הסיפור הגיע למקום הראשון במסלול הצעיר
את נושמת עמוק, שואפת את הריח של התה. את יושבת ליד השולחן, שתי הידיים כרוכות סביב הכוס החמימה, עם הפנים אל החלון. כמעט אפשר להרגיש באוויר הד של אחר צהריים בזמן אחר, שטוף אור שמש זהוב ורך, עם שלוש כוסות מעלות ריח על שולחן מכוסה מפה בחדר מרווח. אבל עכשיו את לבד, רק קיסה שמכורבלת על הכיסא לידך ונראית כמו גוש אפור-לבן מארחת לך חברה. אור השמש כבר לא רך, החדר קטן, השולחן מכוסה בלגן, רק התה נעשה באותו האופן. את לוגמת מהמשקה ועוצמת עיניים, לרגע חוזרת לזמנים פשוטים יותר. ככה את כמעט מפספסת את זה.
הנוכחות של קיסה לצד המחשבות שלך היא חדשה אבל קבועה. את שומרת על רצף קבוע של החלפת מסרים איתה בניסיון להפוך את התקשורת ביניכן לקלה יותר במהירות האפשרית, ויש משהו מוזר בתמונת החלל שהיא בדיוק שידרה לך. משהו מוזר שכמעט פספסת, למרות שאת אמורה להיות בתשומת לב גבוהה כל הזמן. הקשר שלכן הוא משמעותי, יש לך דברים חשובים ללמוד. אי אפשר לנוח אפילו לרגע.
את מתרכזת, מסתכלת פנימה אל התמונה שקיבלת. מעבר לזווית שבה החתולה רואה את החדר, למיקוד השונה של המבט ולגוונים השונים, יש עיוות מוזר באוויר, מלווה בתחושה של נוכחות נוספת. מבולבלת, את מסתכלת סביבך בחדר, מנסה לשים את ההבדלים בין הראייה שלך לראייה שלה בצד ולחפש את השוני באוויר.
את לא מוצאת. בחדר אין שום דבר שלא היה בו קודם; אותו בלגן, אותו חלון קטן, אותן תמונות טבע על הקירות כדי להכניס צבע. האוויר ריק, חסר תנועה.
את מנסה לשדר את תחושת הבלבול שלך אל קיסה. את התקשורת באמצעות תמונות הצלחת להבין די מהר, אבל רגשות הם דבר יותר מסובך להעביר בצורה ברורה, במיוחד כשמנסים לבודד רק רגש אחד. הניסיון כנראה עובר בהצלחה, כי מתקבלת תמונה נוספת דרך הקשר שלכן. כשאת בוחנת אותה, את לא מוצאת את העיוות שהיה בקודמת.
מוזר. את עושה פרצוף, למרות שאין אף אחד שיכול לראות אותך, ורושמת הערה בתיעוד שלך. מאוד מפתה פשוט להתעלם מהמקרה, אבל ההוראות היו לרשום הכל למען המחקר. עם תקווה שהדבר הוא בסך הכל אירוע חד פעמי חסר חשיבות, את חוזרת אל התה שלך.
כמובן, תקווה היא לא דבר שנוטה להתממש רק כי מישהו רוצה בכך.
כמה ימים לאחר התקרית, כפי שהתחלת להתייחס אליה, את נתקלת בפרסומת לפיתוח האחרון בתחום התחבורה – הדבר החדש שאמור להפוך את ההתניידות למהירה, נוחה ובטוחה יותר – ומיה קופצת למחשבות שלך, חייכנית וחסרת דאגות, תמיד נרגשת לגבי ההמצאות. היא נהגה לדבר בהתלהבות על כל הפרטים של כל חידוש; היתרונות והחסרונות, ההבדלים מהדברים שכבר קיימים. בסופו של דבר, זה היה מה שהרג אותה. רגע אחד שבו מנגנון לא פעל כמו שהוא היה אמור, וזהו.
אם מיה הייתה כאן עכשיו, את יודעת שכבר היית שומעת הכל בקשר לפרסומת ברגע שהיא יצאה. למחשבה יש טעם מר-מתוק, ואת מחייכת לעצמך חיוך קטן, שטופה בגעגוע.
קיסה, שרועה על הרצפה כמו שטיח אפור ולבן, משדרת לך תמונה. את רוצה להתעלם ממנה, להמשיך לזכור את מיה רק עוד קצת, אבל העבר לא ניתן לשינוי ועל העתיד כן אפשר להשפיע. המחקר שאת חלק ממנו חשוב, והרגשות שלך לא יפריעו לך לבצע את מה שהתחייבת לעשות. אז את מסתכלת בתוכך על התמונה, וכל המחשבות הקודמות שלך נעלמות. יש עיוות מוזר באוויר עם רמז לצבע סגול, מלווה בתחושה של נוכחות נוספת.
שוב ממוקדת, את משדרת לקיסה בזהירות תחושת בלבול. כעבור רגע קצר, את מקבלת בחזרה תמונה נוספת. התקשורת שלכן משתפרת, את מציינת לעצמך בסיפוק, וניגשת להביט בתמונה. הלב שלך פועם במהירות, ואת רואה… כלום. אין שום דבר באוויר, העיוות שהיה נעלם.
את נושפת אוויר, מתוסכלת. דבר כזה שמתרחש פעם אחת יכול להיות סתם תעתוע רגעי, אשלייה של האור. אבל כשדבר חוזר על עצמו, יש יותר סיכויים שהוא כבר משהו אחר. את רוצה לשלוף את התמונה הקודמת שבה ראית את העיוות ולהשוות את שתי התמונות אחת ליד השנייה, אבל לא יכולה. הן קיימות רק בראש שלך, ואין לך זיכרון צילומי. ואולי גם העיוות קיים רק בראש שלך, בעיה בקשר המוחי שלך עם החתולה שלפעמים משבשת את התמונות? את לא יודעת מהן כל הדרכים בהן הקשר עובד. אולי, אולי את בכלל משתגעת?
קיסה מייללת. הצליל החזק מושך אותך מחוץ לראש שלך, ואת נושמת עמוק. שני מקרים הם מעט מידי כדי להסיק מסקנות. אם האירוע יחזור על עצמו פעם שלישית, תתחילי לבדוק את העניין. אם לא יקרה שום דבר נוסף, תשכחי מהנושא.
את מנסה לשדר לחתולה בחזרה את התמונה עם הדבר המוזר באוויר, ביחד עם תחושה של סקרנות. אם המסר עבר בצורה מוצלחת והאירוע יחזור, את מקווה שהיא תשדר לך תמונה. ואם לא תגיע תמונה מוזרה נוספת, גם זה בסדר ואת תוכלי להפסיק לדאוג לגבי זה ולהתמקד באופן מלא בחלקים החשובים יותר של המחקר. המטרה שלך היא ללמוד מהאופן שבו קיסה תופסת את העולם, אבל לא על עיוותים באוויר. בינתיים, את חוזרת להתעסק ברשימות שלך על צורות התנהגות שונות בהתאם לטמפרטורה למשך שארית היום.
זה קורה פעם נוספת למחרת. את מתארגנת לקראת יום נוסף של מחקר, שולפת מהארון בגדים שלא בהכרח היית יוצאת איתם החוצה אבל כאלה שהם הכי נוחים. לדעתך, לבוש נוח הוא דבר חשוב מאוד להקפיד עליו כשרוצים להתרכז במשהו, ככה לראש יש הסחת דעת אחת פחות. את מתעכבת לרגע על החולצה שבחרת, פריט מהארון של סבתא שהחלטת לשמור אחרי שהיא נפטרה. היא בצבע כחול דהוי, בעלת גזרה פשוטה ועשויה מבד כותנה נעים, מהסוג שקשה להשיג כיום כי הכל הפך לסינתטי.
את מוצאת את עצמך מקרבת את הבגד אל הפנים, שואפת כאילו עדיין תוכלי להרגיש את הריח של סבתא על הבד. קיסה, בהיותה חתולה שעושה מה שהיא רוצה מתי שהיא רוצה, בוחרת את הרגע הזה כדי להפריע לך. את מתייחסת לתמונה שהיא שידרה לך בכל זאת, כי ככה זה חתולים ונדמה שבכל פעם שאת לא מרוכזת את כמעט מפספסת משהו חשוב.
את חושבת שהיית אמורה לצפות לזה כשאת רואה את העיוות המוזר באוויר, שוב מלווה בתחושה של נוכחות נוספת ורמז של צבע סגול. אלא שהפעם, את חושבת שאת רואה גם קווי מתאר של בן אדם באוויר, מתערבלים כמו גרגרי אבק שהאור פוגע בהם.
יש סיכוי גבוה שאת משתגעת, אבל ההכרעה בנוגע ליחס שלך לתופעה התקבלה. את מנסה לשדר תחושת תודה לקיסה על כך שהעבירה לך את התמונה, אבל היא אפילו לא פותחת עיניים כדי להחזיר לך מבט מהנקודה שבה היא מכורבלת על המיטה שלך.
אחרי שאת מסיימת להחליף בגדים, את ניגשת אל הרשימות שלך – כותבת על העניין בקצרה בתיעוד השוטף שבמחשב ופותחת מסמך חדש לנושא באחד משני המסכים הגמישים שלך, מלבנים דקים דיגיטליים אשר מתפקדים קצת כמו המחברות של פעם ומאפשרים לך לעבוד עם הרבה דברים פתוחים במקביל.
את כותבת על שלוש התקריות, מקפידה לפרט כמה שיותר בתיאור התצפיות ולכתוב גם דברים שלא נראים לך חשובים באותו הרגע, לפני שאת נתקעת. אין לך השערות מה גורם לעיוותים להופיע או למה רק קיסה רואה אותם. חסר לך מידע, ואת לא יכולה פשוט לשאול את החתולה מה הם ולקבל תשובה כי הקשר שלכן לא עובד ככה. גם אין במחקר מישהו נוסף עם קשר לחתול שאת יכולה לפנות אליו – בגלל ההיקף המצומצם של הניסוי, כל משתתף מקושר לחיה אחרת. אבל… אולי את יכולה לפנות למישהו אחר, לשאול אם הוא ראה משהו מוזר דרך הקשר שלו.
החלטה התקבלה, את ניגשת אל ההולופון שלך. המכשיר הוא הדור העדכני של המוצרים שפעם נקראו טלפונים, ויוצר הולוגרמה חיה של האדם איתו מדברים כדי ליצור את הדבר הכי קרוב לשיחה פנים מול פנים למרות המרחק. את מתלבטת אל מי להתקשר, אם כדאי שתשאלי מישהו שקשור לחיה ספציפית ואם כן איזו, אבל מגלה שחוץ מהפרופסורים המנחים יש לך רק משתתפת אחת במחקר באנשי הקשר. את בוהה בשם – אביה (מדעי הסביבה) – ומנסה להיזכר עם איזה חיה היא הייתה. יהיה מביך עם תתקשרי אליה בלי לדעת. נדמה לך שזאת הייתה עז, את מקווה שאת לא מתבלבלת. לפחות את יודעת מאיזה תחום היא מגיעה.
את לוחצת על הכפתור לשיחה, נותנת למכשיר לסרוק את פלג הגוף העליון שלך לפני שהחיוג מתחיל. ההולופון ימשיך לסרוק אותך גם תוך כדי השיחה כדי שההולוגרמה שלך שמופיעה מול הצד השני תבצע את הפעולות שאת עושה, אבל בהתחלה צריכה להיות סריקה ראשונית כדי שההולוגרמה תעלה.
אביה עונה די מהר, ההולוגרמה של פלג הגוף העליון שלה קופצת מולך. הטכנולוגיה לא מעבירה את הצבעים בצורה הכי מדויקת, הכל מלאכותי בצורה ברורה, אבל התלתלים החומים שלה עדיין מצליחים להיראות מלאי חיים.
"יורי!" היא מחייכת אלייך, חיוך רחב ושמח עם כל הפנים. "זאת הפתעה נחמדה. איך הולך?"
"היי," את משיבה, טיפה מובכת שהתקשרת אליה רק בגלל העיוותים באוויר. "מתקדם לא רע, איך אצלך?"
"הקשר עם ברטה הוא בהחלט חוויה מיוחדת," היא משיבה, ועכשיו יש לך שם לאולי-עז שהיא קשורה אליה. "חיות הן נורא חכמות."
את מהנהנת. "אני באמת חושבת שאפשר ללמוד מהן הרבה. רציתי לשאול אותך משהו בקשר לזה," את מהססת לרגע, שוקלת כמה להגיד, "ראית דרך הקשר שלך עם ברטה משהו מוזר באוויר?"
"משהו מוזר באוויר?" הבלבול גלוי על הפנים שלה. "זאת הגדרה מאוד רחבה. את יכולה לפרט לי עוד?"
כמובן שזה לא יהיה כל כך קל. "מעבר לזה ששדה הראייה שלכן שונה," את לא יודעת מה שדה הראייה של (אולי) עזים, אבל הוא בטח שונה. "שמת לב לעיוות כלשהו שהיא רואה ואת לא? משהו שלא מופיע בכל פעם שאת מתקשרת איתה אלא רק לפעמים?"
"ידעת שלעזים יש שדה ראיה מאוד רחב? זה מדהים," אביה אומרת בהתלהבות. לא ידעת, אבל את שמחה שזכרת נכון והיא אכן קשורה לעז. אביה מניחה כמה אצבעות על הסנטר ומהמהמת במחשבה כשהיא מתרכזת בשאלה שלך. "אני לא חושבת, לא היה משהו חריג כזה שהופיע בחלק מהפעמים ובאחרות לא."
את לא יודעת למה ציפית, אבל את די מאוכזבת. וגם מתחילה לדאוג, את מאוד מקווה שאת לא משתגעת. אביה כנראה רואה משהו מהרגשות שלך על הפנים, כי היא מוסיפה, "עיוות באוויר שמופיע רק בחלק מהפעמים, נכון? דיברתי אתמול עם עדי והוא גם שאל אותי על משהו באוויר. אולי נתקלתם באותו דבר."
"עדי?" את לא מכירה את השם.
"כן, מ-וטרינריה. הוא נחמד, יש לו קשר עם עורב. אני מבינה שאין לך את המספר שלו?" את מגיבה בהמהום של הסכמה. "אני אעביר לך אותו. אולי תוכלו לעזור אחד לשנייה."
"אני מקווה," את משיבה, "תודה רבה, אביה."
היא מחייכת שוב. "בכיף! אני תמיד שמחה לעזור. תשמרי על קשר, יורי." היא מנופפת לשלום, את מנופפת בחזרה והשיחה מתנתקת. זה השלב שבו את קולטת שאת לובשת את החולצה הכחולה הישנה, שהיא בעצם בגד שאת מעדיפה לא ללבוש מול אנשים אחרים, גם אם זה דרך הולוגרמה. מה שהיה היה, את מחליטה, והולכת להחליף חולצה לפני שתתקשרי אל עדי.
בחדר השינה שלך, קיסה עדיין מכורבלת על המיטה. מפתיע אותך כל פעם מחדש כמה זמן ביום היא מבלה בשינה. את לא יכולה להתאפק ומלטפת אותה בעדינות, היא נראית מאוד חמודה עם אחת הכפות הקדמיות שלה מונחת על העיניים.
אחרי שאת מחליפה חולצה, הפעם לאחת ירוקה שעשויה מבד סינתטי, את נזכרת שלא אכלת שום דבר מאז שקמת – הפסקת את ההתארגנות שלך באמצע, ניגשת מיד אל הרשימות שלך כדי לתעד את הדברים כל עוד את זוכרת את כל הפרטים הקטנים. עכשיו שעשית עצירה, את שמה לב גם לרעב שלך, הנהמה הנמוכה של הבטן שקודם התעלמת ממנה בלהט המחקר. טוב, ההפסקה שלך יכולה להתארך מעט.
את הולכת למטבחון הקטן שלך ושולפת קופסה של פירות משומרים. את זוכרת במעומעם יום הולדת אחד שבו היו פירות טריים ואת תחושת הרעננות שהייתה להם, אבל נהיה קשה עוד יותר להשיג כאלה ואין לך את הכסף לבזבז על מותרות. במקום זה, את מקפידה לקנות את הקופסאות שאמורות להכיל את כל הויטמינים וכמויות הגיוניות של סוכר.
רעב מסופק, את פוסעת את הצעדים המעטים אל הסלון, שמתפקד בתור אזור המחקר שלך. הדירה שלך קטנה, אבל היא שלך, ונמצאת מעל פני הקרקע ולא מתחת לאדמה כמו כל מקומות המגורים החדשים. פעם, אנשים בנו אל השמים. זה היה לפני שמזג האוויר הפך לקיצוני והשמש לסכנה קבועה. עלויות כיסוי החלונות הגדולים במסנני קרינה חזקים היו גבוהות מידי, ורוב גורדי השחקים ננטשו. יש לך הרבה מזל שאת מאלה שעדיין גרים למעלה.
את מנערת את הראש כדי להוציא את המחשבות, יש לך דברים אחרים להתמקד בהם. העבר לא ניתן לשינוי אבל על העתיד כן אפשר להשפיע, את מזכירה לעצמך והולכת להתקשר אל עדי.
את לא יודעת למה לצפות כשאת ממתינה שעדי יענה וההולוגרמה שלו תעלה מולך. לא נורא, הסקרנות שלך מסופקת די מהר. עדי, מסתבר, הוא בחור בערך בגיל שלך, אולי טיפה צעיר יותר. ההולוגרמה נותנת לו זוהר כחלחל, אבל העור והשיער הארוך שלו שניהם בגוונים של חום והעיניים שלו כהות.
"שלום," את אומרת, וממהרת להציג את עצמך כי את זו שהתקשרה. "אני יורי, מביו-פסיכולוגיה. אני גם משתתפת במחקר. קיבלתי את המספר שלך מאביה."
החיוך המנומס שהיה לו על הפנים מתחלף במשהו אמיתי יותר. "הו, אז את יורי. אביה שלחה לי הודעה לגבייך, נעים להכיר."
את מעניקה לו חיוך קטן בחזרה. "שמעתי שאתה קשור לעורב?" את מציינת בחצי אמירה חצי שאלה. בסיטואציה אחרת, היית שואלת אותו על תחומי עניין ותחביבים, אבל כרגע המחקר הוא מרכז החיים שלך ולשיחה יש מטרה שאת רוצה להשיג.
עדי מהנהן בהתלהבות. "כן, קוראים לו אדגר. התקשורת איתו היא בהחלט חוויה לא שגרתית."
"אני יכולה להבין. אני קשורה אל חתולה, קיסה, ולדבר איתה בהחלט שונה מכל דבר אחר שאי פעם עשיתי." את עוצרת לרגע, לא בטוחה איך לנסח את ההמשך. "שמעתי מאביה ששאלת על משהו מוזר באוויר שראית דרך הקשר שלך עם אדגר, ורציתי לשאול על זה. אכפת לך לפרט לי על זה? אני חושבת שאולי יש סיכוי שנתקלנו באותה תופעה." את מקווה שכן, זה יהיה מרגיע ויותר קל כששני אנשים חוקרים. כשאת לא היחידה שאולי משתגעת.
"כן, אני חושב שזה הדבר הכי לא צפוי בתוך הקשר שלי איתו. זה כמו…" עדי מניף את היד באוויר, מחפש את המילים הנכונות כשהוא מנסה לתאר את מה שראה. "כאילו את יכולה לראות את האוויר? כאילו יש בו פתאום חלק יותר מוחשי?"
את מהנהנת, זה נשמע כמו מה שאת נתקלת בו. "כן, כמו גרגרי אבק שהאור פוגע בהם ככה שאתה יכול לראות את האוויר."
"בדיוק!" הכתפיים שלו משתחררות מהלחץ שהיה בהן קודם. "ויש לזה קו מתאר כמו של בן אדם והאזור טיפה יותר בוהק מהסביבה."
"אני ראיתי קו מתאר של בן אדם רק פעם אחת," את אומרת בזהירות. "קודם זה היה נראה לי כמו עיוות מוזר באוויר. כמה אירועים כאלה קרו לך?"
"חמישה," הוא משיב. "בפעם הראשונה גם לא הבחנתי בקו מתאר של בן אדם. אצלך?"
"שלושה מקרים, האחרון היום בבוקר."
ההפתעה גלויה על הפנים שלו. "היום בבוקר? וואו, את בהחלט עובדת מהר."
"אני משתדלת, זמן הוא דבר מוגבל." את מחייכת ומוסיפה, "במיוחד עם חתולים, קיסה ישנה כל הזמן."
עדי צוחק. "אני מניח שזה נכון."
"טוב," את מחזירה את השיחה אל החלק החשוב יותר. "מה כתובת המייל של האוניברסיטה שלך? אנחנו צריכים להחליף רישומים ותצפיות כדי שלשנינו יהיו את כל הפרטים. אפשר גם ליצור קובץ משותף עם כל המידע."
"רגע, רגע." הוא מרים ידיים באוויר. "את רצה לי מהר מידי. אנחנו לא מדווחים על ההתפתחות הזאת לאחד מהפרופסורים?"
"כרגע, בלי השערות אפילו? לא." את עוצרת. "או שלך יש השערה מה הדבר הזה או מה גורם לו?"
"אמ," עדי מהסס לרגע. את חושדת שיש לו התחלה של רעיון, משהו שהוא כנראה לא מרגיש בנוח להגיד עכשיו. "לא, בינתיים לא."
"אז, כתובת מייל של האוניברסיטה?"
"בסדר," הוא מסכים. "יש לך מקום לרשום?"
"רק רגע," את אומרת וממהרת להביא מסך גמיש כדי ליצור בו פתק. את מקווה שעשית את זה מהר מספיק כדי שלא יתחילו שיבושים בהולוגרמה שלך בגלל היציאה מהטווח של הסורק. "עכשיו יש."
עדי אומר לאט את הכתובת, ואת רושמת ואחר כך מקריאה את מה שכתבת כדי לוודא שלא טעית באות או מספר. אתם מסיימים את השיחה עם הבטחה להחליף רשימות באופן מיידי ולשמור על קשר צמוד בשביל להמשיך לחקור את העניין ביחד.
קיסה מראה את נוכחותה שוב כשאת פותחת את המייל, ואת מלטפת את הראש שלה ביד אחת וביד השנייה ממשיכה את תהליך שליחת ההודעה לעדי. החתולה משדרת לך תחושה אחת ברורה: רעב, אבל את מתעכבת עוד רגע ולוחצת על 'שליחה' לפני שאת קמה ודואגת לה לאוכל.
את מארגנת גם לעצמך נשנוש וחוזרת אל אזור המחקר, מקווה שעדי כבר שלח לך את הרשימות שלו. הוא אכן הספיק לעשות את זה בזמן שהתעסקת עם האוכל, לשמחתך. את פותחת את הקובץ, מניחה את הרגליים למעלה על כיסא שני, ומתחילה לקרוא.
סגנון הכתיבה של עדי שונה משלך והפרטים לא מאורגנים באופן המועדף עלייך, אבל המידע ברור. אחרי קריאה אחת את עוברת שוב על המסמך עם תשומת לב מוגברת לכל הפרטים הקטנים, ואז פותחת גם את הרשימות שלך וקובץ חדש נוסף כדי לערוך השוואה בין התצפיות של עדי לתצפיות שלך.
ההבדלים, את מגלה, הם שעדי הבחין בקו מתאר של בן אדם באוויר כבר מהפעם השנייה, כלומר הוא ראה כזה ארבע פעמים לעומת הפעם האחת שאת חווית. בנוסף, עדי תיאר את החלק המוחשי באוויר בתור בוהק יותר מהשאר בעוד שאת התייחסת לרמז לצבע סגול שראית, ואף אחד מכם לא ראה את הפרט הזה שהשני ציין. מעבר לדברים האלה, החוויות שלכם דומות מאוד. גם עדי כתב שהאירועים התרחשו בזמן שדעתו הייתה מוסחת, ושהדבר באוויר נעלם מיד לאחר מכן.
וכל המידע הזה עדיין לא עוזר לך לגבש השערה על הגורם לתופעה או מהי. הראש שלך ריק, חסר רעיונות באופן חריג. כל הנושא הזה פשוט כל כך… מוזר. יש סיכויים קטנים יותר שאת משתגעת עכשיו שאת לא היחידה שרואה דברים, אבל באמת, עיוותים באוויר? אזורים מוחשיים יותר באוויר עם קוי מתאר של בן אדם?
את לא מצליחה לחשוב אפילו על כיוון של הסבר לדבר כזה.
את כמעט משוכנעת שאת מעלה עשן כשאת עוזבת את חומרי המחקר מאוחר יותר, בלי שום התקדמות בעניין תופעת הדברים המוזרים באוויר. קיסה היא זאת שגרמה לך לקום בסוף, היא קפצה עלייך והתיישבה ככה שלא יכולת להמשיך להתעסק עם המסכים. נדרשו כמה יללות חזקות בטון של אזהרה כדי שתביני את הרמז ותחליטי שמספיק להיום.
את הולכת לישון מתוסכלת.
בבוקר, את קמה עם מוטיבציה מחודשת להעלאת רעיונות, אבל הראש שלך נשאר ריק. את שולחת הודעה לעדי ואת קובץ ההשוואה שעשית אתמול ושכחת להעביר לו, ומקבלת בתשובה רק 'תודה על הקובץ. מפתח תאוריה, נדבר מחר'. את מרימה ידיים לא הרבה לאחר מכן ועוזבת את הנושא להמשך היום. במקום זה את משחקת עם קיסה, עושה הזמנה של מצרכים שחסרים לך, מתעסקת קצת בהיבטים האחרים של המחקר ומנקה את הדירה. רובוט היה יכול לעשות את הפעולה האחרונה, אבל את נגד שימוש בטכנולוגיה לביצוע פעולות פשוטות שביכולתך לעשות.
השעות עוברות מהר כשאת עסוקה ומקדמת דברים. את לא מקבלת שום תמונות של עיוותים באוויר דרך הקשר שלך עם קיסה, והולכת לישון בראש שקט יותר.
אחד הדברים הראשונים שאת עושה בבוקר הבא הוא לשלוח לעדי הודעה 'ער?', וכמה דקות אחר כך כשהוא לא עונה 'זמינה לשיחה, תתקשר כשמתאים'.
את כמעט על קוצים כשההולופון מצלצל סוף סוף, רוצה כבר לשמוע את התיאוריה של עדי. אפילו לא אכפת לך אם היא תהיה משהו שיהיה לא הגיוני בעינייך, את מוכנה לכל דבר.
"היי," הוא מברך אותך עם חיוך כשפלג הגוף העליון שלו קופץ מול הקופסה של המכשיר.
"שלום," את משיבה, משתדלת לא להראות עד כמה את חסרת סבלנות.
"יש לי שאלה קצת מוזרה, אבל היא חשובה לתיאוריה שלי אז אני אשמח אם תעני עליה בלי לשאול שאלות בינתיים," עדי אומר מהר, מילים רודפות אחת אחרי השנייה. הוא לחוץ, החיוך שלו הפך מטבעי למתוח, הידיים מתעסקות עם הקצה של החולצה הלבנה שלו.
את סקרנית. "כן?"
"אממ," הוא מהסס עוד רגע, ואז ממשיך בקצב דיבור אפילו יותר מהיר. "בסמוך לזה שראית את הדבר באוויר דרך הקשר עם החתולה, נזכרת באנשים שהכרת ונפטרו?"
כל מחשבה קודמת שהייתה לך נעלמת. זה פרט קטן שלא כתבת, ציינת רק שדעתך הייתה מוסחת כי זה הרגיש אישי מידי. איך הוא יודע? אבל את בולעת את השאלות שרוצות לצאת, כי הוא ביקש מראש, ואומרת בקול חלש רק, "כן."
"הו," עדי נושף, והצליל נשמע לך יותר חזק ממה שהוא אמור להיות. החזה שלו עולה כשהוא לוקח נשימה עמוקה. "אז ככה, אני חושב שאלה רוחות."
את כמעט צוחקת עליו מרוב שאת מופתעת. מסתבר שלא היית מוכנה לכל דבר, זה עולה על כל רעיון פרוע שחשבת שאת מצפה לו. "רוחות לא קיימות," את אומרת לעדי, ושומרת אצלך את ההערה של 'אנחנו מתעסקים כאן במדע, לא בפנטזיה'.
"תחשבי על זה רגע," הוא מתעקש, ואת דואגת שהחולצה שלו עומדת להיקרע עם כמה חזק שהידיים שלו תופסות בקצה שלה. חלק קטן ממך תוהה אם הוא בכלל זוכר שהפעולה הזאת שלו עוברת דרך ההולוגרמה. "אלה אזורים באוויר שיש להם תחושה מוחשית יותר וקו מתאר של בן אדם. ברשימות שלך תיארת שעברה אלייך תחושה של נוכחות נוספת בחדר דרך הקשר עם החתולה למרות שהייתן לבד. למה לא?"
"כי… כי…" את מאבדת את המילים. הרעיון פשוט מגוחך. כשאדם מת, הוא מפסיק להתקיים. "רוחות לא קיימות," את חוזרת. "זאת רק המצאה. דימיון."
"את יודעת שכל הטכנולוגיה היום היא משהו שאנשים פעם אפילו לא חלמו עליו. התיאוריה שלי שאלה רוחות נתמכת על ידי התצפיות שלנו. אם אין לך הוכחות שיפריכו אותה, אני אמשיך להיצמד אליה."
את חושבת שכל הדיון הזה מיותר. "אז אתה חושב שזה שלפני כל פעם שבה ראיתי את הדבר באוויר נזכרתי באדם מת מאמת את התיאוריה?"
"אוקיי, זה החלק שאני פחות בטוח בו." הוא עוצר, שוב נושם עמוק. "אבל כן. אני חושב שאולי הרוח מהווה טריגר לזיכרונות שלנו מהאדם שמת? כי גם אצלי זה ככה. אדגר העביר לי את התמונות עם הרוחות בכל פעם שהייתי שקוע בזיכרון."
"אבל אחר כך כשהתמקדתי במשהו אחר הדבר באוויר נעלם. אם זאת אכן רוח כפי שאתה טוען למה היא מהווה טריגר לזיכרונות שלנו ולא הזיכרון שלנו הוא שמושך אותה?" את באמת לא יודעת למה את ממשיכה לדבר איתו על זה. את מבזבזת אנרגיה, הוא יותר מידי מאמין בתיאוריה כרגע מכדי לראות את חוסר ההיגיון העצום שבה.
"בדקתי את זה. ניסיתי להיזכר בצורה מכוונת באנשים שאיבדתי. זה גם הרגיש עמום ומלאכותי וגם לא ראיתי שום רוח דרך הקשר עם אדגר. אני מניח שהרוח פשוט עוברת הלאה אחרי שהיא מעוררת את הזיכרון אצלנו?"
את קצת מצטערת שעדי השקיע את כל הזמן הזה בפיתוח וחיזוק האמונה שלו בתיאוריה המשוגעת הזאת. בכל זאת, את מוצאת את עצמך אומרת, בעיקר כדי לא להעליב אותו בצורה קשה, "אתה יכול לשלוח לי קובץ בנושא ואני אביט אחר כך. אני צריכה זמן כדי לחשוב על זה."
הוא מהנהן ואת מנתקת לפני שתהיה לו הזדמנות להגיד עוד משהו, משחררת את הצחוק שרצה לברוח ממך כבר קודם. ואם משהו בצליל טיפה היסטרי בעקבות הסיטואציה ההזויה, אין אף אחד שישמע.
לוקחות לך כמה שעות טובות לאסוף את עצמך, ואחרי שאת מצליחה את עוזבת את כל עניין הדברים המוזרים באוויר וחוזרת להיבטים האחרים של המחקר. הם חשובים יותר מעיוותים מוזרים באוויר.
עדי נותן לך את הזמן שלך. עובר שבוע שלם, שבו את מנסה להעמיד פנים שכל העניין בכלל לא התרחש, עד שהוא שולח לך הודעה. את עונה לו שאת עדיין חושבת על כל העניין, למרות שאת מנסה לעשות את ההפך. הוא כותב בחזרה שהוא מבין, אבל את לא בטוחה שזה נכון. גדלת עם האמונה שהמוות הוא דבר סופי, את לא יודעת איך להתמודד עם סיכוי, נמוך ככל שיהיה, שזה לא נכון. את לא חושבת שעדי מסוגל להבין את זה, עם הקלות שבה הוא דיבר על הרעיון.
את מנסה להישאר עסוקה. קוברת את עצמך במחקר, שולחת עדכונים לפרופסורים באוניברסיטה ונעזרת בהנחיה שלהם כדי להעמיק את החומרים שאת כותבת. ההפסקות שלך הן משחק עם קיסה, בהייה בחתולה או ליטוף בעדינות בזמן שהיא מנמנמת.
למרות המאמצים שלך להתעלם מכל העניין, את לא שקטה. את חסרת מנוחה, לא ישנה טוב בלילות, מאבדת ריכוז מהר. יש חלק קטן בראש שלך שמלווה אותך בכל פעולה שאת עושה ואומר 'מה אם?'. רעיון הרוחות של עדי רודף אותך.
שבועיים אחרי השיחה ההיא, את מחליטה שאת צריכה להפריך את התיאוריה כדי להירגע. הבעיה היא, את לא יודעת איך. אם את יוצאת מנקודת הנחה שאלו אכן רוחות והן מעוררות את הזיכרונות ולא נמשכות על ידיהם, אז את לא יכולה לבדוק את העניין לבד.
את מהרהרת בנושא הרבה יותר מידי זמן עד שאת מגיעה למסקנה שהפיתרון הכי טוב הוא לצאת החוצה למקום שבו יש אנשים. בכל מקרה עבר הרבה זמן מאז הפעם האחרונה שיצאת מהדירה שלך, מאז שנוצר הקשר בינך לבין קיסה השתדלת להישאר בפנים כמה שיותר. מפחיד אותך לצאת עם קיסה אל סיטואציות לא צפויות אבל מדאיג אותך גם לצאת בלעדיה ולהתרחק ממנה, למרות שהקשר הטלפתי שלכן לא אמור להיות מושפע ממרחק.
את מתארגנת ליציאה החוצה בערב הבא, בודקת שיש לך מסכת פנים ורצועה בשביל קיסה – את לא רוצה ללכת איתה כשהיא משוחררת ויכולה להיעלם לך, ועם כל הטכנולוגיה המשוכללת אף אחד לא המציא פיתרון חדש לעניין הספציפי הזה.
את לא מספרת לעדי על הבדיקה שאת עורכת.
הדלת ננעלת מאחורייך כשאת יוצאת, תיק על הכתף, מסכה על האף והפה וקיסה לצידך. את צועדת במסדרון המואר בעמימות אל עבר המעליות. מבפנים, קופסת המתכת בוהקת, רואים שהיא חדשה יותר מכל הבניין. קיסה עוקבת אחריך בזהירות, הנוכחות שלה שקטה לחלוטין.
את יוצאת מהמעלית בקומת פני הקרקע, עוברת דרך אזור הכניסה של המבנה וממשיכה החוצה. יש לך מזל, מזג האוויר הערב נעים, רק שלושים וחמש מעלות צלזיוס. את לא היחידה שהחליטה לנצל את הטמפרטורה השפויה כדי להסתובב בחוץ, הרחוב עמוס בקבוצות וביחידים שנהנים מההזדמנות.
אין מחסום בינך לבין השמיים שמעל. את נושמת דרך המסכה את האוויר החמים ואת ההמולה, סופגת את הרעש האנושי. קיסה נצמדת לרגליים שלך, חשדנית וחוששת מול הסביבה הזרה. את מתיישבת על המדרכה האפורה ליד הכניסה לבניין, וצופה.
קיסה נרגעת לאט. היא עדיין נשארת דרוכה, בכוננות גבוהה יותר מאשר בדירה, אבל אחרי כמה רגעים ארוכים של צפייה ברחוב החתולה מתחילה להתרחק ממך בצעדים קטנים וזהירים ולרחרח את האזור. כשהיא חוזרת אלייך שוב, אחרי שהיא מתחה את הרצועה עד כמה שאפשר, את שולחת לה את הבקשה שלך. התשובה מיידית.
בתמונה יש שני עיוותים באוויר. הם נמצאים ליד אנשים, קוי מתאר של בני אדם שהאוויר בתוכם מתערבל כמו גרגירי אבק באור, מרחפים מעל הקרקע.
את מוציאה את המסך הגמיש מהתיק שלך, וכותבת בזריזות. המחשבות שלך רצות, שני עיוותים זה כבר משהו יותר משמעותי. הם כבר לא רק דבר שמופיע ונעלם, יש כמות.
לפני שאת יכולה להחליט מה השלב הבא שלך, קיסה שולחת לך רצף של תמונות מהירות. זה דבר חדש, ולרגע את מרגישה כאילו את טובעת בתוך ים המידע הפתאומי. כשאת מתאוששת את בוחנת במהירות את התמונות לפני שלא תצליחי לראות אותן באותה חדות ולא תוכלי לקלוט את כל הפרטים.
דרך התמונות, את מגלה שאחד העיוותים זז. את לא רואה את התנועה המלאה, רק את המיקום השונה שלו בכל אחת מהתמונות. את מקבלת החלטה מהירה, אולי פזיזה, לגשת אל האישה שהעיוות בדיוק עזב. היא לבושה בבגדים אפורים ויושבת לבד על אבן גדולה בולטת, מחזיקה מסך ציור. את לא מבינה מה יש לצייר ברחוב המוזנח שאתן נמצאות בו, אבל כל אחד והתחביבים שלו.
"סליחה על ההפרעה," את אומרת לה. קיסה מתחבאת מאחורי הרגליים שלך, ואת מנסה להתעלם מחוסר המקצועיות של מה שאת עושה. היא מרימה את הראש ומסתכלת עלייך, אבל לא אומרת כלום. "אני עורכת ניסוי קטן שאני לא יכולה לפרט עליו," את מציגה לה את התעודה הדיגיטלית שאומרת שאת דוקטור בביו-פסיכולוגיה. "ומאוד יעזור לי אם תעני לי על שאלה אחת קצרה."
את מקבלת בתגובה הנהון ולא מעבר. "תוכלי להגיד לי על מה חשבת רגע לפני שניגשתי אלייך?"
זה גורם למבט מוזר לעלות על הפנים שלה. היא בוהה בך לרגע נוסף, וכשהיא מדברת את מופתעת שהיא בכלל עונה לך. "נזכרתי באדם שלא כאן יותר." והיא חוזרת אל לוח הציור שלה, מתעלמת ממך.
"תודה רבה, עזרת לי מאוד," את אומרת לה וממהרת להתרחק ולתת לה את המרחב שלה בחזרה.
את רושמת את חילופי הדברים ונאנחת. הם רק מחזקים את התיאוריה של עדי, לא מפריכים אותה. אבל את צריכה עוד עדויות לפני שאת יכולה להתחיל להגיע למסקנות.
מעודדת מההצלחה של הניסיון הראשון שלך, את ניגשת גם אל האדם האחר שהיה לידו עיוות, אבל הוא לא משתף איתך פעולה. את לא מתעכבת על חוסר התגובה, את יודעת שאת מבקשת משהו לא מובן מאליו, במיוחד כשאת לא מוסרת פרטים על הניסוי.
את ממשיכה אל הרחוב הבא. קיסה מגלה לך שיש בו לא פחות מחמישה עיוותים באוויר. אחד מהם נמצא ליד קבוצה אז את מוותרת עליו, וארבעת האנשים האחרים מסרבים לענות לך ברמות שונות של התעלמות.
נחושה להשיג לפחות עוד תגובה אחת, את ממשיכה משם אל פארק קטן וישן שנמצא ליד, חום ומוזנח. יש מעט צמחים ששורדים בטמפרטורות המצויות באזור, וגם הם לא מקבלים מים. הדבר מייצר תמונה עצובה של אדמה חולית ועצים מתים, עם שמיים שמקבלים צבע שחור בהדרגה. לא שיהיה אפשר לראות כוכבים.
יש פנס אחד פועל בפארק, ליד ספסל שיושב עליו זוג מבוגר. הם לא זקנים, אנשים זקנים כבר לא יוצאים החוצה אל האוויר המזוהם. הם יושבים אחד ליד השני בשקט שיכול לנבוע רק משנים ארוכות של היכרות. לפי קיסה, יש לידם שלושה עיוותים, אז את ניגשת אליהם.
לשמחתך, את לא נתקלת בהתעלמות פעם נוספת. הם מברכים אותך בחמימות שלא נתקלת בה אצל אף אחד אחר ששאלת קודם. לדבר איתם מעלה חיוך על הפנים שלך. הם מציגים את עצמם בתור רן ועידו, ומספרים לך בקלות שהם בדיוק נזכרו באנשים שעברו הלאה.
קיסה מרחרחת אותם, אפילו נותנת לרן ללטף לה את הראש, ואת יושבת לידם ומקשיבה לסיפורים. מהמידע שהם חולקים איתך, את מבינה שהם נזכרו בשלושה אנשים ספציפיים בלי שתצטרכי לשאול.
את לא מקדישה תשומת לב לזמן השיחה, ואחרי שהם מסיימים לדבר את אומרת להם תודה ושנהנית לדבר איתם. כשאת מתרחקת עם קיסה, עידו אומר לרן משהו על הדור של היום. נולד כבר דור חדש מאז שאת נולדת, אבל זה לא משהו שהיה מיועד לאוזניים שלך אז את לא מסתובבת בחזרה כדי לספר להם את זה.
את וקיסה חוזרות אל הדירה שלך. היה רצוי שתשיגי עוד עדויות של אנשים, אבל את עייפה מכדי להמשיך.
את קורסת על המיטה מיד אחרי שאת מסיימת לכתוב על אירועי הטיול בחוץ. את לא רוצה להודות בזה, אבל את חושבת שאולי טעית. עדיין טועה, בכך שאת מסרבת להכיר בקיומן של הרוחות. כי מה עוד יכולים להיות דברים באוויר שיש להם קו מתאר של בן אדם וגורמים להיזכרות באנשים מתים?
את נרדמת לפני שאת יכולה להמשיך להרהר בנושא.
בבוקר, קיסה מעירה אותך בדרישה לאוכל. ישנת דרך הצלצול של השעון המעורר שלך, מכשיר ישן שאת מחזיקה מתוך האמונה שלא צריך להצטייד בכל חידוש אפשרי, רק במה שהכרחי.
את דואגת לחתולה ולעצמך לאוכל ומתיישבת באזור המחקר כדי להתחיל לעכל את כל המידע שאספת אתמול. ככל שאת עוברת על הנתונים, את מבינה שאת לא יכולה להמשיך להכחיש את רעיון הרוחות. את חוקרת ויש מולך עובדות שמחייבות התייחסות. עדיין לא נוח לך עם הנושא, אבל את יכולה להכיר בכך שיש להמשיך לחקור את הכיוון הזה.
מחר תדברי עם עדי. ואולי, אם בסוף תהיה הוכחה מוצקה שאלה אכן רוחות והן קיימות, זה לא יהיה עד כדי כך נורא. הרי המטרה המרכזית של המחקר היא להיעזר בקשר הטלפתי עם החיות כדי למצוא פתרונות טבעיים יותר לבעיות במקום להמשיך להסתמך על טכנולוגיה מתקדמת כדי לפתור הכל.
אי אפשר לדעת מה יהיה בעתיד, אבל דבר כזה בהחלט ישפיע עליו. אולי הוכחה שרוחות קיימות תספק את הצורך הזה בכך שאנשים יתחילו לחקור סיפורים על טבעיים אחרים במקום לנסות לחשוב על ההמצאה החדשה שתשנה את החיים.
אולי. עם קיסה לצידך, את יכולה להמשיך לחקור את זה.