שנת 1989, 17 לדצמבר-
"לעזאזל איתך ילד! כל מה שהיית צריך זה להעביר חבילה מחורבנת!" האיש הגבוה צעק עליה. דינה לא נרתעה, פשוט עמדה, סופגת את העלבונות בשתיקה. היא ידעה שלהראות פחד זה לא היה רעיון חכם, הרי בתעשייה הזאת? הכל סובב על כבוד. כבוד להפסיד, כבוד לנצח, העיקר להרים את הראש.
כל מי שדינה עבדה איתו הכיר אותה כאותו, כדאניק. אם היו מגלים שהיא נקבה, לא היו נותנים לה לעבוד במשלוחים, איפה שמקבלים את הכסף האמיתי. למען האמת? היא ידעה לאן שולחים את הנשים, וזה לא מבחירה. אף פעם.
ואתם בטח שואלים למה ילדה בגיל שלוש עשרה עובדת בהברחת סמים לא-חוקיים? האירוניה של שמה, דינה היא ענייה (אמה קראה לה כך כדי שתהיה לה ברכה של עושר, ברוסית- דנגי זה כסף, ודינה מזכיר דנגי). למזלה, היא גרה עם עצמה. בתי היתומים הם לא אופציה טובה כי הם כולם בהמות. ואף אחד לא רוצה לאמץ ילדה, הם רוצים בנים גדולים, בשביל עבודות כפיים, או פעוטות, שיש סיכוי לחנכם כראוי.
למה היא יתומה? כי אמא נתפסה גונבת על ידי הק.ג.ב. ובמקום ללכת לכלא? הציאו לה מוצא אחר. היא לא חזרה לעצמה.
לפני שלוש שנים, שנת 1986, 28 בדצמבר-
בגיל עשר דינה ברחה, עד שהגיעה למצב בו היא מקבצת נדבות ברחוב בחורף הקשה של ברית המועצות, בסנקט פטרבורג, לבושה במעיל חורף דק שגנבה מחנות בגדים קטנה ובגדים קצרים.
איש גבוה אחד, עם נעליים שחורות ומבריקות, ראה את הילדה הקטנה מצונפת בפינה ברחוב.
כל מה שהאיש יכול היה לחשוב עליו הוא עצמו כילד קטן, שהיה באותו המצב לפני שלושים שנה. הוא נמלא חמלה לא מוסברת. והחליט ברגע האחרון להוציא שטר של אלף רובל מארנקו, והניח אותו בכוס הפלסטיק שליד הגוף הקטן.
דינה מיד לקחה את הכוס אליה, עיניה נפארות כאשר ראו את הסכום. "ת-תודה רבה ל-לך! תוד-דה רב-בה!" היא הודתה, מגמגמת מהקור.
"את יודעת, יש עוד הרבה כאלה מהמקום שאני בא ממנו. האם את מעוניינת להרוויח כסף?" האיש שואל.
שלג קל החל לרדת, ופתיתים אחדים נחתו על החליפה השחורה שלו. דינה תהתה לרגע, האם האדם הזה הוא אדם מרושע? האם היא תמצא את עצמה באיזו סמטה?
לבסוף, דינה הנהנה בחיוב. האיש חייך. "מעולה, בואי, מכאן." דינה הייתה מבועתת מהמחשבה שהיא עוקבת אחרי גבר זר אל מקום לא נודע, אבל הבטן המקרקרת והגוף הקפוא שלה חלקו על דעתה.
הם נכנסו למלון מפואר, שבתוכו הכל היה צבעוני ומרהיב. דינה התבוננה ובלעה את הצבעים המרהיבים. אדום, זהב, לבן, צבעים אציליים.
האיש נכנס לחדר מלון ענק, ודינה נכנסה אחריו. הריח של האוכל עמד באוויר.
"את רעבה? יש אוכל טרי על השולחן." האיש אמר, דינה חשדה מעט, לכן הריחה את האוכל לפני שנגסה בו. "קדימה, תאכלי, אני מבטיח שזה פירושקי רגילים ואין בהם רעל." האיש גיחך. דינה נגסה בבצק, הטעמים מילאו אותה. היא לא אכלה אוכל כזה טעים וטרי כבר… כמה חודשים עברו מאז שנלקחה מביתה לבית יתומים?
היא סיימה לאכול, בפעם הראשונה מזה הרבה זמן, שבעה.
"יש שם ערימת בגדים, ושם נמצאת המקלחת, את מוזמנת להתרענן. כשתצאי נדבר על עסקים."
דינה נכנסה לחדר המפואר, ולקחה מקלחת קצרה, כי לא רצתה לגרום לאיש הנחמד והמוזר לחכות יותר מידי. היא התלבשה בבגדים המחממים והנוחים להפליא ויצאה מהמקלחת.
"קוראים לי ולאדי, איך קוראים לך?" ולאדי שאל, "דינה." היא ענתה. ההבעה שלה נשארה נטרלית, כי היא לא ידעה מה לחשוב עליו. השיער הבהיר והסבוך שלה הזדקר לכל מקום. המראה גרם לולאדי לחייך. היא הזכירה לו את הבת שלו, עם ההבעה הזועפת, העיניים הגדולות והפנים העגולות. רק שביתו כבר לא איתו. מאז הפיגוע. והילדה שיושבת לו מולו, היא ילדת רחוב שאין לא מושג למה אסף.
"אני עובד עם חומרים מיוחדים. או בשם אחר- סמים." ולאדי אמר, "אני מעוניין להציע לך עבודה כשליחה, בשלושה תנאים." הוא המשיך. דינה הנהנה, היא ידעה טוב מאוד מה הם סמים, בגללם אמא שלה, כבר לא עצמה, ובגללם היא מצאה את עצמה ברחוב.
"הראשון, אסור לך להתנסות עם הסמים. בכלל." ולאדי אמר, והרים את האצבע המורה, כספרה אחת.
"השני, אסור לך לספר לאף אחד על הנעשה." ולאדי הרים את האמה, כשתיים.
"השלישי, אסור שידעו שאת ילדה." ולאדי הרים את האגודל, מסמן שלוש.
"מה זאת אומרת?" דינה שאלה. "הם לא נותנים לבנות לעבוד במשלוחים. אז אם את רוצה כסף, את חייבת להזדהות כבן." ולאדי הסביר, "את תצטרכי לגלח את השיער."
הראש שלה הרגיש כל כך קל, והאוזניים קרות. השיער הבלונדיני והארוך שלה הוא הדבר היחיד שחימם את צווארה וראשה במהלך החורף. אבל היא קיבלה כובע צמר, כך שלא תזדקק לו יותר.
היא תוכל לחיות שוב, יהיה לה כסף. כל מה שהיא צריכה זה להעביר חבילות, ולשקר שהיא בן.
שלוש שנים לאחר מכן, דינה בת שלוש עשרה
שנת 1989, 17 בדצמבר-
אחרי שספגה את הצעקות, היא הלכה אל חדר האספקה, כדי להחליף את החבילה אל החבילה הנכונה. זאת לא הייתה אשמתה בכלל. סקיפ, שאחראי על הסחורות התבלבל בין המשלוחים! היא רצתה לומר זאת לאיש הגבוה, אבל היא ידעה שאף אחד לא מעריך מלשנים, במיוחד אם את מלשינה על הנער היחיד שהיה נחמד אלייך ודיבר איתך בגובה העיניים.
"יו, דאניק, תודה שלא מכרת אותי. לקחת את העצבים שלו בקלות. אני לא הייתי מסוגל." אמר סקיפ, "אני יותר אשמח להודות לכך באיזה מתנה קטנה." וחייך חיוך שנדמה מעט מרושע. דינה העיפה בו מבט עייף. "אני בן שלוש עשרה."
"אני נדהם לגלות כל פעם מחדש שאתה בן שלוש עשרה," סקיפ אומר, "ועדיין לא מוכן לנסות את הסמים האלה."
דינה פשוט שתקה והתעלמה ממנו.
היא יצאה החוצה מהיציאה האחורית כדי לספק את המשלוח האחרון שלה. שלוש מנות של Zאטום או בקיצור Z, הסם הכי מתוחכם וחדש, שלוקח אותך למקום אחר.
היא יורדת מהאופניים ליד בית גדול בצבע אפור. הנראה כאילו הוא רוקן מכל האנרגיות שלו. העצים בגינה היו נבולים, השער היה חלוד, נראה שאף נפש חיה לא התגוררה כאן בזמן האחרון.
מה שהפך את בטנה של דינה. היא לא רצתה להיכנס, תחושת הבטן שלה אמרה שמשהו רע יקרה, כדאי שתתרחק. על השלטים מבחוץ היה כתוב "להתרחק!", "לא להיכנס!", לא כל כך שיפרו את הרגשתה. היא צלצלה בפעמון, וחיכתה שמשהו יקרה.
"מי שם?!" קול נמוך וצרוד שאל והבהיל את דינה כמעט עד מוות, "אני מסבטלנה משלוחים!" דינה ענתה.
היה שקט לכמה רגעים, ואז נשמעו רעשי קירקוש ופתיחה של מספר רב של מנעולים.
יד ניגשה, וחטפה את החבילה מידיה של דינה.
"מה זה? אני הזמנתי ארבע מנות. לא שמונה. קחי ארבע חזרה." הקול הצרוד אמר והוציא חזרה את החבילה. דינה, מופתעת לקחה את החבילה מידו. היא עלתה על האופניים שלה והחלה לרכוב חזרה אל המעבדה.
צעקות של גברים נשמעו, ומבט חטוף דינה ראתה שתי קבוצות.
לפתע יריות החלו, וצעקות כאב ובהלה נוספו לרעש וההמולה, דינה דיוושה על הפדלים מהר יותר, מנסה לעבור את החלק המלא ברעשים המפחידים, אך ללא הצלחה. ירייה טועה פוגעת בגלגל האחורי של אופנייה, גורם לאופניים להשתולל עד שהן נתקעות בלבנת מדרכה בולטת, ודינה עפה קדימה ומתגלגלת אל אמצע הזירה.
החבילה עפה מן האופניים ונחתה סנטימטרים ספורים מדינה.
דינה פגעה בראשה כשנחתה על המדרכה. ראשה דאב והסתחרר, והיא כשלה מספר פעמים בניסיון לקום. היריות חלפו לידה, ורעש מצלצל הופיע.
ירייה נוספת חלפה, ופגעה בחבילה. אבק צבעוני התפזר באוויר, דינה שאפה ממנו בטעות והחלה להיחנק, הראייה שלה מטשטשת. כל הקולות רועשים, ועיניה נעצמות.
בבת אחת הן נפתחות, אישוניה התרחבו כל כך שצבע עיניה נראה כשחור, כל הבהירות נעלמה מהן.
כל גופה של דינה התרומם, רגליה כבר לא נגעו באדמה, היא ריחפה סנטימטרים ספורים מעליה. ירייה אחת פגעה בזרועה השמאלית, הדם נטף ממנה, אך זה לא נראה כאילו אכפת לה.
דינה פלטה צרחה רמה שגברה על כל ההמולה והרעש, בתנופה אחת של ידה הבריאה היא שלחה גל שהעיף את כל האקדחים מידיהם של היורים. בתנופה שנייה גל נוסף העיף את היורים עצמם.
חלקם לא קמו, חלקם כן, ומיד נמלטו על נפשם. שניות אחדות עברו ודינה קרסה על הרצפה.
דמעות עלו בעיניה, ופאניקה מילאה אותה כאשר ראתה והבינה מה קרה, שהיא גרמה לזה לקרות.
הכאב החד מהיד הפגועה עלה לתודעתה. דינה פלטה צווחה נוספת.
מסביבה החלו האחרים להתאושש, היא קמה מיד והתחילה לרוץ, ראשה כבר לא הסתחרר, להפך, הכל נעשה חד. חד מידי!
היא רצה למקום הבטוח היחיד שהכירה. הדירה של ולאדי.
הדלת נפתחה, ועיניו של ולאדי נפערו כשראה את כל הדם והליכלוך. הוא מיד הכניס את דינה אל תוך הדירה, מושיב אותה על הספה והולך להביא חומר חיטוי וערכת עזרה ראשונה.
"מה לעזאזל קרה לך?" ולאדי שאל בבהלה, "נקלעתי לקרב ברחוב." דינה ענתה והושיטה את ידה הפגועה אליו. ולאדי חיטא את החתך רק כדי לגלות שהוא נעלם. רק צלקת עמומה נותרה.
"מה? איך?" הוא מלמל, הוא עצר וחשב. הבעתו השתנתה ממודאגת ומבוהלת, לרצינית.
"האם ניסית את הסם?" הוא שאל, דינה לא ענתה. "תעני לי! האם ניסית את הסם?!" הוא שאל שוב, בטון יותר אסרטיבי.
"החבילה נפגעה באחת היריות, ואז אבקה צבעונית התפזרה, נחנקתי ממנה. זה הכל." דינה ענתה, דמעות נוצרו מחדש בעיניה. ולאדי נראה מבוהל אף יותר. "מה סוג הדם שלך?" הוא שאל, "או מינוס." (O-) היא ענתה.
"זה לא טוב. זה ממש לא טוב." ולאדי מלמל והתהלך בחדר בעצבים. "מה לא טוב? מה קורה לי?" דינה שאלה.
"Zאטום מורכב בצורה אחרת, זה מה שהופך אותו לייחודי ויקר. הבעיה היחידה שלו היא כשהוא מנתגש עם סוג הדם או מינוס, כמו שלך," ולאדי החל להסביר, "משהו לא מובן קורה, והדפוס הגנטי של אותו אדם משתנה, וזה גורם לתופעות שאינן מוסברות," דינה השתנקה.
"לכן אני צריך שתגידי לי בדיוק מה קרה, ואיך." ולאדי כרע ברך ודיבר אל דינה בגובה העיניים.
"סקיפ התבלבל עם המשלוח, אז הייתי צריכה לעשות אחד נוסף. הקונה אמר שהוא לא הזמין את אותו מספר המנות הוא קיבל, אז נסעתי בחזרה למעבדה עם חבילה חצי מלאה. בדרך האופניים שלי נתקעו ונפלתי באמצע זירת ירי של שתי כנופיות, אני חושבת." דינה הסתכלה על ידה שנראתה ללא פגע בכלל.
"ואז החבילה התנפצה והאבקה עפה ובטעות שאפתי אותה," דינה לקחה נשימה עמוקה, "אחרי זה, אני ר-ריחפתי. ובהנפת יד אחת היריות הפסיקו. אחרי זה אני רצתי ישירות לכאן."
ולאדי שתק, מעכל את המידע. הוא ידע שזהו זה, הוא ידע מה הוא חייב לעשות. לפי המחוייבות שלו למעבדה, למנהלים, לעבודה שלו. אבל יש לו מחוייבות קודמת לדינה. הרי הוא זה שהביא אותה לכאן!
הוא הסתכל על דינה, ראה את הבהלה על פניה, איך שגופה רעד. הוא החליט. הוא יבריח אותה.
"דינה, את צריכה ללכת." הוא אמר, "מה? לאן?" היא שאלה, "את לא יכולה להישאר כאן, השמועות על ילד מעופף רצות מהר. ואם יחשדו בך, ויבדקו את הדם שלך, הם לא יעצרו לחשוב כמוני. לא אכפת להם כמוני." הוא אמר, תופס בידיה הרועדות של דינה. "אנחנו הולכים להבריח אותך מכאן." ולאדי אמר.
תוך חצי שעה, דינה כבר לא לבשה בגדים רחבים שהעניקו לה מראה של נער כחוש, אלא שמלה חורפית ונעימה, שערה הקצר היה פזור, וחימם את אוזניה. התוכנית של ולאדי הייתה פשוטה. הוא יעמיד פנים כי דינה היא אחייניתו שבאה לבקר, ועכשיו חוזרת לארצה, פינלנד. לגבי דאניק, הוא נהרג בקרב היריות. כל עוד אף אחד מהקונים הצבאיים יזהה אותה, היא תהיה בסדר. ולאדי סידר עם אחותו הקטנה שגרה בפינלנד שהיא תשמור על דינה עד שתגדל ותוכל לפתח חיים משלה.
הנסיעה בלאדה השחורה (Lada) של ולאדי הייתה שקטה. הרעש היחיד היה החדשות מהרדיו שהנהג הדליק.
הם הגיעו לגבול, השומרים דיברו מעט עם ולאדי. אבל אחד מהם נתן מבטים חושדים בדינה.
"אז מי הילדה?" השומר החושד שאל, "האחיינית שלי, דינה."
"סיבת המעבר?" הוא המשיך, "היא באה לבקר אותי, והיא חוזרת אל אחותי בפינלנד."
"את נראית לי ממש מוכרת." הוא אומר, "זאת לא הפעם הראשונה שהיא מבקרת אותי, יכול להיות שבמקרה פגשת אותה." ולאדי הציל את המצב. השאלות הסטנדריות הנוספות נגמרו, ודינה ראתה את אחותו של ולאדי, אינקה, מחכה לה בצד השני של הגבול.
היא הסתובבה אל ולאדי, וחיבקה אותו. "אנחנו עוד ניפגש, אני מקווה שלא בקרוב. תשמרי על עצמך דינה." הוא לחש אל אוזנה. היא הנהנה, ועברה את השער.
"שלום דינה, אני אינקה. אני מקווה שאת מוכנה להכיר את האחים החדשים שלך." אינקה אמרה, אבל קולה נבלע ברקע, מחשבותיה של דנה גברו מעליו. היא שכחה לגמרי מהדבר החשוב ביותר. היא לא נפרדה מאמא שלה.
שנתיים לאחר מכן, דינה בת שש עשרה
שנת 1991, 12 למרץ-
יום ההולדת של דינה הגיע. היום היא בת שש עשרה. היום היא תברח.
היא הבטיחה לעצמה הבטחה, באותו היום, שהיא תחזור לאמא שלה, שהיא תנקום על מה שנעשה לה.
לאט לאט, עם התבגרותה הדברים נעשו הגיוניים יותר ויותר. כל המידע התחבר כמו חתיכות פאזל. הק.ג.ב, עבדו עם המעבדה. אמא שלה, ושאר העצורים, היו חלק מפרוייקט הניסיון של Zאטום.
לאמא שלה יש אותו סוג הדם, או מינוס. לכן הם שיתקו אותה, היא הגיבה בצורה טובה מיד לסם.
בשנתיים שעברו, דינה התאמנה. היא שיפרה את היכולות שלה, הבינה אותן יותר. היא הצליחה להזיז חפצים על פי רצונה, לרחף כמה מטרים מעל הקרקע, ולראות רחוק יותר. היא יכלה לשמוע צעדים של אדם ברחוב הסמוך ולהתמקד אך ורק בהם.
הייתה לה תוכנית שלמה. כל הזמן הזה היא החביאה אירו (הכסף הפינלנדי) מתחת לפרקט העץ הרעוע בחדר שלה, ואתמול היא המירה אותו לרובל. היום בחצות הלילה היא תעלה על אחת ממשאיות הסחורה של בעלה של אינקה. המשאיות נסעו מפינלנד לסנקט פטרבורג, או בשמה העכשווי לנינגרד. היא תעבור במוסד האשפוז כדי לבקר את אמא שלה ולאשר את התאוריה שלה על Zאטום. אם היא צדקה, היא תתחיל במצוד.
"יום הולדת שמח דינה!" ביתה הקטנה של אינקה, וירה, אמרה בחיוך גדול. "אני לא אמורה להגיד לך, אבל אמא, ג'נט ומרקוס הכינו לך עוגה טעימה!" היא לחשה, והחלה לצחוק. מתוך כל שלושת האחים, היא הכי תתגעגע אל וירה. ג'נט הייתה בגילה, לכן תמיד הייתה עסוקה בעצמה, ומרקוס היה נחמד, אבל דינה הייתה בטוחה שהוא היה מאוהב בה, מה שהיה מוזר, כי הם משפחה במסווה.
כמובן שאינקה ומשפחתה לא ידעו דבר על Zאטום או על דינה, רק את הסיפור שולאדי סיפר להם. דינה הוא הסנדק שלה, כיוון שאימה הייתה חברה טובה שלו ונפטרה. הוא העדיף שלא תגדל בסנקט פטרבורג בגלל המצב הפוליטי. אינקה קיבלה אותה בזרועות פתוחות. וסיפקה לה את כל צרכיה ורצונותיה. זה היה מעט כואב לעזוב אותה כך בפתאומיות, אבל היא הייתה חייבת.
דינה הכניסה את המכתב לאינקה מתחת לכרית שלה, המכתב סיפק הסבר פשוט על כך שהיא יצרה קשר עם בני דודה הרחוקים והיא נוסעת לפגוש אותם. ואולי לא תחזור. היא הודתה לה הרבה, וכתבה שלא תשכח אותם ואת מה שעשו בשבילה.
היא ירדה במדרגות העץ, וחייכה כאילו כלום לא קרה. גם על הבעות פניה היא התאמנה, כמו שחקנית שמשחקת דמות, דינה שיחקה את האישיות המזוייפת שלה.
המשפחה שרה לה שירי יומולדת, והיא כיבתה את הנרות בחיוך. היא כבר לא הייתה ילדה קטנה, היא הייתה נערה, אישה צעירה.
היא לקחה את התיק שלה מהכיסא, ויצאה לבית הספר. מרקוס הלך לצידה וג'נט השתרכה מאחוריהם, מתעסקת במכתב שקיבלה מחברתה.
"מה את הולכת לעשות כשתהיי בת שמונה עשרה?" מרקוס שאל, דינה חשבה, היא לא חשבה על זה, לא היה לה זמן לחשוב על זה. כל מה שהיא חשבה עליו היה להגיע לסנקט פטרבורג הלילה.
"כנראה אחפש את המשפחה שלי." היא ענתה בכנות, למרות שהיא התכוונה להיום, ולא לעוד שנתיים.
"מגניב. אני כנראה אטייל מסביב לעולם. אני רוצה לנסוע למקום שלא קר בו כל הזמן." מרקוס השיב.
שאר היום עבר במהירות, והגיע הלילה.
דינה הוציאה את המכתב מתחת לכרית שלה, ירדה במדרגות העץ, והניחה אותו על שולחן האוכל. היא התקרבה אל הדלת, והספיקה לפתוח אותה, עד שעצרו אותה צעדים. היא זרקה את התיק שלה מחוץ לדלת ומיד סגרה אותה.
"דינה?" קולו של מרקוס נשמע מאחוריה, היא הסתובבה אליו באיטיות, "למה אתה ער?" דינה שאלה, "אני אמור לשאול אותך את זה. אני לפחות לובש בגדי לילה." מרקוס משיב, הבעה מצטערת על פניו.
"אז את עוזבת?" הוא שואל, דינה נפעמת, איך הוא יודע?
"רציתי להניח לך את המתנה על המיטה, ונתקלתי במכתב. אני מצטער על זה," הוא אמר, "אני שמח שמצאת בני משפחה," הוא התקדם לעברה, "אני לא מבין למה לא אמרת לנו, היינו יוצרים קשר איתם ומוודאים את הכל. אבל אני לא אעצור אותך." הוא נעמד מולה. מרקוס לקח אחת מידיה ושם בה שקית בד קטנה. "דרך צלחה, דינה." הוא אמר ונישק את דינה על השפתיים. דינה נבהלה, אבל זה לא הפריע לה. היה במחווה הזו משהו נעים, ומיוחד.
הוא חיבק אותה חיבוק אחרון, והיא יצאה מהדלת, לא מביטה לאחור.
היא התחבאה מאחורי ארגז חום וגדול כאשר העובדים ברציף העמיסו את החבילות אל תא המטען של המשאית.
הנסיעה ארכה רק כמה שעות, אך הן נדמו כנצח. דינה המשיכה לצבוט את עצמה ולזוז מעט כדי להישאר עירנית.
המשאית עצרה, ותא המטען נפתח. בדיקת גבולות סטנדרטית. השומר נכנס אל המשאית, ודינה קפצה לתוך ארגז שברובו היה ריק וסגרה אותו מעליה. למזלה השומר לא הבחין במשהו חשוד ואישר את המעבר במהירות. המשאית נעצרה שוב, הפעם לדלק. דינה ניצלה את ההזדמנות ופתחה את הדלת והלכה משם. היא התרחקה משדה הראייה של הנהגים ואז הסתובבה בחזרה אליהם.
"סליחה, אני נוסעת לבקר משפחה בלנינגרד, אבל ברגע האחרון דוד שלי לקה בהתקף לב והובל לבית החולים ונאמר לי שאני צריכה להגיע לבדי ואני לא יודעת איך, וראיתי את הלוגו על המשאית שלכם, וחשבתי שאולי תוכלו להקפיץ אותי?" דינה אמרה בקול הכי חינני ועם הפרצוף הכי תמים שיכלה להביא.
"בטח מתוקה, אנחנו נוסעים לעיר גם ככה." הגבוה מבין השניים אמר, "את יכולה לשבת לידי," הנהג השני אמר וטפח על המושב לידו." דינה עלתה בחיוך למשאית. עד כה, התוכנית שלה פעלה באופן מושלם.
בשעה שהמשאית הגיעה ללנינגרד, השמש כבר הייתה במרומי השמיים, מוסתרת על ידי שכבת עננים דקים ולבנים. כמו תמיד, מזג האוויר היה קר, ודינה הידקה את מעילה אל גופה. הנהגים הורידו אותה בבית החולים המרכזי, מאחוריו מוצב המוסד השיקומי שבו אמה השתכנה. היא נכנסה לבניין בסנטר מורם.
דינה ניגשה אל המזכירה שהייתה שקועה במה שהתגלה כספר, "אני באתי להתנדב, אני אמורה להתחיל היום." היא אמרה בקול מזוייף וחיוך מזוייף אף יותר. "החדר בסוף המסדרון, תחליפי למדים. תמצאי אחות ותשאלי אותה מה לעשות." המזכירה אמרה מבלי להרים את פניה מהספר שקראה.
דינה החליפה למדים ועברה במסדרונות. היא לא ביקרה כאן מאז היום שאמה אושפזה כאן.
"האחות אמרה לי ללכת לחדר של אינה בלנטר, אבל היא לא אמה איפה הוא." דינה אמרה לאחת האחיות שפגשה. "אה, אני אראה לך." האחות אמרה והובילה אותה.
דינה הודתה לאחות ונכנסה אל החדר, סוגרת את הדלת מאחוריה.
בחדר ישבה אישה על המיטה, שיערה הבלונדיני והחלק נראה כמו קש, פניה רזות, הבעתה חלולה.
"אמא?" דינה שאלה, "אמא, זאת אני, את זוכרת אותי?" אינה לא הגיבה. "אמא, זאת אני, הבת שלך."
דינה התקרבה אל אינה, "זאת דינה." היא אמרה, לפתע אינה הרימה את פניה, עיניה כמעט ושחורות לגמרי. דינה החסירה פעימה. "די-" היא החלה לומר, "-נה." האגרטל עם הפרחים הנבולים שישב על שידתה נפל לבדו, דינה עצרה אותו מלהתנפץ על הרצפה בהנפת יד.
כך דינה ידעה בוודאות. "Zאטום. הם בחנו אותו עלייך." דינה אמרה לעצמה, כיוון שהאדם הנוסף בחדר לא באמת הקשיב.
"אני צדקתי. הם עשו לך את זה. המעבדה, וסקיפ, ו-" דינה עצרה את עצמה. ולאדי, הוא לא יכול להיות חלק מזה, הוא היה כל כך טוב אליה! אולי הוא לא ידע? אולי הוא לא חלק מהכל?
דינה ידעה שהיא לא מפלה על אף אחד, אבל היא קיוותה.
"אני אחזור אמא. אני אחזור בשבילך. אבל עכשיו אני צריכה לנקום, בשביל שתינו." דינה אמרה ויצאה מהחדר. היא החליפה חזרה לבגדיה ויצאה מהמוסד.
דינה ידעה לאן היא הולכת, אבל היא לא ידעה מה היא באמת תעשה. תצרח עליהם? תאיים עליהם? היא לא ידעה אם היא מסוגלת להרוג.
היא החליטה לנצל את היכולות שלה, ולעוף.
הרוח הקרה הכתה בפניה והעיפה את שערה הבהיר אחורה, גופה קל כנוצה, עף כנגד הזרם, כחלק מהאוויר.
היא נחתה על הגג של המעבדה, מראה המקום מילא אותה בהמון זכרונות, תקופת העמדת הפנים שלה כנער, בדיחות ושיחות קלילות עם סקיפ, צעקות וכמה סטירות מידי הבוסים הגבוהים, ארוחות עם ולאדי, משלוחים לאנשים חשובים וחשובים פחות. ואז זה הכה בה.
היא ידעה איך לבצע את הנקמה המושלמת.
איך לדאוג שהדבר הנורא שקרה לאמא שלה לא יקרה לאדם נוסף לעולם. או לפחות לזמן הקרוב.
היא נכנסה מהכניסה הראשית, כאילו לא עברו שנתיים, כאילו הא לא נער שמת כבר שנתיים בשביל האנשים הללו.
הראשון שהרים את ראשו היה סקיפ, שנראה בוגר יותר, ולבש חליפה ולא בגדי רחוב. כוס השמפנייה שבידו נפלה והתנפצה על הרצפה ברעש שקטע את השקט. כל המבטים בחדר הופנו אליה.
"ד-דאניק?" סקיפ אמר בבהלה, "א-אתה לא מת? ואתה בחורה?"
"אני דינה. ואני חיה ונושמת כבר שש עשרה שנים בדיוק." היא אמרה בקול לועג. עד כמה שסקיפ הה נחמד אליה, הוא היה חלק עיקרי מכל התעשייה, הוא לא רק עבד במחסן, הוא היה יוצר חלק מהתערובות הזולות שהמעבדה הייתה מפזרת ברחובות לניסיון ראשוני. וכרגע היה ברור שהוא הרבה יותר מזה.
דינה שמעה את דריכת הרובה מאחורי גבו של אחד היושבים, ומיד העיפה אותו אל הקיר. כל הרובים בחדר הופנו אליה מיד.
לדינה לא היה אכפת, היא ירדה במדרגות הגישה והתקדמה אל אמצע החדר, "האם ידעתם, שערבוב הסם המיוחד שנקרא Zאטום עם סוג דם או מינוס גורם לתופעות לוואי רציניות?" דינה שאלה בקול, "זאת הייתה שאלה רטורית, כמובן שידעתם. אתם כולכם אחראים לייצור ווהפצה של הסם המזורגג."
בהנפת יד נוספת כל הרובים בחדר עפו אל התקרה.
"דאניק, כלומר דינה, את לא חייבת לעשות את זה!" סקיפ אמר, "סקיפ, אתה היית מאוד נחמד אליי, אבל אתה חלק חיוני מזה, ואני לא יכולה לתת לכם המשיך ככה." דינה אמרה.
היא שמעה את הסכין הקפיצית בכיסו של סקיפ. "סקיפ. כמה חבל." הסכין לפתע קפצה מהכיס וננעצה בכף רגלו של סקיפ, הוא צרח מכאב. "אתה באמת לא לומד לקחים."
כל הנוכחים בחדר לא זעו ולא נעו, דינה גרמה לכך לא עם כוחה, אלא עם פחד.
היא פתחה את המשרד של הבוסים הגבוהים, שכרגע היו בפגישה.
"שלום! אני הולכת לחשוף אתכם מול כל העיר! נתראה!" דינה אמרה, ויצאה שוב מהדלת הקדמית. לפני שהבוסים הגיעו אליה, היא קפצה למעלה והתעופפה משם.
לפני התוכנית שלה, התקשורת החלה להתאסף בכיכר העיר, כיוון שאנשים ראו עצם לא מזוהה מתעופף בשמיים, שנראה כמו אדם.
היא נחתה מול המצלמה בכוונה, ולקחה את המיקרופון מידה של המראיינת.
"קוראים לי דינה בלנטר, ביתה של אינה בלנטר. לפני שש שנים, אמא שלי נתפסה על פשע שלא ביצעה על יד הק.ג.ב, שהציעו לה מפלט ממאסר כשפן ניסויים של סמים. הסם שהיא ניסתה נקרא Zאטום. רובכם שמעתם עליו. רובכם השתמשתם בו. וברוכם אני מתכוונת לראש העיר, אנשי המשמר, חברי מפלגות, משטרה, כנופיות. כמעט כולם. אני יודעת, כי אני זאת שהביאה את המשלוח אליכם. אני נערת השליחויות של מעבדת הסמים הראשית בלנינגרד. ואני שאפתי בטעות את הסם המדובר. רק שמשהו אחד שלא אמרו לכם עליו, הוא כשהוא יוצר אינטרקציה עם סוג הדם או מינוס, הוא גורם לזה," דינה עצרה, והניפה את ידיה באוויר, והעיפה את כל הפחים, כופפה מנורות רחוב ועמודי חשמל, ואף התעופפה באוויר. קולות של בהלה נשמעו מכל עבר, ואנשי התרחקו.
"אני ואמא שלי, בעלות או מינוס, נפגענו שתינו. רק שאליה הם הגיעו, והשתיקו אותה. היא לא מתפקדת יותר. ואני כאן כדי למנוע מזה לקרות לכל אחד ואחד מכם, האנשים הפשוטים והטובים, שסומכים כל כך על האנשים החשובים, אלו שמושחטים ביותר! אני קוראת אליכם, לבוא ולעצור את זה!
אני נוקמת בשם אמא שלי, בשמי, ובשם אנשי העיר, ומפיצה אור על האמת!"
קריאות עידוד נשמעו, ואנשים החלו לצעוק והלתקרב אל דינה. מרוב כל ההמולה, היא לא יכלה לשמוע את קול האקדח שנדרך מאחוריה. כדור אחד נורה ופגע בגבה, והיא נפלה אל הרצפה.
פאניקה ואימה החלו, וההמון הזועם התקרב אל היורה.
קול מוכר ונעים התנגן בראשה, קורא בשמה שוב ושוב.
מדירתו המפוארת, ולאדי הדליק את הטלוויזיה וצפה בחדשות. לפתע דמות מוכרת הופיעה על המסך. זאת הייתה, דינה?
ולאדי היה המום, ומיד יצא מדירתו ורץ אל הלאדה השחורה שלו. הוא לא חיכה לנהג ולא שמר על חוקי התנועה. הוא נסע במהירות מופרזת, מתעלם מכל שאר הנהגים שצפרו לו.
הוא עצר את האוטו מבלי לטרוח לחנות ורץ ונדחף בן ההמולה. קול יריה רם נשמע, וברגע שהגיע אל דינה, היא כבר נפלה על המדרכה, חיוך אמיתי על פניה.
הוא רץ אליה, דמעות עלו בעיניו.
כבר הרבה זמן שולאדי לא בכה. הוא בכה כשביתו ואישתו נפטרו בתאונת הרכב הנוראית ההיא, הוא בכה כשאימו חלתה בסרטן. אבל הדברים האלו קרו לפני שנים.
הוא לא בכה הרבה זמן כמו שהוא בכה על דינה.
הוא הרים אותה ורץ אל מכוניתו, נוסע אל בית החולים. הוא נכנס אל בית החולים במהירות, והגוף הצעיר נלקח מידיו אל חדר הניתוח. חולצתו המכופתרת הלבנה הפכה לאדומה מדם, וידיו רעדו.
לאחר שעתיים המנתח יוצא ליו ואומר לו מצבה יציב, והיא כרגע בחיים אך מורדמת.
ולאדי נכנס אל החדר בשקט.
הוא התיישב על יד מיטתה, והסיט שערה טועה מפניה של דינה. הוא אחז בידה של הנערה, ממלמל לעצמו, "למה את חזרת. למה היית חייבת לחזור להיות הגיבורה, לעזאזל."
אבל למרות שהוא כעס על דינה על היותה טיפשה במעשיה, הוא שמח, למען האמת, הוא קרן מאושר, שהא חזרה, והיא בחיים.
הוא לא ידע מה יקרה לו, אם יעצר בהיותו חלק מן תעשיית הסמים, כל מה שעניין אותו הייתה העובדה שהכל בסדר עכשיו.
הכל בסדר.
פרס עינתפרס עינת