הסיפור "רכבות וטרמפים." זכה במקום השלישי במסלול הצעיר.
הרשימה של כל האנשים שיואב מכיר, מנתה 479 שמות. בארבע לפנות בוקר, אחרי שקרא אותה בפעם השלישית, הוא הרשה לעצמו לרגע לנוח בתנוחה אופקית במיטתו, לבהות במאוורר התיקרה ולחשוב על מערכת השמש.
על רצפת הפרקט, לצד מיטתו הונח תיק גב קצת מכוער, בצבע ירוק זית. בתיק הזה נארזו כל חייו, כל דבר שנראה לו הכרחי להישרדותו.
שק שינה, שני זוגות תחתונים, חולצה אחת, מכנסיים. טלפון, ארבעה שקיקי קפה שחור, ארנק עם כל הכספו. מחברת אדומה, דמויית עור, עם דפים שנראים כאילו הצהיבו, למרות שיוצרו לפני כשנה. שני עטים, כחול ושחור, את ה"תפסן בשדה השיפון", וצעצוע של דינוזאור מיניאטורי שזהר בירוק בחושך, כל מה שבאמת אי אפשר להסתדר בלעדיו. הוא לקח גם את הכינור שלו, טוב, זה לא היה בדיוק הכינור שלו, הוא השאיל אותו מהקונסרבטוריון, אבל גם אנשי הקונסרבטוריון היו ברשימה שלו, אז לא יהיה להם אכפת.
הוא נשם עמוק לפני שהרים את ראשו מהכרית, ופתח את תריס דלת חדרו, זו שמובילה לחצר האחורית.
הוא הניף את תיק הגב על כתפו ויצא החוצה. אוויר הלילה היה חם ולח, ובשמי הלילה זהרו מנורות רחוב מזמזמות, יתושים מרחפים סביבן.
יואב התבאס, הוא קיווה שהלילה בו יברח מהבית יהיה יפה יותר. הוא דמיין את האוויר קריר, ורוח שפורעת את שיערו הכהה. הוא דמיין כוכבים זרועים בעלטת הלילה, וירח מלא בוהק בשמיים, מראה לו את הדרך.
אבל הוא לא ייתן לכמה תקוות רומנטיות מדי להרוס לו את הרגע החשוב בחייו.
בפעם הרביעית, הוא עילעל ברשימת השמות שלו, ליתר ביטחון. הוא ריפרף שוב על אותם אנשים, כל קרובי-רחוקי המשפחה, שלא משנה כמה פעמים אביו הסביר לו איך הם קשורים אליו ומה שמם, הוא פשוט לא מצא מקום טוב לאכסן את המידע הזה במוחו. כל הפרצופים החיוורים שלמדו איתו בבית הספר, כל אנשי השכונה שלו שנופפו לו לשלום כשחצה את הכביש. מכיס הג'ינס שלו הוא הוציא מצית עם ציור של גוגולת, שגנב פעם מאימא שלו, כדי שתפסיק לעשן. הוא צפה בלהבות מכלות את הנייר, ועם כל שם שהפך לאפר והתפזר ברוח, הוא הרגיש איך כבלי המריונטה שלו נקרעים. אף אחד מאותם אנשים לא לוקחים חלק בחייו יותר, אף אחת מהמחשבות של אותם אנשים, מהזיכרונות שלהם ממנו, מהציפיות והההגדרות שהדביקו למצחו, לא משנים יותר, הכל אפר ברוח.
יואב שלף את הנייד שלו מהתיק, בארגז הכלים שבמחסן שכב פטיש שני קילו, אביו הוריש לו את ארגז הכלים הזה.
קצת אנרכיסטי, קצת פרובוקטיבי, הוא הודה בינו לבין עצמו, בדרך כלל הוא לא כזה. אבל כשהניף את הפטיש שלו והיכה במסך הטלפון הטיפשי, ובכרטיס הזיכרון והסים, עד שכולם הפכו לרסיסים אלקטרונים קטנים, חיוך של עונג התפשט על פניו, הוא הרגיש שזו התחלה טובה למסע שלו.
יואב יצא דרך השער הכחול, החורק של ביתו, והחל לרוץ לתחנת האוטובוס. לא הייתה סיבה ממשית לפעילות הספורטיבית, הוא לא יפספס שום אוטובוס בשעה הזו, הוא פשוט רצה לרוץ לשם.
שלא תחשבו, פרידות זה לא דבר קל, בטח לא פרידה מפוארת שכזו. ושלא תתבלבלו, הוא אהב את משפחתו, הוא חיבב את האנשים בבית הספר, באמת, כולם היו טובים אליו. אבל כשהאנשים האלה מסתכלים עליו, הם רואים דמות, הם רואים את השביעיסט ההוא, האדיש והמנוכר, שלא כדי לדבר איתו. זה שיושב בקצה הכיתה מסכם דברים במחברותיו, וכשהמורה שואלת שאלה, וכולם מסתכלים זה בזה בחוסר אונים, המבט הכיתתי פונה אט אט לאחור, כי הוא יודע את התשובה, הוא תמיד יודע את התשובה, הוא חייב לדעת אותה.
זה שמדברים אליו במין יראת כבוד כזו, ביישנות, חוסר ביטחון, כאילו הוא אינו חלק מהם, הנערים, הוא משהו אחר. ולא משנה מה יעשה, הם לא מרפים מהדמות הזו, שכבר לא נמצאת שם, שספק אם אי פעם הייתה קיימת. והשנה החולפת רק החמירה את הכל, הוא לא מסוגל לסבול עוד רגע אחד, הוא זקוק לחופש, כמהה לחופש. לא חופש גדול, לא חופש מהשיגרה, חופש רגיל. הוא צריך חופש מכולם, מכל מי שאי פעם חשב עליו משהו, מכל מי שאי פעם הלביש אותו בתחפושת כזו או אחרת במוחו, חופש מכל מי שאי פעם הכיר. הוא צריך חופש להמציא את עצמו מחדש, להמציא עצמו מאפס.
אז הוא חיכה, הוא חיכה בתחנת האוטובוס במשך כמעט שעה. הוא לא התעצבן, אין לו לאן למהר, הוא ישב, חיכה, הסתכל על המכוניות, ממהרות לכל מיני מקומות, לאף אחד, בכל היקום הזה אין שום מושג מי הוא. זה רק הוא והדינוזאור הזוהר בחושך שלו.
האוטובוס הגיע, בסופו של דבר, והנהג פתח לו את הדלת, הוא נכנס בגב זקוף, כאילו הגיע לכרכרתו המלכותית, הוא הביט בנהג, יגאל היה שמו, בחור בעל זקן לא מטופח מבנה גוף רחב למדי וגבה שעירה אחת.
"קח אותי הכי רחוק שאתה יכול". ציווה יואב, הוא לא באמת היה כזה מביך, יואב לא איבד כל קשר עם העולם החיצון, אבל הוא יכל לומר מה שבא לו, ויכל להיות מי שבא לו, ולא היה לו אכפת מה יגאל חושב עליו, יגאל רק צריך להסיע אותו הכי רחוק שהוא יכול.
"זה קו עירוני מעגלי" ענה יגאל בשיעמום, נמאס לו מכל האדיוטים שממלאים לו את האוטובוס. "הכי רחוק שתוכל להגיע זה בדיוק לאותו מקום".
יואב התעלם מיגאל, הוא התיישב בכיסא האפור, נגד כיוון הנסיעה.
הוא נהנה מהרעידות הקטנות של האוטובוס, ומלהביט בזריחה, הזריחה הראשונה על עולמו החדש.
ואז הוא ראה אישה כבת שבעים, עם שיער וורוד בוהק, ומשקפיים עגולים ענקיים. יואב חשב שזה מקום טוב להפסיק את נסיעתו. הוא לחץ בחוזקה על הכפתור המאוטט לנהג לעצור בתחנה הקרובה, ובאמת ירד שם, אבל הזקנה ההיפית כבר לא נראתה באופק.
הוא נשם את אוויר היום החדש, עדיין חם, עדיין לח. לא משנה.
הוא נעמד על שולי המדרכה, אגודלו זקור למעלה. יואב אף פעם לא תפס טרמפ, אימא שלו לא הרשתה לו, אבל הוא ראה שככה עושים בסרטים, והתאמץ להיראות כבחור סמפטי ככל האפשר לנהגים החולפים על פניו.
טנדר כחול עצר לצידו, הנהג היה גבר עב בשר, ראשו קירח אבל שאר גופו שעיר למדי. יובל היה שמו, במלעיל.
"לאן אתה צריך, גבר?" שאל יובל במלעיל, בעודו סוקר את יואב מלמעלה למטה.
"לאן אתה נוסע?" שאל אותו יואב, מתחקה אחר קולו העמוק והאגרסיבי מעט של יובל במלעיל.
"כיוון חיפה". יש לו זקן קצת מדובלל וכהה, ושיער הראש שלו קצת ארוך מדי, חשב יובל, זה סיכון. מצד שני, רואים שהוא לבן, פולני או משהו, שזה טוב. וכן, שרירי הידיים שלו במצב סביר למדי, אבל אני גדול ממנו, וחזק ממנו, מה גם שאני למדתי אם.אם.איי, לא תהיה לי בעיה לעלף אותי אם צריך.
"אז לשם אני נוסע" ענה יואב בחיוך, ויובל במלעיל הרים גבה, בחן אותו פעם נוספת, ובסוף פסק שהוא סתם היפי, בטח קצת מסומם, אבל לא מזיק.
"תעלה גבר" ענה.
"אז מה אתה עושה בחיפה, אחי?" שאל אותו יובל במלעיל, מנסה לפתח שיחה ידידותית.
"בטח אחפש איזה בית קפה לבלות בו את היום, אולי אני אנגן קצת בכינור, ובסוף אני אמצא ספסל נוח במיוחד. מה איתך גבר?" ענה לו יואב. יש משהו מלחיץ בלנסוע עם מישהו שאתה לא מכיר, או להסיע מישהו שאתה לא מכיר. אבל יואב לא חשש מיובל במלעיל, בחייו החדשים, אף אחד לא עומד להתאבל עליו, או לזכור אותו, אין לו שום שאיפות חוץ מלחיות כל רגע. אפשרויות אליהן העתיד עלול להתגלגל לא מפחידות אותו יותר, אם ימות בטנדר הכחול של יובל במלעיל לפחות השניות האחרונות של חייו יהיו מלאות אקשן.
אך יובל מלעיל לא היה מהסוג שהורג טמפיסטים בדרכים מזוויעות, הוא רק נסע לבקר את הבת שלו, רומי, לבלות איתה אחר צהריים בסרט ובמסעדה ולהחזיר אותה בזמן לאימא הכלבה שלה. נושא השיחה העיקרי בטנדר של יובל במלעיל היה גרושתו הכלבה, ויואב הקשיב וצחק במקומות הנכונים.
יואב הבין די מהר, יובל במלעיל היה צריך להוציא את כל האומללות הריקנות והעצב שלו על חיי האהבתו הכושלים בדרך כלשהי. אבל הוא לא רצה לצרוח ולכעוס, כי הוא באמת ניסה להיות אבא טוב לרומי, הוא הסביר זאת ליואב בכל משפט שני. יובל במלעיל לא יכול לבטא את רגשותיו, ומנסה להסוות אותם מאחורי בדיחות גסות ושובניסטיות. וכן, יואב היה ליברל, הוא לא האמין בהחפצת נשים והיה מהסוג שאומר להטבפא"ק+. אבל הוא למד לחבב את יובל במלעיל, והרשה לעצמו להשחרר מכל מה שנראה לתפיסתו נכון ולא נכון. אולי זה הופך אותו לשותף בדיכוי האישה, אבל עכשיו הוא רצה לצחוק עם יובל במלעיל, עכשיו הוא רצה להיות גבר אידיוט בטנדר כחול וזהו. יואב התמסר לדמות החדשה הזו, מדד אותה כאילו הייתה בגד חדש, הוריד את זכוכית חלון הרכב ונתן לקצות אצבעותיו להתנועע ברוח. הוא אפילו לקח ליובל במלעיל סיגרייה אחת, משלים לעצמו את התחפושת. ולמרות שהקדיש זמן מכובד מילדותו בהחבאת סיגריות מהוריו, ולמרות שנשבע שלעולם לא יכניס את הדבר הזה לפה שלו, הוא שאף את העשן עמוק לתוך ריאותיו, והשתעל אותו במבוכה החוצה.
יובל במלעיל נפרד ממנו בחיוך ותפיחת שכם.
"תמשיך להיות כזה גבר, גבר. ותתרחק מסיגריות, זה לא טוב".
"שמור על עצמך, תהנה עם רומי, היא מתה עליך. אתה אבא נהדר, תזכור, הא?" החזיר לו יואב.
בשבוע שחלף, יואב לא עשה הרבה. הוא נסע ממקום למקום בלי שום סיבה נראית להעין, הוא נהנה מהנסיעות, באוטובוסים, ברכבות בטרמפים. הוא ישן בעיקר בחוץ, אבל כבר פעמיים הוא התחבא בשירותים של הקניון, חיכה עד שיסגר ונשאר שם לישון בלילה.
בשלושת הימים הראשונים, יואב התענג על כל רגע, הוא מעולם לא הרגיש חופשי יותר. הוא שיחק את כל הדמויות שהיו בו, מבלי להחליט, היה בו הכל, לא הייתה לא תבנית ברורה לשחק לפיה, הוא לא היה צריך אחת. ולמרות שהוא לא התקבע על דמות מסויימת, ולמרות שהוא הסתובב בלי תכלית ממקום למקום, הוא ידע בדיוק מי הוא, ומה הוא עושה בעולם.
התפיסה הזו של "אני" נשחקה ממשמעות אט אט, החליקה בין מדפי מוחו. בהתחלה היה בזה משהו כיף, מין טריפ הזוי שכזה,.אבל מהר מאוד הוא הפך מכור לטרמפים. הוא היה חייב לדבר עם מישהו, לראות מישהו ליותר מחמש שניות, אחרת הוא היה הולך לאיבוד בראשו, והדינוזאור הזוהר בחושך הפך ליישות היחידה בעולם עבורו.
לא היה טעם למצוא את מי שהוא אילו לא יוכל לחלוק את מי שהוא אם אף אחד אחר.
נמאס לו מטרמפים, הוא רצה משהו ארוך יותר, עמוק יותר. הוא הרגיש כמו בלון הליום, מאבד אחיזה, ונואש למישהו שיקרקע אותו.
ביום שני של תחילת חודש מאי יואב ישב נגד כיוון הנסיעה ברכבת לעכו, בוהה קצת בנוף וקצת בנוסעים לידו.
"תקשיב לי חתיכת דביל" מישהי, גדולה מדי בשביל נערה, קטנה מדי בשביל אישה, דיברה בתקיפות אל תוך הטלפון, כמה מושבים מיואב.
"אני מודה, אני עשיתי טעות, אבל אין בינינו כלום, ולעולם לא יהיה. הגיוס שלי בעוד חודש ואני לא חוזרת בדירה כל עוד אתה חי בה, כן. שמעת אותי נכון.
כן.
כן.
לא, אני לא אתנצל.
כן.
אני מתנתקת.
לא.
אני מנתקת.
אני מתנתקת.
לא,
לא.
ממש לא.
אני מנתקת."
היא ניתקה, ואז פרצה בשטף קללות קצר, וכמה יפה הייתה בזמן שהציגה את קורות חיי המין של אימו של הבחור מהטלפון. שיערה באפרו כהה מושלם עם סרט צהוב כשקיעה מושך אותו מעט לאחור. עיניה גדולות בצבע דבש, צווארה ארוך, ועורה כהה וחלק. לרגליה מכנסי ג'ינס גבריים שכיסו את הירך, וחולצה רחבה ו-וורודה. קרנה סביבה הילה עוצמתית של אמזונה, או אלה רומאית.
יואב נישבה מיד, זה בדיוק מי שהוא צריך.
"היי" הוא פתח, קופץ במהירות למושב הפנוי שמולה.
"אני יואב".
"מה אתה רוצה יואב?" היא שאלה, ועיניה הצטמצמו לחריצים קטנים.
"לשאול לשמך" הוא ענה בחיוך. והיא גילגלה עיניה כשהבינה שהוא שמע את שיחתה עם שותפה לדירה.
"דניאל" היא חייכה בחוסר סבלנות. "עוד משהו?"
"האמת שכן" ענה יואב. "את רוצה לצאת איתי למסע מסביב לעולם בתחבורה ציבורית וטמפים?"
הוא היה צריך להרגיע אותה מעט מהשאלה הפתאומית, עד שלבסוף שיתפה פעולה.
"מסביב לעולם?"
"טוב, זו התוכנית הגדולה, אבל אני אגשים אותה מאוחר יותר, כשימאס לי מהארץ".
"כמה זמן?"
"כמה שרק תרצי, את מוזמנת להתלוות כל זמן שאת מרגישה".
"אוקי, אבל מה עם המשפחה וה… אנשים בחיים שלי. מה אני אמורה להגיד להם?".
"אני יכול למחוק להם את הזיכרון"
ואז הוא הסביר לה על היכולת הזו שלו, למחוק לאנשים את הזיכרון, הוא עשה את זה לא מזמן, ל479 אנשים.
דניאל הזעזעה והוקסמה באותו הזמן.
"אני לא רוצה למחוק להם את זיכרון, אני לא רוצה להיפרד מהם לתמיד."
"אז אל תמחקי להם את הזיכרון, פשוט תעלמי. את יודעת, אנחנו כל כך בטוחים שהקיום שלנו משנה משהו לכל מי שסביבנו, אבל הגעתי להבנה, שלאף אחד לא באמת אכפת. אנשים לא שמים לב לרוב מה שהוא לא הם".
"זה מדכא"
" לא יודע, אני חושב שיש בזה משהו מקסים. לא משנה, אז את באה?"
"כן".
ואולי "מסע" אם אדם זר לגמרי לא היה הצעד החכם ביותר שעשתה, זה נוגד כמה כללי יסוד בספר של אימא. אבל היא תמיד רצתה טיול לפני צבא, ואף פעם לא היה כסף. בנוסף, לא היה לה כוח לחזור לדירה שלה ולדבר עם אריק על שיחת הטלפון הזו. וכשיואב ניגש אליה בקלילות חיננית שכזו, עם קסם שרק לאנשים חופשיים ואותנטים באמת יש, היא חשבה, אם הייתי כמוהו, כל הסיפור הזה עם אריק מעולם לא היה קורה. היא חשבה, נמאס לי לחיות את העולם דרך עיניים של אנשים אחרים. היא חשבה, אני חייבת להיות כמוהו.
ותשובתה הייתה קצרה ובטוחה, כאילו זו התשובה ההגיונית היחידה.
"אז בואי דני" הוא קיצר לה את השם בהתחצפות חייכנית, "אנחנו יורדים כאן".
"את יודעת לשיר?" הוא שאל כבדרך אגב, כשהנחו כפות רגליהם על הרציף.
"במקלחת…"
"מספיק טוב. בואי כבר", הוא האיץ בה.
הם הלכו לעיר העתיקה, דניאל נגררה אחריו, שואלת שאלות, מנסה לברר מי בדיוק הבחור הזה שחטף אותה מחייה.
יואב הפטיר אותה בחיוך ותשובות חד מילתיות.
כשנעמד, היא כמעט התנגשה בו, הוא נעצר בפתאומיות בפינת רחוב, הוריד מגבו את קייס הכינור ופתח אותו בשני קליקים מתכתיים.
"טוב, אז הכסף מתחיל להיגמר, ואני רוצה לממן את המשך המסע, כרטיסי רכבת הם לא דבר כל כך זול מסתבר…"
"אתה מנגן?" היא שאלה בהתפעלות.
"לא," הוא ענה בסרקזם "אני סתם אוהב לסחוב כינור על הגב. עכשיו…" הוא המשיך "איזו מוזיקה את אוהבת לשיר?".
הם שרו וניגנו בעיקר ביטלס בסוף, ביטלס זה תמיד הפשרה בכל מה שקשור למוזיקה.
ונראה שהקהל די אהב אותם, בערב המאוחר היו להם כמעט מאתיים שקלים. הם הביטו אחד בשנייה מרוצים.
"איפה אנחנו ישנים?" היא שאלה.
"בים, בחוף" הוא החליט כאילו זה היה טיול מאורגן, נראה שהוא יודע בדיוק לאן הולכים בכל רגע. אבל כששאלה אותו, הוא הודה שהכל די ספונטני, הוא פשוט מחליט מהר.
הם קנו מחצלת קטנה, ושמיכה בשביל דניאל, ופנו אל החוף.
"אם מחקת את הזיכרון של 479 אנשים, אז בהכרח הכרת 479 אנשים" היא תהתה בחולמנות בעודם מביטים לשמיים. היו יותר כוכבים מהרגיל, אם כי זיהום האור הורגש, והאוויר היה חם ולח.
"כן, אני מניח".
"אתה מניח? בן כמה אתה בכלל?"
"איפשהו בין קצת יותר משבע עשרה לבין לא ממש שמונה עשרה." הוא אמר, וקולו היה עמוק פתאום, וכשדניאל נשפה במין קול גבוה הוא שאל: "זה מפתיע אותך?"
"כן." היא הודתה "אז בכלל לא סיימת ללמוד?"
"כן. זאת אומרת לא, לא סיימתי.".
"למה?"
"כל החיים שלי, זה היה כאילו שאת יודעת מי את, את באמת יודעת, אבל אף אחד לא מצליח לראות אותך, את מבינה? בשבילם את איזו דמות, איזו מישהי שלא קשורה אלייך בכלל, ואת מנסה, את באמת מנסה להראות להם שזו לא את, אבל הם תקועים. כל העולם שלך תקוע ורק את ממשיכה לזוז ולהשתנות. לא יכולתי לסבול את זה יותר".
"כן… אני יודעת על מה אתה מדבר" היא אמרה, מניעה את אצבעותיה מול פניה, על רקע הלילה. "אבל בכל זאת, זה קיצוני. זאת אומרת, לא היה לך חבר אחד? מה עם המשפחה שלך, ההורים שלך?".
"מה איתם?" הוא אמר במין זעף ופתאום נשמע תואם לגילו.
"מה הם היו כל כך גרועים?" היא דחפה בעדינות, "המשפחה שלך?"
"לא, הם היו כמו כל משפחה אחרת. אין פה משהו מעניין, אין לך מה לשאול".
ודניאל הביטה בו לשנייה בריכוז, והחליטה לעזוב את זה.
"בחרת בי מסיבה מסויימת?" היא התעניינה, ניסתה כיוון אחר בחקירתה. ואז הלקתה עצמה, כי התעניינותה הייתה רק הרצון לדעת מה אחרים חושבים עליה, והרי זה היה הדבר אותו רצתה לעקור מהשורש.
"כנראה" קולו התרכך, מנומנם. "אבל אני לא יודע מה הסיבה הזו".
הרנסנס שלהם נמשך בערך שלושה ימים, דניאל כבר הספיקה להשמיד את הטלפון שלה במחווה גרנדיוזית למדי. הם ניגנו, הם שרו, ושררה בין שניהם נינוחות והכרה עמוקה, על אף שלא ידעו אפילו את שמות המשפחה אחד של השנייה.
לעיתים, היא הרגישה כאילו היא תפאורה בהצגת היחיד של יואב, הסיבה היחידה שהייתה כאן הייתה כדי שהוא יוכל להביט בעצמו בהשוואה למישהו אחר. זה לא הכעיס אותה, האמת. שלא תבינו לא נכון, היא הייתה פמיניסטית, היא האמינה בעוצמה נשית, היא עבדה כדי לפרנס את עצמה, היא בדיוק חזרה משנת שירות ב"כנפיים של קרמבו". אריק תמיד הקשיב לה, גם אם זה לקח לו קצת זמן להבין את זה. היא לא דיברה עם אבא שלה כבר חודשיים בגלל הוויכוח האחרון על היחידה הקרבית אליה היא מתגייסת, לאחר שאבא שלה פלט שנשים לא צריכות להחזיק נשק. אולי היא צריכה כבר להתקשר אליו, כי דניאל הייתה כל כך בטוחה בעוצמתה הנשית, שהיא גם ידעה לעשות את הצעד הראשון לקראת השלמה כשצריך. אבל לא היה לה אכפת להיות עץ מספר שתיים בהצגה של יואב, כי גם אם היא לא יזמה, והייתה דומננטית פחות, היא למדה ממנו כל הזמן, והרגישה שזה המסע שלה באותה המידה.
דניאל לא פחדה לחשוף את עצמה יותר. פעם זה היה מפחיד לדבר, פעם לא היה לה עם מי לדבר, אבל אחרי הלילה הראשון, על חוף הים מול הכוכבים, היא החליטה שלאף אחד אין כוח עליה, לא משנה מה הוא יודע, אף אחד לא עומד להכתיב לה מה לעשות. היא דיברה על מחסור בכסף ומחסור בשינה. היא דיברה על הרצון ללמוד באוניבסיטה, הוא חושבת על ביולוגיה, אבל הכל עוד רחוק מדי ממנה. היא דיברה קצת על אריק, ועל הלילה ההוא כשהייתה שיכורה ועשתה את הטעות הטיפשית ההיא, ועכשיו הוא רוצה ממנה עוד, אבל היא בכלל לא רוצה אותו, בשום צורה. ואוף אימא שלה הזהירה אותה מלשכור דירה עם בנים והיא לא הקשיבה לה כי אין זמן ואין כסף ומסתבר שלא כזה קל למצוא שותף לדירה.
יואב לעומת זאת, נשאר בדמות הזר המסתורי, הוא הצביע על הנוף, הוא אמר את דעותיו על אנשים אקראיים ברחוב, על החברה, הוא דיבר על סוריקטות ועל התחממות גלובלית, אבל ברגע שהדברים נגעו בו, הוא עשה פניית פרסה בלשונו החלקלקה.
הוא צבוע, דניאל התחילה להבין לאט, במין דיכדוך שקורה לך כשאתה מגלה שמושאך להערצה הוא בסך הכל עוד בנאדם. אם יש גדרות כל כך גבוהים בין מה שאסור ומותר לדבר עליו, אתה לא חופשי באמת. אבל היא שמרה את דעותיה לעצמה בנושא זה.
למרות זאת, יואב ידע להקשיב, כשדיברה, ידע גם לייעץ, ולצחוק, הייתה זרימה בשיחות ביניהם. זה הפתיע את דניאל, הרושם הראשוני שיואב ייצר בה היה שתשומת ליבו נעוצה בעיקר בעצמו, אבל ככל שהיא דיברה, כך הוא התייחס אליה יותר. יואב שאל אותה יותר לאן הייתה רוצה ללכת עכשיו, מה היא הייתה רוצה לעשות, היא החלה להרגיש שהם ממש שותפים למסע. כשדיברה על משהו אישי יותר, כמו הפחד שלה מהצבא והגיוס, כל גופו נמתח בהקשבה והתעניינות, הוא היה סבלני מאוד. זה היה מעט מוזר, היא הרגישה שכשהוא מקשיב הוא כאילו נחשף יותר ממנה, וזה רק גרם לה להרגיש יותר בנוח איתו.
ביום השלישי, אחרי הצהריים, הם העלו עוד הופעה, על ספסל בפארק בבאר שבע, דניאל כבר הרגישה כמו זמרת מחוננת, היא אהבה לשיר, אבל בחייה הקודמים זה תמיד הביך אותה. כעת, לא היה בה עוד מקום למבוכה, והיא התענגה על התחושה שהיא יכולה לעשות כל מה שתרצה מבלי לענות את עצמה, כל כך הרבה חופש.
"דני" יואב קרא אליה לאחר שסיימו. "רגע, זה בסדר מבחינתך שאני קורא לך דני?" הוא שאל פתאום, מפתיע את שניהם.
"אממ… כן, אין לי בעיה".
"ודניאלה?" הוא המשיך.
"האמת, את זה אני מעדיפה שלא, ארוך ונשי מדי" היא הסבירה.
"אוקי, סליחה. בכל מקרה, קחי קצת כסף" הוא תחב לידה כמה מטבעות במספרים גדולים. "ראיתי פלאפל בהמשך, תקני לנו ארוחת ערב?".
דניאל הנהנה חזק מדי, לקח לה זמן להבין לאן בדיוק עליה ללכת.
באותו הערב, הם פרשו את המחצלת שלהם על כיכר תנועה שתולת דשא רך במיוחד, ואכלו פלאפל. יואב הוציא את בובת הדינוזאור הקטנה שלו והחליק עליה את אצבעותיו, הוא נהג לעשות זאת לעיתים קרובות, אבל דניאל לא שאלה דבר עד עכשיו. כנראה העניין עם דני, דניאל ודניאלה גם לה לחוש מספיק בטוחה במערכת היחסים הזו כשהיא פלטה:
"מה הקטע עם הדינוזאור הרדיואקטיבי?"
היא ציפתה למשהו כמו: "אין לו קטע" או: "זה סתם חתיכת זבל ששמרתי". אבל במקום זה היא שמעה:
"אבא שלי מצא אותו, באמצע הרחוב או משהו, זרוק. הוא נפטר לפני קצת יותר משנה, אבא שלי, לא הדינוזאור. זה זיכרון כזה, אני מניח".
"הו…" היא אמרה, לא בטוחה מה להוסיף "מצטערת לשמוע. איך זה קרה?".
"סרטן." הוא ענה בשקט "ריאות. לא משנה, מאז שהוא מת, לא יודע, הכל הפך להיות די גרוע. הוא אחת הסיבות שלא יכולתי יותר ועזבתי." דניאל הרגישה מעט לא נוח, כאילו היא שומעת דברים שאינם לאוזניה, אבל הסקרנות בערה בתוכה כשהמשיך, "אף פעם לא היה לי קל מול אימא שלי, גם לא מול האחים הגדולים שלי. אבל אחרי שהוא כבר לא היה שם, הרגשתי שגם הם די נעלמו כנראה, הם לא ממש טובים בכל מה שקשור לצ'אקרת הלב".
"אהה… אז זה משהו שעובר במשפחה…"
"זה מה שאת חושבת עליי?".
"אתה לא חושב?"
"לא יודע, אולי. איכשהו אני תמיד הרכרוכי". הוא הוא מיקד את מבטו ברצפה, עיניו היו מעט לחות, אבל אולי רק דמיינה, הכל היה די חשוך.
הוא נשכב לאחור והתמקם בשק השינה שלו. ובאותו רגע, היא הרגישה שהיא שוכבת לצד בן אדם אמיתי, לא איזו דמות, לא איזו תחפושת מוזרה. היא חשבה שהיה חופשי ואמיתי ברכבת, בפעם הראשונה שנפגשו, אבל עכשיו, עכשיו, הפך בעיניי רוחה לאדם אותנטי.
היא נרדמה מרוצה, הם מתקדמים.
יואב לא נרדם. כל הלילה הוא התהפך מצד לצד, חשב על השיחה שלהם, הוא אמר יותר מדי, דיבר ביותר מדי רגש, הוא לא צריך להרכיב את השפטים האלה על המשפחה שלו, "צ'אקרת הלב"? מה זה הבולשיט הזה? הכל הולך לפח עכשיו, התוכנית שלו. עכשיו היא יכולה לקטלג אותו, להכניס אותו לכל הקופסאות הקטנות שלה ולא לאפשר לו להתפתח, הוא יותר מכל מה שהיא מסוגלת לראות. עכשיו הכל מתחיל מחדש. הוא תקוע במעגל אינסופי.
כבר מהבוקר למחרת, דניאל הרגישה תזוזה בכימיה ביניהם.
כשהתעוררה, יואב כבר היה ישוב על המחצלת, שק השינה שלו מקופל. הוא כירסם לאיטו לחמניה עם גבינה צהובה.
"בוקר טוב" היא אמרה מנומנת.
הוא זרק אליה לחמניה זהה לשלו ומילמל: "בוקר טוב".
לאחר רבע שעה הם כבר היו בדרכם לתחנת הרכבת, הוא בחר את היעד הבא, אילת.
"חם מדי לאילת" דניאל התלוננה.
"בואי, יהיה כיף" הוא הבטיח, ונימה של חוסר סבלנות התגנבה לקולו.
"לאבא שלך…" היא התחילה לשאול כשהיו ישובים זה מול זה ברכבת, "היית קשור יותר מלאימא שלך? כאילו, הוא היה פחות, אממ… מנוכר משאר המשפחה שלך?" היא ניסתה לשאול, מנסה לגרום לו לצעוד שוב לקראתה.
"כן אני מניח" הוא אמר במין שעמום, סוקר בעיניו את השורות במחברתו האדומה.
"אהבת אותו" היא חצי אמרה וחצי שאלה.
הוא כיווץ את גבותיו כשהביט אליה, במין מבט מופתע "ברור, כולם אוהבים את האבות שלהם".
"כן?" קולה היה גבוה, חושב. "לא יודעת אם אהבה זו הדרך בה הייתי מתארת את היחסים עם אבא שלי".
"אלה שטויות, דניאלה. בסופו של דבר כולם אוהבים את ההורים שלהם." הוא ביטל אותה בניפנוף.
"אולי. כנראה." היא ענתה. היא רצתה לדבר לשתף אותו בקשר המורכב עם אבא שלה, אבל הוא לא נראה בעניין להקשיב, והיא איבדה את החשק במהירות.
הוא לא היה בעניין במשך ארבעה ימים. חסר סבלנות, סגור, קריר במיוחד.
שוב, היא הייתה תפאורה בהצגת היחיד שלו, כשהוא מחליט מה עושים ולאן הולכים, מדבר הרבה, מקשיב מעט. אבל הפעם, ההצגה הזו הרגיזה אותה, לא היה בה שום קסם, הקסם נשבר. יואב כבר לא נראה לה אותו נער כריזמטי, מעניין ובטוח בעצמו. עכשיו, הוא היה רק צל, מבולבל, אבוד לחלוטין בתוך עצמו, היא לא יכלה להבין כיצד בכלל חשבה אי פעם שהוא אדם אותנטי.
הם בילו באילת כמה ימים, על החוף. ואז הוא רצה לנסוע צפונה, והם היו על הרכבת לירושלים. ישבו זה מול זה, כפי שישבו מיליון פעמים, כך נראה, הוא עם גבו נגד הנסיעה, והיא לכיוונה.
"יואב…" היא פתחה, והוא עזב את הספר שלו, להביט בה. "מה קרה לך?"
"קרה לי משהו?" הוא התמם, אבל בעיניו הייתה ההבנה, הוא לא היה טיפש.
"כשפגשתי אותך, חשבתי שאתה הבנאדם המרתק ביותר בעולם, הערצתי אותך, את כל מה שהעזת לעשות, חשבתי שאתה היחיד בכל העולם הזה שבטוח במי שהוא, ויודע לאן הוא שייך.
ולמרות שמהר מאוד הבנתי, שאתה רק בנאדם והכל, בימים האחרונים אתה פשוט בלתי נסבל.
אתה עושה צעד אחד קדימה, ואז נבהל וזוחל עשרה צעדים אחורה לקונכייה שלך. ופתאום אני מבינה, סיפרת לי איך נכלאת במחשבות בזיכרונות, בציפיות ובמה שזה לא יהיה של כל מי שהכיר אותך. שלא משנה מה ניסית לעשות לא הצלחת לשנות את זה. אבל אתה לא ניסית לעשות שום דבר, לא באמת. חשבתי שאתה כל כך בטוח, ואותנטי, נודד ממקום למקום, עושה מה שבא לך, חי איך שבא לך, חשבתי, וגם אתה חשבת, שאתה פורץ את כל הגבולות של עצמך וחי את מי שאתה רוצה להיות, אבל פשוט שכחת את החוק הכי חשוב: כשאתה באמת חופשי עם עצמך, אתה חשוף כל הזמן, אין לך שום דבר שיסתיר אותך. ובגלל זה אין כמעט אנשים אותנטים בעולם, זה מפחיד, זה פשוט מפחיד מדי. אתה אולי יודע מי אתה כשאתה לבד, גם בזה אני כבר לא בטוחה, אבל ברגע שאתה עם עוד אנשים, אתה מפחד. והפחד הזה הפך להיות מעטפת של כל האישיות שלך.
כשפגשתי אותך, חשבתי שאתה האדם הכי אמיץ בעולם, מי עוד היה מעז לעזוב את הכל ולחיות את החיים שתמיד חלם עליהם. אבל אתה לא עזבת את החיים האלה, אתה ברחת מהם, זה הפיתרון הקל ביותר שהיה לך להבעיה.
לא היית צריך למחוק את הזיכרון של 457 אנשים, רק של אחד, את שלך. כי אף לא כלא אותך בזיכרונות שלו ממך, או בציפיות שלו, אף אחד לא כפה עליך שום דמות, זה רק אתה שלא העזת לצאת מהדמות הזו."
היא לקחה אוויר, לנשום עמוק. יואב מולה הרים גבה אחת מתנשאת, פניו חתומות.
"אז קדימה," היא המשיכה. "זה הזמן שבו אתה מוחק לי את הזיכרון. קדימה, תברח שוב, תמשיך במעגל הזה כל חיים שלך. רק בבקשה, תשאיר לי את כל מה שאני למדתי על עצמי. כי אני באמת מודה לך על המסע הזה, אני מרגישה בפעם הראשונה שאני יודעת מי אני רוצה להיות, ומה אני רוצה לעשות עם עצמי, תודה על זה".
הוא חיכה מספר שניות לפני ששאל "סיימת?" בטון שנועד להכאיב והקטין אותה. היא הנהנה בסנטר זקור, עומדת מאחורי דבריה.
"אין לך מושג מי אני. את חושבת שבגלל שסיפרת לך על זה אבא שלי, או בגלל שפלטתי כמה משפטים על המשפחה שלי, או אפילו על הכוחות שלי, את מכירה אותי? את בטח חושבת שאת נורא מיוחדת.
אל תתנשאי עליי דניאלה, אין לך מושג מהחיים שלך. חשבתי שיש בך משהו, אבל את סתם עוד אחת מתוך שבעת המיליארד שתקועים בין הפטיש לסדן, בין מי שמצפים מהם להיות לבין מי שהם רוצים להיות. אז שיהיה לך בהצלחה בהמשך החיים."
בכעס, הוא הניף את התיק על כתפו הוא עצם לשנייה את עיניו, והיא, יודעת מה בא עכשיו, עצמה גם היא. לקח לדניאל שנייה אחת להתעשת כשהביטה סביבה, היא ברכבת נוסעת.
נכון, כן כן, חוזרת לדירה שלה.
היא הביטה בזר שחצה את הקרון שלה. שיער ראשו, ופניו מדובלל, עיניו בוהקות מכעס, הוא נראה מעט אבוד. היא חייכה אליו בביישנות.
ארבעה ימים לאחר מכן, יואב ישב ברכבת בין אמסטדרם לברלין. נער אחד, צעיר ממנו, בעל תווי פנים שדוניים וחדים, ואוזניות תחובות לאוזניו, תפס את תשומת ליבו.
"היי" אמר יואב באנגלית וחיוך מזמין נפרש על פניו "רוצה לטייל איתי ברחבי העולם בתחבורה ציבורית וטרמפים?".