שממות צומחות מאפס למיליון.
חבל שרק אני האחרון.
דור עצי הדעת יכחד לבסוף.
ואני היחיד שלא אראה את הנוף.
' לֹא טוֹב הֱיוֹת הָאָדָם לְבַדּוֹ '
רגליי, ידיי, מרפקיי וברכיי כרועים על שממת מדבר-ראשי מורכן מתחתיי. ריח נעים לבלב במקומי, עיטר את אפי בקסם שובה ריחות. שיערי הסתיר את שאר גופי, ואוזניי שמעו רק צווחות, קולות מוזרים-מרחוק, מעל. מעליי? יש אך ורק ריק מעליי. מה אני? מי אני? האם יש עוד אחד חוץ מאני? יש כאב מתחתיי. אני מתחתיי? בלי שליטה הושטתי את ידי לעבר הריק הלא-נגמר, אך מצאתי מגעו של כאב-ועליו סלעים קטנים וזרדים שבריריים. האם הכל כאב? נדמה שכן. הושטתי את שתי ידיי לכאב ושפשפתי אותן בו במהירות-זה צרב, אבל נהניתי. אז בעצם חוויתי אותך-כאב. עכשיו אנחנו מכירים.
דחפתי את ידי בכאב, והרגליים שלי התרוממו-אז עזרתי להן. כולן קיבלו סימנים ועל חלקן היו שברירים קטנים מהכאב, הרגשתי את זה. זה היה מהנה. אני והכאב עכשיו מיודדים.
'אז הכאב זה כל מה שקיים?' מחשבה זו טיפסה בראשי, אבל ראשי היה כמו העולם-ריק, ולא היה איך לטפס. המחשבה נפלה, אבל הכאב לא היה שם כדי שתיעצר-והיא הודחקה.
הייתי על רגליי, על הכאב, על הריק-צווחות השמיים נשמעו קרובות יותר, אך עדיין רחוקות. שערות גופי הזדקפו באחת כאשר הרגשתי צינה פוגעת בגבי, רגליי וזרועותי-צינה מתעצמת, מתפרשת כמו הריק. היא לא גרמה להנאתי. תהיתי איך אוכל להתחמק מהסוג של הריק שלה, חשבתי. האם המחשבה היא עצם הריק? אם כן, לא אקח עוד סיכון. הושטתי ידי והצינה ליטפה אותן בצמרמורות. גוששתי וגוששתי איתן לכל כיוון, אך לא חשתי דבר. אולי רגליי ירגישו? הושטתי את הראשונה אל האופק-אך הכאב לא הסכים שרק רגל אחת תסבול, הוא הפיל אותי על גבי. הוא רצה את כולי איתו.
"אה!" זעקת כאב נפלטה מחור הנשימה הגדול שלי. קמתי על רגליי שנית, וניסיתי בקול חזק יותר להגיד את זעקת הידידות שלי.
"אהה!" נבהלתי. מה זה? אני מסוגל להפיק כאב? אני אח של הכאב? מי אני? לפני ששמתי לב רגליי ניתרו באיטיות אחורה ומעדו על פיתול עבה וגדול. בשניות בהן רגליי נפרדו מהכאב ידידי-הריק התמלא בשבריריו של הכאב, שדקרו את כל גופי-חוררו אותי, אך לא הרגשתי זאת בעורי, הרגשתי זאת בכל רוחי.
"אההה!" צרחתי בקול שבור, כמו אני והכאב כשנפרדנו. צרחתי למרות שחזרתי אליו, סיוטים נפלו מעיני הריק שלי ולא הפסיקו לרדת, הכאב נטש אותי-זה שוב אני והריק, אני לא יכול בלי הכאב, לא יכול לבד. לא יכול להיות מוקף בתוהו הזה.
'תפסיק לעזוב אותי כאב. בבקשה תפסיק. אני לא אשרוד את הריק בלעדיך.' הסיוטים הגיעו לחור הנשימה הקולי שלי, והשאירו שם טעם של סיוט, טעם של ריק-וזה לא נגמר. זה הרגיש שזה גם לא ייגמר לעולם.
"אה! אה! אה!" על כל סיוט שירד הייתי צריך לצעוק מהפחד, צמרמורת דקרה אותי, הסיוטים ליטפו את פניי. לזה הם נועדו, הסיוטים? הם לעולם לא יפסיקו? הם לא אמורים להפסיק?
קמתי, והסיוטים המשיכו ליפול על הכאב ועליי. ידיי גיששו ללא הפסק ברעד למשהו, שיחזיר את הכאב המנחם בגוף. ידיי הרגישו משהו, הוא גרם לידיי לזרום למקום אחר, אי היה אפשר להחזיק בו, הוא דחה אותי. קמתי על הרגליים, והתחלתי לצעוד קדימה-במודעות שאני יכול לעשות דברים כאלה בלי שהכאב יכעס עליי.
אסור לי שהוא יכעס עליי. הוא הידיד היחיד שלי. ועדיין, הכרתי רק את הכאב אך ורק דרך החשכה. עיניי רק מראות לי תוהו. אני רוצה לראות אותו. אפילו רק פעם אחת.
ישבתי על יד הדוחה, שפתאום נתן לי מין צינה נעימה-לא כמו הצינה החזקה והרעה. זה גרם לי לצמרמורת שמחה, זה גרם לי לעוות את פניי במחצית עיגול-זה הקרין שמחה, אני הקרנתי שמחה, ועדיין-אני הקרנתי שמחה לכלום. חוץ מהכאב, אני מקווה שגם הוא שמח.
האדם השלישי נברא בטעות
עצי הדעת נסדקו וגרמו לבורות
כי בורות מתחילה מפגם ביצור
ולבדו הוא מתחיל מגפה ושמה "בור"
נשענתי על עצם הכאב החלק והנוח-במפתיע, עפעפיי עיניי רטטו כדי שאסגור אותן, גופי היה עצור מרצונו, וחור נשימתי הגדול נפער לכדי שינוי קול משמעותי מאוד ומרחף של "אההה"-שגרם לגופי להתעמק ברצונות שלו להיכבות. הגוף נברא כדי להיכבות? הייתי רוצה להבין דברים. הייתי רוצה לראות. הייתי רוצה הכל. הייתי רוצה לחיות לנצח. אבל יותר מכל דבר, יותר מהריק האין-סופי ומהכאב שאני מחבב-יותר מהכל רק הייתי רוצה… לדעת.
גופי נכבה במידי, רגליי נפלו לצד השמאלי, ידיי נשכבו על העצם-החלק ועיניי החלו לכבות, למרות שדבר לא נראה באופק-או בכלל. התחלתי לשקוע בכאב שבגופי הכבוי.
הריק נעלם, והפך לערבוב של זוהר.
תמונות הופיעו מנגד עיני-דברים שלא ראיתי מחיי, תמונות שהלוואי-ויכולתי לראות תמיד. כל תמונה שידרה לי מסר, והקול הפחיד אותי-סיוטים עמדו בעיני למשמע התמונות.
"תפוח. יד. לא לקטוף. חטא. תמות." גופי רועד, הקול נוגע בי-הוא מלא צינה-הוא מפחיד. הקול אחז בכתפיי, לחש באוזניי "היסס" ונראה כי קולו מחליק על גופי, מסמן אותו כטריטוריה שלו.
"היסס-סהי!" שבירה של קולו גרמה לעיוות עבה-הוא נשמע אנושי. הוא נשמע בצלמי. הוא נשמע מפחיד.
'אתה כאב?' המחשבה עלתה בראשי רק לרגע, וכל התמונות נעלמו.
'למה אתה לא רוצה שאדע, ריק?'
הם חזרו כתמונה של הסיוטים ששקעו מעיני, תמונה של הסיוטים שזוחלים מעיני אל תוך פי, ויוצרים עומס, והופכים למפולת של סיוטים ואני נופל בתוכו. אין כאב מסביבי, אני נופל אל תוך הסיוטים, עמוק יותר ויותר ויותר, ונכנס את תוך הריק, עם מפל סיוטים. אני שוקע במפל, ולא מסוגל להפעיל את חור הנשימה. 'תציל אותי-' חשבתי בתקווה שהכאב יבין, שיקלוט. "תציל אותי!" הנפש שלי צרחה, ואני שקעתי-עמוק, אל תוך התמונה האחרונה. רגליי קפצו מהכאב.
"אההה!" צרחתי כל כך חזק, קמתי מיד והסיוטים נפלו מעיניי שוב ושוב, במהירות הבזק נפלו מעיני הסיוטים. הריק חזר, אני כל כך-כל כך מפחד, הוא ינסה לפגוע בי? קשה לי, אני מתגעגע לכאב כל כך, אני אוהב אותו. אני כל כך אוהב אותו. הלכתי מהר מהעץ אל תוך הכאב. אך לרגע אחד-הרגשתי מדהים, מופלא, מבורך: הכאב התלהט וחימם את רגליי, ליטף אותי באמצעות זרדיו הקטנים, הרג את הצינה וגרם לי לרחף בתוהו הצף והנעים. הכאב ניחם אותי בחום. אני לעולם לא אשכח אותו, כי אני אוהב אותו. אני אוהב אותו כל כך. אני רוצה להיות איתו תמיד.
'גם אתה אוהב אותי?' העברתי את ידיי בו באיטיות ובמבט מאוהב בעוד ההרגשה החמימה בלחיי מתגברת, והוא גרם לחום להיות נעים יותר. גם הכאב אוהב אותי. גם הכאב כל כך אוהב אותי-כמו שאני אותו, ולכן חיככתי את ידיי יותר ויותר מהר, ידיי אפילו החלו להתחמם מעט. זה לא היה נעים כל כך, אבל אני מקווה שהוא נהנה מזה.
'כאב, מהי תמותה?' השאלה נשארה עוד במוחי, וסמכתי על הכאב-שאלתי אותו בראשי, כי הייתה לי הרגשה שהוא יבין אותי-שהוא יעזור לי לדעת. 'כאב?'
למה הוא לא עונה? אולי קשה לו לקרר ולעזור בו זמנית. פני התעוותו לדאגה, ואז לאכזבה. הוא לא רוצה לענות לי?
'תחמם אותי יותר!' אמרתי תוך כדי החיכוך, מבטי התחנן שיספר לי. 'בבקשה?' חיככתי אותן יותר מהר. 'אני אוהב אותך.' ידיי כאבו מהחיכוך, והוא נישק אותן בסימנים צורבים! 'חם יותר! חם יותר!'
זה לא עבד, הפסקתי. התייצבתי לישיבה והריק מצדדי, מתחתי ומעליי-צוחק, אך אני מנסה להתעלם: למרות שהוא מקיף אותי. מתמיד.
'למה לא חם יותר?' חור הנשימה הגדול שלי נסגר. 'אתה לא אוהב אותי?' למה הוא לא עונה לי?
הרגשתי שוב צינה, בכל מקום. רצתי והכאב לא עזר, הצינה רדפה אחרי- הכוונת שלה הייתה עליי. צמרמורות חרדה התחילו לבצבץ בידי וברגלי.
"אה! אה! אה!" נהמתי בבהלה כדי שיפסיק, הרגשתי את זה מלמעלה, מלמטה, מכל מקום שיש. "אההה!" צרחתי אל הריק, אל הכאב-למה הוא לא מקשיב לי יותר? למה הוא לא מציל אותי? הוא לא אוהב אותי? למה אני תמיד אבוד בחושך השממה?
ואז התחילו הסיוטים ליפול מלמעלה. הם ירדו על כל גופי, הם זרמו בתחושת אימה בגופי, הם לא הפסיקו לגעת בגופי. אני אוהב רק כשהכאב נוגע בגופי. הוא גורם לי לשמוח. הוא החבר היחיד שלי. אני אוהב אותו, אבל רק אותו.
לרגע הסיוטים נפלו לאט יותר-כאילו זמן הנפילה שלהם הואט, כאילו הגיע לי לסבול באיטיות מהסיוטים האיומים. הלכתי לאחור מהחששות, כי הריק לא יכול היה לעזור לי לראות. הכל בגללו, בגללו-מעדתי על מקל ונפלתי.
היה הוא מקל חלק, בעל חודים ועור קשקשים נעים, גבוה, יציב-על פי מה שמיששתי כך הוא נדמה. והבנתי באותה השניה-הוא נשלח לעזור לי, הוא יציל אותי! הוא יגאל אותי מהכאב, מהצינה, מהכל. הוא יגן עליי. אני בטוח בכך, אני הרגשתי זאת בלב שלי. ליבי לא ישקר, נכון?
וברגע שבו אחזתי במקל הקשקשים הסיוטים המשיכו-הם נפלו, ונפלו, ונפלו-ואני רק מצאתי את עצמי טובע במפל עם מקל, הרגשתי את הכאב שהופך לסיוטי-והתחלתי לפעום בחיוך קולני ופועם. הכאב, הסיוטים, הסבל-הכל רוצה לפגוע בי. הרגשתי את הכאב הסיוטי ופעמתי בחיוך קולני ורועם- הרגשתי וכמעט ראיתי את כל הסבל שמסביבי אבל הריק-הריק הציל אותי מלראות. הריק עזר לי. מעדתי על שברירי הכאב בצעקה, נפלתי על הכאב הסיוטי-והוא נדבק בי. הוא עכשיו אני. אנחנו אחד. כמעט כמו שתמיד רציתי, כמעט כמו התשוקה שלי איתו. כמעט.
הרגשתי שרגליי עלו מעל האוויר-כמו בתמונות הקולות. חרדה עלתה בכל גופי, והשתלבה עם הסיוטים, עם הצינה ועם הקולות.
"אהה!" נשבר קולי, המקל הציל אותי מהכאב, אבל לא מהרגשות.
"אבל למה כאב?! מה עוללתי לך? מי אתה?" צעקתי מילים, צעקתי את מה שמטה הנחש רמה שאגיד במשך כל כך הרבה זמן. "מי אני? למה נועדתי, כאב?"
"נועדת… למות." הקול העבה נשמע שנית מסביב הריק, והוא ליפף אותי שנית. הוא ליטף את רגליי, והפילן ברגע-הן נתקעו.
"מי אתה, כאב?!" צרחתי, בתשוקה למילים, בתשוקה לידע.
"תמותה."
כל הסיוטים, כל הקולות, כל הצינה ורגעי הניתוק ביני לבין הכאב אפפו אותי, את כל כולי-והריק ליטף את פני, ומחה סיוט מעיניי.
"תמות." המקל התפרק במידי, והפיל אותי אל הריק. אבל עכשיו הכאב לא היה שם כדי לעצור אותי. הכאב לא היה שם כדי להציל אותי. עכשיו הוא שכח אותי.