"ארוחת הצהריים שלך לא מעניינת אף אחד, בקי. למחוק."
התמתחתי במושבי, צופה בתהליך הדהייה לוקח את האירוע איתו.
אני לא כל כך טוב בעבודה שלי. אני נוהג לחזור על אותן הטעויות שוב ושוב.
אני מוחק לאנשים מידע חשוב, כמו רעיונות מדהימים שעלו להם בחלום, תאריכים של פגישות חשובות שישנו להם את החיים וסיסמאות של חשבונות ישנים.
לפעמים אני מזכיר להם בטעות אירועים מביכים ומשפילים, בעיקר כשדעתי מוסחת.
לפעמים אני מוחק פרטים מיותרים מאוחר מדי, ואלו נשארים נטועים במקומם, אי אפשר להסירם יותר.
ולפעמים אני מוחק אותם מוקדם מדי, ומכניס אנשים למצב מביך במיוחד.
אני יודע איך לעשות את העבודה שלי, כמובן. אני יודע לזהות בין זיכרונות חשובים למיותרים.
הצעדים הראשונים של הילד שלך? לשמור.
שיעור היסטוריה שלמדת בכיתה ג? למחוק.
אני יודע מה חשוב ומה לא, הבעיה שלי היא בעיקר התזמון. אין לי תירוץ, אני אחראי רק על מדינה קטנה אחת, חמישה מיליון אנשים. יש לי אפילו משמרת קצרה, רק 11 וחצי שעות. אני פשוט קצת חולמני.
אמא אומרת שהייתי צריך להיות טווה חלומות, אבל אני לא מתכנן כל כך מקורי, ואני מרוצה מהעבודה שלי. לשומרי זיכרונות יש משכורת יפה, עבודה מרתקת וחופשה בסופי שבוע.
הרבה טוענים ששומר זיכרונות זאת אחת העבודות הגרועות יותר בשוק, אבל זיכרונות יכולים להיות מאוד מעניינים.
חבל שאנחנו צריכים למחוק אותם.
השעה 20:30 הגיעה, והמשמרת שלי נגמרה. ארזתי את שאריות ארוחת הערב שלי והלכתי להחליף את מדי העבודה שלי ללבוש יומיומי.
עוד רבע שעה האוטובוס לתחנת הרכבת מגיע, ואז יהיו לי שבע דקות להתקשר לאמא, עשרים וארבע דקות לסיים את שאריות ארוחת הערב שלי, ולבסוף שעתיים וחצי נסיעה שבה אני יכול להתעדכן על הזיכרונות של שאר האנשים בעולם, אלו שלא נמצאים באחריותי.
זיכרונות מסקרנים אותי, וזאת הסיבה העיקרית שאני אוהב את העבודה שלי. בני אדם רואים את העולם בצורה מאוד מעניינת, ואני רואה את העולם דרכם. למדתי דרכם תארים, ראיתי דרכם סרטים, יצאתי דרכם לטיולים וראיתי מראות נפלאים, כאלו שלא חלמתי שאראה בחיי. כל יום אני זוכה לחוות 5 מיליון חיים שונים, ואני זוכר כל רגע מהם. לבני האדם יש זיכרון מוגבל, וזה למה העבודה שלי היא לסנן את הזיכרונות המיותרים. אבל למתכננים אין הגבלה בזיכרון, אנחנו לא ישויות מוגבלות כמו בני האדם. אין לנו שומרי זיכרונות משלנו, אז כל פרט קטן נשמר. גם אין לנו טווי חלומות משלנו, אז אנחנו חולמים על זיכרונות חזקים שצברנו במהלך השנים, אלו שבונים אותנו. אין לנו בוני מטרות, אז רובנו יצורים פשוטים. אין לנו שותלי רעיונות, אז רובנו לא מקוריים במיוחד. אין לנו מתכננים משלנו שיוצרים אותנו.
חיים שלמים של משפחות נשמרים בתוכי, כל רגע ורגע, גם אם בשבילם הזיכרון דהה או נמחק. כמובן רק הזיכרונות שנוצרים בזמן שאני עובד נשמרים אצלי. אין לי גישה לזיכרונות שהשותפה שלי, מארי, בחרה למחוק. מארי הרבה יותר טובה בעבודה בזאת. אני חושב שהיא הייתה נוטעת רגשות בעבר, ככה שיש לה ניסיון עם זיכרונות. הצלקות בכפות הידיים שלה, שנראות כאילו הגיעו מעבודה בשדה, הסגירו את זה.
הגעתי לתחנת הרכבת, סיימתי את ארוחת הערב שלי וחיכיתי לרכבת שתגיע. זרקתי את הקופסה החד פעמית לסל המיחזור, עליתי לקרון והתחלתי להתעדכן ביום של בני האדם מהמדינות האחרות. תודה לאל שהזמן עובד שונה בין העולמות, אחרת לא הייתי עומד בכמות הזיכרונות שנצברו.
התרגשתי מאוד לשמוע שמייסון אזר סוף סוף את האומץ להציע לוונדי נישואים. למרות הפרש הגילאים ביניהם, ידעתי שהם מתאימים אחד לשני עוד מאז שהם היו ילדים. פרסי ואנה עברו לגור ביחד והחליטו לצאת לטיול קצר, והופתעתי שהם החליטו לבקר במדינה שלי. שמחתי שפרד הצליח לפתוח את חנות הקומיקס שלו, זו שהוא נלחם למענה בחמשת השנים האחרונות. הכאיב לי לשמוע שאלי המסכנה נפטרה, וקיוויתי שבעלה יהיה בסדר.
הרכבת עצרה בתחנה בדיוק כשסיימתי להתעדכן בחייהם של שאר בני האדם, כרגיל. אספתי את חפצי ויצאתי מהתחנה, מתקדם לכיוון ביתי.
רוח קרירה נשפה בעורפי, כצפוי מחודש דצמבר. יללות חתולים בקעו מימיני, ככל הנראה רבים על שאריות מזון ליד הפחים. הצעקות מביתו של מר רובינסון הדהדו ברחוב כרגיל. סירחון הביוב הכה בי, גורם לעיני לדמוע. ההבהוב הקלוש של מנורת הרחוב השבורה ניחם אותי. תחושת חמימות פשטה בי, למרות הגשם שהחל לרדת. רק עוד כמה דקות אהיה בבית.
עברתי ליד ביתו של מר רובינסון בדיוק כשאשתו העיפה אותו לרחוב. לבוש בפאר במכנסי בוקסר מפוספסים וגופייה מסריחה ומיוזעת, הוא דפק על הדלת בכעס, אך ללא הועיל. הוא פנה אלי. קפאתי במקומי, וכל החמימות שפשטה בי נעלמה כליל.
"על מה אתה מסתכל?" הוא אמר לי. ציפיתי שהוא יתחיל לצעוק, אך הוא פשוט התיישב על מדרגות הבניין שלו וחיכה. ברחתי הביתה לפני שישנה את דעתו.
כשנכנסתי לדירה, חתול זר קידם את פני, חומק מהדלת הפתוחה לפני שהספקתי להביא את המטאטא. כנראה שהשארתי את החלון באמבטיה פתוח שוב. לרוע מזלי, גם החתול השאיר אחריו משהו. זרקתי את התיק שלי על הספה הישנה שאמא הביאה לי, חיברתי את המחשב הנייד לטעינה ואת השלל של היום סידרתי על המדפים בסלון.
ניקיתי את המתנה שהחתול השאיר אחריו, משתדל לא להקיא. התקלחתי בזריזות, לבשתי פיג'מה, הסתרקתי וצחצחתי שיניים.
נכנסתי למיטה ובהיתי בתקרה, עובר בראשי על אירועי היום.
תהיתי על מה אחלום הלילה, אספתי הרבה זיכרונות מעניינים היום.
עצמתי את עיני וחייכתי. אני אוהב את החיים שלי.
התכרבלתי במיטה, והשינה אפפה אותי. התחלתי לחלום על ארוחת הצהריים של בקי בדיוק כשהצעקות מביתם של הרובינסונים התחדשו.
לא הצלחתי לישון באותו לילה.
דפיקות חזקות העירו אותי באותו הבוקר. מצמצתי בעייפות, מנסה להבין איפה אני ומה קורה. התמתחתי וקמתי מהמיטה. רציתי לקחת כוס מים לפני שאחזור לישון, אבל אז הבנתי שכבר מואר בחוץ. הסתכלתי על שעון הקיר שבמסדרון. שבע בבוקר. פחד פשט בי כשהבנתי שקמתי מאוחר מידי.
החלפתי בגדים במהירות, פיזרתי על עצמי דאודורנט וצחצחתי שיניים. ארזתי בתיקי את המחשב הנייד שלי, אוכל לכל היום, חבילת דיסקים ריקים ואת האוזניות והטלפון שלי.
יצאתי אל הרחוב ורצתי אל תחנת הרכבת בשיא המהירות, אסור לי לפספס את הרכבת. אם אני אפספס את הרכבת, אני אאחר לעבודה. ואני בחיים לא מאחר לעבודה. חשבתי שאוכל להגיע בזמן, אבל פניתי בפנייה הלא נכונה.
הגעתי לסמטה מטונפת. חבלי כביסה נתלו מעל ראשי, וחתול רחוב ברח אל מאחורי פח הזבל הרחב שלימיני. יצאתי אל הרחוב, מנסה לזהות את האזור שאליו הגעתי. הרחובות נראו מוכרים באופן מפתיע, למרות שהייתי בטוח שבחיים לא הייתי בהם.
"אכפת לך לזוז?" שמעתי קול משמאלי. אישה צעירה עמדה מולי, לועסת מסטיק בקול רם. משהו בקול שלה נשמע לי מוכר.
"בקי?" שאלתי. היא הרימה גבה.
"סליחה, אני מכירה אותך?"
נרתעתי לאחור בבלבול. היא ניסתה לעצור אותי, אבל כבר פתחתי בריצה במורד הרחוב. הבחנתי בפרסי ואנה מתנשקים על ספסל האוטובוס, ראיתי את לילו מוציאה את הכלב שלה לטיול ואת יואי הולכת לגן עם אביה. כל כך הרבה פרצופים מוכרים, אבל לא היה שום היגיון במה שראיתי. הרגשתי שאני מאבד את דעתי. לכל פרצוף שראיתי היה שם וסיפור חיים מאחוריו, וכל המידע הציף אותי, יותר מדי בבת אחת. התחלתי להסתובב סביב עצמי. לא הצלחתי להכיל את כל הרגשות שהכו בי. לא הבנתי איך הגעתי לפה, לא ידעתי שזה אפשרי לעבור בין העולמות שלנו. החלטתי להתרחק, לנסות לחזור לסמטה ממנה הגעתי. אבל איבדתי את חוש הכיוון. לקחתי כמה צעדים לאחור. פתאום שמתי לב לקהל סביבי, מודע לכל העיניים שננעצות בי, חודרות ושופטות. חוש הראייה שלי התערפל, והקולות מסביבי נעשו מרוחקים. קולות כל כך מוכרים מאנשים זרים לחלוטין.
אחד מהם התקרב אלי, צליל מגפיו רועם ביחס לרעש הקהל. הוא נראה בסביבות שנות ה60 לחייו, מבנה גופו מוצק ושיערו האפור מסודר להפליא. משהו בו היה שונה. אף זיכרון שקשור אליו לא עלה בראשי.
לא זיהיתי אותו.
ניסיתי לברוח משם, אך מעדתי לאחור. העולם נטה על צידו, ואיבדתי תחושה ברגלי. הזר הרים אותי ואמר משהו לקהל, שהחל להתפזר.
"אני מצטער, נד," הוא לחש באוזני. "אבל אני צריך את העזרה שלך."
איבדתי את ההכרה.
הדבר הראשון שהבנתי היה שידי מודבקות בסלוטייפ מאחורי גבי. הדבר השני ששמתי לב אליו זה שאני יושב על כיסא מאוד לא נוח, ושעיני ופי היו חסומים. ניסיתי להיזכר מה קרה, איך הגעתי לפה, ופתאום יד נגעה בכתפי.
ניסיתי לצרוח, אך המטפחת הייתה קשורה חזק מדי מסביב לפי.
"אז התעוררת," קולו של הזר לחש באוזני. "לקחת את הזמן." שמעתי את צליל מגפיו כשהוא הלך מסביבי. כיסא חרק והוא התיישב באנחה. הקשבתי יותר בזהירות. שמעתי מים מטפטפים מימיני וזמזום של מקרר. צליל של דלת חורקת, או אולי חלון. לא הצלחתי להבין איפה אני. הנחתי שאני בבית של בן האדם הזר, אבל לא יכולתי להיות בטוח.
"תראה, אני אהיה ישיר איתך." הוא אמר, נוגע בכתפי. "לא התכוונתי לפגוע בך, אבל לפי איך שהגבת כשראית אותי מקודם, הרגשתי שיותר בטוח לקשור אותך." רציתי לחנוק אותו, אבל אז הבנתי את הנקודה שלו. "בכל מקרה, אני צריך את העזרה שלך. אם תשתף איתי פעולה, אני אשחרר אותך. אני עומד להוריד עכשיו את המטפחת. אתה מבטיח לא לצעוק?"
הנהנתי לחיוב, והוא הוריד את המטפחת שעל פי. השתעלתי.
"מה השעה?" שאלתי בקול חנוק.
"עשר וחצי בערך." הוא ענה.
לקחו לי כמה שניות להבין שהלך עלי. המשמרת שלי מתחילה ב9, מה שאומר שאני כבר מאחר לעבודה.
בהלה פשטה בי, והתחלתי לצרוח לעזרה. ידעתי שאין טעם, שהוא בטח לקח אותי למקום מבודד ואף אחד לא יכול לשמוע אותי. להפתעתי, הוא סתם את פי במהירות. קול זעקתי הדהד מהקירות. דממה רועשת נפלה בינינו.
"לך לעבודה כבר, טד!" צעק קול מוכר מרחוק. שמעתי את הזר מקלל בשקט. חיברתי אחד ועוד אחד.
הקול היה בוודאות של מר רובינסון, שתמיד טועה בשמי, מה שאומר שאני כנראה בדירה שלי. יש רק שני כיסאות בכל הבית, ואחד מהם שבור. גיששתי בידי אחרי בורג בולט, מקווה שהזר עשה טעות ובחר לעצמו את הכיסא הנוח יותר. המזל שיחק לצידי.
"אז חטפת אותי… לדירה שלי?" ניסיתי למרוח זמן. שפשפתי את הסלוטייפ בבורג הבולט, קורע אותו לאט. הזר נאנח והוריד את המטפחת השנייה, מבין שאין בה טעם יותר. צמצמתי את עיני, מתרגל לאור הפתאומי. ידי השתחררו עכשיו. רציתי לברוח, אך הייתי חייב לחכות להזדמנות המתאימה.
"לא חטפתי אותך, רק רציתי לבקש את העזרה שלך." הוא אמר. ראיתי שהוא נשען על ארון הדיסקים שלי, מחזיק את אחת החבילות בידו. החלטתי שאני לא אוהב לחכות להזדמנות.
"טוב, אני לא רוצה לעזור לך." אמרתי וקמתי מהכיסא. חטפתי את חבילת הדיסקים מידו לפני שהוא הספיק להגיב, והחזרתי אותה לארון. הוא בהה בי עובר על החפצים בתיק שלי, מוודא ששום דבר לא חסר או שבור. "יש לך 10 שניות לעזוב, או שאני מתקשר למשטרה. אני צריך ללכת לעבודה." הזהרתי אותו. התקדמתי לעבר הדלת. הוא לא ניסה לעצור אותי. הסתובבתי לראות אם הוא עומד לצאת.
הבעת פניו התקשחה. הוא בהה ישירות בעיני במבט חד כל כך, שהייתי בטוח שהוא עומד לתקוף אותי. הרגשתי את ליבי מתכווץ לכדי צימוק.
"לא רציתי לעשות את זה, אבל לא השארת לי ברירה." הוא הוציא דיסק אחד מהארון. "צפיתי בכמה מהם, נד. ואני חושב שאתה יודע מה המשמעות של האוסף הקטן שלך." הוא שיחק עם הדיסק בידו. הצימוק נפל לי לתחתונים. דממה נפלה על החדר. הוא התחיל להמהם שיר ילדים, מחכה לתשובתי.
"זה לא מה שאתה חו-"
"אתה גונב זיכרונות."
"ז-זה בדיוק מה שאתה חושב," גמגמתי. "א-אבל ראית אותם! אלו לא זיכרונות משמעותיים, הם במילא נועדו למחיקה! כל מה שעשיתי היה לגרום להם לדהות במקום, זה תהליך סטנדרטי!" וזו הייתה האמת. שומרי זיכרונות בכירים משתמשים בתהליך הזה כל הזמן כשהם צריכים עותק של זיכרון ספציפי. הוא נהיה מטושטש במקום להיעלם לגמרי, ככה שאם צריכים עותק מוחשי של הזיכרון, יש להם אותו מוכן.
"כן, בשביל שומרי זיכרונות בכירים, שמאחסנים את הזיכרון במאגר הממשלתי. לא בשביל זוטרים כמוך שיאחסנו אותם בארון מעלה אבק בדירה שלהם. אתה מודע לכמה לא חוקי מה שאתה עושה איתם?" קולו התקיף גרם לי להירתע. התיישבתי על הספה בניסיון להתרחק ממנו, אך מבטו החודר לא התנתק מעיני אפילו לרגע. "כמה אתה מרוויח מאחד? 30 אלף? אולי 50?"
ידי החלו לרעוד ולהזיע, והרגשתי קושי לנשום. ראיתי שהוא מחכה לתשובה, ושסבלנותו אוזלת. הרגשתי כמו פושע שהורשע ברצח. הראייה שלי התערפלה, ולפני שהספקתי להוציא ציוץ, הדמעות ברחו מעיני.
הוא נרתע ישר. נזלת דלפה מאפי עכשיו, ויבבה נפלטה מפי. גופי התחיל לרעוד ללא שליטה ופתאום מצאתי את עצמי פורץ בבכי.
הוא העביר לי את חבילת הטישו מהשולחן, וקינחתי את אפי בקול. הוא הלך למטבח ומזג לנו שתי כוסות מים. כשחזר איתן כבר לא נשאר לי במה לקנח. הוא זרק את הניירות המלוכלכים לפח בזמן ששתיתי משתי הכוסות. הוא התיישב על הכיסא שלו וחיכה עד שנרגעתי לחלוטין. ישבנו בשתיקה, נמנעים מקשר עין.
"אתה בסדר?" הוא שאל לבסוף, והשתיקה הופרה.
"אני קצת רגיש…" קולי נשבר, עדיין הייתי נסער מעט. שיחקתי בקרעים בספה, מרחיב אותם בהיסח דעת. הזר חזר להמהם. הבנתי שהוא מחכה שאומר משהו.
"אני לא מוכר את הזיכרונות האלה…" הוא הרים את מבטו מיד. "אני… אני אוסף אותם. אנחנו צריכים למחוק את הזיכרונות האלו, כי הם מיותרים. אבל אני לא אוהב למחוק אותם. לכל זיכרון יש ערך, גם אם הוא לא נחשב זיכרון חשוב. זו הסיבה שאני שומר אותם אצלי. אני זוכר אותם בשביל בני האדם האלו, שהזיכרון שלהם מוגבל." הוא רצה לומר משהו, אבל התחרט. הוא נראה כועס, אפילו מאוכזב. הוא קם מהכיסא ולבש את המעיל שלו, שעכשיו ראיתי שהיה זרוק על שולחן המטבח.
"קום," הוא אמר, זורק לעברי את מפתחות הדירה. קמתי ושמתי את התיק על גבי. הנחתי שאנחנו עומדים לצאת, אבל לא הייתי בטוח לאן.
"אז מה עכשיו?" שאלתי אותו. הוא נעמד ליד הדלת והתכופף לגובה שלי. קיוויתי שהוא עומד לתת לי טפיחה על השכם ולעזוב אותי לנפשי, אבל אז הוא שלף אקדח. פלטתי צרחה גברית.
"כדאי מאוד שתקשיב לי טוב. אנחנו עומדים לצאת מהדירה הזאת ביחד. אתה עומד להקשיב לכל מה שאני אומר. אם לא תתנהג כמו שצריך, אני מסגיר אותך למשטרה." הוא טפח על כיסו, איפה שהנחתי שהיה זיכרון גנוב כהוכחה. "אם תעשה מה שאני אומר, אף אחד לא יפגע. האם אני ברור?" הוא שאל בתקיפות. הנהנתי לחיוב. ידעתי טוב מאוד שלא כדאי להתעסק עם הזר הזה.
"מה אני צריך לעשות?" שאלתי בחשש. הוא הכניס את האקדח לנרתיק ופתח את הדלת.
"תכניס אותי למשרד שלך," הוא אמר וסימן לי לצאת. "אנחנו ניקח מסלול שימשוך אלינו כמה שפחות תשומת לב מאנשי ביטחון. אני אקח אותנו אל המבנה, אתה אחראי להכניס אותנו בלי למשוך תשומת לב מיותרת."
יצאנו אל הרחוב. ניסיתי להבין מה התוכנית שלו. על הרכבת יש אנשי אבטחה, אז כנראה שלא דרכה הוא תכנן להגיע.
התקדמנו במורד הרחוב, קרוב יותר ויותר לתחנה. התחלתי לתהות אם הנחתי לא נכון, אבל הוא פנה לרחוב אחר.
הוא התחיל להתקדם מהר יותר, עובר מהליכה לריצה, והשתדלתי לעמוד בקצב צעדיו. ידו המחוספסת אחזה בחוזקה במפרק ידי. הופתעתי מעוצמת אחיזתו. על ידיו היו צלקות ישנות ומלוכלכות, צבעם חום. עורו היה שזוף. מגפיו היו מלאים בכתמי בוץ יבשים. הנחתי שהוא עבד בתור חקלאי, עבודה חיונית אך לא מאוד מוערכת בעולם בני האדם. סקרתי את מבנה גופו. גוף מוצק וחזק יחסית לגבר בגיל 60. למרות שיערו הלבן, לא היו לו הרבה קמטים בפנים. עצמות לחיים גבוהות, גבוה… אמא שלי הייתה אוהבת אותו.
חלחלה עברה בי מהמחשבה על אמא שלי בצורה כזאת. הרגשתי שאני עומד להקיא. רציתי להמשיך לחקור את לבושו, אבל כבר לא יכולתי להתרכז. לא חשבתי שמתכנן כמוני מסוגל לדמיין כל כך בפירוט.
במקום זאת, ניסיתי לחשוב מה הוא מנסה להשיג מהחטיפה שלי, מה יש לו לעשות במשרד הזיכרונות. עלו לי כמה רעיונות, אבל חוט המחשבה שלי נקטע כשעברנו דרך קיר.
הזר הפסיק לרוץ, אבל הוא שכח להודיע לי שאנחנו עוצרים. נפלתי עם הפנים קדימה על האספלט. לפחות הוא שחרר את היד שלי, שכבר התחילה לאבד תחושה.
זיהיתי את הסמטה מיד. הייתי בה רק כמה שעות לפני כן, כשניסיתי לתפוס את הרכבת שלי. הזר גרר אותי לרחוב עכשיו, והתקדמנו לכיוון מרכז העיר.
"מה אנחנו עושים?" לחשתי לו. הוא סימן לי לשתוק והוציא מכיסו נרתיק משקפיים.
"שים אותם עליך, אנחנו לא רוצים שמישהו יזהה אותך." הוא אמר קצרות.
"אם שכחת, אני מתכנן, לא בן אדם. אף אחד מבני האדם פה לא אמור לזהות אותי." עניתי לו.
"לא דיברתי על בני האדם."
לבשתי את המשקפיים על אפי. הם לא היו נוחים, והחבלה בפניי לא הועילה למצב. ראשי החל לכאוב מהמכה.
עצרנו ליד הכיכר המרכזית, והזר ניסה לתפוס מונית. הרגשתי שהלב שלי עומד לקרוס מרוב לחץ. הוא אמר שאנחנו עומדים ללכת למשרד הזיכרונות, ובמקום זאת עברנו לעולם בני האדם. התחלתי לחשוד שהוא משקר לי, שהוא פשוט רוצה לגרום לי לשתף איתו פעולה. הייתה לו סיבה. הרי יש מעבר בין העולמות שלנו שקרוב לבית שלי, אז אולי יש גם מעבר נוסף שקרוב יותר למשרד, ויותר מהר להגיע אליו דרך עולם בני האדם. החלטתי לשאול אותו.
המונית יצאה לדרך, לפי הכתובת שהזר נתן לנהג. הוא סגר את המחיצה בין המושבים הקדמיים לאחוריים, כדי שנוכל לדבר בפרטיות.
"ניחשת נכון. יש כל מיני מעברים בין העולם הזה לשני, ובגלל הבדלי הזמן והמרחב ביניהם, יותר קל להגיע למשרד שלך דרך העולם הזה." הוא הסביר.
"אה." אמרתי. ישבנו בשתיקה מביכה לכמה דקות. הזר המהם שוב את שיר הילדים ההוא, שלא תאם למוזיקה שבקעה מהרדיו. בהיתי דרך החלון. הפתיע אותי לגלות כמה טוב אני זוכר את הרחובות האלו. התחלתי לתהות איך מארי מסתדרת. אם אני מאחר, היא כנראה נאלצה להאריך את המשמרת שלה בלי הודעה מוקדמת. היא בטח על כוס הקפה החמישית שלה מהבוקר, מתכננת איך היא תצרח עלי כשאחליט להופיע.
החלטתי שעדיף להתחיל שיחה מאשר לדמיין את מארי צורחת עלי.
"אז…" תופפתי על ברכי. "יש לך שם?" שאלתי את הזר. הוא הביט עלי, נראה שלרגע שכח שאני שם.
"כן." הוא ענה. חיכיתי שימשיך, אבל הוא חזר להמהם את השיר שלו.
"אפשר לדעת מה הוא?" לחצתי עליו. הפעם הוא לא טרח הביט לכיווני.
"לא."
"אה… יש לך משפחה? ילדים?"
הוא השתתק. הרגשתי לא בנוח פתאום. היינו בתוך מכונית קטנה וסגורה, ולא היה לי לאן לברוח. אם אני אעצבן אותו, לא יהיה לי סיכוי נגדו.
הוא נאנח. הוא לא נראה כועס, אלא יותר… עצוב.
"כבר לא."
שאר הנסיעה עברה בשקט. אף אחד לא דיבר, למעט הנהג שאהב לצעוק על רכבים אחרים.
הגענו לתחנה שלנו, הזר שילם לנהג והוא נסע לדרכו.
היינו בכניסה לחורשה קטנה, מקום שקט ורגוע, נקודה מצוינת לתיירים. אנשים יוצרים בנקודה הזאת זיכרונות מאוד מעניינים, כאלו שלא היה לי הלב למחוק.
התקדמנו למעמקי החורשה. בהתחלה הלכנו על שביל הולכי הרגל, ואז פנינו לכיוון השירותים הציבוריים.
שפשפתי את אפי. הוקל לי לחשוב שאוכל לשטוף את הפרצוף במים קרים. פתאום הרגשתי צורך עז להתפנות. הייתי עייף, רעב ומפוחד, והרגשות שוב התחילו להציף אותי. ציפיתי שנעצור, שאוכל לשבת ולהירגע מעט.
במקום לעצור, הזר תפס בידי שוב. הוא התחיל לרוץ, עוקף את השירותים. חשבתי שאולי עוקבים אחרינו, אולי הוא מרגיש סכנה. אבל הוא רץ ישירות לתוך עץ.
כבר לא הייתי צריך להתפנות.
הסביבה השתנתה באופן משמעותי. רעש העלים המרשרשים הוחלף בצפירת מכוניות. האדמה הרכה נהפכה לבטון. החורשה השקטה הפכה להיות גג של בניין.
והחלק הכי גרוע, השמש התחילה כבר לשקוע.
הזר הבחין בפחד בעיני. הרגשתי שאני עומד לקרוס שוב, אבל הוא תפס בכתפי בחוזקה, מושך אותי למציאות.
"מה לעזאזל קרה הרגע?" שאלתי אותו. הורדתי את המשקפיים המזויפים. החבלה הפסיקה לכאוב פתאום.
"אמרתי לך, הזמן והמרחב שונה בין העולמות. בשבילנו עברה חצי שעה, אבל פה עברו כמה ימים. הגוף שלך התאים את עצמו לשינוי." הוא הסביר. הרגשתי שאני עומד לקרוס. פספסתי כמה ימי עבודה מלאים מבלי להודיע שום דבר למארי. לא הצלחתי לנשום. היא עומדת להרוג אותי. זהו, זה הסוף שלי. אני עומד לאבד את העבודה שלי, ואז את הדירה שלי, ואני אצטרך לחזור לגור עם אמא.
הזר נתן לי סטירה, והפרצוף שלי חזר לכאוב.
"תתרכז במשימה שלך, ואל תשתפן לי עכשיו!" הוא נזף בי. ניסיתי להשתחרר מאחיזתו, אבל הוא שלף את האקדח שוב. "עכשיו תקשיב טוב. אנחנו עומדים ללכת אל המשרד שלך, ואתה עומד להתנהג יפה ולהקשיב למה שאני אומר. מובן?"
הנהנתי בלחץ. הוא גרר אותי אחריו אל מדרגות החירום, וירדנו אל הרחוב בשקט. התחלנו ללכת לכיוון המשרד, משתדלים להיטמע בקהל. עברנו ליד חנות אלקטרוניקה קטנה, וקפאתי במקום.
הפרצופים שלנו הופיע בכל המסכים.
נד ג'ונסון וסקוט סטרלינג, מבוקשים בגין סחר לא חוקי בזיכרונות.
הזר הבחין במסך וקפא גם הוא. לקחו לי כמה שניות להבין שהתמונה על המסך היא שלו. התרחקנו לאט מהרחוב הראשי, והתחלתי להבחין במספר הלא שגרתי של שוטרים ברחוב. סקוט משך אותי לתוך רחוב צדדי והתיישב ליד פתח הביוב.
השורה ההיא חזרה בראשי שוב ושוב. הייתי מבוקש על משהו שלא עשיתי. הבנתי שזה לא משנה, במילא אין סיכוי שיאמינו לי. אבל אם כך, לא היה טעם להישאר עם סקוט יותר. אין לו במה לאיים עלי.
זה לפחות מה שחשבתי לפני שנזכרתי באקדח שלו.
בזמן שהייתי שקוע במחשבות, הוא הרים את מכסה הביוב ולחץ עלי לרדת. החלטתי שאין טעם להתנגד. החיים שלי נגמרו, אין לי למה לחזור. בסוף היום לא תישאר לי עבודה, ואני אצטרך לישון בתוך תא קטן ומסריח.
התחלתי לתהות מה הם יעשו עם סקוט. הם יכולים לכלוא אותו, אבל אז הוא ייעדר מהעולם שלו, ובני אדם אחרים יתחילו לתהות מה קרה לו. אז התחלתי לתהות מאיפה הם השיגו את התמונות שלנו. התמונה שלי הגיעה מכרטיס העובד שלי, אבל התמונה שלו היא זו שהטרידה אותי. אם הוא בן אדם, לא היה היגיון בזה שלתקשורת תהיה גישה לתמונה שלו.
אלא אם כן הוא לא היה בן אדם.
זה ההסבר ההגיוני היחיד. למה לא זיהיתי אותו, איך הוא יודע על שני העולמות. אבל אם הוא מתכנן, הוא יכול להיכנס למשרד הזיכרונות בלעדי. הוא לא צריך אותי כדי להיכנס. הוא צריך אותי למשהו אחר. אולי בן ערובה.
הוא הצמיד אותי לקיר וסימן לי להיות בשקט. שני שוטרים עברו על פנינו בלי להבחין בנו. חיכינו שהם יתרחקו, ואז המשכנו ללכת.
הגענו לפתח נוסף ויצאנו מהביוב. הוקל לי שאני יכול לנשום שוב, אפילו לא שמתי לב כמה מחניק וחם היה שם למטה. עמדנו מאחורי המשרד עכשיו. חיכיתי שסקוט יגרור אותי לאן שהוא, אבל הוא פשוט עמד שם.
הוא הביא אותנו עד למשרד, עכשיו הגיע תורי להכניס אותנו.
כחכחתי בגרוני. ניסיתי לחשוב על כל דרכי הכניסה האפשריות. יכולנו להיכנס דרך הגג, אבל הסיכויים שיבחינו בנו היו גבוהים. אף אחת מדלתות הכניסה לא הייתה אפשרות.
הבחנתי בחלון הפתוח של השירותים בקומה השנייה. הם לא היו פעילים כרגע. הם היו האפשרות המושלמת.
סקוט נתן לי דחיפה ונכנסתי ראשון. הוא זינק פנימה מיד אחרי.
"מה עכשיו?" לחשתי לו. היינו בפנים, אבל לא ידעתי מה הוא מנסה להשיג.
"אני צריך שתיקח אותי לשולחן שלך בלי שאף אחד יבחין בנו." הוא לחש חזרה.
הרעיון הכי טוב היה לחכות להפסקת הערב, כשהמשמרות מתחלפות. המשרד מתפנה במשך כמה דקות. זאת הייתה ההזדמנות היחידה שלנו.
ישבנו כמה דקות בשירותים המסריחים, עד שהתחלנו לשמוע דיבורים וצעדים מהמסדרון. חיכינו בשקט עד שכל האנשים התרחקו, ויצאנו לדרך.
ציפיתי שהדרך לשולחן העבודה שלי תהיה מרגשת יותר. שאולי באמצע המסדרון נינג'ות יפלו מהתקרה ויסתערו עלינו, ואז נגלה את כוחות העל האדירים שלנו. קיוויתי שנלחם בהם באיזו סצנת קרב מהסרטים, נציל נסיכה אקראית ואז נוכתר כאבירים על ידי מלכת אנגליה. אבל כל מה שהיינו צריכים לעשות היה לעלות במעלית לקומה 5, ואז לפנות שמאלה במסדרון. אפילו מצלמות אבטחה לא היו בבניין.
עצרנו ליד השולחן שלי, והתאכזבתי לראות שהוא נראה בדיוק כמו שהשארתי אותו. ריק. רק מחשב העבודה הישן שהחברה נתנה לי נח עליו.
סקוט הוציא דיסק מכיס מעילו והכניס אותו למחשב. הוא התיישב על הכיסא שלי וחיכה עד שהמחשב סיים לטעון.
הוא התקין משהו על המחשב, אבל לא הצלחתי להבין מה זה היה. התחלתי לדאוג שמישהו עומד להיכנס ולתפוס אותנו פה. הפסקת הערב היא הפסקה קצרה. למזלי, המחשבים הישנים היו מהירים להפליא.
"טוב, אני סיימתי. כל מה שנשאר זה שתמחק לי את הזיכרונות וסיימנו פה." הוא אמר וקם מהכיסא, מתמתח.
"מה?"
"אמרתי שההתקנה הסתיימה."
"מה זאת אומרת למחוק לך את הזיכרונות?" הרגשתי כאילו הוא נתן לי סטירה. בראשי רצו כל הזיכרונות שגנבתי. כל החיים שאצרתי. הוא ראה את ההיסוס בפני ושלף שוב את האקדח, מבין שזאת הדרך היחידה לשכנע אותי לעשות כמבוקשו.
"אני לא חושב שאני צריך לאיים עליך, נכון? אחרי שתסיים, אתה מוזמן לעשות איתי מה שאתה רוצה. להאשים אותי בחטיפה שלך, לומר שאיימתי עליך לגנוב את הזיכרונות, מה שעולה בדעתך. יש לי קלטת שבה אני הודיתי בהכל. אתה תצא מהסיפור בלי פגע, אבל רק אם תעשה מה שאני אומר." הוא נאנח.
התיישבתי מול המחשב ובהיתי בתוספות החדשות שהוא התקין. ראיתי את הזיכרונות של תושבי המדינה שלי רצים על המסך, אבל אדם אחד נוסף למאגר. סקוט סטרלינג. ראיתי את העולם דרך העיניים שלו עכשיו. ראיתי אותי מנקודת המבט שלו. שחור לבן.
נשמתי עמוק. תמיד אמרתי לעצמי שכל זיכרון הוא חשוב, כל זיכרון הוא מיוחד. תמיד ריחמתי על בני האדם והזיכרון המוגבל שלהם, שלא יכלו לשמור את הכל. בחיים לא דמיינתי לעצמי שאצטרך לנקות לגמרי מישהו, לא בן אדם ובטח שלא מתכנן.
אבל לא הייתה לי ברירה.
התהליך לא ארך זמן רב, אולי כמה דקות בודדות, אבל אני זוכר כל רגע ממנו. עברתי על כל זיכרונותיו, מוחק אותם באופן ידני, כדי לוודא שגם הזיכרונות העוצמתיים ביותר ימחקו.
הילדות שלו הייתה מקסימה, אך נראה שלא השפיעה עליו במיוחד. ראיתי במעורפל ילד קטן שצופה בעננים עם אמו. ראיתי נער צעיר שעוזר לאביו בעבודות בשדה ובחווה. סטודנט מתוסכל שמתקשה לעמוד בלחץ מבחני הגמר.
זיכרונות אלו נמחקו בקלות. עד שנות השלושים של חייו, הוא לא צבר אף לא זיכרון משמעותי אחד.
ואז הוא התקבל לעבודה בתור שותל רעיונות, בעקבות ניסיונו בשדה ומוחו המבריק. הוא השקיע בעבודה את הנשמה שלו. הוא אהב אותה בלב שלם. צבע הזיכרונות שלו השתנה. הם נהיו חדים יותר, צבעוניים יותר.
ואז הוסיפו לו שותפה, והוא התאהב בה מיד. הוא חיזר אחריה מהרגע הראשון, והיא נשבתה בקסמיו. צפיתי בחתונה שלהם, הזיכרון העקשן הראשון שנתקלתי בו. ראיתי איך הם עוברים ביחד על דירות, וכמה אושר הם חוו כשגילו על ההריון.
ראיתי אותו מחזיק בידיה הקטנות של בתו, מקסים לצחוקה המתוק, וליבי נמס.
ואז הגיעה התאונה.
הזיכרון הזה השאיר חתך עמוק בנשמה שלו, אחד שלא נרפא כראוי. הוא השאיר צלקת שקשה היה להעלים, אבל עשיתי כמיטב יכולתי.
הוא חזר לגור עם הוריו. הם עזרו לו עם בתו, והוא עזר להם עם השדה והחווה. כל הזיכרונות שלו מבתו זהרו, אבל הכאב הלך והתגבר עם השנים. הוא אהב את אשתו כמעט כמו שהוא אהב את בתו, והגעגועים אליה הכאיבו לו.
הזיכרון השלישי שהסתבכתי איתו לא היה אחד שציפיתי לו. הוא הרכיב את בתו הקטנה על כתפיו, והם צפו בכבשים אוכלות עשב במרעה. הוא שר לה שיר ילדים קצר, והיא צחקה. הזיכרון נחרט בראשו, לא מוכן לצאת. לא היה לי את הלב לנסות הסיר אותו, גם אם זה היה אפשרי.
הזיכרונות התחילו לאבד את הצבע שלהם ככל שהשנים עברו, במיוחד לאחר ההלוויות של ההורים שלו. הבת שלו כבר עזבה את הבית, והוא נשאר לבד. חודשים של בדידות שמחקתי בתוך שניות. כל הכאב שהכיל בתוכו נעלם כלא היה.
השנים עברו, ונראה ששום דבר מרגש לא קורה בחייו. לא עד היום שבו בתו התפרצה לביתו בצרחות. הזיכרון רץ כל כך מהר שלא הצלחתי להבין על מה הם התווכחו. הוא ניסה להרגיע אותה, בבירור מאושר לפגוש אותה שוב. אך באותה מהירות שבה היא הגיעה, היא ברחה.
הוא רדף אחריה אל תוך המרעה, מנסה לאתר אותה בתוך הסערה. היא ניסתה לרוץ נגד הרוח, הגשם הרטיב אותה כליל.
הוא קרא אחריה, מנסה להזהיר אותה, אבל היה מאוחר מדי. היא נפלה והחליקה במורד הגבעה התלולה, לא מצליחה לעצור.
היא נבלעה בתוך מי הנהר, שעלה על גדותיו מהסערה.
ימי החיפושים אחריה השאירו בליבו חותם כבד. הוא איבד את הכל. הזיכרונות שלו איבדו כל צבע. השנים שאחרי נמחקו בקלות, כאילו מעולם לא זכר אותן.
ראיתי אדם מבוגר, בשנות השישים של חייו, מחליט בוקר אחד להתחיל מחדש. מחליט שנמאס לו לחיות בעבר, ושהגיע הזמן לצאת לעולם. לנסות שוב.
ראיתי אדם שבור, אדם שמנסה להילחם באובדן לבד.
ראיתי אדם שלא נשאר לו מה להפסיד, שהחליט ללכת רחוק מדי.
ואז זה נגמר.
בסוף התהליך, הראש שלו היה נקי כמעט לחלוטין. הוא זכר איך לדבר, איך לעמוד וללכת. אבל הוא לא זכר מי הוא. הזיכרונות היחידים שנשארו לו היו אלו שלא הצלחתי למחוק.
הוא ישב על הרצפה וחייך בפעם הראשונה מאז שפגשתי אותו. מבטו כבר לא היה חד ונוקב. הוא הזכיר לי ילד קטן, מהמהם את השיר שלו בעיניים מחייכות, תמימות. הוא אפילו לא זכר למה הוא אהב את השיר הזה כל כך. ניגשתי אליו והוצאתי את הקלטת מכיסו. קיוויתי שהוא באמת הקליט עליה וידוי כמו שטען.
על השולחן שמאחוריו נח האקדח שלו. הנחתי שיהיה חכם לקחת אותו, לפני שסקוט חסר הזיכרונות ינסה לבדוק מה ההדק עושה.
דלת החדר נפתחה בחבטה, ומארי התפרצה לחדר. היא החזיקה כוס קפה גדולה בידה, ונראה שלא ישנה מספיק בימים האחרונים.
"ג'ונסון! איפה לעזאזל היית?!" היא צרחה עלי. היא התקרבה אלי בצעדי ענק. נרתעתי ישר, מנסה להידחק לפינת החדר במהירות האפשרית. היא נעצרה כשראתה את סקוט יושב על הרצפה, מחייך לעברה.
"אבא?" היא קראה. הבטתי עליה בשוק, בטוח ששמעתי לא נכון.
"שלום! אני סקוט! איך קוראים לך?" ענה לה סקוט.
"אתה." היא פנתה לעברי בזעם. צרחה קטנה נפלטה מפי כשניסיתי להימנע מאחיזת הפלדה שלה. "מה עשית לאבא שלי?"
"הוא איים עלי עם אקדח!" צווחתי, מראה לה את האקדח שבידי. "לא הייתה לי ברירה! בבקשה אל תפגעי בי!" עיניה היו נוקבות. היא חטפה את האקדח מידי וכיוונה אותו עלי.
"אתה מדבר על זה?" היא שאלה ולחצה על ההדק. התכווצתי לכדור על הרצפה, מנסה להתחמק מפגיעה.
"זה מצית, אידיוט!" היא צרחה וזרקה את האקדח על הרצפה. הרמתי אותו ולחצתי על ההדק ביד רועדת. להבה קטנה יצאה מהקצה.
מארי משכה אותי לעמידה מהחולצה והצמידה אותי לקיר בכוח. עכשיו התחלתי להבחין בדמיון בינה לבין סקוט. העיניים החודרות, הלסת הנוקשה, הידיים המחוספסות. אבל היא כבר לא נראתה כמו הבת הקטנה שבסרטון. שערה היה שחור עכשיו, וחיוכה נעלם.
"הזדמנות אחרונה, ג'ונסון. מה עשית לאבא שלי?" היא רעדה, דמעות מצטברות בעיניה. היא ניגבה אותן בזעם בידה החופשייה.
הושטתי אליה את הקלטת של סקוט ביד רועדת. היא חטפה אותה מיד, שומטת אותי לרצפה.
"כדאי לך שזה יהיה הסבר טוב."