו וצנח על ברכיו, כל ישותו מוקדשת לכאב. טוב, מצד שני, ככה אין לו זמן להתרכז בהשפלה.
הוא הרים את עיניו אל פיטר רק לרגע אחד קטן, אך הרגע הזה הספיק בשביל שאליאס יצטמרר בכל גופו, ופניו ירטבו מזיעה קרה.
"מה… מה אתה עושה?" קולו רעד, והוא החל להשתעל במהירות על מנת להסתיר זאת. אילו היה רואה מספריים בידי כל אחד אחר, לא היה חושש מדבר. אך כפי שאליאס – לצערו הרב – ידע היטב, פיטר אנדרסון הוא אדם יצירתי.
לפעמים הוא תהה אם פיטר סוציופת. הוא לא היה מופתע אם היה מגלה שכן.
"מפחד, גמדון?" שאל פיטר וצחק. אליאס ניסה לקום, אך הכאב במפשעתו הצמיד אותו לקרקע, ללא יכולת לזוז. אולי להתפתל קצת, אבל זה לא מה שיעזור לו לברוח מפיטר.
"יש עוד חמש דקות עד המבחנים, אנדרסון," אמר אחד מחבריו של פיטר בדאגה, "ואנחנו צריכים לצאת שלוש דקות קודם כדי להגיע בזמן."
פיטר קילל מתחת לשפמו המטאפורי, ולרגע אחד אליאס האמין שאותו בחור הוא המושיע שלו. אולי, רק אולי, פיטר יחליט שאין לו זמן וילך. אולי.
אם המחשבה הזאת לא הייתה כל כך פתטית בצורה מעוררת רחמים, אליאס היה צוחק על עצמו. אבל זה היה יותר עצוב ממצחיק.
"טוב, אז נצטרך לעשות את זה מהר," החיוך שב לשפתיו של הנער עם המספריים. הוא סימן לאחד מהאחרים, ומיד אליאס הרגיש משיכה בשיערו הארוך. שוב. "אני עומד לעשות מה שאני רוצה, והזונה הזאת האנה לא יכולה לעצור אותי," המשיך, החיוך מתרחב על פניו.
למרות כל הכאב, הפחד והבהלה ממה שמצפה לו, אליאס יכול היה רק לבהות בפניו של פיטר. "אתה קראת לאחותך זונה כרגע?" שאל בפנים אטומות ובקול מבולבל.
פיטר משך בכתפיו. "העובדה שאנחנו חולקים מטען גנטי לא אומרת שאני חייב לאהוב אותה," הוא ענה.
"אנדרסון, חייבים ללכת עוד דקה," האיץ בו אותו נער מודאג עם השעון. "אנחנו נאחר בגלל השרץ הממזר הזה ואז אין סיכוי שיקבלו אותנו לנבחרת." פיטר לא הזיז את מבטו מפניו של אליאס, שרתח ובער מבפנים כמו המדורה שתכנן להדליק עם האנה בסוף י"ב, מדורה בה ישרפו את כל הספרים שלהם. אתם אלה שבחרו להתעלל בי במשך כל השנים שלי בתיכון, אז לא נראה לי שאני אשם הפעם.
פתאום הוא שם לב שחולצתו הכחולה מלאה בכתמי דם. כנראה דם שנזל מאפו, שבדיוק חזר לכאוב.
"אנחנו החלטנו לעזור לך, גמדון," פיטר אמר לו בקול רך, "אנחנו שומעים דברים. אנחנו יודעים שבגלל שאתה מסתובב עם שיער ארוך כמו של בנות, כולם חושבים שאתה הומו. ואנחנו לא רוצים שיחשבו ככה, נכון?" הוא פנה לחבריו, שהנהנו וצחקו בשקט.
"פיטר, מה אתה עושה?" אליאס שאל בקול נואש, מפוחד. קול קפוא מאימה. בתוך מוחו, לעומת זאת, המחשבות הצליחו להתגבש בצלילות. כל מיני מחשבות התרוצצו להן בראשו. למשל: כל בית הספר יודע על ההתאהבויות האינסופיות שלי בבנות. מעניין בגלל מי, חלאות. אבל הוא לא אמר את זה בקול רם. הוא לא הצליח לבטא את המילים, להפיק את הצלילים מגרונו.
"אני?" שאל פיטר בתמימות מעושה, "אני עוזר לך."
אליאס צעק. צעקה חדה, קצרה, אבל מלאת כאב. אימתו רק התעצמה כשראה את שיערו, השחור כנוצות עורב, נח על הרצפה. הוא שמע את המספריים נסגרות שוב, ועוד שיערות נשרו על הרצפה. ראשו החל לפעום בכאב, ממש כאילו-
פצעים, עלתה המחשבה בראשו. הוא פצע אותי עם המספריים האלה. הוא כבר לא חש את מגע השיער המדגדג על עורפו, והוא שם לב פתאום לאוויר הקר שנשב מהמזגן על ראשו הערום. ידו רעדה בפראות כשהושיט אותה אל שיערו – או, לפחות, איפה שהוא אמור היה להיות. הוא לא מצא שם דבר מלבד שיערות מעטות, בודדות, וקרקפת חשופה, עירומה, כעורה. הוא השיב את ידו לחיקו, ועבר רגע עד שהבין למה היא נראית כל כך מוזרה. האצבעות. האצבעות אדומות. דם.
"טוב, אנחנו חייבים להסתלק," אמר פיטר. "מקווה שעזרנו, גמד," הוא צחק, וכולם צחקו איתו. צחוק לעגני, מלגלג, שחדר אל תוך עצמותיו של אליאס והדהד בחדר הרבה אחרי שהם עזבו.
הוא הצליח לקום סוף כל סוף, והחשיב זאת כהצלחה, אבל מיד קלט שגם לו יש שיעור עוד שתי דקות, ושממש לא כדאי לו לאחר כבר בשיעור הראשון.
הוא הביט למטה, על חולצתו המדממת, ועל אצבעותיו הטבולות גם הן בדם. אולי כדאי קודם ללכת לאחות, חשב. כן, כדאי.
הוא יצא מהכיתה והלך לאורך המסדרון הכמעט-ריק. היו בו תלמידים, אבל רובם היו שקועים בענייניהם, וגם אלו שראו אותו שתקו.
כי הם הבינו מה קרה. הבינו שכדאי להם לשתוק, אם הם לא רוצים שזה יקרה גם להם.
הוא לא דפק על דלת חדרה של האחות – הוא ביקר שם כל כך הרבה, עד שהמקום הפך לבית השני שלו. כפי שציפה, האחות רוג'רס ישבה על כיסאה ורשמה משהו בפנקס הכתום והקטן שאיתו היא מסתובבת תמיד. היא הרימה את ראשה ועיניה נפערו. הם הביעו בלבול, תדהמה ועוד משהו, משהו שאליאס לא הצליח להבין.
מלבד העיניים, היא שמרה על קור רוח. "לא באת מאז תחילת השנה. התחלתי לדאוג." אליאס צחקק בשקט. השנה התחילה לפני בדיוק שלושה ימים, ובשני הימים הראשונים האנה הייתה איתו. היום, לעומת זאת, הוא היה לבד. "נו, אז מה קרה הפעם?" היא שאלה.
"את רואה בדיוק מה קרה," אליאס ענה. הוא הרגיש לפתע לחץ בעיניו ומחנק בגרונו, שפתיו רעדו וקולו חיקה אותן במהירות. לא. הוא בלע את רוקו במהירות ומצמץ בעיניו כדי להעלים את הדמעות הספורות שבצבצו בהן. אני לא יכול לבכות עכשיו.
הוא התיישב על אחד מכיסאות העץ שהוצבו בפינת החדר. הוא לא סתם בחר בכיסא המסוים הזה – זה היה כיסאו הקבוע בחדרה של האחות, ומרוב שישב בו כל כך הרבה, ניתן כבר לראות את כתמי הדם היבש שהותיר שם בכל אחד ואחד מביקוריו.
"זהו," אמרה גברת רוג'רס אחרי כמה דקות של חבישה וקיבוע ועוד כל מיני דברים שאליאס לא הצליח להבין מעולם. "אני אכתוב פתק למורה שלך ואחרי זה אתה משוחרר." היא הביטה בו וצמצמה את עיניה. "אולי כדאי שתחליף חולצה," הוסיפה. הוא הוריד את מבטו אל חולצתו המכוסה בדם. יש בזה משהו.
"תודה רבה," הוא הודה לאחות ויצא מהחדר במהירות. הוא התחיל ללכת אל הכיתה שלו, אבל אז נזכר בחולצתו ספוגת הדם, הסתובב ומיהר אל השירותים. הוא נכנס לאחד התאים, נעל את הדלת, פשט את חולצתו ולבש את חולצת הספורט שהוציא מתוך ילקוטו. בכל זמן אחר הוא לא היה לובש חולצת ספורט מחוץ לשיעורי ספורט, אבל זה לא היה כל זמן אחר.
כשנכנס לכיתתו הוא משך תשומת לב, כמובן. מלבד המורה, שרק השנה התחילה ללמד בבית הספר ולא הכירה את אליאס, אף אחד לא היה מופתע לראותו כך. חלק מהתלמידים הביטו בו ברחמים, חלקם בשמחה לאיד.
"אוי ואבוי! מה קרה לך?" הזדעקה המורה ההיסטרית. אליאס ניסה להיזכר בשמה. משהו עם האות א'. אוליביה? אמילי? אלן? כן, אלן. גברת אלן טופפה על עקביה לעברו. הוא הושיט לה בשתיקה את הפתק מהאחות והתיישב באחד מהמקומות הפנויים, ליד תלמיד בשם קרל לואיס. הוא תמיד היה אחד מהילדים היותר נחמדים בתיכון, אבל הוא לא העז לצאת נגד משטר הטרור של פיטר וחבריו. כמו כולם.
טוב, חוץ מהאנה.
הוא שמע את המורה מדברת, אבל הוא לא הקשיב. זה השיעור הראשון עם המורה הזאת, אז הם בטח לא ילמדו שום דבר חשוב. הוא התרכז בעיקר במאמצים לא לפרוץ בבכי לעיני כל הכיתה – הוא כבר ידוע כחלש, ובכי יהפוך אותו למטרה נוחה עוד יותר.
הוא ניסה, למשך השעה וחצי הבאות, להעסיק את מוחו בכל דבר שלא קשור לפיטר. הוא כמעט חייך למראה הכמות הגדולה של תלמידים שמשחקים בטלפון מתחת לשולחן מבלי שהמורה שמה לב. הוא השתעשע מקולה הצווחני של המורה החדשה. אבל מעל לכל, הוא חשב על האנה.
האנה הייתה החברה הכי טובה שלו מאז כיתה א', כשהתלהב מכך שיש מישהי יותר נמוכה ממנו. היא עקפה אותו מאז, אבל הם לא הפסיקו להיות חברים. זאת הייתה התקופה המופלאה ביותר בחייו, בין כיתה א' לכיתה ח', כשפיטר עדיין לא הכיר אותו מעבר לביקורים בביתה של האנה, שהוא גם ביתו של פיטר.
כשהוא התחיל להתעלל באליאס ביחד עם כל החברים שלו, האנה הייתה היחידה שניסתה לעצור אותם. קרבת המשפחה שלה לפיטר הגנה עליה, אבל אליאס היה בטוח שגם אם הם לא היו אחים היא הייתה עושה את זה, פשוט כי זה הדבר הנכון לעשות.
הוא התנער במהירות ממחשבותיו כששמע את הצלצול הגואל. המורה שחררה אותם, והוא קם ממקומו במהירות, העמיס את הילקוט על גבו והרים את הכיסא על השולחן. הוא פנה לצאת מהכיתה ביחד עם שאר התלמידים, אך קולה של גברת אלן עצר אותו.
"אליאס, בבקשה המתן עוד רגע," היא ביקשה. הוא נעמד במקומו למספר שניות, ולאחר מכן הסתובב והלך אל שולחנה של המורה.
"כן, המורה?" הוא שאל בשקט. הוא הרגיש את הדמעות חונקות שוב את גרונו ומבצבצות בזוויות עיניו. הוא שפשף אותן בידיו, וקיווה כי המורה תניח שהוא עושה זאת מעייפות.
"מה קרה בדיוק לפני השיעור שלי?" היא שאלה. קולה כבר לא נשמע היסטרי או צווחני, אלא רציני ושקט. מוזר, אבל נדמה היה כאילו היא באמת דואגת לו. כל שאר התלמידים כבר יצאו מהכיתה, ורק שניהם נותרו שם לבדם.
"סתם, לא משהו רציני," הוא ענה. "החלקתי על הראש בדרך לכיתה." הוא שמח שהיא לא יכלה לראות את שיערו הגזור מתחת לתחבושות הלבנות, שגם הן כבר נספגו בדם.
"צר לי, אליאס גריי, אבל אתה השקרן הגרוע ביותר שפגשתי מעודי," היא אמרה בשלווה והתיישבה על השולחן, "ופגשתי הרבה שקרנים, תאמין לי." אם היא כעסה, היא הצליחה להסתיר זאת היטב, אבל הוא לא חשב שהיא כועסת. היא נראתה אפילו… משועשעת? איזו סיבה לשעשוע יש לה בדיוק? הוא תהה ברוגז קל.
"א- אני לא שיקרתי, באמת," אליאס גמגם קלות במבוכה. בדרך כלל לא תפסו אותו כששיקר, והוא שיקר הרבה. בכל פעם שחזר הביתה עם עוד חבורות, בכל פעם שעוד כתם של דם התייבש על הכיסא שלו בחדר האחות, בכל פעם שאמר "אני בסדר" או "לא קרה שום דבר". איך זה שדווקא היא, בסך הכל מורה חדשה בבית הספר התיכון על שם אברהם לינקולן, הצליחה לעלות עליו?
"אם אתה דובר אמת, אני לא יודעת לעשות קסמים," ענתה המורה באותה שלווה מרגיזה ומשועשעת כשחיוך מתנשא נפרש על פניה. אליאס המבולבל הרים לעומתה גבה אחת.
"זה… זה אומר שאני דובר אמת, לא?" שאל בהיסוס. מה לעזאזל קורה פה? שאל קול קטן במוחו, ואליאס לא ידע מה לענות.
"לא," ענתה גברת אלן וקפצה מהשולחן לעמידה. "זה אומר שאתה משקר, ושאם תספר לי מה קרה, אני אוכל לעזור לך."
"תוכיחי," פלט אליאס במהירות, והתחרט על כך אחרי פחות משנייה. זה הרגע שבו, בכל הספרים, הגיבור מגלה שקסם קיים ונגרר להרפתקה מסוכנת שהייתה הורגת אותו אם הוא לא היה הדמות הראשית שחייבת לסיים את הספר בחיים. לפחות אם הסופר גם רוצה לחיות, עלתה מחשבה בראשו של אליאס, שקפא במקומו באימה. ומה אם זה בעצם סיפור, ולכותב יש נטיות אובדניות אז הוא הורג אותך בשביל שהקוראים יהרגו אותו? לחש הקול הקטן והמרגיז שבראשו, אך אליאס מיד השיב לו ללא קול: זה לא סיפור, אלו החיים האמיתיים ואין כאן קסם או שום דבר על טבעי. היא סתם משוגעת.
הוא היה אסיר תודה לו היה יכול להיות בטוח בכך בעצמו.
חיוכה המתנשא של המורה התרחב והפך – אם זה אפשרי בכלל, חשב אליאס – למתנשא אפילו יותר. "בשמחה," היא ענתה ונקשה באצבעותיה. בתחילה היה אליאס בטוח שלא קרה דבר, אבל אז ראה פס דק של עשן עולה מידה.
"פס עשן?" שאל, "זה הדבר המרשים שרצית להראות לי?" הוא הדחיק את העובדה שזה אכן מרשים, לאור העובדה שאף אדם רגיל לא יכול לעשות את זה. זה בטח היה תעתוע של האור, או משהו כזה. אולי כשפיטר פצע לי את הקרקפת הוא גם פצע לי את המוח, אליאס ניסה למצוא הסבר. אולי אני מדמיין את כל זה. או שהשתגעתי.
ואז הוא הסיט את מבטו מפניה של גברת אלן.
"איפה אנחנו?" הוא שאל בפחד טהור ובהלה שכמותה לא חש מעולם. אחרי שלוש שנים של התעללות מצד הבריונים הכי מרושעים בתיכון לינקולן, זה בהחלט הישג בלתי מבוטל. "מה עשית לי?" קולו התרומם לצעקה, ואפילו הוא עצמו הופתע – הוא מעולם לא צעק על מישהו אחר, בטח שלא על מורה. אם היא באמת מורה, כמובן, ובכך אליאס בכלל לא היה בטוח.
כשהרים את עיניו למעלה, לא ראה מעליו את תקרת הכיתה, אלא שמיים קודרים ואפורים. רגליו לא דרכו עוד על המרצפות הלבנות המוכרות שבכיתתו, אלא על אדמה. אי קטן, הסיק אליאס לאחר שראה כי מסביבו ישנם רק מים צלולים וזכים, הנשברים ברוגע על היבשה.
"ברוך הבא לאי אבלון, מר גריי," קולה של המורה לסוציולוגיה הרעים מאחורי גבו והוא הסתובב על עקביו. אלא שמולו לא עמדה מורה. למען האמת, היא אפילו לא עמדה – היא ריחפה כמה סנטימטרים מעל הקרקע, ובניגוד לגברת אלן, עורה היה לבן לחלוטין, כמו הירח המלא, ואפוף זוהר רך. גם בגדיה היו שונים – שמלה לבנה וארוכה, משובצת אבני חן בהירות, ומאחוריה התנופף ברוח שובל ארוך, לבן גם הוא. נדמה היה כי שיערה השחור רק הבליט את בהירותה, וכל המראה הכללי קצת הכאיב לעיניו של אליאס.
"מה לעזאזל?" הוא מלמל בשקט ופסע כמה צעדים לאחור.
"אם תמשיך ללכת כך תיפול למים," ציינה מורתו – אם כי היה ברור שהיא לא מורה – ואליאס הסתכל לאחור וגילה שאכן, צעד אחד נוסף ורגלו כבר הייתה בתוך האגם. "יש לי שמות רבים," היא המשיכה, "אך אל להם לבני האנוש להגותם; אתה מוזמן לקרוא לי, אם תחפץ בכך, גבירת האגם."
גבירת האגם? איזה שם פלצני, חשב אליאס מיד, אך הבין לפתע כי השם מוכר לו. "גבירת האגם… כמו באבירי השולחן העגול?" הוא שאל. "חשבתי שזאת אגדה!"
גבירת האגם נחרה בבוז וגלגלה את עיניה. "זאת באמת אגדה. אך בכל אגדה ישנו קורטוב של אמת. עליך רק לדעת היכן לחפש." היא ריחפה לעברו, ואליאס לא הצליח לחשוב על דבר מלבד המוזרות שבכל העניין. "כמו שאמרתי, אנחנו נמצאים באי אבלון שבבריטניה. זהו מקום משכני."
"בריטניה?" אליאס פער את עיניו בבהלה. "איך הגענו לבריטניה? אני חייב לחזור הביתה! למה עשית את זה?" עיניו הצטמצמו וגבותיו התכווצו אל מול האישה הזרה הזאת, "גבירת האגם", שהביאה אותו לקצה השני של העולם בערך.
"כי כאן אני נמצאת בשיא כוחי, ורק כך אוכל לעזור לך. אם כי עליך לספר לי מה קרה לפני השיעור שלי."
לסתו של אליאס נשמטה כשהבין מה הוא שמע בזה הרגע. "את… את תוכלי לעזור לי?" שאל, וראשו הסתחרר כשחשב על מה שיכול לקרות. הוא יכול להיות חופשי, רחוק מידו הארוכה של פיטר. הוא יכול להסתובב בבית הספר מבלי לחשוש, מבלי לנסות לחזות מה הדבר הבא שיעשו לו. הוא יכול להפסיק לסבול.
היא נאנחה בקול רם ובדרמטיות רבה – על מנת להגדיל את הרושם, כנראה. "באפשרותי להעניק משאלה אחת לאלו אשר באים לביתי", היא ענתה בקוצר רוח, "אך עלי לדעת קודם כל מדוע הם זקוקים למשאלה."
אליאס הבין מזמן שלספר למבוגרים על בעיותיו לא יעזור לו, אלא להפך – ההצקות רק גברו כשפיטר גילה כי "הלשין" למורים, והם לא באמת יכלו למנוע ממנו לעשות שום דבר. אבל הפעם זה שונה, דיבר שוב הקול הקטן שבמוחו. אף אחד לא ידע על השיחה הזאת לעולם, ומי יודע? אולי היא באמת תוכל לעזור לך.
הוא נכנע לקול הזה די מהר.
"מאז תחילת התיכון הם הציקו לי והתעללו בי," התחיל לספר. "הם חשבו משום מה שזה מצחיק. בהתחלה זה לא היה עד כדי כך נורא – הם דחפו אותי קצת בכל פעם שעברתי לידם, קראו לי בשמות. לא משהו רציני. אבל אז זה התחיל להחמיר." הוא ידע שהדמעות ממתינות לצאת החוצה, לזרום, אבל הפעם הוא לא מנע מהן. "הם הפכו לאלימים יותר, נעלו אותי בתוך ארון שירות לשעה לפחות, דחפו את הראש שלי לאסלה." המחנק בגרונו רק התגבר, ואליאס ידע שברגע שיפתח את פיו שוב הוא יתחיל לבכות, אבל כבר לא היה לו אכפת. הוא רק רצה לפרוק את הכל. "והם חשבו ש-שזה מצחיק," הוא המשיך, "הם צ-חקו כשה-ם עשו א-את זה," היבבות התחזקו והוא פתאום התחיל לבכות ללא שליטה. "כ-ל חופ-ש מב-בית הספר היה חופש מ-מהם, מההתעלל-ות," הדמעות זלגו על לחייו אבל זה לא שינה דבר, הוא המשיך לדבר מבלי לחשוב, פשוט להוציא את הכל החוצה. "השנ-נה חש-בתי ש-שאולי משהו ישתנה, או-לי הם יעזב-בו אותי בש-שקט." איזה טיפש הייתי, הוא הוסיף בתוך ראשו. "אב-ל היום הם ב-או וה-ם ד-דפקו את הר-ראש ש-לי בש-שולח-ן ו-" הדמעות הכריעו אותו לגמרי, הוא לא היה מסוגל יותר להוציא מילה מפיו. הוא הושיט את ידיו הרועדות אל ראשו והסיר את התחבושות האדומות מדמו, חשף את קרקפתו הפצועה ואת השערות הבודדות שעוד נותרו עליה. רגליו כשלו והוא נפל על ברכיו, התחבושות אחוזות בידו והדמעות מרטיבות את אדמת האי. הוא נשם עמוק, ואף על פי שהדמעות לא הפסיקו לזרום, הוא מצא בתוכו את הכוח לדבר. "ו-ואני בסך הכל רו-צה שהם יעזבו אותי, יש-כחו ממני ול-לא יציקו לי שו-ב," היבבות קטעו את דיבורו. "ש-שכל מי שפ-גע בי פשו-ט ישכח מ-ממני ולא יצי-ק ל-לי," הוא סיים את דבריו. אולי הוא רצה לומר עוד משהו, אך אף אחד לא ידע לעולם, כי הדמעות חרכו את גרונו והוא בכה, בכה כפיצוי על כל הפעמים שבהן לא יכול היה לבכות, לא יכול היה להוציא הכל ולשחרר. הוא לא הצליח לראות כמו שצריך, מסך הדמעות טשטש את הכל אבל לא היה לו אכפת. הוא רצה פשוט לבכות ולבכות עד שלא יוכל לבכות יותר, עד שכל הדמעות הכבדות יצאו החוצה והוא יהיה קל כנוצה, חופשי מדאגות, מרגשות קבורים שנאלץ להסתיר במשך כל השנים.
"האם זוהי משאלתך?" שאלה אותו גבירת האגם, אשר לא יצאה משלוותה למראה הנער הבוכה מולה. "שתיעלם מזיכרונם של כל אלו אשר פגעו בך בעבר?"
אליאס הרים את עיניו האדומות אל פניה. הוא פתח את פיו, אך פרץ חדש של דמעות מנע ממנו לדבר. הוא הנהן, ולדמעותיו, אשר נקוו בשלוליות קטנות על האדמה, הצטרפו כמה טיפות דם שטפטפו מהתחבושות שמחץ בחוזקה בידו.
"משאלתך התגשמה," אמרה גבירת האגם, ואליאס הרים אליה את ראשו בפליאה. הדמעות זלגו על פניו, אך העצב, הייאוש והפחד שבעיניו התערבבו עם רגש חדש ומסוכן – תקווה. "קום על רגליך, אליאס גריי," ציוותה הגבירה, ולא הייתה לו ברירה אלא לציית. רגליו קמו מעצמן, והתחבושות שבידו נפלו על הרצפה כשלא היה בו עוד כוח להחזיק בהן. "אם תרצה לפגוש בי שוב, עליך לומר 'אבלון' ומיד תגיע לכאן. דרך נוספת היא, כמובן, להגיע לשיעורי סוציולוגיה." במצב רגיל אליאס היה חושב שהיא מתבדחת, אבל היא לא צחקה, וגם הוא לא.
"היה שלום, אליאס," סיימה גבירת האגם את דבריה ונעלמה. כעבור שנייה מצא את עצמו עומד שוב על המרצפות הקשיחות של כיתת הסוציולוגיה ולא על אדמת אבלון הרכה, מסביבו ניצבו הקירות המוכרים לו מכל שנותיו במגמה ומעליו הייתה התקרה הלבנה ולא שמי בריטניה העגומים והקודרים. הוא הושיט את ידו לראשו והרגיש את שיערו גולש על כתפיו ברכות, כאילו לא נגזז רק לפני פחות משעתיים. אפו השבור לא כאב עוד, וקרקפתו לא דיממה.
"כל הנכנס ויוצא בשערי אבלון מתרפא מכל מכאוביו", הוא שמע את קולה של גבירת האגם. נדמה היה כי הקול הגיע מכל מקום ומשום מקום בו זמנית. הוא סובב את ראשו, אך הגבירה לא נגלתה לעיניו.
הוא הלך לשירותים בשביל לשטוף את פניו המכוסות בדמעות שיבשו, ולקח את ילקוטו איתו. המים הקרירים ציננו את עורו החם מדמעות.
כשהגיע הביתה הוריו לא היו שם. כמובן. בחלק גדול מהימים הם חוזרים ממש מאוחר מהעבודה, אחרי שאחותו הקטנה, סאמר, הולכת לישון. לפעמים גם הוא נרדם לפני שהם חזרו.
"אליאס!" הוא שמע את סאמר קוראת לו מלמעלה. תוך כמה שניות היא כבר ירדה במדרגות וזינקה אל בין זרועותיו, והוא השיב לה חיבוק. סאמר העריצה את אחיה הגדול, ותמיד חשבה שהוא הכי טוב בהכל ואמרה שהיא רוצה להיות כמוהו. לאור העובדה שהיא הייתה רק בת תשע, היא הייתה היחידה בעולם כולו שחשבה ככה. למבוגרים ממנה הייתה ראיית עולם קצת יותר… ריאליסטית, אפשר לומר.
סאמר, ביחד עם האנה, הייתה במקום הראשון ברשימת האנשים האהובים עליו. היא גרמה לו לחשוב שהוא חשוב ונחוץ, ותמיד העלתה חיוך על פניו, לא משנה מה פיטר עשה לו באותו היום.
"היי, קופיף קטן שלי," הוא ענה לה. זה היה הכינוי שלה בפיו – כשהייתה קטנה, אהבה תמיד לקפץ על כל הרהיטים בבית, כמו קוף קטן. "הייתי שמח לשחק איתך, אבל יש לי שיעורי בית בביולוגיה ואני חייב להכין אותם, אחרת המורה שלי ממש יכעס עלי וזה לא כדאי, נכון?"
סאמר שרבבה את שפתיה בילדותיות כסימן למורת רוחה, אבל עזבה את אליאס והלכה למטבח. כנראה בשביל לאכול עוגייה, חשב אליאס. הוא משך בכתפיו ועלה במדרגות לחדרו. הוא פתח את מחברת הביולוגיה שלו ונאנח בשקט. תמיד אומרים שכיתה י"ב קלה יותר מי"א, לא? תהה לעצמו. טוב, אולי באמת יהיה לו קל יותר השנה, אם פיטר ישכח ממנו ויפסיק להתעלל בו באופן קבוע.
בבוקר שלאחר מכן, כשירד למטבח להכין לעצמו ארוחת בוקר, מצא פתק על השידה. "סאמר, היינו צריכים לצאת היום מוקדם לעבודה, אבל לא נחזור מאוחר מדי. אוהבים, אמא ואבא."
אליאס הרים את שתי גבותיו בפליאה. בתחילה הפתיעה אותו העובדה שהם לא יחזרו מאוחר ושאולי יספיק לראות אותם היום, אבל אז הוא הבין דבר נוסף.
הם כתבו את הפתק רק לסאמר.
הם תמיד כותבים גם לו. מה השתנה הפעם? הוא משך בכתפיו. הוא בטח יוכל לשאול אותם כשיחזרו.
בבית הספר הוא התהלך בתחושת קלילות מופלאה. הוא ראה את פיטר הולך במסדרון עם כמה מחבריו, והם העיפו בו מבט אחד אבל לא אמרו לא שום דבר, לא עשו שום דבר.
נראה כאילו המשאלה באמת התגשמה.
השיעור הראשון היה מתמטיקה. כשהגיש למורה את התרגילים שנתן לפני יומיים, הוא הסתכל על אליאס בבלבול ושאל: "מי אתה בדיוק?" אליאס חשב שזה מוזר, כמובן, אך לא הוטרד מכך יותר מדי – מר סקוט הוא בן שמונים לפחות, והוא שוכח הרבה דברים. בדרך כלל לא שמות, אבל זה יכול לקרות.
בשאר השיעורים הוא לא השתתף, אלא חלם בהקיץ על העולם החדש הזה, עולם שבו הוא יכול להסתובב בחופשיות ללא פחד.
ביציאה ממעבדת הביולוגיה הוא ראה את האדם שרצה לפגוש כל היום. "האנה!" הוא קרא בשמה, והיא הסתובבה, הביטה בו לרגע ואז המשיכה ללכת. הוא הביט בגבה המתרחק בהלם קל, ולאחר כמה שניות רץ אליה. "היי, האנה," הוא אמר והלך לצידה.
"מי אתה בדיוק?" היא שאלה אותו. הוא פער את פיו וסגר אותו בתדהמה. צופה מהצד היה יכול לזהות תוך שנייה את הזעזוע שחש.
"זה- זה אני, אליאס," הוא ענה לה. "החבר הכי טוב שלך."
היא צחקה, צחוק לעגני שכיווץ את בטנו כאילו מישהו נתן לו אגרוף. "אני די בטוחה שהייתי יודעת אם היית החבר הכי טוב שלי," היא אמרה ושילבה את ידיה.
"זאת איזו בדיחה או משהו?" הוא שאל ברוגז, "כי אם כן, זה ממש לא מצחיק."
"שום בדיחה," היא השיבה לו. "אין לי שום מושג מי אתה," הוסיפה והלכה משם, כאילו לא הכירו מעולם.
הוא רצה ללכת אחריה, אבל הגאווה שלו ותחושת הבגידה שהציפה אותו מנעו ממנו להתקדם. הוא פשוט בהה בחלל עד שהטלפון שלו צלצל פתאום וניער אותו מהרהוריו. הוא ראה שסאמר שלחה לו הודעה – "אמא ואבא בבית!!!" – והחליט שלכבוד המאורע הוא יבריז מהשיעור האחרון שלו לאותו היום – אזרחות, שיעור די מיותר לאור העובדה שהוא כבר יודע את החומר.
הוא פתח את דלת ביתו וראה מחזה של פעם במיליון שנים: שני הוריו יושבים על הספה בבית בשעה ארבע וחצי אחר הצהריים, וביניהם סאמר, שקמה מיד כשנכנס. היא רצה מיד לחבק אותו, אבל הוריו לא זזו ממקומם.
"מי אתה ומה אתה עושה בבית שלנו?" אביו שאל בכעס.
"סאמר, מאיפה את מכירה את הנער הזה?" אמו שאלה בחלחלה.
שני האחים בהו בהוריהם. "זה אני, אליאס," הוא ענה. "הבן שלכם."
"לא הייתם בבית כל כך הרבה זמן ששכחתם אותו?" שאלה סאמר בבלבול.
שני ההורים הביטו זה בזה, ואז שבו להסתכל על ילדיהם. "אין לנו בן," אמם השיבה באיטיות.
"אני בטוח שהייתי יודע אם היה לי בן," אביו המשיך את דבריה.
אליאס הרגיש כאילו זאת גרסה אחרת של השיחה שלו עם האנה מלפני חצי שעה, ופתאום הוא הבין. ידיו נשמטו לצדדים והוא הלך לאחור, מפיל את סאמר. "אליאס, מה אתה עושה?" היא שאלה אותו, אבל הוא לא ענה. הוא פתח את הדלת ויצא החוצה. מתוך הבית נשמעה צעקה עמומה – "אני לא מאמינה שאתם שכחתם את אליאס! מה קרה לכם?" ואז דמות מטושטשת יצאה בריצה מהבית. היא נעצרה מולו. "אתה בוכה?" היא שאלה בקול מוטרד, ואליאס הושיט את ידו לעיניו וגילה שכן, הוא אכן בוכה.
"סאמר, אני חייב לעזוב," הוא אמר עם דמעות בעיניו. "אני כל כך מצטער."
"אז קח אותי איתך!" היא קראה בנחישות של ילדה בת תשע. "אמא ואבא אף פעם לא בבית בכל מקרה, הם לא ישימו לב. מה אני אעשה אם לא תהיה כאן?" עכשיו גם היא התחילה לבכות.
יש בזה משהו, חשב אליאס. הוא אחז בידה הקטנה ועטף אותה בידו. "אבלון," הוא קרא בקול חזק וברור. מיד הגיעו שניהם לאי הבריטי, ומולם ריחפה גבירת האגם.
"מה זה המקום הזה?" סאמר שאלה בפליאה והביטה מסביבה.
"ברוכה הבאה לאבלון, סאמר גריי," אמרה גבירת האגם ופנתה לאליאס. "אני מבינה כי יש לך משהו לומר," היא הרימה את גבתה.
"תראי," הוא ענה לה, "פיטר וכל החברים שלו באמת שכחו ממני, וזה נהדר ואני באמת מודה לך על זה, אבל למה עוד אנשים לא זוכרים אותי? המורים, התלמידים בבית הספר, ההורים שלי. האנה." הכאב בקולו היה ברור. "למה?"
גבירת האגם התקרבה אליו. "מוריך ותלמידי התיכון עמדו מנגד כאשר נפגעת, והדבר חמור כפגיעה עצמה," היא השיבה, "והאם לא נפגעת כשהורייך עזבו אותך ואת אחותך לבדכם בבית, לעתים לימים שלמים?"
"טוב, כן," הוא ענה, "אבל…"
"וחברתך האנה פגעה עם כדור בראשך כששיחקתם מחניים בכיתה ג'," היא קטעה אותו.
"זה היה בטעות!" הוא צעק, ודמעות חמות של זעם זלגו על לחייו, "וזה ממש לא מה שהתכוונתי, ואת יודעת את זה!"
"אני הגשמתי את המשאלה כפי שראיתי לנכון," ענתה גבירת האגם בשלווה. "אך ישנו עוד דבר," היא פנתה לאחותו. "כל הנכנס לאי אבלון לראשונה זכאי לבקש משאלה. מהי משאלתך, סאמר גריי?"
לפני שאליאס הספיק לפצות את פיו, היא שאלה: "אני יכולה לבטל את מה שאליאס ביקש? להחזיר את הכל לקדמותו?"
הגבירה הנידה בראשה. "לא ניתן לבטל משאלה שניתנה באבלון," היא השיבה.
"אז אני רוצה שאמא ואבא ישכחו גם ממני ושאני אוכל לחיות כאן עם אליאס," היא אמרה במהירות, ואליאס הביט בה בזעזוע.
"סאמר, לא!" הוא ביקש, התחנן. "אל תעשי את זה!"
"זאת הדרך היחידה, אתה לא מבין?" היא שאלה אותו. "אני לא יכולה לחיות בלעדיך, ואתה לא יכול לחיות בבית." דמעות כמעט והציפו את עיניה, אך היא העלימה אותן במהירות וכיווצה את ידיה לאגרופים. "אמא ואבא בכל מקרה לא ישימו לב, אז עדיף שהם פשוט… ישכחו ממני. משנינו."
"משאלתך התגשמה, סאמר גריי," נשמע קולה של גבירת האגם, קול מרגיז בשלוותו.
"מה עשית, סאמר?" אליאס צנח על האדמה הרכה וכבש את פניו בידיו. "עכשיו לא תוכלי לחזור הביתה. את הרסת לעצמך את החיים."
"כל עוד אתה חלק מהחיים שלי, הם לא הרוסים," היא ענתה לו. "נוכל לבנות לעצמנו חיים חדשים כאן."
"המשאלה לא ניתנת לביטול, מר גריי, ועליך לקבל זאת," גבירת האגם התערבה. "מעולם לא חיו כאן בני אנוש, אך כיוון שזוהי משאלתה של אחותך, כאן יהיה ביתכם."
"את באמת עשית את זה… בשבילי?" אליאס לחש.
"אני אעשה הכל בשבילך, אח גדול," סאמר ענתה לו.
הוא חיבק אותה, אימץ אותה אל ליבו כפי שלא עשה מעולם. היא חיבקה אותו בחזרה, וגבירת האגם צפתה בהם, על פניה חיוכה המתנשא הרגיל.
"אני אשאיר אתכם כאן," היא אמרה, ואליאס הביט בה בתערובת של שנאה ותקווה, תקווה שהוא ואחותו יוכלו לבנות כאן חיים חדשים ביחד. "יש לי שיעור סוציולוגיה להעביר לכיתות י"א," היא קרצה לו ונעלמה. כעת רק שניהם נותרו שם, אח ואחות שלא ייפרדו לעולם.
"מה זה היה?" סאמר שאלה אותו בבלבול.
"זה לא משנה," הוא ענה לה והוריד אותה לאדמה. "ברוכה הבאה לבית החדש שלך, קופיף."
היא הסתכלה על מי האגם התכולים, ניגוד מפתיע לשמיים הקודרים והמעוננים, וגם אליאס עשה זאת בעקבותיה. הם יצטרכו לבנות כאן חיים חדשים, רק הם. אי אפשר לחזור, כי הרי משאלה שניתנה אי אפשר לבטל, ולא משנה כמה ירצה, כמה יתפלל לכל אל שהוא לא מאמין בו. אבל אולי זה לטובה. לו היה יכול, היא לוקח גם את האנה לכאן, ואז הכל היה יכול להיות מושלם, אבל היא כבר שכחה אותו. נותרה לו רק אחות קטנה. סאמר.
מי האגם הצלולים והזכים שטפו את כפות רגליו בעת שהביט אל האופק. העולם שכח אותו, ואולי, יום אחד, גם הוא יצליח לשכוח את העולם.
פרס עינתפרס עינת