פרס עינת 2019
העולם חומק מראשנו
זה היה יפהפה עבורי. אני, בת השש או השבע – אינני זוכרת עוד – לא יכלה למצוא לעצמה מחזה מרשים יותר להתפעל ממנו. הרגשתי כאילו פרצה אל תודעתי הברקה, חומר בלתי מעובד שניתן בידי, וכעת אני יכולה לרקום את משמעותו בין אצבעותי.
התפעלתי ללא הפסק מאותו הרגע שהיה מתרחש בשמיים וחודר אל לב האנשים. לפי דעתי על כולם היה לראות זאת, לצפות בפנינה המלוטשת שאני רואה.
הייתי הולכת ברחוב ולפתע, ללא אף אזהרה מוקדמת, השמיים היו מתחילים לזלוג. לרוב זה התרחש מתוך העננים: הייתי רואה קווים דמיוניים המשתלשלים מטה בפיתולים עדינים. הם היו שקופים, כמעט בלתי נראים, אך קיימים לחלוטין. בקצה השני של קווים אלו, זה שלא היה מחובר לשמיים, הם היו נוגעים בראשם של האנשים המתהלכים ברחוב.
הבנתי במהירות שאני זוכה לצפות בזכרונותיהם של אנשים. באותם רגעים בהם צפיתי במראה המוזר הזה, יכולתי לחוש כיצד אנשים חווים זיכרונות וכיצד זכרונות מעוררים מנעד רחב של תחושות ותגובות. לפעמים הזיכרון היה מייגע וכואב, לעיתים הוא היה משמח ובפעמים אחרות מאכזב. אנשים מסוימים היו נאחזים לשנייה בזיכרון, לפעמים הם היו מתחילים לדבר עליו ובפעמים אחדות היו אנשים שאף חדלו ממעשיהם ועצמו את עיניהם בשביל להתענג על אותו זיכרון. זו היתה מעין מתנה מיוחדת שניתנה לי, הצצה אינטימית לחיים של מישהו אחר.
הייתי יכולה לשבת ולבהות במשך שעות במחזה הזה, באותם פסים מרהיבים. השתוקקתי להביט בזה. אהבתי לראות תגובות חדשות של אנשים שונים לזיכרונות שהם היו מקבלים ברגעים מפתיעים ביום. השמיים זלגו בשביל אותם אנשים והעניקו להם נגיעה ברגע מעברם, גם אם רק לרגע קט.
באותם הימים שאלתי את אימי על מה שראו עיני. הייתי נרגשת לזכות בתשובה. לבשתי תלבושת האחידה של בית הספר, חצאית משובצת וכחולה, אשר בתוכה תחובה חולצה לבנה ומכופתרת. התנדנדתי על כריות רגליי הלוך ושוב, זזה באופן תזזיתי ולא אחיד, בצורה שהייתה מכעיסה את אימי. פעם אחר פעם היא הייתה מורה לי להפסיק ולפעמים אף סוטרת לכף ידי.
היה זה בבוקר יום ראשון כאשר שאלתי את אימי לפירושם של הקווים. את זאת אני זוכרת היטב. מיהרנו אל היציאה מהבית וכאשר היינו שתינו בחוץ, הולכות על הדשא במקום על שביל הגישה לעבר תחנת האוטובוס, העולם התכווץ. זאת הייתה אחת הפעמים הראשונות שיכלתי להבחין בשינוי בתווי היקום, בתזוזה לא החלטית של כל העצמים הגדולים ממני. "אמא," אמרתי אז, והיא הביטה בי בקוצר רוח והחוותה בידה אל אוטובוס התלמידים בתנועה רחבה, "מדוע העולם חומק מהראש שלנו?" שאלתי. אמא הביטה בי בכל הרצינות וסטרה לי. "את, שלא תעזי לעסוק שוב בהבלים אלו ולבזבז את הזמן היקר שלנו. מילא והיית מבזבזת את הזמן שלי, אך כל ההסעה מחכה לך." וכך אני, עם לחי אדומה וכואבת, סגרתי את פי והלכתי במהירות אל האוטובוס.
לא דיברתי עוד, במשך שנים ארוכות, על העולם שזולג מהשמיים לפתע. הייתי נותנת לשאלות תשובות בעצמי ומספרת בחלומותי על המופע המרהיב. רק כאשר הייתי בת חמש עשרה וכמה חודשים הרגשתי שאני נזרקת באופן כה אכזרי אל המחזה שלא יכלתי שלא לדבר.
נורי, חברתי, הייתה המפלט המהיר שלי. נהגנו לשבת בחברת הבנים לכיתתנו, נתלות על זרועותיהם ומתערבות איתם על דברים בהם אף אחד מאיתנו לא ינצח. היינו חבורה מוזרה, שלוש בנות ושישה בנים, שלמדו באותה כיתה. מין הראוי שהיינו חבורה מגוונת ביותר, שונים זה מזה במבנה גופינו, בסגנון הלבוש, שנע מבגדים זולים ומטונפים ועד בגדים יקרים ומעודנים ובתחביבים בהם עסקנו בשעות הפנאי. למרות זאת, כולנו נהגנו לצחוק הרבה ובמעשי גיל ההתבגרות השטותיים שלנו היינו ידועים.
באחד מערבי חודש מרץ אני ונורי חזרנו זו לצד זו מפגישה במרכז העיר. נורי שילבה את ידי בידה ושתינו הצבענו על שלטים ומכוניות בחיוכים מוגזמים. הדרך מהמרכז אל הבית שלה לא ארכה יותר מעשרים דקות, אבל בגלל החום המפתיע של אותו יום עצרנו לקנות גלידה. היא ישבה על כיסא בחנות, מסתכלת במבט בוחן על גלידת הפיסטוק הירוקה שלה, ואני החלטתי לספר לה הכל. אמרתי במילים ארוכות, בתיאורים מפורטים את מה שראו עיני. "השמיים זולגים," אמרתי לה והשפלתי את מבטי אל הגלידה שנמסה, "ואז מישהו חותך את החוטים שלהם."
נורי הקשיבה בשתיקה. כשסיימתי לדבר זרקתי את הגלידה שנמסה בשעה שדיברתי. נורי סיימה את הגלידה שלה וקנתה גם בקבוק מים קרים להמשך הדרך. לקחתי מידה את הבקבוק הקריר והצמדתי אותו אל המצח בהקלה. במקום לסטור לי, כמו שאימי עשתה, נורי חשבה למספר שניות ואז אמרה: "אני רואה בים כוכבים." זה היה מטלטל לגלות שאני לא היחידה שרואה משהו. לא הבנתי מהו המחזה שהיא רואה, אבל ככל הנראה היה טוב שכך.
שתינו שתקנו בשאר הדרך אל ביתה ורק בחדר המדרגות מצאתי את קולי שוב. "בריאן לחלוטין התחיל איתך היום." אמרתי. היא צחקה והביטה בי עם ניצוץ מוזר בעיניים, מבטיחה לי שאנחנו חולקות סוד מעכשיו ועד עולם.
בזמן שהתבגרתי הפיתולים העדינים והצבועים פסקו מהופעתם. זה לא קרה לאט, אלא ברגע אחד. לא ידעתי אז שלא אראה שוב את המחול השמיימי הזה ולכן בפעם האחרונה שבה ראיתי את המחזה המרהיב הזה, לא ייחסתי לצבעים חשיבות.
זה נדמה לי כמו בוקר שימשי רגיל, אך הוא בהחלט לא היה כזה. אני זוכרת שהתרחקתי מעט מהשפתיים של אהובי. השעות של היום פגשו בשעות הערב באותם רגעים וצבעו את השמיים בורוד. הבטתי בחוטים המסתלסלים מעל ראשיהם של האנשים מסביבי וראיתי איך הם מתנועעים אנה ואנה, מתעגלים מקצה לקצה וחוזרים אל רגע אחד. חשתי כאילו העולם זעק לי שהוא אוהב אותי בחזרה ואז יכלתי להרגע ולהתמוסס אל תוך זרועותיו בעדינות. "אני אוהבת אותך." אמרתי לו והוא חייך ואמר לי זאת גם.
הייתי תמימה להאמין שהשמיים האירו בשבילי באותו יום, ברם זה לא היה המקרה. בדיעבד, יודעת אני כי הם התעקמו מעצב, התערבבו בשכרות וקבעו את עתידי. התמונה הנדירה ביופיה נמוגה לאיטה ולא שבתי במשך שנים לראות את האורות המבליחים מעלי. זאת הייתה אזהרה סמויה, קלה כל-כך שלא הצלחתי להבחין בה. ומרוב כעסם של השמיים על כך שלא היטבתי להבין ולהעריך את המתנה שניתנה לי, חדלו המחזות מלהופיע מול עיני ונותרתי להביט בשמיים רגילים, פשוטים ומשעממים למדי.
בזמן זה סיימתי את לימודי, נישאתי לאהובי, ז'ארק היה שמו, והתחלתי לעבוד כמורה. הדרכים שלי ושל נורי ניפרדו עם השנים כאשר היא נתנה לכוכבים בים לקחת אותה וטבעה. אני השתדלתי שלא לדמיין את המחזה, אך לפעמים הוא עולה ברוחי: הגוף הצנום שלה בועט במים, מיטלטל אנה ואנה בעוד מפיה נפלטות זעקות מבעיתות הלוקחות ממנה את האוויר. נורי התמירה עושה תנועות מוזרות, מנופפת בידיה, אך הים סוגר עליה והכוכבים בעינייה כבים.
הבעיות בבית לא איחרו לבוא. עברנו לגור יחד זמן קצר לאחר מכן, ז'ארק ואני. הייתי מתחילה להבחין לאיטי בקמטים העדינים שלא שמתי לב אליהם קודם במראהו של ז'ארק, ויחד עם כך גם באופיו. השכרות הייתה משתלטת עליו, בעיקר בערבי חמישי. הוא לא היה קשוב כמו שצפיתי ולעולם לא מצאתי את ההזדמנות לספר לו על מחזה הזכרונות שכה התגעגעתי אליו. והנורא מכל היה התוצאה של שניהם: המכות.
כבר מהפעם הראשונה ידעתי שזה לא היה בטעות. הרגשתי כמו אז, כאשר הייתי צעירה, ואמא סטרה לי. הייתי קטנה, מפוחדת, ולא היה לי דבר לעשות. התפללתי חרש לזכרונות שבשמיים לחזור ולהופיע. הם היו מנחמים, מוכרים, טובים אלי מאז ומתמיד. עם השנים שחלפו כעס וצינה הצטברו בי, על הזכרונות יותר מאשר על ז'ארק. הייתי זקוקה להם והם לא הופיעו. אולי בשלב מסוים כבר מנעתי מהם להופיע.
הזיכרון של הסוף הוא הברור ביותר בשבילי. הלכתי עם ז'ארק ביום חורפי בשביל שמוביל אל היער ליד ביתנו. הרוחות קרעו עלים מהצמרות וטיפות קטנות של גשם הופיעו לפרקים. אני התלוננתי הרבה על הקור המקפיא וביקשתי שנחזור במהירות אל הביקתה הרעועה שקראנו לה בית, אך ללא הועיל.
רוגזי הלך וגבר עם הזמן. עצרתי במקום וחבקתי את גופי, שהתכער עם השנים, בשתי ידי. "אני חוזרת." אמרתי והוא הביט בי עם חיוך קטן בצד שמאל של פניו. פעם נהגתי לחשוב שהוא נראה טוב עם החיוך הזה, שיערו השחור נופל על פניו ונדבק לעורו רטוב. היום אני סולדת מהמראה ומעקמת את פני בגועל. מראהו היה הסחת דעת קטנה שמנעה ממני להבחין בו מתקרב אלי, בזרועותיו שנשלחו ותפסו אותי בחוזקה.
ז'ארק גרר אותי אל מעטה הצמחייה ברשעות וכוח. אני צעקתי לעזרה, ניסיתי לטלטל את גופו ולהבין מה עשיתי לו, אך ללא הצלחה. "שקט." הוא סינן מבין שיניו, אבל זה לא מה שגרם לי להשתתק. מיד באומרו מילה זאת השמיים הבליחו מולי. לאחר השנים הרבות בהן לא ראיתי דבר, לפתע נדמה היה שהעננים זולגים מטה בפסים-פסים והם נטפו זיכרונות, רסיסים מדימיון ועבר, החודרים אל תוך מוחנו – אל תוך מוחי. אף פעם לא הרגשתי את התעתוע הזה על עצמי. תמיד היה זה מחזה מתעתע ומיסתורי עבורי, דבר מה שחומק מהעין לפני שאני מסיימת להיאחז בו. הפעם אחד הקווים נגע בי בעדינות. הוא היה עצוב, מיוסר כמעט, בגלל גורלי שמימש לבוא. החיים לא חלפו לי מול העיניים, אבל זיכרונות מסוימים, קטעים שאני לא ארצה לשכוח, כן הצטיירו בדימיוני.
הזיכרונות היו כמו סם משנה תודעה ותחושה. לא הרגשתי במכות, בראשי שנזרק לאחור ונחבט בקרקע. בפעם הראשונה בחיי לא הייתי קהת חושים, אלא חיה וערה לחלוטין. הגוף שלי תסס והרגשה נעימה החליקה מתחת לעור שלי, זרם של זיכרונות שהתמוסס לי בדם. הקולות המעומעמים של ז'ארק נעלמו במהירות. בקושי הספקתי להביט בחוטים שאחזו בי, התחילו להרים אותי למעלה אל עבר השמים וניתקו את הקשר שלי מהעולם. אף אחד לא יהיה כאן בשביל לשמור את זכרוני בליבו לאחר שהם יקחו אותי.
לפתע עמדתי על חוף הים, מרחפת מעט מעל הקרקע. הכוכבים לא נצצו בשמיים, אלא צפו על הים ויצרו צורות מרהיבות של דברים שהתחלתי לשכוח. הסטתי את מבטי, דמעות עיקצצו בצידי עיני. המבט שלי פגש בעיניים החומות של נורי. היא חייכה ולא ניסיתי להושיט את ידי אליה, בעיקר כי ידעתי שאף אחת מאיתנו לא תצליח לאחוז באחרת. נורי החזירה את מבטה אל הים ואני החזרתי את שלי בתיאום יחד איתה. השמיים היו חשוכים, אבל פסים מפותלים וצבועים באדום חתכו אותם מקצה אחד למשנהו. אלו היו הזיכרונות שלי, רחוקים מהישג ידי.
עירסלתי את ידי לעבר גופי שהתחיל להתפורר. רסיסים ממני צנחו אל החול למטה במהירות מסחררת. "הם לקחו את הנשימות האחרונות שלנו", היא אמרה. חשתי כאילו כל חוטי הזכרונות התרופפו ממני במהירות. ניסיתי לאחוז בהם, אך ידי נותרה ריקה. החזרתי אליה את מבטי בשנית, מופתעת לגלות אישה שהכרתי פעם עומדת לצידי. כמעט הצלחתי להאחז במראה שלה, אך זה אבד בין מדפי הזכרונות. חייכתי אליה בתמימותי, מקווה שהרושם הראשוני לא יהיה מאיים. "מי את?" שאלתי. הבעת פניה הייתה קשה לפענוח. "נעים להכיר", האישה אמרה ואלפי האורות בשמיים והכוכבים שבים נעלמו ברגע זה, כאילו לא התקיימו מעולם.
אולי הם באמת לא התקיימו.
פרס עינתפרס עינת