118 רננה פומרנץ – מיומנה של יצורה צעירה

מיומנה של יצורה צעירה

יום שני
אני לא מאמינה זה כבר הסוויט סיקסטין של מיקנלש וזה פשוט לא יאמן הוא הבן אדם הכי אהוב עליי בעולםםם ואין סיכוי שניפרד בחיים. כשאני אתחתן עם בעלי לעתיד אני אהיה איתו בחופה וכשהוא יתחתן עם בעלו לעתיד אני אהיה איתו גם בחופה אנחנו בחיים לא ניפרד!
אני לא מאמינה שעברה כמעט שנה מאז שהוא יצא בפני מהארון. זה היה כל כך מושלם, ממש הרגע הנכון. הוא לא סיפר לאף אחד לפני. אני הייתי הראשונה. אנחנו היינו הבסטיז של החיים ואין שום דבר שלא סיפרתי לו.
סיפרתי על מוקצולנה מלכת הכיתה המעצבנת שעשתה לי רק בעיות. סיפרתי על הפעם הראשונה שהתנשקתי. סיפרתי לו פשוט הכל וגם הוא סיפר לי על כמעט הכל. חוץ מזה שהוא הומו. אז זה היה בלילה ההוא, הלכנו לאכול פיצה ואז לטייל על שביל הקצפת בשביל קינוח, וטיילנו ודיברנו ואז ישבנו על ספסל ואמרתי לו שהוא נראה ממש לחוץ. הוא נשם נשימה עמוקה ואמר לי " אני… אני…. אני פשוט אוהב בנים". הייתי בשוק טוטאלי. "כאילו הומו? גיי?" שאלתי, והוא פשוט הנהן. ישבנו בשקט דקה ארוכה ופתאום צעקתי "וואו אני לא מאמינה! יש לי בסטי גיי! שתדע שזה חלומה של כל שדונית, ועכשיו פשוט אני זכיתי בזה!" היה לי אושר של החיים ממש. פשוט הייתי בהיי של החיים. ואז פשוט ישבנו עד איזה שלוש בלילה ודיברנו על בנים חתיכים ועל כל מיני דברים ואכלנו מלאאא קצפת. אני כל כך מתגעגעת ללילה הזה, אבל עכשיו זה הסוויט סיקסטין! אני פשוט לא מאמינה כמה הוא השתנה מגיל חמש עשרה זה ממש שיא!

יום שלישי
אוקיי. אתמול היתה רשמית המסיבה הכי מהממת בחיים שלי!
מיקנלש הגיע עם זר צהוב ולבש גופייה צהובה, מכנסיים בצהוב זרחני ופאוץ' זהב. זה כל כך הולם אותו. והאולם היה מעוצב מושלם, הכל בצבע ורוד עם נצנצים והעוגה בצורת דובי (איזה חמודד!!). ואני חושבת שמיקנלש שם לב לאיזה שדון אחד, נראה לי קוראים לו פלוּפי אבל אני לא בטוחה אם הוא הומו. קמתי היום בשתיים, אבל זה היה כל כך שווה את זה! מחרתיים אנחנו נפגשים לקפה ונראה מה הוא אומר על פלוּפי.

יום חמישי
אתמול נפגשנו מיקנלש ואני לקפה אצל חלימנה. זה הקפה הכי טעים ביקום ויש שם גם מלא מאפים, זה פשוט מהמם. דיברנו מלא, פשוט על הכל: על ההומופובים הסתומים שמקללים אותו רק על הנטייה המינית שלו, על הסנובות המגעילות שמקללות אותי בגלל המראה שלי ובכלל על החיים. בסוף הוא לא שם עין על פלופי. חבל, הוא דווקא ממש חתיך. תמיד אנחנו קובעים ליום אחר כך להיפגש, כי עכשיו חופש, אבל מחר הוא הולך עם אמא שלו לאנשהו. הוא לא אמר לי לאן. אז קבענו ליום שני.

יום שישי
הוצאתי היום את קלימנס הבובל שלנו. האמת, שפעם הוא היה קטן וחמוד וכשכש בזנב כל פעם שהחזקתי את הרצועה, אבל עכשיו אין לו כח לצאת. הוא מעדיף להישאר בבית. הוא כזה חמוד, הוא סגול וירוק ויש לו בטן ענקית, ממש כמו כרס, והוא גבוה ממני בחמישה סנטימטר כשהוא יושב. כן, קטן, אבל חמוד. בקיצור, אני חושבת שקורה לו משהו, למה הוא לא רוצה לצאת. מה פתאום הוא ככה עצלן? זה לא מתאים לו. אני מפחדת שקרה לו משהו. בכל מקרה נלך לעילאה הוטרינרית, היא תגיד לנו מה לעשות.

ראשון
וואו, אני כבר לא יכולה. עבר חודש וחצי מאז יצאנו לחופש הגדול וכבר משעמם לי. אני כל הזמן יושבת בבית, ורואה הכלה מאקפולקה. זו בערך הסדרה הכי מושלמת עלי אדמות. מין טלנובלה על חינונדרה, אישה החלטית וכזאת חכמה, ועל פרננדו (איזה שם מוזר יש לו כל כך קצת אותיות) שהוא אח שלה התאום. אבל הם הופרדו בלידתם, אז הם לא יודעים האחד על הקיום של השניה. אבל די, כמה זמן אפשר לראות טלויזיה. כל החיים?! אני רוצה לעשות משהו משמעותי, משהו שבאמת יפתיע אנשים. כזה שיראו אותי ויגידו: וואו היא הילדה הזאת יודעת לנצל את הזמן שלה. טוב, עוד שבועיים בערך נגמר החופש וחוזרים לשגרה. היום אני נפגשת עם ליאליניה, חברה שלי מהחוג משחק. יהיה נחמד, קבענו לראות סרט .

שני
נפגשתי עכשיו עם מיקנלש. הוא נשמע ממש מוזר. היא דיבר על אבא שלו והוא אף פעם לא מדבר על אבא שלו. מאז גיל ארבע, כשההורים שלו התגרשו והוא עזב אותו, הוא אף פעם לא אמר לי כלום עליו. אני הייתי כל כך בהלם, איך הוא פתאום נזכר בו. שאלתי אותו מה עובר עליו? ואם הוא צריך עזרה, או משהו אחר כזה? הוא אמר שפשוט הוא נזכר, שהוא לא יודע שהוא הומו. אמרתי לו שהוא גם ככה לא מדבר איתו, אז מה זה אכפת לו? הוא לא הגיב. אף פעם לא ראיתי אותו כל כך רציני וזה ממש מלחיץ אותי. גם היום נפגשנו רק לחצי שעה. בדרך כלל אנחנו משחנשים שלוש שעות וחוזרים הביתה באיזה אחת עשרה. משהו עובר עליו ואני הולכת לגלות מה!

שלישי
כשאני חושבת על זה, מיקנלש סיפר הכל על החיים שלו, חוץ מחלק עם ההורים הגרושים. הוא רק אמר לי שהוא לא בקשר עם אבא שלו ושאמא שלו שונאת לדבר עליו. זה הכל. אני לא מבינה מה פתאום קרה? זה ממש מפריע לי. אוקיי, היום אני אלך אליו הביתה. הפתעה. ואני אנסה לדבר איתו על זה.

אוקיי. עכשיו אחת בלילה וחזרתי ממנו (סיפרתי לאמא למה והיא לא כועסת). אז ככה: בהתחלה הגעתי, הוא היה בהלם, כי בדרך כלל אין לי כח לצאת מהחדר, אז איך הלכתי רבע שעה עד אליו? הוא הכניס אותי. אכלנו פיצה ואז הלכנו לחדר שלו (שאני עיצבתי יש לומר). אמרתי לו "תקשיב, אתה ממש מוזר לי. מרגיש לי כאילו אתה מסתיר ממני משהו. מה קרה? איך פתאום התחלת לדבר על אבא שלך"? הוא שתק. היה לו מבט כזה בעיניים כאילו הוא שומר משהו בלב כבר מלא זמן. הלב שלי דפק כאילו אני בריצת מרתון, עלו לי פתאום מחשבות מה אם הוא לא רוצה לומר לי? מה אם זה אישי מדי? מה אם הלחצתי אותו? "תקשיב אתה לא חייב לספר אם אתה לא רוצה. אני רק רוצה להגיד לך שאני כאן תמיד תמיד לשמוע ולעזור". אמרתי לו כי כבר לא עמדתי בלחץ. הוא בא נשכב על הברכיים שלי וחיבק אותי חזק חזק. איזה חצי שעה לא דיברנו. היינו בשקט וברוגע, עד שהוא אמר לי "תקשיבי, מלפני שבוע שמעתי את אמא שלי וסבתא שלי מדברות עליו. על אבא שלי האמיתי. הביולוגי. ופתאום הרגשתי דחף חזק לחפש אותו, לראות מי הוא. אם הוא זוכר אותי בכלל ואם אני יכול לקבל אותו בחזרה. אז הלכתי לרשות הקצפיות. היתה שם אמא של מיטילאלה, זאת שסיפרתי לך שהיה לה קראש עליי ורק אז היא הבינה שאני גיי, אז היו לי פרוטקציות. הלכתי אליה, שאלתי אותה מה השם משפחה האמיתי שלי. היא בדקה הרבה זמן ואז היא אומרת לי "גֵז. אתה מיקנלש גֵז". בשלב הזה עוד הייתי בהלם ראשוני כזה, של אתה יודע מה השם משפחה שלך?! ואז הוא המשיך "הדבר הראשון שעשיתי זה אינטרנט. בדקתי באינטרנט את השם משפחה גז ופתאום מופיעה לי תמונה של קונדיטור מפורסם שקוראים לו חנדלין גז. אבל לא חשבתי לרגל שזה אבא שלי. המשכתי לחקור ולחקור. פתאום אני רואה בחדר של אמא שלי במחסן, בקופסא הקטנה שבקופסא הגדולה של התכשיטים תמונה. תמונה ממש חמודה: אמא, אבא, ילד ובובל גדול וחמוד. פתאום שמתי לב שהאבא נראה ממש כמו חנדלין השף המפורסם. הייתי בהלם, שוק טוטלי, ואז פשוט היה לי ברייקדאון של איזה שעתיים. אני יודע שבדרך כלל בברייקדאונים אני מתקשר אלייך בוידאו ואת עוזרת לי הכי בעולם, אבל אז לא יכולתי התקשר אלייך, כי אם אמא שלי תדע שאני חיפשתי מי זה אבא שלי, הוא תיעלב בטירוף. כאילו מינימום זרקתי את המתנה שהיא נתנה לי ליומולדת. אני כבר יומיים במצב רע. אני עצוב, אני חסר ביטחון ואני מרגיש שאנשים שונאים אותי. בבקשה תעזרי לי. בבקשה, אני רוצה להכיר את אבא שלי. אני רוצה משפחה נורמלית."
הוא בכה. הוא בכה בכי שלא יכל לבכות בפני הרבה זמן. הרגשתי הקלה ממש גדולה, כמו כשחבר מספר לך את הסוף הכי גדול בעולם. זו ההקלה שהרגשתי. אני אוהבת את מיקנלש וקשה לי לחשוב שהוא הסתיר משהו מהעולם. כי אני מכירה אותו ממש טוב כשהוא שומר בבטן, זה הקאות, זה חוסר מצב רוח והכי רע חוסר ביטחון עצמי, שזה כל כך לא הוא. הוא הכי בטוח בעצמו בעולם. קשה לי לחשוב שזה יהיה ככה. זה איך שהוא, זה מה שהוא, וכשהוא מתבייש בעצמו אני רוצה לבכות. בקיצור, ישבנו שם עד אחת בלילה, צחקנו, בכינו וחיבקתי אותו חזק חזק. כשנפרדנו אמרתי "פעם הבאה שאתה מסתיר משהו גדול ממני. אתה מקבל שתי סטירות. באמת, אני לא צוחקת". ואז צחקנו. בקיצור, עכשיו יש עלי תיק גדול והוא למצוא למיקנלש את אבא שלו ולשכנע את אמא שלו להסכים לי להפגיש ביניהם.

רביעי
כל הלילה לא נרדמתי היו לי יותר מדי מחשבות בראש על קלימנס ועל החוסר מצב רוח שלו, על מיקנלש ואבא שלו, ואז זה גלש על מיקנלש והנטיה שלו, ואז עליי וכמה שאני מרחמת על עצמי. בקיצור היו הרבה מחשבות בראש ולא הצלחתי להוציא אותן מראש שלי. בסוף אחרי שחשבתי מלא נרדמתי בארבע לפנות בוקר.

שישי
לקחתי את קלימנס היום לוטרינרית. היא אמרה לי שבכללי הוא בסדר ומרגיש טוב, אבל הוא כבר זקן יחסית לגיל של כלבים. עברו רק שבע מאז שאימצנו אותו, חשבתי שזה די קצת. היא אמרה שהוא הגיע לגיל הזקן והוא פשוט עם פחות מצב רוח. זה הכל. איכשהו אני ממש מפחדת, אני לא רוצה לאבד אותו. אני רוצה שכל החיים שלי הוא ישיר איתי. אני אוהבת אותו. אני חושבת שכל פעם כשהיה לי קשה בחיים זה הוא שהעביר לי את זה, זה הוא שהיה איתי וניחם אותי כל הזמן. כשבכיתה ב' כל הזמן כשמוקצולנה והחבורה שלה קראו לי: דבה, מכוערת, שמנה ומלא מילות גנאי, חזרתי הביתה וישר כשנכנסתי לחדר בכיתי. ולא מתאים לי לבכות, כי אני ילדה שמחה בסך הכל. לא הבנתי למה אני בוכה, אבל קלימנס תמיד היה שם ועזר לי והתכרבל איתי. היו לנו שיחות ארוכות, פשוט דיברתי אליו מלא. אני לא יכולה לתאר את החיים שלי בלעדיו.
התקשרתי למיקנלש. סיפרתי לו את מה שהוטרינרית אמרה. דיברנו בטלפון שעה. הוא ניחם אותי ואמר לי שהוא תמיד שם אם צריך. אני הולכת לישון בתקווה שהכל יהיה בסדר.

יום שבת
שמתי לב שמחשבות מנהלות אותי תמיד ולא הרעש או הלב. תמיד כשאני חושבת על קלימנס אני הולכת אליו ומלטפת אותו. תמיד כשאני חושבת על מיקנלש אני מתקשרת אליו ושואלת מה שלומו. תמיד כשאני חושבת על מוקצולנה אני פשוט מרביצה לכרית. זה ממש מוזר.
תכלס, אני חושבת שהחבר האמיתי האחד שיש לי זה מיקנלש. כל שאר הכיתה שלי לא רוצים קשר איתי. אני באמת לא מבינה למה. אני דווקא בן אדם מאוד נחמד. רק המראה שלי בעייתי: אני מלאה וזהו. אז מה, בגלל זה לא תהיו חברים שלי? זה לא הגיוני. אני לא בכאסח עם אף אחד (חוץ מהחבורה של מוקצולנה). אני פשוט לא בקשר כל כך. זה כזה: שלום שלום וזהו. היחידים שהם באמת חברים טובים שלי זה מיקנלש והחברים מהחוג, שהם באמת בני אדם זהב. אני לא מצליחה להבין איך זה שדווקא כל אלה שבאו לחוג הם אנשים נחמדים. זה כמו מקום שמקבץ טוב לב, וזה כל כך נחמד לי. את האמת, קצת קשה לי בכיתה, אבל לא אכפת לי מהם. כי יש לי חברים אמיתיים. כאלו שהם לא צבועים. שאני יכולה לצאת איתם בסופי שבוע ולא יצחקו עליי כל שניה. אני מעריכה שאם לא היה לי את החוג, הייתי בן אדם עצוב.

יום ראשון
שלב ראשון בלהפגיש את מיקנלש עם חנדלין גז זה לדבר עם אמא שלו – אז היום הלכתי אליה. אנחנו מרגישות ממש בנוח אחת עם השניה, כמו בסטיז. אז דיברתי איתה, אמרתי לה שמיקנלש אמר לי שהוא מרגיש חוסר שלכולם יש אבא ולו אין. היא אמרה שהיא יודעת את זה. שאלתי למה, והיא אמרה את המשפט שכל האמהות אומרות "אמא יודעת תמיד מה הולך עם הילדים שלה". חחח. גם אמא שלי אומרת את זה. בקיצור, אחרי שיחה ארוכה ביותר איתה, שגם גלשנו לשחנש עליי, קצת שכנעתי אותה להרשות לי לנסות לבדוק מי זה אבא של מיקנלש. אז שלב ראשון הושלם. יאיי!

יום שני
האמת שהמשימה שהטלתי על עצמי ממלאת לי את החופש. זה שווה בטירוף. אז אמא של מיקנלש חושבת שאני חוקרת עכשיו, אבל תכלס אני כבר יודעת. אז אני מנסה להשיג את הסוכן שלו, לראות איפה הוא גר, בן כמה הוא, אם הוא בכלל זוכר את הבן שלו וכאלה דברים. איך יכול להיות שאני אצליח למצוא את המספר של הסוכן של השף הכי גדול בהיסטוריה? לשפים בכלל יש סוכנים? זה יותר מדי שאלות. אני לא יודעת איך אני אמורה לעשות את זה, אז פשוט ניסיתי חיפשתי באינטרנט כל דבר אפשרי בערך עליו. גיליתי משהו שמיקנלש ממש לא ישמח לשמוע: יש לו אישה חדשה ושני ילדים כבר. זה אומר שחנדלין גז כבר שכח מהבן האמיתי שלו. הוא מפורסם, יש לו משפחה, יש לו הכל בחיים, הוא בשיא של החיים שלו. אין סיכוי שהוא ירצה לפגוש אותו (אל תשאלו אותי איך יש לי את חוש הסטוקריות הזה. פשוט אני מוכשרת). בקיצור, אני צריכה למצוא דרך לומר את זה למיקנלש בלי שהוא יפגע. אוף. למה הכנסתי את עצמי.

יום רביעי
לקחתי היום את מיקנלש לשביל הקצפת. היה לי ממש לא נעים. איך אני אומרת למישהו שלאבא שלו לא אכפת ממנו? זה ממש קשה.
אז התחלנו לדבר סתם על החיים ואז אמרתי לו שיש לי משהו לספר לו. "תקשיב אתה יודע שיש לי כישרון סטוקריות. אז חקרתי קצת על אבא שלך. אני חושבת שעדיף שנרד מהעניין של לפגוש אותו". הוא שאל למה? והיה לו פרצוף מפחיד. "אוקיי, אל תכעס עליי, אבל חקרתי באינטרנט על אבא שלך. יש לו אישה חדשה ושני ילדים והוא שף מפורסם ממש. יש לו הכל בחיים. אם ננסה להתקרב אפילו אל הסוכן שלו, יצחקו עלינו בפנים. אני ממש מצטערת, אבל אני חושבת שאתה לא תכיר את האבא הביולוגי שלך. אבל אני תמיד פה ואמא שלך גם". ראיתי את העצב בעיניים שלו. האמת, שאני מבינה אותו. אם לא היה לי אבא באמת שהייתי מרגישה חוסר גדול. מיקנלש אחרי חמש דקות של שקט, אמר "טוב, לפחות יש לי אמא וחברה שאוהבות אותי. אז אין לי אבא, עדיף לי בלי אבא בכלל, מאשר אבא שלא רוצה אותי". ואז דיברנו ודיברנו ודיברנו ואכלנו עוד קצפת ודיברנו עד אחד עשרה בלילה ואז חזרנו הביתה. אני חושבת שאני צריכה להיות יותר אופטימית. בסדר, אז הוא לא יכיר את אבא שלו. זה לא שזה משנה משהו מהחיים שלו כרגע…

יום ראשון
אני לא מאמינה אני כותבת לך, ואני בנהרות של דמעות. כולי רטובה. באמת שידעתי שזה הולך לקרות, והכנתי את עצמי לזה מראש, אבל איכשהו כשזה באמת קורה, זה הכי קשה בעולם. למה זה ככה? למה פשוט אי אפשר שיהיה לכולם חיי נצח וזהו? איך זה שפתאום הוא נפטר? פתאום אלוהים החליט להיפטר ממנו? קלימנס שלי! אני זוכרת אותו עוד כשהוא היה גור. פצפון ממש כזה, מגיע לי רק עד למותניים. עכשיו עם מי אני אתחבר כשקשה לי, ואתכרבל איתו? אני לא חושבת שאני אוכל להתמודד עם זה. הוא היה היצור שהכי קרוב אליי בעולם. איך זה שלא ידעתי שלבובלים יש זמן קצר לחיות? חשבתי שהוא יהיה איתי כל החיים? פשוט אין לי טעם לכלום עכשיו. ביום שבת בלילה הוא נפטר. לא היה לו כאב או משהו כזה, פשוט מזקנה. איך זה קשה כי זה ככה פתאום באמצע החיים. מיקנלש בא אליי היום ותמך בי כשבכיתי. הראיתי לו תמונות שלנו ביחד וגם תמונות של קלימנס איתו. אוף. למה אני לא מצליחה להפסיק לבכות? יש לי כל כך הרבה זכרונות ממנו. הוא הבובל שכל אחת רצתה אי פעם. טוב, אני אלך לישון ואנסה להירגע.

יום שני
מיקנלש בא שוב לעודד אותי. אני מרגישה קצת יותר טוב. יהיה לי קשה בלי קלימנס אבל אין לי דרך חזרה. ובתכלס הוא סבל, אז היה עדיף שהוא ימות, ויהיה שם למעלה עם אמא שלו ואחים שלו. דיברנו מלא, מיקנלש ואני. איזה ארבע שעות ואני לא מגזימה. הוא הראה לי מה טוב בזה שהוא מת. הוא עכשיו לא סובל. ודיברנו גם על מה יהיה עכשיו, והוא אמר שכל פעם שאני רוצה להתכרבל עם מישהו, אני אתקשר אליו ונדבר. בינתיים, עד שהוא ימצא לי דרך להתמודד עם החוסר של קלימנס. בינתיים אני קצת מתגברת. אני מקווה שהכל בסדר איתו, שם למעלה ושהוא מצא את המשפחה שלו.

יום שלישי
היום לא היה לי כוח בכלל לקום מהמיטה. מיקנלש בא והקים אותי בכח. לא רציתי לאכול, אבל אמא הכינה לי את הפנקייקים שאני הכי אוהבת, אז הייתי חייבת לאכול. ואז מיקנלש אמר לי "תקשיבי, אם תשקעי בעצב של עצמך את לא תוכלי לצאת ממנו". לא אמרתי כלום, כי תכלס הוא צודק. זה נכון. ואז הוא אמר ישר בספונטניות "עכשיו הולכים לקניון יאללה תתלבשי ויוצאים". אוקיי. וואו. מה פתאום יוצאים? טוב, בסדר. אז יצאנו לקניון והיה נחמד ממש. ברור שדיברנו. הלכנו לאכול המבורגר בבורגר סטאר. ההמבורגרים שלהם הכי טעימים. הם שמים בהם אננס, זה גאוני. ממש טעים שם. זה ההמבורגר הכי מנחם. אחר כך הסתובבנו והיה לי קצת יותר מצב רוח, אז קניתי גם בגדים והלכנו לחנות שאני אוהבת. קוראים לה ריינבו (קשת באנגלית) יש שם מלאאא דברים יפים: בובות חמודות וכדורי בדולח שמשקשקים ואז יורד שלג בתוך הכדור ועוד הרבה דברים קסומים. אני יכולה להיות שם שעות ורק להסתכל על כל הדברים שיש שם. ואז מיקנלש בא אליי באמצע שאני מסתכלת על הכדורים מראה לי דובי ענק, כמעט בגודל שלי, ואומר לי "עכשיו יהיה לך עם מי להתכרבל במקום קלימנס". צרחתי כמו מישהי שהרגע הקראש הציע לה חברות. אני פשוט התרגשתי בטירוף, זה מהבובות היקרות שאני חוסכת בשבילן כסף. הן עולות איזה 500 ₪. זה כאילו מטורף שהוא קנה לי את זה. אמאל'ה, יש לי את החבר הכי טוב בכל העולם. אני לא מאמינה אני בעננים.

יום שישי
חשבתי הרבה על החיים שלי. תכלס, יש לי אחלה חיים. יש לי חברים (מהחוג תיאטרון), יש לי בסטי ויש לי הורים מהממים (שאתה לא יודע עליהם הרבה אבל זה בגלל שהם לא מעניינים). יש לי גם עליות ומורדות, שזה בכל חיים. יש לי אנשים שאני שונאת ושונאים אותי, אבל אני לא נותנת להם מקום בחיים שלי. יש לי אנשים שאוהבים אותי וזה הדדי, שזה מה שחשוב. ויש לי תחומי התעניינות, שבלעדיהם לא הייתי. בעיקרון, אני נחמדה כזאת, אני לא אעשה לאף אחד רע, ויש אנשים שרשעים אליי בגלל משהו לא מוצדק וזה כי משעמם להם. בקיצור החיים שלי די תותים. תמיד יש בעיות ותמיד מתגברים עליהן. אני חושבת שבלי כל החלקים האלה, בחיים שלי לא הייתי מי שאני היום. זה מה שעיצב אותי ואת האישיות שלי ולא הייתי רוצה להחליף אף חלק בחיים שלי.