לילה,הרוחות הקרות מנשבות סביב ונושאות איתן את צרחות בני העיירה.
זהו לילה שחור מבחינתם,ואפשר להבין. הרי לא בכל יום הרודנית האימתנית ביותר בהיסטוריה מבקרת בכפר שלהם.והיום,היא נרגזת במיוחד.
"איפה זה? "הגבירה הלבושה בשחור צורחת בעודה מטיחה את האישה אל הקיר ומצמידה אותה אליו בכח.
מדובר בבעלת בקתת העץ שבה הן נמצאות כעת,בית שהיה שייך למשפחתה של האישה כבר למעלה מעשרים דורות.וכצפוי,הוא היה מלא מזכרות.ומזכרת אחת שעניינה את הגבירה במיוחד…
"הוא שייך למשפחה שלי.."האישה הזעירה מייבבת, דמעות מתחילות לעלות בעיניה הגדולות יתר על המידה. "דורות על גבי דורות…מה יחשבו אבותיי אם אתן לך אותו…"
"אבותייך מתו! "הגבירה בשחור צורחת בזעם. "ואני היא הגבירה בשחור! אף אחד לא מעז להפר את פקודתי!"
האישה בוחנת את הגבירה בשחור ולרגע קט היא נראית מהורהרת.
"נעשה את זה יותר קל בשביל שתינו.."האישה מצפצפת ולרגע אחד קצה של חיוך עולה על שפתיה."תהרגי אותי."
הגבירה בשחור מביטה עליה במבט מבולבל מעבר לרעלה השחורה המסתירה את פניה ולרגע היא נראית כאילו היא באמת שוקלת את דברה.
"סבא רבא שלי חצה יבשות ונלחם בצבאות על מנת להשיג את הפגיון הזה…ואני לא רוצה לתת לך נשק נוסף.."
שאגה נפלטת מפיה של הגבירה בשחור והיא שומטת את האישה בזעם על ריצפת העץ,גופה הדקיק הולך לאיבוד בתוך כל הגלימות הצבעוניות שהיא עטויה בהן.האישה מתעשתת מהר ומביטה לרגע בגבירה בשחור.הגבירה בשחור מביטה עליה לרגע ופולטת אנחת תסכול,מסתבר שהיא עדיין חיה…
"בסדר גמור.."הגבירה בשחור רוטנת ומושיטה את ידה לעבר חגורתה.בתנועה קלילה אחת היא מוציאה מנדנה חרב עשוייה מתכת שחורה.
הגבירה מביטה בחרב בריכוז למשך כמה רגעים ומין עקצוץ מוזר עובר באצבעותיה כשלפתע החרב מתחילה לזרוח באור ירוק כהה.
"השפילי את ראשך."הגבירה פוקדת ומצביעה לעבר עורפה של האישה המוטלת עדיין על ריצפת העץ.
האישה לא מגיבה,אלא ממשיכה להביט בגבירה במבט מהורהר ואפילו מסוקרן.
"מה לא ברור ב"השפילי את ראשך" כסילה שכמוך?"הגבירה מטיחה לעברה בקוצר רוח.
אבל האישה לעומת זאת ממשיכה להביט בה בעיון."את נראית לי מוכרת.."האישה ממלמלת לעצמה.
"אני היא הגבירה בשחור,"הגבירה אומרת וגיחוך מריר נפלט מפיה."תחת פקודתי נמצאים אלפי חיילים והשמדתי יותר מאלף כפרים.ברור שאת תכירי אותי!"
"לא.."האישה ממלמלת וקמה באיטיות מן הריצפה.מבטה נעוץ בנקודה כלשהי על פניה של הגבירה בשחור,בנקודה שבה הרעלה הוסטה מעט הצידה…"עוד לפני כן.."
הגבירה מניפה לעברה בזעם את החרב,אך האישה מרימה את ידה והחרב מוסטת כמה סנטימטרים הצידה."אני מכשפה בעלת ותק של יותר מעשרים שנה." היא מגחכת ."זה שאני לא ממהרת להניף כלי נשק בכל הזדמנות אפשרית לא אומר שאני לא יכולה להיות רבת עוצמה."
האישה מתקרבת בזהירות לעבר הגבירה בשחור,שלמרבה הפלא נסוגה צעד אחד אחורה.הזעם מתחיל לבעבע בדמה של הגבירה בשחור כמו בקלחת,מאיפה לאישה ההיא יש את האומץ להתקרב אליה במקום לברוח לכיוון ההפוך?
לאחר מספר רגעים עיניה של האישה נפערות לרווחה והיא מביטה בגבירה בתדהמה.
"גלתיאה?האם זו את?"
הגבירה בשחור מביטה בה באותה התדהמה והיא מניחה לרגע את החרב על הריצפה .
מאיפה לעזאזל היא הביאה את השם הזה?
"אינני יודעת על איזו גלתיאה את מדברת…"הגבירה בשחור אומרת בקול קר כקרח בעודה מתעסקת ברעלתה."כנראה שהיא הייתה מני רבים שהרגתי."
"אינני אומרת שזו לא האמת.."האישה אומרת בעודה ממשיכה להתקרב באיטיות לעבר הגבירה."אבל הצלקת הזאת.."היא מצביעה לעבר נקודה כלשהי בסנטרה של הגבירה."היא מוכרת לי.."
הגבירה משלחת את ידה לעבר פניה ומקללת לעצמה בעודה מסדרת בפראות את הרעלה.הצעיף המקולל הזה,הוא אף פעם לא מסוגל להסתדר כמו שצריך..
"השתתפתי בהרבה קרבות,וודאי היא הופיעה לאחר אחד מהם"הגבירה ממהרת לומר בקול נרגז.
"כן,אבל לא הצלקת הזאת.."למרבה הפלא,חיוך די משועשע מופיעה על פניה של האישה."האם את זוכרת את היום הראשון באקדמיה לכשף?"
שמה של האקדמיה היה מוכר לגבירה בשחור,אך שום זיכרון ברור בנוגע למקום הזה לא הופיעה במוחה.
"אני רק זוכרת קוסמים זקנים שניסו ללמד כיצד להכין שיקויים נגד הצטננות."הגבירה בשחור מגכחת במרירות.
"נכון! "האישה מגחכת. "תמיד צחקנו עליהם שהם עומדים להתנדף בכל רגע!"
ולאחר מכן, פניה מרצינות שוב פעם. "האם את זוכרת שביום הראשון ללימודים כמה בריונים הציקו לך?"
"אם הם הציקו לי, כנראה שהם פגשו את סופם עוד לפני ההפסקה." הגבירה בשחור אומרת באי נוחות מסוימת בעודה משחקת ללא הרף בצעיפה.
"לא בדיוק…הם קראו לך בשמות וצחקו על מראה השיער שלך.. אחד מהם הביא לך את הצלקת הזאת.." היא מחווה שוב פעם לעבר פניה של הגבירה בשחור ."ואת בכית, בכית עד שהפנים שלך התנפחו והאדימו מרוב דמעות. ואני ניגשתי אלייך וחיבקתי אותך…מאז נהיינו החברות הכי טובות."
הזעם בדמה של הגבירה בשחור התעצם עם כל מילה נוספת שאמרה האישה. ואז היא התמלאה בתיעוב עמוק, כלפי האישה הזעירה עם שיער הקש שמברברת בפניה, כלפי הבקתה המלאה בכל מיני חפצים טיפשיים, כלפי הרעלה שאף פעם לא מסתדרת כמו שצריך ויותר מכל כלפי הסיפור שהאישה הזו ממציאה.
שבריונים פשוטים מבית ספר יצליחו להשאיר צלקת על הגבירה בשחור? זה פשוט בלתי אפשרי…
עיניה הכחולות של האישה נפגשות לפתע בעיניה של הגבירה בשחור, והגבירה שמה לב לדמעות שהחלו לעלות בעיניה של האישה.
"האם את זוכרת אותי? שמי אלכסנדרה בת סרפינה לבית סולצוב."
הגבירה בשחור פולטת נחרת בוז. היא מעולם לא שמעה את השם הזה בחייה, והיא לא טיפשה-וודאי הייתה זוכרת את שמה של המכשפה הזעירה הזאת עם אלפי הגלימות הצבעוניות על גופה.
אבל משהו בשם הזה לא נתן לה מנוח.. כאילו שהיא נתקלה בו פעם אחת באחד מספריה או ברשימת ההרוגים מעיירה כזאת או אחרת…
"את לא שכחת לגמרי.. "אלכסנדרה אומרת, קולה רועד מרוב התרגשות.
הגבירה בשחור מרגישה שהיא לא יכולה לסבול זאת יותר והיא מניפה את החרב שלה לעבר אלכסנדרה. והפעם אלכסנדרה אפילו לא טורחת להתגונן מפניה.
אלא היא מושלכת לקצה השני של החדר כשזעקה אחת בלבד נפלטת מפיה. אלכסנדרה משפילה את מבטה לעבר הפצע המכוער שנפער בזרועה ומכתים את שרוול גלימתה .אלכסנדרה נראית מעט עצובה,אך לא יותר.
"לחש חורבן?" היא שואלת וחיוך עייף עולה על פניה.
"אלא מה?" הגבירה בשחור אומרת בקוצר רוח, אך גם מעט ביהירות.
"ואפשר לחשוב שהיו זמנים שבהם היססת להרוג זבוב.. כמה זמן נותר לי?" אלכסנדרה נאנחת.
"דקה בדיוק." הגבירה עונה בקרירות.
אלכסנדרה נאנחת שוב. "כך חשבתי.." אבל אז, החיוך עולה שוב פעם על שפתיה, מה שמרגיז מאוד את הגבירה בשחור. "אבל אל תחשבי שאבזבז את הרגעים האחרונים שעוד נותרו לי…"
אלכסנדרה משעינה את ראשה על הקיר בעייפות. "כל המסכות האלה…הגלימות שאת לובשת.. זה בסך הכך תחפושת אחת גדולה. וכמו כל התחפושות, במוקדם או במאוחר יבוא הזמן שבו תאלצי להוריד אותה. "אלכסנדרה מוחה בשרוולה דמעה אחת שהחלה לזלוג על לחייה."גלתיאה הייתה האדם הנחמד ביותר שפגשתי, היא רצתה להפוך את העולם לטוב יותר, תמיד חשבה שאת כל הבעיות ניתן יהיה לפתור באמצעות חיוך…" עיניה של אלכסנדרה מתחילת להיעצם באיטיות .
" זכרי,הפטריות אף פעם לא יוכלו להפוך את חברבורותיהם."
ואז עיניה נעצמות, ואינן נפקחות עוד לעולם.
הגבירה פולטת אנחת רווחה, סוף כל סוף השיחה המעיקה הזאת נגמרה.
משהו בכל זה לא הסתדר לה …
מדוע היא כל כך נרתעה כאשר היא ביטאה את השם גלתיאה?הרי השם הזה לא נוגע לגבירה..לא,היא וודאי נרתעה משום היה מדובר באחד מאויביה לשעבר…
או שהיא בלבלה אותה עם מישהי אחרת, אם זה בכלל אפשרי. והצלקת בסנטרה וודאי הופיעה בפניה לאחר קרב איתנים ולא בגלל בריונים טיפשים מבית ספר…
הגבירה מתרחקת מגופתה של אלכסנדרה ומתחילה לבחון את פנים בקתת העץ המלאה באינספור מדפי ספרים, חפצים עתיקים ומה שנראה כמו מרכיבי שיקויים.
היא שוקלת לרגע את האפשרות להפוך את כל מדפי הספרים ואף לחפש בתוך הרהיטים עצמם, אבל היא מחליטה שזה בזבוז זמן מוחלט. הרי אף אדם שפוי לא יחזיק חפץ עם עוצמה כזאת לעיני כל…
לא, היא חושבת בעודה משפילה את מבטה לעבר הרצפה. עליה לחפש מתחת לפני השטח…
היא מניפה שוב פעם את חרבה ומטיחה אותה על ריצפת העץ בליווי קולות התפצחות רמים. כך היא עושה בעוד כמה נקודות ברחבי הבקתה עד שנראה כי היא כיסתה את כל האזור.
לאחר מכן היא מתחילה להרים את קורות העץ המנותצות ולהשליך אותם הצידה. לאחר זמן לא רב במיוחד של עבודה,אצבעותיה נתקלות בעצם כלשהו המוחבא בין קורות העץ.ליבה מזנק בהתרגשות בעודה מחלצת את העצם מיסודות הבית ומגלה שמדובר בתיבה המכוסה באפר שסמל כלשהו חקוק על מכסה.היא מעבירה עליה את אצבעותיה ומסלקת ממנה את שאריות העפר.
אצבעותיה מתעסקות לרגע עם הסוגר וכעבור פחות מרגע אחד היא פותחת את התיבה וחושפת פגיון עם ניצב המשובץ אבני חן ולהב כסף שכתובת עתיקה חקוקה עליו.הגבירה מוציאה את הפגיון מן הקטיפה שעליה הוא היה מונח ומשליכה את הקופסא הצידה.
היא מעבירה את עצבעותיה הרועדות מרוב התרגשות על פני הכתובת שאותה שיננה זמן רב,"לקסם,לא לדם.."
תחושת ניצחון ממלאה אותה ברגע שהיא יוצאת בצעד יהיר מן הבקתה בעוד הפגיון אחוז בידה.
"גברתי!"
נשמע קולו של אחד מחייליה ומולה ניצבים מספר גברים עם שריונות מתכת גסים שנוצה שחורה מחוברת אל קסדותיהם."עשינו את מה שביקשת!"
הגבירה מעיפה מבט מהיר סביב העיירה, שבה היא מבחינה בעשרות אנשים מתרוצצים לכיוונים שונים בעוד שצרחותיהם מפלחות את אוויר הלילה ובכמה נקודות היא הבחינה בלהבות הכתומות העולות מן הבתים.
"נראה שכן" הגבירה אומרת באדישות.
"אבל..יש איזו בעיה קטנה.."
"איזו בעיה?"הגבירה מטיחה לעברו בקוצר רוח.
"כשפרצנו לאחד הבתים,מצאנו את זה.."
אחד החיילים ניגש אל הגבירה כשצרור בד כלשהו אחוז בידיו, צרור בד המצווח ללא הרף.
"מה לעשות איתו?"החייל שואל בעודו מנסה להרגיע את הגוש המתנועע בזרועותיו.
הגבירה מנופפת בידה בחוסר סבלנות."מה שאתם עושים בדרך כלל."
"אבל גברתי.." אחד החיילים אומר ושמץ של תחינה נשמע בקולו."זה תינוק…"
"לא שמעת את מה שאמרתי?!"הגבירה מטיחה לעברו,היא אף פעם לא אהבה אנשים שמבזבזים לה את הזמן."היפטרו ממנו.ועכשיו הגידו לי,איפה הסוס שלי לעזאזל?"
"בגבול העיירה גברתי."אחד החיילים מחווה לעבר כיוון מסויים.
"מצויין."הגבירה אומרת בקרירות."למה אתם מחכים?הטביעו אותו לפני שהוא יחריש את אוזניי!"
היא עוד מספיקה לראות את דמויות החיילים הקפואים המקומם לפני שהיא מפנה אליהם את גבה והולכת לכיוון גבול העיירה,שהוא במקרה גם חומת העצים המבשרת על תחילתו של היער.
צהלה פרוע נשמעת בנקודה כלשהי בין העצים והגבירה בשחור ממהרת לעברה.
היא מדלגת מעל לשורשים הבולטים מהקרקע והודפת את הענפים מפניה.ולאחר כמה דקות אכן מתגלה אליה דמותו של סוס אדיר שבשל פרוותו השחורה בקושי ניתן להבחין בו בחשיכת הליל.
הסוס בוטש את פרסתו באדמה בתנועות עצבניות בעוד שצהלות פרועות בוקעות מפיו.
"הירגע!" הגבירה פוקדת עליו ומלטפת ברכות את גופו החסון."הגבירה שלך הגיעה.."
הסוס נרגע בבת אחת והגבירה ממהרת להניח את רגלה על הארכובה ולהניף את עצמה על אוכף העור המחובר לגבו של הסוס.
"צא לדרך!"היא פוקדת על הסוס ודוקרת אותו קלות בפגיון.הסוס פולט צהלה פראית נוספת ופוצח בדהירה נמרצת לתוך חומת העצים.
בעוד שענפי העצים סוטרים ללא הרף אותה ואת הסוס שלה,ורוח הלילה הקרירה מנשבת על פניה-החלה הגבירה בשחור לשקוע במחשבות.
היא עדיין הייתה מלאה בכעס כלפי אלכסנדרה,לא רק שהיא בזבזה את זמנה-אלא שהיא גם ניסתה לשכנע אותה שהיא איזושהי גלתיאה!אפילו המחשבה על כך מעוררת גיחוך,שהיא לא תפגע בזבוב?והרי רק הערב היא גרמה להשמדתו של כפר שלם!
אבל הפעם,המחשבה הזאת לא עוררה סיפוק אצל הגבירה בשחור,אלא מין הרגשת מועקה מוזרה בחזה…
אבל בעצם כל זה לא משנה,היא חושבת,הרי היא השיגה את הפגיון.
ואז היא החלה לחשוב על כל הלחשים שבהם היא תוכל למלא את הפגיון הזה,על האנשים שאותם היא תביס בעזרתו ועל הנשק המשובח שהיא הצליחה סוף כל סוף להשיג.אכן,מחכה לה לילה מעניין במיוחד.
כעבור כשעה של דהירה שבה הגבירה נעצה מבטים חולמניים בכלי הנשק האחוז בידה,הסוס נעצר אל מול מה שנראה כמו פתח של מערה תת קרקעית החבוייה בין כל העצים ההם.או כמו שהגבירה אהבה לקרוא לו,בית.
הגבירה מנתרת בקלילות אל האדמה וצועדת ביהירות לעבר הפתח כאצבעותיה מתהדקות סביב ידית הפגיון.היא עוברת דרך הפתח לתוך מנהרה חשוכה וקרירה העשויה קירות אבן.
בתנועת יד אחת קלילה היא גורמת ללפידים המוצמדים לקירות המערה לזרוח באור ירוק נוגה שגורם למנהרה להתמלא באינספור צללים חשוכים מרקדים.
במשך דקות ספורות היא צועדת בדממה לאורך המנהרה כשרק קול צעדיה מהדהד סביב.
לבסוף היא מגיעה לתוך מערה רחבה המלאה עד התקרה במדפים עמוסי ספרים,גליונות קלף,אבנים מוזרות ואף מה שנראה כמו כדורי בדולח.הגבירה מניחה את חרבה באחת מפינות החדר ומעבירה לידיה את הפגיון.
במשך מספר דקות היא מעבירה את הפגיון מצד לצד ומניפה אותו באקראי באוויר.
בדיוק כמו שהיא חשבה,הוא התגלה כקל משקל ונוח לאחיזה. והלהב- משובח ביותר.
כל מה שנותר לה לעשות הוא רק להטיל עליו מספר לחשים על מנת שהוא יהפוך להיות הנשק המושלם.
היא מניחה את הפגיון על שולחן העבודה שלה ומסוככת עליו בידיה.היא מתחילה לחשוב על חורבן והרס,על אנשים הצורחים במלוא ריאותיהם,על נהרות דם הזורמים ברחובות ועל כפרים שלמים העולים באש.היא רוצה שאנשים יפלו לרגליה רק ממראה הפגיון בידה,היא רוצה לערוף את ראשיהם רק בתנועת יד קלילה אחת…
אבל משום מה,שום לחש חורבן אינו עולה במוחה.
היא מנסה להתרכז עוד פעם ומעלה בזיכרונה מראות מהתקיפות האחרונות שלה,אמהות שהתחננו שהיא תרחם על ילדיהם,אנשים הנשרפים בלהבות או הנקברים תחת הבתים המתמוטטים ועל התינוק שהיא שלחה היום אל מותו..
אבל משום מה,אותה תחושת מועקה התחילה להופיע שוב פעם בחזה.היא מנסה להסיח את דעתה מכך, אך התחושה הולכת ומחמירה.לבסוף הגבירה לא יכולה יותר ובקריאת מרחיקה את ידיה מהפגיון ונסוגה משולחן העבודה.
הגבירה מתהלכת במתח מספר דקות לאורך החדר ורק מסקנה אחת מתגבשת במוחה,זה וודאי בגלל הזקנה ההיא.היא וודאי הכעיסה אותה עד כדי כך שהיא אינה מסוגלת לחשוב כיאות…
הגבירה הולכת בצעד נזעם לעבר אחד ממדפי הספרים שלה ומתחילה לחפש בהם כאחוזת דיבוק.
היא חייבת להוכיח אחת ולתמיד שדבריה אינם אלא שקר…איפשהו במדף הזה חייב להסתתר המסמך המצהיר על סיום לימודיה באקדמיית הכשף…ואז היא תוכיח בוודאות ששמה אינה גלתיאה.
גלתיאה וודאי הייתה אחת מן האצילות האנוכיות שהיא הרגה לפני זמן רב,אין זה ייתכן שזה היה שמה…הגבירה לא מרגישה בנוח עם השם הזה,משהו בו לא נראה לה טבעי…
דקות ארוכות של חיפושים הופכות אט אט לשעה שלמה עד שלבסוף קריאת ניצחון נפלטת מפיה של הגבירה כשהיא סוף סוף מוצאת את גיליון הקלף המצהיב העטוף בסרט קטיפה מעפיש.
היא מתחילה להתיר את הקשר בידיים רועדות,עוד מעט והשקר של הזקנה יתפוגג…
ולבסוף,היא מסירה את סרט הקטיפה מן המסמך ומשליכה אותו הצידה.היא מגוללת את המסמך שעליו נכתבו בכתב זוויתי המילים הבאות:
"בשנה המאה לחניכת אקדמיית הקסם על שם אכבהגל הגדול,אנו מצהירים בזאת שהבוגרת גלתיאה אברקסד סיימה את לימודי הקסמים שלה,על החתום.."
ובתחתית הדף נכתבו שמות שונים ומשונים של מיני מכשפות וקוסמים באים בימים.
"לא.."הגבירה לוחשת לעצמה לאחר שהיא קוראת את גיליון הקלף בפעם המאה."זה לא ייתכן!"
היא קורעת בזעם את גיליון הקלף ומשליכה את שאריותיו על ריצפת המערה בעוד מילותיה של אלכסנדרה מתחילות להדהד שוב פעם במוחה." גלתיאה הייתה האדם הנחמד ביותר שפגשתי, היא רצתה להפוך את העולם לטוב יותר.."
היא מנסה להסיח את מחשבותיה.היא קוראת את אחד מספריה לפני שהיא משליכה אותו בזעם לעבר אחד הקירות,סופרת מחדש את אוסף כלי הנשק שלה ואפילו מתאמנת בנשק,אבל כל זה לא עוזר. בסוף שצף הזכרונות אכן מכה בה.
היא צועדת בכבדות לעבר מיטתה הצרה ומתיישבת עליה בייאוש.
גלתיאה…אכן היו שנים שבהם היא התהלכה תחת השם הזה.אבל זה היה לפני כל כך הרבה זמן..
הגבירה מסירה חלק מהרעלה מפניה ומעבירה את אצבעותיה על הצלקת המתנוססת על סנטרה.
ולפתע היא נזכרת.
היא נזכרת בשמות שקראו בה,במשיכות בשיער ובבעיטה שהביאה לה את הצלקת הזאת.היא נזכרת בחולשה שהייתה לה באותם הימים,כשפחדה להחזיר להם וניסתה פשוט לשכנע אותם לעזוב.
וזה גורם לדמה של הגבירה לבעור.איך היא הרשתה לעצמה להיות רכרוכית כל כך?איך ייתכן שאת כל שנות בית ספרה היא העבירה בתור ילדה נחמדה במידה שהגעילה אפילו את עצמה?
בעצם,אולי זה אפילו טוב שהיא נטשה את הזהות הזאת.הרי רוב בני האדם הם חיות,הרי חוותה זאת על בשרה..
ולפתע,עקצוצים קלים באזור גבה מתחילים לבשר לגבירה שהצלקת המתנוססת על סנטרה אינו הפצע החמור ביותר..
ומבלי שהגבירה מספיקה אפילו למצמץ,הזכרונות החלו שוב פעם להציף אותה.
קצת אחרי שהיא סיימה את לימודיה באקדמיה ההיא,כמה בריונים תקפו אותה כשהייתה בדרכה אל הכפר.הם שדדו את כל כספה והכו אותה חזק כל כך עד שהיא איבדה את הכרתה והתעוררה רק בבוקר שלמחרת עם בגדים קרועים וצלקת מכוערת הנמתחת לאורך גבה…
הגבירה נזכרת כיצד באותו הרגע היא הבינה שכל בני האדם הם בסך הכל חיות שהדרך היחידה לחנך אותם היא באמצעות אילוף..היא רצתה ללמד את האנושות לקח…היא רצתה לנקום.
בדרך כלל מחשבות מעין אלו רק דירבנו את הגבירה להמשיך המעשיה,אבל כרגע הם רק ממלאים אותה במין ריקנות מוזרה בליווי אותה תחושת המועקה בחזה…
היא גרמה היום למותו של תינוק…ושל עוד אינספור אנשים שלא עשו לה שום דבר…
ובלית בררה הגבירה מוצאת את עצמה יושבת על מיטתה ותחושת המועקה בחזה גדלה יותר ויותר מרגע לרגע כשהיא נזכרת בכל התקיפות שלה.
בכל במבטים המתחננים שאנשים שלחו לה רגע לפני שהיא הנחיתה עליהם את המכה הסופית..בבכי התינוקות שהופרדו מזרועות אימותיהם…בדמעות של אלו שהיא עצמה הוציאה להורג…ובדם שתמיד הכתים את ידיה אחרי זה…
ותחושת המועקה נהפכת לתחושת כאב שהגבירה לא יכולה לסבול.המקרים עוד רבים ועם כל זיכרון נוסף העולה במוחה היא חשה כיצד גופה עולה באש…
היא מנסה איכשהו לעצור את זה,להעביר את מחשבותיה למקום אחר,אך לשווא.עד מהרה את תודעתה תופסים עוד פעם הפרצופים המתחננים של קורבונתיה ונהרות הדם ששפכה היא עצמה.
וזה רק נמשך ונמשך והיא מתמלאת רק במחשבה אחת,כיצד לגרום לדבר הזה להיגמר?
ואז מבטה נח על הפגיון המונח על שולחן עבודתה.'הכאב הזה גדול מדי..'
היא חושבת בחולמניות בעודה קמה ממיטתה והולכת לכיוון שולחן העבודה..
'הדם שנשפך רב מדי..'
ידיה אוחזות בניצב הפגיון והיא מניפה אותה באוויר…
'הכאב גדול מדי..והוא רק ילך ויחמיר..הלוואי שזה ייפסק…'
היא מתמוטטת על הריצפה בעוד הפגיון נעוץ בחזה ודמה מרטיב את גלימותיה.
והגבירה בשחור איננה עוד.
פרס עינתפרס עינת