לא הייתה זו הפעם הראשונה בה הדהד קרקוש המתכת המוכר בחצרות ארמון ולטינהר. התלווה לו רחש עדין. ולא כמצופה, לא היה זה: קול צרחות, צווחות, נביחות, גניחות הצעקות והאנקות, הנהמות הזעומות והיללות המקללות שמתלוות לעיצומו של קרב. משום שקרב נערך בין אדם לשונאו, ובקרב חייהם של שני הלוחמים האביריים מוטלים על הכף.
היו אלה נשימותיו הקטועות של ילד, פסיעותיו הרכות. ומעבר להן קול דממה דקה. שכן דבר לא הפר את רחש הליכותיו של אותו נסיך. הילד הקטן והחיוור התהלך למול מאמנו וחרבו עקומה שוב, חודה מעוקל כלפי מטה ואחיזתו השגויה ממיטה על הממונים עליו זעזוע שחזר ונשמע שוב ושוב באותו היום. השמש קפחה ממעל וסר רודריק לא נעשה מרוצה יותר. הוא תיקן את מאחז ידו שוב וקפץ את אגרופו הקטן סביב הניצב בנחישות מחודשת. "כך." הורה בנוקשות והוא מדגים בחרבו שלו. הייתה זו תנועה קלילה ומעודנת שספק אם בראן הצעיר יצליח אי פעם להתחקות אחריה. בבושת מסוימת הטיל הנסיך את חרבו לפנים, המתכת הכבדה מעמיסה עליו והנשק נופל ארצה. בהשתנקות מרוסנת הליט המאמן את ראשו בין ידיו. באותו יום מתיש, חווה כישלון אחר כישלון ובימים שלפניו היו אלה מעידות נחרצות עוד יותר. "הרם אותה וננסה בשנית." פקד. בראן ציית. הוא פיסק את רגליו והתייצב. חודיהם הוצלבו. בראן חייך בהצלחה מסוימת ולאחר נסוג מעט והשיב את נשקו, מטיח את הלהב כלעומת זה שבא. אולם סר רודריק לא היה מרוצה והוסיף כוח למתקפתו, שועט לפנים. לפתע פתאום, תפסה המתקפה ברגלו הימנית של הילד והוא צעק ומעד, מתגלגל מעל כתפו, ראשו נחבט בקרקע. "סלח לי, הוד מעלתו." החל הסר. אך לא היה זה בראן לקטוע את התנצלותו אם כי אדוארד. "סליחותיך לא יהיו הכרחיות. נהגת בו בעדינות רבה מידי." נאנח המלך בעודו פוסע לפנים. בראן הסית את מבטו, נבוך. כעת התבהר לו כי אביו חזה במפגן חולשתו. חולשה שלא היה זקוק לעדות נוספת בכדי לגבש בדעתו. "התחילו שוב, הפעם בכוח הדרוש." בראן מחא זרזיף דם מעורפו בזעף. הקרב החל שוב והילד נפל עוד טרם הספיק להכות. הוא מאס בכך, בחבורות ובפציעותיו הרבות, בשעות הארוכות שבילה לצד סר רודריק המתוסכל ושריריו הכאובים בקיצה של כל יממה. אביו ככל הנראה הבחין ברגשותיו, שכן הם נשקפו על פניו ברורות. "מה תעשה כאשר תהיה מלך?" שאל. "יהיו לי צבאות אז, לוחמים אדירים לשרותי." ענה בפשטות. "אבל לא תהיה אחד מהם." המלך פשט את גלימתו. בראן משך בכתפיו באדישות. "זוהי לא אפשרות עבור מלך וזו לא תהיה אפשרות. מעולם לא שמעתי אודות מנהיג שמתחבא בכיסאו בעוד חייליו מקריבים את חייהם עבורו. זה מעשה פחדני שאפילו מלכי הדרום לא יעזו לעשות." הוא סיים ביריקת מילותיו.
"אבל אני אעז, וזה דורש קצת אומץ." אביו פסע לפנים באיום, משליך את נדנו אל הצד ושלף את חרבו. נשימתו של הנסיך נעתקה בפחד משתק. "סר רודריק, הואיל בטובך וחמש את בני בחרב. חרב אמיתית, לא הצעצוע הכהה והטיפשי הזה."
"אבל, אדוני-"
"עשה זאת!"
וכפי שנאמר מפי המלך, העניק לו הסר את הנשק החד. כלי כבד עוד יותר מקודמו וללא ספק הכבד ביותר שנשא ברשותו. בראן זקף את סנטרו וישר את כתפיו תחת מבטו הדורש של אביו, דמעות מאיימות להציף את עיניו המפוחדות. "אהיה מלך או הפוך לכלום." קרא אביו והזעם מתלהט בעיניו. החצר התעמעמה מולו כאשר פרץ במתקפה, "אין דבר באמצע." אמר.
* * *
"החזק בה כך." הסביר הקול העמוק והוא מתועתע מבעד לזקן העבות. "מתח את המיתר." באומרו זאת כרך את ידו סביב זו של אדוארד הקטן. הייתה בכך חמימות לא צפויה והוא היה אסיר תודה עבורה. "עוד קצת, עד שהיד כואבת והמרפק נפתח אל הצד. דמיין שאתה זאב." הוא חש את פניו המזוקנות של אביו מתחככות בלחיו כאשר כרע לצידו והיטיב את תנועותיו. האצבעות הדקיקות של אדוארד נרעדו ובאנחה קלושה הצליח לבצע המטלה. "כעת אתר את המטרה." הוא לא העז להרים את עיניו מהקרקע הבוצית והטחובה של היערות האפרוריים. לפניו, השתהה האייל. לפרוותו החומה, העניקה השמש גוון שמימי של אדמוניות, כזה שזהר בקרניה, עטור חלקיקים קטנים שבילדותו תמיד הניח לאבק קסום. הוא נשם עמוקות ועצם את עיניו בחוזקה. מנגד לחייה העדינה, שהתפלל בכל ליבו ותמצא את דרכה הרחק מהמקום -ענוגה ככל שמצא אותה המלך. אולם היא לא נעלמה, ואף הוסיפה להשתהות במקום, כמו ממתינה שחיצו החד יפלח את עיניה הגדולות והנוצצות. בראש מורכן ובנחת מלאת רוך ליחחה החיה העשב והיא שמימית יותר מאי פעם. מאחוריו עוד המהם קולו של אביו, דוחק בו לשחרר המיתר, להשלים את השלב האחרון במשימה. קרניים אדירות התרוממו. וברעידה מהולת אימה, שיחרר אדוארד את חיצו. הוא לא עטה עוד שמחה על פניו, אלה כפור. ועניים שהבחינו בו לא ראו עוד.
* * *
"אין דבר באמצע?" בראן הטה את ראשו הקטן, שומר על מרחק בטוח מהמלך, כלי נשקו השמוט מעיד על גמלוניותו. אדוארד ניתק ממקומו ופנה אל בנו, גוהר מעליו ופניו עוד מהרהרות כשקועות בחלום. הוא לא חייך. "אבל יש את שאירע לפני." השלים והשיב את חרבו לנדנה.
* * *
קירסי עמדה לצד אדן החלון. למרות שהיה זה חום הקיץ המלווה את הימים, עם בוא הצהריים התכסו השמיים עננים אביכים ונצבעו אפור. היא הביטה סביב אל הדממה. החדר שצורתו כמעט עגלגלה, נשקף אליה והוא קודר לא פחות. המיטה במרכזו הוצעה ביתר קפידה בידי המשרתות והשטיחים שעל קירותיו עוטרו במיני ראשים שונים של חיות. היא התחלחלה מעט מן המראות הללו על כותלי ביתה אך לא היה ביכולתה לעשות דבר והיא השלימה עם המצב. אדוארד היה ידוע באהבתו העזה לצייד. אהבה זו להרג הייתה גדולה ככל הנראה מזו שאי פעם רכש לה. הקולות העמעומים שבקעו מן החצר נישאו מעלה אל אוזניה והיא הרכינה ראשה מטה. הארמון, גדול ככל שיהיה ורבות הדרכים בו ככל שיהיו, נפגשו בנקודה אחת, תחת הצריח. כך שכל הנכנסים והיוצאים ממנו היו נתונים לפיקוח מבטה התמידי של המלכה. ידיה פסקו ממלאכת הרקמה והיא צנחה אל המושב המרופד. תחת גשר האבן נכנסו כעת בדהרה המשלחת המלכותית, בראשה דהר המלך. הוא היה בחור נאה ורם מעלות שגופו החסון השתווה ביופיו לפניו המרשימות. ככל הנראה מעמדו וגילו הצעיר יחסית היו מעוררים קנאה בלב כל עלמה, אך לא כך היה עם קירסי. היא שנאה אותו. ידיה רעדו וגופה השברירי כמו התקמר מעל עבודתה השקדנית. לפתע, מן החלון זקף אליה פניו ועיניו משתהות על עיניה. הוא ידע שהיא צופה, היא תמיד צפתה. היא נשמה עמוקות וישרה את כפלי שמלתה. ראשה נשען על הקיר, מגעו הקריר מנחם ומוחא את הזיעה הקרה ממצחה. כאשר אזרה אומץ להביט שוב הוא כבר שוחח עם עמיתיו, הבעה חמוצה מסתמנת על פניו והוא מהנהן ומפזר פקודות, פקודות שנגעו לעניינים אחרים שלא היה להם כל קשר אליה. הוא לא תמיד היה כך כלפיה. למעשה בחר הוא אותה מבין עשרות כלות ונשא אותה לאישה. רק לאחר הנישואים כאשר התבהרה לו האמת הוא החל מכה אותה. קירסי ידעה כי המעשים הללו לא הפיקו כל תועלת עבורו שכן הם לעולם לא שינו את האמת. הוא ידע זאת, היא ידעה זאת ואיש לא טרח לשנות דבר משום שאלו היו חייהם. היא עדין הייתה אישה, אישה כלואה במרומיו של מגדל. נחמתה היחידה הייתה אותו חלון, צוהר צר ששמשתו האבוקה כמעט ואין רואה דרכה. למרות זאת, היא ידעה כיצד לאמץ את מבטה והייתה עושה זאת בכל פעם מחדש. קירסי עצמה את עיניה וכאשר פקחה אותן שוב הוא נעלם כלא היה. הלחץ החל מתגבר בה והדמעות זורמות. כך חלפה שעה, ואחרת, וידה הנרעדת זינקה לגרונה החרה. ליבה מתדפק ועיניה פעורות בפראיות בעוד היא מאזינה לפסיעות, צעדים ספורים אותם גמע בדרכו אליה. היבבות מתגברות בה והדמעות זולגות, היא הליטה ראשה בין ידיה למשמע המפתח בחור המנעול. הדלת חרקה ונעה על צירה, ושם הוא עמד.
אדוארד ולטינהר, בעלה, בחן אותה בספקנות ובעוד הוא פושט את בגדי הצייד עיניו לא נתקו מעיניה. קירסי שמטה את עבודתה והשיבה לו מבט. דממה. הוא ניגש אל השולחן הסמוך ומזג לעצמו יין, גבו אליה. "אני זוכר את הרגע בו נפגשנו." ההלם הכה בה, הוא לעולם לא שוחח עימה. "אתה אהבת לצוד." ציינה.
"אני עדיין אוהב."
"אני יודעת."
הוא ערבל את המשקה והתיישב בשולי המיטה, לוכד אותה בחמת מבטו, כשם שהייתה חייה מאוסף חיותיו חסרות הישע. "באותה תקופה הייתי טיפש. שחררתי נערה צעירה שנלכדה בין רשתות מלכודת הצייד."
"זה יכול היה לקרות לכל אחד."
"בהחלט לא. את היית אז מגושמת ופזיזה באופן שלא יתואר."
"אבל בכל זאת אהבת אותי."
השיחה נקטעה עם השמטות כוס היין מבין אגרופו הקפוץ. הזכוכית התנפצה ונשברה, נוזל אדום כדם החל זורם מבין שרידיו של הכלי ומכתים הקרקע. "אני לא אהבתי מפלצת." קולו השקט היה מאיים. "ולעולם לא אוהב!" השאגה הצליפה בה והיא רכנה לנקות הזנק, ידיה הרשלניות רועדות בעוד הן מלקטות פיסות זכוכית. דממה. איש לא הוסיף דבר. היא כאבה, כאבה כל כך שבאותו רגע בו דיבר אליה מזה שנים, כך תמה לה השיחה. כאבה שמילותיו היו אמת והוא אכן לא אהב. היא קפאה, הדמעות מעיקות בגרונה והיא נאבקת בהן כפי שלא נאבקה מעולם. היא לא תישבר כעת, לא עכשיו! אך מה היה הטעם? היא הרי נשברה לפניו פעמים כה רבות עד שדמתה לאותה כוס זכוכית ריקה ומנופצת. קירסי קיוותה בכל מאודה כי לא שמע את פעימות ליבה הפראיות או ראה את השברים נשמטים מבין אצבעותיה הדקיקות. אך הוא לא החמיץ דבר. "המשיכי." פקד, "אני רוצה להסתכל עליך."
"להסתכל עלי?" שאלה.
"אני צריך להחליט מה לעשות איתך." הסביר ורכן לצידה, נשימתו מדגדגת את לחייה ואצבעו לוטפת שערה, מסיתה תלתל סורר מפניה. "אדוארד," העזה, "היו לך עשר שנים ואתה עדין לא יודע מה לעשות איתי." מגעו המוכר השתהה על צלקת בשולי שפתיה והוא נאנח. "ובכן, קירסי שלי, אל דאגה. נותרו לך עוד פחות מעשר שנים."
המלך מת
"את הרגת את מלכך." היא חשה את ברכיה מקפצות תחתיה, שמלת המשי הדקיקה כמו עוצרת מבעדן לפרוץ בשעטה אדירה וחסרת מעצורים. "את שום דבר." לו היה ביכולתה לברוח, הייתה כעת נסה על נפשה הרחק מן הנוכחים הנתעבים הללו שמילאו ההיכל. "ואין בכותרת אותה את נושאת מיום כלולותיך דבר שיוכל לעצור בעדנו מלהוכיח את האמת." היא חשקה את שפתיה. ככל הנראה הייתה מרחיקה גם מעבר לחומותיה של הטירה הארורה הזו ויושביה העצלים. "את רק אישה. בוגדת שתקעה פגיון בלב המלך. את לא שליטה ולעולם לא תשלטי בממלכה זו. את שום דבר."
טרם הספיקה להשיב בשנית להאשמות המוטחות בה, התרומם סר אריאן ממקומו והוא משולהב בחמת זעמו על יד המלך, סר ויימר. "כיצד אתה מעז לדבר כך למלכתך?" קרא וקולו מתיימר. "היא לא מלכה. לא לי, ולא לאף אדם אחר." הוויכוח בין השניים התגבר עד שניצבו זה לצד זה, ראשיהם מוסתים והם אינם סחים לפגוש בפניו של האחר מתוך שנאה עמוקה וסלידה. "אני המלכה, אני היורשת הנכונה לכס כיוון שלבעלי לא היו כל ילדים או אחים." טענה זו הייתה שקרית בחצייה. לבעלה היו שני ילדים. אבל נותר לו רק אחד. הוא אימץ את בראן וגידל אותו כבנו כבר כאשר מלאו לו שלוש וקירסי הכחישה כל קשר אליו וסירבה לקבל אותו כחלק מחייה. יתכן ובראן היה היורש אך הוא היה צעיר מידי בכדי למשול.
"אני דורשת את ששלי ולפי החוקים אקבל את ששלי. " קולה החד והצלול קטע את שיחתם.
"לא כרוצחת." אמר תיאון.
"אני לא כל רוצחת."
הוא התקרב אליה, צעדיו מאיימים והיא כמו כבולה לאותו כיסא. "את רצחת את המלך."
"אני לא רצחתי את המלך." הפעם, כמעט וירקה את אותו פזמון מתמשך. היא נאלצה לחזור עליו לכל אורך אותה שיחה מייגעת שלא היה לה סוף ולא התחלה. הסר פסע לפנים, צעד אחד וכבר רכן מעליה. צעד אחד יותר מידי. היא שילחה את ידה לפנים על מנת לתפוס בדש חולצתו ההדורה ולמשוך אותו לפנים עד שלחשה מילים באוזנו. "אני אולי לא תקעתי בחזהו את הכלי הארור הזה אך ביכולתי לתקוע תריסר כאלה בגרונו של האדם הבא שיקרב אלי, האביר ויימר. אינך רוצה להיות זה שהזאב ישלהב בו את שיניו." קול צחוק עלה משפתיו, הוא בז לה. זו ללא ספק הייתה התגובה לה הכי פחות ציפתה. היה זה עלבון צורב.
"אין זה אותו משפט עליו נהג לחזור באוזנייך? אותו משפט שעימו נהג לגנותך." למראה תדהמתה חייך בזדוניות. "יש לי אוזניים, גברתי. אוזניים שמעמיקות להאזין בחשכת הלילה ועם קץ היום. הוא לא היה לך לאהוב, גם לא לבעל. הוא היה לך לאדון."
"נצור שפתייך או-"
"או? אין לך כאן כל סמכות ותהיה זו אשליה מצערת מצידך לחשוב כך ולנהוג בי בחוסר כבוד שכזה בשנית." באומרו זאת ריחפה ידו על צווארו החבול, היכן שעוד נותרו סימני ציפורניה, הוא מיהר להסוות את תחושת הכאב שעוד אפפה אותו. "את תוצאי להורג עם שחר וברגע הזה בו את מתימרת בי, זכרי כי אני לא בעל או אהוב לך. אני אדון." הוא החל מתרחק ממנה, משלח פקודות לשומרים ודן עם יועציו החדשים. קירסי חישקה את שיניה בזעם. "עליך לבחון זאת." הצהירה.
"מה?"
"בעזרת האמת. קרא את זיכרונותיי, את כל זיכרונותיי והבן כי אין דבר שבעבורו הייתי רוצחת את אדוארד." לרגע קפאו הסובבים והם מביטים בו במתיחות, בחשש ששיחק בעיניו ובהחלטה הנחושה שקיבל על עצמו לבסוף. "בסדר גמור," הכריע. "קראו לו."
* * *
רשרוש מהיר בין ענפי העצים בישר לבראן על בואו של אורח לכן הוא היטיב את עמידתו השגויה לאחת איומה עוד יותר ונופף בסכינו לפנים. הוא הופתע עד מאוד כאשר התבשר לו כי לא הייתה זו חייה הקרבה אליו ואכזבה גדולה שטפה אותו משום שאזר די אומץ להתמודד נגדה. הוא הנמיך את הנשק אך עדין לא החזירו למקום, מטה את ראשה ספק בסקרנות וספק בחשד כלפי העלמה הצעירה והפרועה. רגע לטשו השניים עיניהם זה בזה עד שפסע הילד לפנים. "מי את?"
"אני?" מלמלה הנערה בתשובה ומרטה את שערה. "אני…אני…אני מפחדת."
"ממה?" עיניה הטרופות נעו סביב בפראות כזו שבראן חשב לרגע שאולי אחרי הכול, כן נתקל בחייה. כאשר זו לא דיברה, הוא משך בכתפיו. "אני לא מפחד. אבא אמר לי שאסור. וגם סר רודריק. אני אצוד חייה היום ואני אראה לו. הוא יהיה גאה בי."
"אני לא רוצה לצוד. שיפסיק לצוד." מלמלה וקולה חרישי. בראן התיישב כעת לצד הנערה. "מי?"
"הוא שיקר… הוא מסוכן. אני.. אסור. אסור לדבר. אסור שיראה אותי. להסתתר, לברוח." כעת התגבר קולה לצריחה והיא לפתה את מותניה, משליכה ראשה לפנים ביללה קרועה ולאחר מליטה אותו בין ידיה הלוטשות. "מה קרה?" נחרד בראן וקפץ ממקומו. הנערה המוזרה התייפחה. הוא הושיט את ידו הנרעדת ובתנועה מהוססת וכמעט מנחמת מיקם אותה על כתפה. הנערה הרימה את ראשה ובראן נדהם ליראות תלמים של דמעות נחרשים במורד לחייה האפרוריות, כשדות הנחרשים עם בוא הסתיו. הוא מעולם לא ראה ילדה בוכה ולא ממש ידע מה לעשות לכן הוא התנודד על עקביו ומיקם אף את ידו השנייה על כתפה האחרת, מאפשר לה להביט אל פניו. "מי פגע בך?" שאל והייתה זו השאלה הבוגרת ביותר שהגה מזה זמן. "אני מפחדת." חזרה והשיבה.
"ממי?"
"מהזאב."
"זאב? מעולם לא ראיתי פה זאב. אבל אחפש אחריו. אני אציל אותך מפניו. בכל מקרה התכוונתי לצוד חייה ביער. זה מה שאבא תמיד אומר שצריך."
"זאב." חזרה וקולה מצטלצל ברור וחזק. היא הניחה את ידה על לחיו של בראן וחפנה אותה בחיוך חמים ושקט. "הוא שיקר."
"את נחמדה.. באמת. אבל אני צריך ללכת לחפש אותו ואת רק מעכבת אותי." ובאומרו זאת והחל מטייל הרחק ממנה אל מעמקי היערות המסוכנים. "הצייד, הוא שיקר." גמגמה וקולה העמום נבלע בינות לגזעי העצים. לאחר מכן עוד הרהר בראן האם התכוונה אליו בהאשמותיה. או שאולי היה זה צייד אחר שחיכתה לו.
* * *
תחת ההרים עטורי הגאיות של ממלכת ולטינהר שכנו אגמים ושדות כאחד, מבריקים ומוריקים תחת אורה של החמה. בצהריי אותו יום ריצדה השמש על כל אלו והיא מכלה את יושבי הארץ בחומה האדיר. תחת היערות, מצאו הנודדים מחסה. צילם של העצים העניק להם קרירות למשך שעות אחדות והאוויר הכמעט צונן השקה אותם תחושת רעננות נדירה לקיץ. רוברט פילס את דרכו בין אותם שבילים מתפתלים ופניו נפולות. לו הייתם שואלים עובר אורח הייתם נפעמים לגלות כי איש באותה ממלכה לעולם לא הפגין עצב כזה עמוק כפי שהצהירו פניו שטופות הדמעות של העלם. הוא גרר את רגליו בדשדוש על הקרקע היבשה, ידו האחת מלופפת סביב רצועתו של חמור והאחרת נתונה לאפו וללחיו הלחים מדמעות. אבל דבר מה העיב על דרכו. בעודו פוצח ברצף התייפחויות נוסף, פגשה רגלו במלכודות אשר הוטמנה על הארץ. מטרתה ככל הנראה הייתה ללכוד בעלי חיים שמזלם הרע להם. המלכודת, רשת סבוכה של חבלים, הניפה את הבחור מעלה הרחק מן הקרקע וכבלה אותו במרומיו של עץ אשוחית. החמור זינק על רגליו ופצח בריצה מהולת התנשפויות ומיני קולות שחמורים מבוהלים משמיעים, מזמן למקום את הציד. "מי זה, מה אתה?" קרא הנער, לופת את חבלי הכלוב.
"השאלה האמיתית היא, מי אתה? ומדוע אתה מבריח את הארוחה שלי." היה זה גמד, גובהו כמחצית מגובהו של העלם והוא לבוש תלאים. "אבל זה לא ממש נורא, " רטן הגמד, "אני מוצא בחמור הזה ארוחה משביעה מספיק." רוברט, שלא הרבה לעזוב את גבולות העיר, לא ידע כי גמדים אינם מרבים לטרוף חמורים וכי במזון הם טיפוסים בררנים ביותר שעדיפותם העליונה נתונה לסנאים. לכן החל הוא ממרר בבכי גדול עוד יותר וזועק לעזרה, מה שרק גרם לגמד לפרוץ בצחוק מתגלגל. "אל דאגה בחור צעיר, קצת שעשוע לא מזיק לאף אחד." רוברט ככל הנראה לא חלק את אותה מחשבה משום שהוא קפץ את אגרופו, פניו מאדימות. "תשחרר אותי."
"אני רוצה תמורה."
"תשחרר אותי משום שאין לי דבר לתת לך. אני עני ומרושש ובודד ובבקשה אל תיגע בחמור שלי." רגע נאנח הגמד ולאחר התיר המלכודת, מאפשר לנער לצנוח לחופשי. "אם כך ספר לי סיפור. אין לי רגע מעניין בחיים הללו ואשמח לדעת דבר או שניים על בני האדם. אתם עושים עלי רושם יחסית משעמם אך בכל זאת אתה היצור החי היחיד שפגשתי היום."
"תאמין לי, לא תרצה לשמוע את הסיפור שלי." מלמל רוברט והוא אוסף את רגליו הדואבות לחיקו. הגמד התיישב בדממה, אישור שאכן התעניין לשמוע. "הוא ככל הנראה לא חסר תועלת לגמרי אם הוא נגמר בדמעות שכאלה." "בסדר גמור. הגעתי הנה מהממלכה הצפונית שמעבר לרכסי השכחה. הייתה לי נערה עימה חייתי במשך תקופה ארוכה. שמה היה ליזבת. והיא הייתה האישה היפה ביותר שפגשתי. למעשה, היא הייתה גם החכמה ביותר, המצחיקה והשנונה. אני בכלל לא יודע מה היא מצאה בי, אך היא אהבה אותי כפי שאני אהבתי אותה. חשבנו על הכול יחד, על המסעות סביב העולם, על הילדים שיהיו לנו. על שמותיהם. ותמיד חלמנו להגיע למפלים הכסופים שביערות האלפים." הגמד התחלחל לרגע, "אלים! אלפים הם יצורים כה נתעבים. מדוע תרצו לעשות זאת לעצמכם? עליכם לטייל במכרות החשוכים והעבשים של הרי הברזל." רוברט היסס רגע לפני שהניד בראשו, "לא.. אני לא חושב שליזבת הייתה אוהבת את זה. היא אהבה את הרוח הנושבת ואת הפסגות המיוערות. אנשים כינו אותנו הזוג המאוהב ביותר שראו אי פעם. עד כדי כך ששמועות אלו הגיעו לאוזני המלכה והיא קראה לה במטרה לשוחח עימה. ליזבת הייתה מאושרת אבל כאשר חזרה היא לא הייתה עוד אותו אדם. משהו בה השתנה, היא הייתה אפלה ומנוקרת וברגע בו הבחינה בי החלה בוכה ונאבקת. מעולם לא ראיתי אדם כה מפוחד בעבר. היא כאילו לא הכירה אותי, חשבה שאני אדם אחר. ולפני שהספקתי לעצור בה היא נמלטה הרחק אל ההרים."
"נמלטה?"
"אל מפלי הכסף מעבר להרי השכחה." מלמל קולו החלול של רוברט, "מצאתי אותה מתה על חופיהם לפני ימים ספורים." הזקן המקומט שלצידו זינק על רגליו הקטנות ועל פניו נסוך הזעזוע. "מתה?"
"כן."
"עליך לחשוב, ילדי. לא להתמהמה כך סתם ביערות. עליך לחשוב. היא חזרה שונה לגמרי, כך אמרת? לאחר פגישתה עם המלכה?" רוברט הנהן וקמט נחרש במורד מצחו. " המלך נמצא מת בחדרו לפני יממה. השמועה רק החלה מתפשטת אך המלכה הואשמה במותו. יתכן כי ליזבת כלל לא נשאה את זיכרונותיה שלה כאשר היא פגשה בך. יתכן כי היו אלה זיכרונותיה של קירסי ולטינהר."
* * *
האח בערה בחדרם כאשר סרקה קירסי את שערה הארוך והזהוב. הוא השתפל במורד גבה בגלים רכים ומבריקים שאורה של האש נשזר בהם. היא השקיפה אל חשכת הליל השוררת מעברה השני של שמשת החלון ושכחה הכול פרט לזרזיף הטיפות השוטף את הרחובות. לפחות עד אותו הרגע בו פצה את פיו.
"בראן נעשה גרוע למדי בלחימה בחרב. הוא לעולם לא היה טוב. סר רודריק אובד עצות, כמוהו גם האבירים. יתכן ואאלץ לשלוח אותו אל לוחם מבטיח יותר שילמד אותו להילחם כמלך. אני חושב שהוא יתגעגע לנופים הללו. בכדי להקל את המצב סיפרתי לו שבילדותי אבי שלח אותי לצוד חיות בניגוד לרצוני. רק בזכותו הצלחתי להפוך לאדם שאני כיום." קירסי זכרה את המלך המזוקן שקדם לאדוארד. ברנש חמור סבר ומדוכדך ששלט בממלכתו ללא יד רחומה. אם באמת היה זה הוא שעיצב את אישיותו של בעלה אז היא לא חבה לו דבר. רק תיעוב. היא ידעה כי ימיו של אדוארד אז היו אז עגומים וכמעט התקשה לדמיין כיצד הייתה בו אהבה לטבע החיי ואיך תשוקה זו-אם התקיימה- נלקחה ממנו. "בכל מקרה," המשיך בעוד הוא לוגם מלוא הכוס. "הנער לא מוכן לעזוב. חשבתי אולי להביאו אלייך כדי שיהיה ביכולתכם להיפרד-"
"אני לא רוצה בו." פצתה וקולה היציב מפתיע אפילו אותה.
אדוארד לא זע ממקומו ולאחר שהדממה העמיקה בין השניים קירסי חשה צורך להבהיר את עמדתה. "הילד."
"לעולם לא רצית בו. דבר מעורר רחמים בהתחשב בעובדה שהוא דם מדמך."
"הוא לא דם מדמי והוא לעולם לא היה. התינוק שלי מת לפני שנים-" היא לא סיימה את דבריה שכן התנשמות נוראה הרעידה את גופה. מילותיו המוזרות נעשו הגיוניות בעיניה והיא סבה על מקומה. "אמרת שהרגת אותו."
"הוא חי, מעולם לא הרגתי אותו. הוא תמיד היה שלך." סיפר באדישות, "הסתרתי את האמת מפניך ומפני העולם במשך שנים. כשליט לממלכה שמתנגדת נחרצות לכשפים לא היה ביכולתי להסגיר את העובדה שהוא בנך. זורם בדמו קסם שעלול להתגלות בעתיד כיעיל, אולי יותר מזה שאת מחזיקה ברשותך." היא האמינה כי היו הם שניים. התינוק שנילקח ממנה בעת לידה והושלך אל הים, והילד שאומץ אחריו כתחליף, בראן. כעת נודע לה כי היו הם אחד. כל חייה היא התאכזרה אל הילד הזה כאילו לא היה שייך לה. כאילו היה הוא התגלמותו של אביו. בכל רגע בו שהתה בנוכחותו הוא העלה בה רגשות רבים כל כך וזיכרונות כאובים. בראן היה הילד שהעדיף על פני זה שלה. הילד שהותיר בחיים על פני זה שלה. הוא הרשה לעצמו להקריב את התינוק שלה רק משום שידע שיש לו יורש אחר. היא ראתה בו את המקור לכל אבדותיה, ילד תמים שגדל ללא אם כאשר הייתה היא בעצם כה קרובה אליו.
תחילה היא הביטה בו חסרת מילים ונטולת הבעה. התדהמה פשטה בה לאיטה, זוחלת במעלה ליבה ומתמקמת במורד גרונה, היכן שהתהוותה לתחושת מחנק. "איך?" לחשה.
"איך שיקרת לי?" הוא היה מת. הרי היא ראתה אותו מת. "כל הזמן הזה… התייחסתי אליו כשם שהיה הוא…"
"אני." השלים אדוארד נחרצות. "נהגת בו באופן בו רצית לנהוג כלפי. בניסיון נואש ופחדתי לנקום בי."
"אתה שקרן." היסתה וקולה מתגבר לצעקה. כה כנועה הייתה עימו משום שיראה מפניו אך עכשיו נסוגו כול המחסומים הללו. "אתה רצחת אותו! רצחת!"
"הוא עוד חי." הגה וקולו מתרומם גם הוא. "לא," גמגמה מנידה בראשה וקרבה אליו. נושאת עיניה אל עיניו והן נוצצות בבכי. "לא בשבילי."
אדוארד חישק לסתותיו, הזעם געש בו כשהניף את ידו לסטור ללחיה. קירסי נרתעה והניפה את זרועה לפנים בהתגוננות. בתנועה קלילה ומהירה סובב את מפרק ידה והוא מרותק תחת אחיזתו החסונה.
רעש המתכת הדהד קלוש ומרוחק כאשר הוסת הנדן וכמעט ניתן היה להאמין כי לא בחדר ההוא נחשפה הסכין.
היא הביטה בו ארוכות, בדרך בה נהגו הם תמיד. רק שהפעם גלשו כל הרגשות החבויים שמצאו מסתור בליבה ונחשפו מולו. מסתחררים במערבולת עזה שהרטיטה את ליבה הפועם. נשימתו נעצרה כמו כן גם תנועותיו ולרגע נדמה לה כי קרא את כולם והבין אותם. לו הייתה מרחיקה עוד יותר הייתה מעזה וטוענת כי הבחינה בזרזיף של אשמה מרצד בין אישוניו השחורים. וכפי שהרגע בא, הוא התנפץ ועימו האדם השונה הזה שראתה מולה. אדוארד גיחך והקול הצורם הדהד על פניה החיוורות. המתכת הקרה התמהמה עוד על לוח ליבה כאשר דמעות של עלבון זלגו מעיניה. היא שמטה את ידה הרועדת, אוחזת בפגיון בחוזקה כזו שפרקי אצבעותיה הלבינו והיא שקטה. "אני לא מאמין לך."
הוא הסתובב והלך. בפעם הבאה שהניפה קירסי את הפגיון, לא היה הוא מופנה כלפיה.
* * *
ידו של הקוסם המלכותי עוד השתהתה על מצחה. הנוכחים השתתקו. "כיצד?"
"אהבתי את המלך בכל ליבי." קראה. "זה לא יתכן." התלהם לורד ויימר. "כדאי שתשקול את מילותיך בשנית, תיאון. כעת נחשפנו לזיכרונותיה של המלכה והם טהורים לגמרי. יותר מזה, אני חייב להגיד כי אין ראוי יותר לשאת את הכתר ממנה. אישה אבלה שלא רק המוות היכה בה אלה גם אתה." הלורד נרתע לאחור,
"אני.. אני לא-"
"אתה ביזת את מלכתנו! אישה שעשתה הכול עבור בעלה. מלכה ומלך שאהבתם היא ככל הנראה האהבה הגדולה ביותר בה חזיתי בכל שנותיי." המכשף כרע לצידה על ברכיו והוא מרכין את ראשו, עיניו נתונות בה בהערצה מלאה. לפני רגעים ספורים הואר אותו היכל בזיכרונות, זיכרונות מתוקים ומלאי אהבה ורוך. זיכרונות שהעידו כי אין ביכולתה לתת יד ברצח בעלה. "אדוארד היה אדם דגול." לחשה, "הוא לא היה לי לאדון ולא למלך. הוא היה לי לבעל." וכולם הסכימו עימה, מחקים את תנועותיו של המכשף וכורעים מולה. כולם פרט לאחד. "בוא לפנים." קולה הדהד מעל לעשרות האנשים שתשומת ליבם ונאמנותם המתמדת הייתה כעת נתונה לה. ביניהם, נותר אחד עומד. אחד שעוד היה נאמן למלך האמת ולא האמין לזיכרון אחד מאלו שריחפו לפניו. סר תיאון ויימר פסע לפנים. "הכתר." ציוותה נוקשות. הוא נעלם, ולאחר רגע חזר, נושא בידיו הנרעדות את כתרו של המלך. קירסי כבר נטשה לפני זמן מה את מקום מושבה שבמרכזו של החדר וניצבה כעת לפני כס המלך. האביר קרב והניח על ראשה כתר משובץ יהלומים ואבני חן. הוא עמד רק מרחק נשיפה ממנה והיא חשה את הפחד בתנועותיו. "אינך רוצה להיות זה שהזאב ישסף בו את שיניו. אזהרתי אותך לשמור על צעדיך הרחק ממני." מלמלה. לאחר שנח הכתר על ראשה, היא חייכה. "הרגו אותו."
באנחה זו התיישבה על הכס, עיניהם הפעורות של הכפופים לה ננעצות בה בפקפוק. "שיספו את גרונו." חזרה ברוגז. הם התרוממו לאיטם, היסוס מושלט בהם כאשר הם פונים נגד אחד, אחד שנהג להיות משלהם. השומר הראשון שיסע בו את תער סכינו. "תריסר פעמים." הוסיפה. הדם החל ניגר במורד בגדיו הוא משתנק בזעקתו, נופל על ברכיו. כאשר תם המעשה, פונה הסר מן האולם. אחד השומרים שלא נטל חלק בטבח נכנס בדלת והוא נוקש עליה בחשש. קירסי שילחה את עיניה לעברו בעניין. "ישנו בחור צעיר בפתח הארמון. הוא נושא בחיקו סכין גאולת דם. אזקנו אותו. אנחנו חושדים שאולי מדובר ברוצח. יתכן והגיע הנה על מנת להתוודות על מעשיו."
"הכניסו אותו."
הוא הוכנס. פניו החבולות של העלם הזה נשאו כאב מייסר ושם מוכר להפליא. היה זה רוברט. "אני זוכר את הרצח הזה באופן מובהק." פתח. "ולא משום שהייתי שם, אלה משום שהוא מרצד לנגד עיני הגיוני ונכון להפליא. רצח שביצעה נערה מפוחדת. נערה שנכפו עליה נישואים לאדם זר."
"הוציאו אותו-" קראה המלכה בבעתה. השומרים קרבו והם אוחזים בנשקם, דרוך לעת קרב. "אישה ששמה קירסי ולטינהר זימנה לפני מספר ימים את ליזבת. רק ליזבת. כך כינו אותה. לא הייתה לה כותרת ולא שם משום שהיא הייתה נערת כפר גלמודה וחסרת רכוש. אך הייתה בה אהבה גדולה." הוא נאבק בשומר הראשון ושפתיו לא שוקטות. פניו של הנער היו טרופות כאשר לבסוף הכניע האויב במטח של ידו ונטל החרב. בסחרור מהיר כבר קטל השומר השני ופיתל את כלי הנשק עד שזה ננעץ במעמקי בטנו. בבעיטה של רגלו חילץ הלהב מן הגופה ופנה להתמודד עם השלישי. כאשר הכניע גם אותו, הבריח הדלתות ונעל את השניים בפנים. קירסי אצה ממקומה אל הגופה הקרובה ולקחה חרב אולם רוברט היה שם לפניה. להביהם הצטלבו ובמהלומה מהירה אחת שילח את הנשק מידיה. "היא הגיעה הנה כאשר היא מאושרת וחזרה כאדם אחר לגמרי. משום שהיא אכן הייתה אדם אחר לגמרי. את מכשפה קירסי. מכשפה שרק צייד מכשפות אחד היה מותיר בחיים. המלך אדוארד היה ידוע בשנאתו כלפיכן. ואיני יכול אפילו לדמיין כיצד הוא נהג בך כאשר גילה מה את." קירסי כשלה אל עבר הכס, חוד החרב מרחף על חזה ודוחק בה לאחור. "כיצד אתה יודע?" נחרדה. "זה ההסבר היחיד שעולה על הדעת. היא הייתה את. את היא. רק מכשפה יכולה להיות אחראית לכישוף אפל שכזה. את החלפת איתה את זיכרונותיך משום שידעת כי היום קרב, היום בו תרצחי את המלך ותיקחי את מקומו-"
"אני ידעתי שהיום קרב בו הוא יהרוג אותי. הרי אני מכשפה. במוקדם או במאוחר הוא היה נפטר ממני בדרך כזו או אחרת. בתור בעלי-"
"-אדונך." קטע במרירות.
קירסי חשה בדמעות זולגות במהירות מעיניה, מאיימות להכניעה ביבבות. "אדוני." השלימה. "את ידעת כי ליזבת היא האישה המאוהבת ביותר על אדמת הממלכה הזו. ידעת כי האהבה שלנו חזקה יותר מכל דבר אחר. השתמשת בה בכדי להסוות את רגשותיך האמיתיים כלפיו, ולכן רצחת את נשמתה ואת חייה."
"לא רצחתי אותה. רוברט, חלק ממנה עדין חי בתוכי." אך דבר לא הועיל למחאותיה משום שהחרב כבר העמיקה לחדור בה והדם הארגמני הכתים את שמלתה העדינה. הכס מאחוריה לא אפשר לה דרך מילוט ודחק בגבה לפנים. "אם תהרוג אותי, תהרוג אותה."
"שקרנית!"
"בבקשה. רוברט, אני לא משקרת! הזיכרונות ממך עדין חיים בי והם כה מתוקים. ליזבת אהבה אותך והיא לא הייתה רוצה שתעשה זאת."
כעת קפא על מקומו, הבעה מסוכנת משחקת על פניו. "כיצד את יודעת מה היא הייתה רוצה?! כיצד את יכולה אפילו לשער דבר שכזה כאשר רצחת אותה במו ידייך!"
קרסי הנידה בראשה. "אתה מצאת את גופתה. האם אני צודקת?" רוברט הנהן חלושות. "ובחיקה הפגיון הזה." היא הורתה בסנטרה לעבר הפגיון המגואל שברשות אחד השומרים המתים, ככל הנראה זה שהוביל את רוברט אל החדר. "אני לא רצחתי אותה, רוברט. אולם שיערתי שכך יהיה ברגע בו התחלפנו בזיכרונותינו. אתה מבין, לא שלחתי אף אחד אחריה."
כאשר ההבנה הפציע בו החרב נשמטה מאגרופו, מאפשרת לאוויר לזרום שוב בחופשיות בריאותיה של המלכה. "לא היה לה כל רוצח. ליזבת קיבלה על עצמה את זיכרונותיי. היא ראתה בך את אדוארד. היא פחדה ממך כפי שלא פחדה מאדם אחר וביצעה את המעשה שאני הייתי עושה לו לא הינו מתחלפות."
"היא התאבדה."
קירסי הנהנה ודמעות של עצב ממלאות את עיניה, עצב כבד, עוד יותר מזה שנשא רוברט. "ליזבת התאבדה משום שהיו לה כל הזיכרונות שלי מאדוארד והיא ראתה בך את אותו אדם אכזר שנהג להתעלל בי. היא עדין הייתה היא, כפי שאני עדין אני אך הזיכרונות העיבו עליה כל כך שנטרפה עליה דעתה. הם השחיתו את דעתה. כעת אתה מבין מדוע היה עלי לשים קץ לסבל הזה. מה תעשה כאשר אתה יודע את האמת?"
היא המתינה להחלטתו. אולם הוא שתק. למשך זמן ארוך כל כך שנדמה היה שכבר חלפו יממות. "אני לא הרגתי את המלך." העירה המלכה וישרה את כתפיה, נאבקת בלחות המצטברת בשולי עיניה, "הוא רצח את ליזבת. הוא רצח את בראן. הוא רצח אותי."
* * *
אי שם בממלכת ולטינהר, תחת שמיים אפרוריים, על צוקים מתנשאים ומעל מפלים כסופים, הדהדה יללה. יללתו הבודדה של זאב ערבות. וכאשר בראן האזין לה הוא שאל את עצמו האם היה כול זה אמיתי או שמא היה זה רק הד קלוש ומרוחק.