אני הולך.
אני לא יודע לאן אני הולך אבל אני ממשיך ללכת. אני הולך בלי מטרה ובלי נקודת יציאה פשוט ככה, הולך, כבר שנים. אני ממשיך ללכת כי ככה זה בחיים. לא שאני יודע, אני לא זוכר איך זה לחיות באמת. אני לא יודע אם אני איש של בוקר או לילה, של קיץ או חורף, אבטיח או מלון של סרט או סדרה אבל אני כן יודע שאני בחור של ללכת הרבה.
בשבילי ללכת זה תחביב כששאלו אותי למה אמרתי שזה בגלל שזה כמו לרוץ אבל לאט ככה שאתה יכול לברוח מהכל אבל בקצב נורמלי, בלי לחנוק לעצמך את הריאות. כששאלו אותי למה לברוח עניתי שאני לא מכיר אף אחד אז מבחנתי כולם אויבים או זיכרונות רעים שהדחקתי הם היו מהנהנים והיו שואלים אותי איך אני רוצה לקרוא לעצמי ובגלל שלא ידעתי כלום על העולם או על עצמי מלבד זה שאני אוהב ללכת וללכת הרבה החלטתי לקרוא לעצמי מסע הם צחקו ואמרו שזה לא שם שמתאים לבן אדם אבל הם לא שללו ואני, אני הייתי בטוח שמסע זה השם בשבילי אז התעלמי מהצחוק והחלטתי שמסע זה השם הנכון. בעיקר בגלל המסע שאני עובר או לפחות זה שהתחייבתי לעבור.
לפעמים קורה לי שאני הולך כל כך הרבה ומאבד תחושת זמן. בדרך כלל שזה קורה מישהו מזמין משטרה, הם מתקרבים באקדחים שלופים ואז אני מראה את הדסקית שעל צווארי. לפעמים קורה שהם לא מאמינים אז אני מושיט את ידי ונותן להם לסרוק את השבב. הם רואים דברים שאני לא רואה ולומדים עלי יותר משאני יודע על עצמי ובדרך כלל הם רק ממלמלים משהו כמו "תעזבו אותו, הוא מחוק זיכרונות" וממשיכים ללכת.
זה לא שאני מבין יותר מידי בחיים או באנשים אבל אני די בטוח שאני טוב בלסטות מהנושא. אמרו לי את זה הרבה, שאני קופץ מנושא אחד לשני במהירות אדירה ושאני צריך לעדכן את המאזינים אחרת… טוב, זה לא משנה עכשיו. כשמנסים לתקצר את סיפור חייך אפילו שאתה לא כל כך זוכר אותו זה קשה ומסובך ובעיקר למישהו כמוך אז אני אנסה לחזור לנושא, לתת קצת רקע. כמו שאת בטח יודעת בשנת 2055 הכל התחיל. לפי מה שאמרו לי הייתי אז בצבא ובאותה שנה בראשון לאפריל היא נכנסה לחוק ואני לא בדיוק יודע למה אבל ביקשו ממני להיות אחד מהבודקים המוקדמים ואני עוד יותר לא יודע למה אבל אמרתי כן.
את יודעת שאני זוכר אותך, בערך. שהתעוררתי אחרי הטיפול הכל היה מטושטש ולא ברור מלבד דבר אחד, תמונה שלך. אני לא יודע מאיפה קיבלת את תלתלי הזהב והעיניים הירוקות המבריקות שלך אבל זה בטח לא ממני. ואו, חמש שנים. זה בטח המון, בטח עבר עליך המון. אין מצב שאת הילדה בת העשר מהתמונה בחדר הטיפולים. אני גם די בטוח שעשר שנים עם אבא בצבא זה קשה אבל חמשת השנים האחרונות בטח היו בלתי נסבלות בשבילך.
אל תדאגי, חמשת השנים האלו היו גם בלתי נסבלות בשבילי.
אחרי שהבינו שקרתה טעות הסבירו לי בעדינות ש"סליחה אדוני אבל נמחקו לך כל הזיכרונות" ולא ממש יכולתי להבין מה הם אומרים כי לא זכרתי שום דבר אבל הבנתי שלא מדובר במשהו טוב. אחר כך ממוסד פסיכיאטרי אחד למשנהו. זה לא כי הייתי משוגע, זה בעיקר כי הם לא ידעו מה לעשות עם אדם חסר זיכרונות. הם ניסו אבל הם אמרו שאין דבר לשחזר ושלנסות לשחזר את זיכרונותיי יגמר בתאונה נוראית וזו בגלל שהמוח שלי כל כך רגיש ובעקבות פעילותה המקורית של המוכנה מיועד להדחיק כל מה שקשור אליהם. הם שחררו אותי לפני שנה עם שבב מיוחד שמזהיר ומסביר לזרים. השבב אמור להקל עלי במיסים ובשילום הכספים אבל אני אוכל מה שיש ביד או בפח הזבל ובטח לא מצליח לשלם מיסים אז זה לא כל כך משנה. כמו שאמרתי מקודם, השבב עוזר רק עם שוטרים.
את בטח תהיי לעצמך איך אני מכיר אותך אם מחקו לי את כל הזיכרונות. את זוכרת את התמונה שלך? עם התלתלים מזהב והעיניים הירוקות זו הייתה תמונה על יד סוס מנוקד באדום ולבן, מאחורי התמונה נחתם 'בהצלחה בניתוח, מפפר וממני' ובדיוק לפני שלושה שבועות כשישבתי בבר שודרה תחרות של סוסים שם את היית עם תלתלי הזהב והעיניים הירוקות והסוס שכמו שבטח הבנת נקרא 'פפר' ואת, את שלפי הטלוויזיה נקראת תכלת. אם באמת קוראים לך תכלת אני מניח שיש לי קטע עם שמות לא שגרתיים.
ניסיתי סוסים בעקבות התמונה שלך. זה היה מרגיע ומוזר. המדריך אמר שהיציבה שלי מעולה ושכנראה שכבר רכבתי על סוסים. אני מניח שזה נכון אבל הסברתי לו שאני לא זוכר. הוא היה מופתע אבל המשכנו לרכוב ככה, במשך שלושה ימים. אני חושב שזו הפעם הראשונה שעברתי מרחק שכזה ממקום למקום ולא ברגל ועם כמה שאני אוהב ללכת היה משהו משחרר בלתת למישהו אחר ללכת בשבילך, לברוח בשבילך. אני מניח שזו הסיבה שאנשים משתמשים במכוניות זה עושה את כל ההליכה בשבילך וגם הרבה יותר מהיר מסוס.
ואל תביני אותי לא נכון, אני אעדיף את המצב המזוויע שלי וזוג רגליים מאשר חמישים סוסים שארכב עליהם לכל מקום. זה בעיקר בגלל החוויה שבללכת לבד. ללכת לשום מקום וכל מקום בו זמנית. בגלל ההליכה בגשם ובלחות. בגלל השמש ששרפה את כתפיי ובגלל הירוק שהאיר את עיני. בגלל קרני השמש הנעימות והכוכבים הזוהרים. בגלל הטבע היפיפייה של המקום הזה. בגלל התחושה של ללכת לבדי בתוך נהר, מפל או מדבר אחד ארוך וגדול. כשאני הולך לבד אני משתחרר מעברי הלא ידוע ומרגיש שאני יכול לעשות הכל.
אני לא אהיה מופתע אם את נוטרת לי טינה כי ככה הלכתי ומחקתי לעצמי את הזיכרונות מבלי לחשוב על ההשלכות. אני אבין אותך כי גם אני נוטר לעצמי טינה. כמה מטומטם הייתי יכול להיות בשביל לעשות את זה לעצמי? למחוק את הזיכרונות שלי ולהתחיל מהתחלה. ואפילו שהתכוונתי למחוק רק את הזיכרונות הרעים זה לא מצדיק שום דבר. היום אני יודע באופן ברור: אין טוב בלי רע ואין רע בלי טוב. אני יודע את זה בעיקר בגלל הדברים הקטנים שעברתי. אם לא הייתי גווע ברעב יום שלם האישה הנחמדה שהכרתי לא הייתה מכניסה אותי לביתה. אם לא הייתי נופל במהלך הליכתי לא הייתי נתקל בשלט המזמין למסע רכיבה של שלושה ימים ואף פעם לא הייתי זוכר את גבו של הסוס.
כועס על עצמי, אני המון פעמים כועס על עצמי. אני אדם בן ארבעים וחמש עם ניסיון של כבן חמש הייתי אמור להיות כל כך הרבה יותר. מה שחשוב לי להבהיר לך הוא שאני לא כועס על הפוטנציאל שלי אני כועס על הפוטנציאל של כל אלו שסביבי. כל אותם האנשים שלא הסכימו לי לפגוש כי הם היו יכולים להציף את זיכרונותיי ולגרום לי לקריסת מערכות. כל הסביבה שהייתה לי. את, האישה שבטח הייתה לי, ההורים, אולי אחים אני מניח שאם סוס אז בטח גם כלב או חתול. אני בן אדם של כלבים או חתולים? אני לא בטוח. אבל בחזרה לנושא שלי, אני כועס, כל כך כועס שהייתי כל כך טיפש שעשיתי לכם את זה, לעצמי את זה. הייתי אהוב, הייתי מישהו. היום, היום אני רק דסקית עם מספר בית חולים ושבב על היד עם קצת פרטים.
אני מנסה להמשיך, להמשיך ללכת, להמשיך לחיות. אני מזכיר לעצמי שלפחות אני פה, בעולם הזה ושזה בטח יותר טוב מלמות. אני גם מזכיר לעצמי שעלי להתמודד עם תוצאות מעשיי. אני גם מנסה להמשיך להיות אני אבל זה קשה כשאני לא יודע מי אני. בגלל זה אני כותב לך את זה תכלת כי אני בטוח שלמצוא אותך יהיה כמו למצוא חלק מעצמי. בגלל זה אני מוסר לך את המכתב הזה ואחר כך בטח הולך כל הדרך מאילת לגליל העליון. אמרו לי שזה כחמש מאות קילומטרים ושההליכה תימשך שעות אבל לא אכפת לי. כמו שבטח הבנת, אני אוהב הליכות.
תכלת, אני תוהה למה קראתי לך ככה: תכלת. זה בגלל השמיים? בגלל הים? אולי זה כי רציתי שתהיי עדינה כמו תכלת? אני בטוח שהקניטו אותך על השם תכלת אבל תחשבי חיובי, תמיד הייתי יכול לקרוא לך מסע ואז המבטים והצחוק שהיית מקבלת כשהיית נשאלת לשמך… זה לא משנה, אני אוהב את השם מסע. אפילו שהוא מוזר.
כשכבר הסכימו לי לשאול קצת שאלות על חיי הקודמים היה לי חשוב לדעת אם השארתי אישה מאחור, אם השארתי אם חד הורית או אישה שהיא כמו אלמנה בגלל הטמטום שלי. הם הבטיחו שלא. אני אומנם חסר זיכרונות אבל לא לגמרי מטומטם, אני יודע שבשביל להביא ילדים לעולם צריך שני אנשים: בן ובת. אני לא בדיוק יודע למה אבל אני יודע שככה זה עובד. אני מניח שזה אומר שלא הייתה לא אימא לפני שלא היה לך אבא וזה די כואב לחשוב שהשארתי אותך ככה אז אני רק אומר לך שאני מצטער.
אני עוצר לסכם את המכתב הזה על יד סניף הדואר. אני יודע שאף אחד כבר לא משתמש בו אבל אני מקווה שזה אומר שהדואר יגיע אליך מהר. חוץ מזה שאין לי שום מכשיר טכנולוגי לשלוח לך דרכו את המכתב ואת כך הכסף שחסכתי אני מוציא עליו עכשיו.
אז תכלת יקרה, אני מקווה שתביני ותצרי איתי קשר חזרה. אני לא יודע איך אבל מספר השבב שלי הוא 17,000,000 הוא אמור לעדכן איפה אני נמצא בכל מצב.
לפני שניפגש אני אשמח אם תחשבי ותעני לי על כמה שאלות:
אני איש של בוקר או לילה?
אני אדם של קיץ או חורף?
אני אוהב יותר אבטיח או מלון?
אני טיפוס של סרט או סדרה?
אני מאלו שמעדיפים כלבים או חתולים?
נ.ב. למדתי לאחרונה על סימן פיסוק חדש, קוראים לו נקודה ופסיק (או כמו שאני מעדיף פסיקודה) והוא נראה כך ; בעברית הוא מסמל דברים לא כל כך מעניינים אבל ביוונית הוא מהווה סימן שאלה. ובגלל שאני לא סגור על שום דבר אני מתחבר אליו במיוחד.
ממני, מסע;