המעטפה של יעקב
הנה היא כאן. מעטפה ויש בתוכה את הסיוט הכי גדול של החיים שלי.
בדקתי. היא שלי, המעטפה. כתוב עליה יעקב.
לא מבין מה זה אותיות קידוש לבנה. היא לבנה והיא בטוחה לא קדושה המעטפה הזאת. הדבר היחיד שהיא עושה לי זה חשק להפגין מול הדואר המרכזי בעיר. בחיים שלי לא הרמתי שלט אחד אבל המעטפה הזאת יש בה כנראה כוחות לגרום לאדם לפעול.
היא לא מכילה הרבה המעטפה המקוללת אבל יש בה מספיק כדי לערער בי את כל הבטחון, זה שבניתי במרוצת השנים הרחק מאור הזרקורים.
אחרי שסיימתי את התיכון התגייסתי לצבא. הייתי נמוך ואולי קצת מלא יתר ובלי הרבה מוטיבציה, כושר או רצון להתגייס למשהו בכלל שובצתי בשלישות בקריה. אני מסכם את התקופה הזאת בדבר אחד והוא שהכרתי הכי קרוב שיש את קומת האוכל במגדלי עזריאלי.
אחרי שסיימתי כמה שנים של האבסה עצמית, החזרתי ציוד כשאני במידות של דב ישראלי מצוי ויצאתי אל החופש. טסתי קצת להודו, הכרתי שם את ציונה, חזרנו, התחתנו, הקמנו משפחה. שני ילדים.
אני עובד בנמל התעופה. כבר שנים אני באותו המקום ונח לי. אם חשבתם יעקב טייס אז טעיתם. אין לי לא את הלוק, לא את ההכשרה ובטח לא את הכח לזה. אני פורק מזוודות ומעמיס. פורק ומעמיס. עם השנים אני יכול להעיד על עצמי שהפכתי מצוין בזה. באמת. מספר אחת בפריקה והעמסה.
פעם קראתי באיזה עיתון פסיכולוג שציטטו אותו אומר שעדיף לא לאתגר את עצמך יותר מידי. הוא אמר בכתבה שלא צריך לשבור לגמרי את אזור הנוחות שלך וזה התחבר לי בול למי שאני. נוח לי הקפה שלי בבוקר עם אישתי ציונה. נוח לי שהיא מארגנת את שני הילדים שלנו לבד ושהיא כל כך ממהרת שיהיו מוכנים להסעה לבית הספר שאין לה אפילו סבלנות לחכות שאני אעשה משהו. עד שאני מתמתח ויוצא מהמיטה הם כבר מוכנים. היא מהממהרות ציונה. גם מהירה מאוד אחרי הודו להציע לי שכדאי שכבר אציע לה שנתחתן.
אישה ממהרת אבל נוח לי איתה.
ציונה מכירה אותי שתי וערב, את כל מי שאני ואני מכיר אותה. מה מעצבן אותה, מה משמח, מה עדיף לי לא להגיד לה.
נוחה לי העבודה שלי, נוחים לי הנישואים, נוח לי איך שהסלון שלי מסודר, נוח לי, שקט לי, טוב לי.
ואז בום- מעטפה.
"נו, יעקב" אתם אומרים, "ספר כבר מה במעטפה. ירשת משהו? הוזמנת לחתונה ואתה מתבאס עכשיו על הצ'ק הגדול שתצטרך לתת?"
לא חברים, נשבע לכם שיש דברים חשובים יותר מכסף.
כשפתחתי את המעטפה גליתי הזמנה לכנס פגישת מחזור. כן, המסיבה הזאת של אנשים משועממים אימים שלא התבגרו מאז התיכון והם חייבים, ח-י-י-ב-י-ם, עכשיו בגיל 50 לשחזר את חווית התור לקיוסק בהפסקה, את הבגט המעופש, את ההברזות מהחלון והם מזה מתגעגעים לכל החבר'ה ומזה רוצים לראות אותם ומזה לא קולטים שגדי י"ב 3 כבר לא עם עגיל באוזן והוא מסתיר היטב את כל הקעקועים שלו באיזה חליפה מחויטת ונוסע כל בוקר אל חברת המחשבים שהוא עובד בה לא באופנוע שטח שלו. לא. הוא נוסע לשם במאזדה.
עכשיו, מה כל כך מפריע לי בפגישת מחזור? מפריע לי שזה כמו תצוגת אופנה האירועים
האלה. אני בא וצריך עכשיו להציג לכולם איך אני, יעקב, י"ב 4, נמוך ואולי קצת מלא יתר, השתנתי. כמה יש לי, מה יש לי, מי יש לי ואיך יעקב הילד הביישן שהסתתר בשירותים עד סוף כל הפסקה בתיכון כי לא היו לו יותר מידי חברים, עכשיו הוא מצליחן גדול.
תבינו, לא רע לי בכלל בחיים אבל נוח יחד עם מצליחן גדול זה לא הולך יד ביד.
מה אני אבוא לרותי י"ב 11 ששמעתי שעשתה אקזיט ענק לסטארט אפ שלה ואומר לה שאני עשיתי אקזיט בשדה התעופה למסוע של המזוודות כשהצעתי לפרוק קודם את המזוודות הקטנות בנפרד ורק אז את הגדולות וכמה זה הקל על הנוסעים וכמה בהנהלה היו מרוצים ממני ואמרו "כל הכבוד יעקב, אין כמוך, אתה מביא לנו רעיונות חדשים".
מה אני אבוא כשגל, י"ב 7, ששמעתי שהתגרש כבר פעמיים, בטוח יגיע לכנס עם החדשה שלו, הצעירה, שבטוח נראית מצוין ואני אגיע לפגישת מחזור עם ציונה. אני אוהב את ציונה, שלא תבינו, אהבת חיי, אבל אני והיא לא בדיוק הטיפוסים שמסתדרים עם מכוני כושר.
כל הקונספט הזה של לשלם למישהו שגורם לך לסבול באמת יקר לכיס שלנו. אני הפורק וציונה המורה, יש לנו תחביבים משלנו והם כוללים ספה, ג'אנק פוד וטלוויזיה. אני יגיד לכם עוד משהו זה הרבה יותר טוב מגל י"ב 7 והבחורה הצעירה החתיכה שלו שהולכים למכון ולא מדברים שם אחד עם השני.
אני וציונה כל ערב שלנו יחד מדברים. מדברים על הישרדות, מי עשה מהלך הכי טוב, את מי צריך להדיח וכשאנחנו רואים תוכניות בישול אנחנו גם מדברים. אנחנו מתכננים יחד את העתיד. מה נבשל ואיך המאכלים שאנחנו מכינים בבית פי מאה יותר טובים ממה שהם מראים לנו בטלוויזיה ובכלל ידעתם שמגישים שם אוכל קר?
נכון אתם אומרים לי עכשיו "יעקב, מה אתה מסתבך בכלל, זרוק את המעטפה לפח ושכח מכל הסיפור הזה."
הבעיה שלי היא איך אומרים: ספקולטיבית.
זאת בעיה שמעלה השערות.
למשל, מה יהיה עם גיתית י"ב 10, גשר בשיניים, שהייתה איתי במגמת ספרות 5 יחידות לימוד/ אלוהים יודע למה בחרתי בזה אבל עד היום הוא לא סיפר לי את הסיבה.
פתאום גיתית י"ב 10 תיזכר בי, כי פה ושם היינו אומרים שלום וגיתית י"ב 10 תגיד פתאום באמצע אולם הנשפים המיושן שישכרו לפגישת מחזור כדי לחסוך בתקציב ויקשטו אותו כמו "עאלק פרום שנות ה-60" שרק יעקב י"ב 4, נמוך ואולי קצת מלא יתר, לא הגיע.
כולם ישימו לזה לב ויחשבו "יעקב, י"ב 4, נמוך ואולי קצת מלא יתר, הוא בטח התבייש להגיע" או "ידענו שזה לא יבוא, הוא בטח נבהל עוד ברגע שקיבל את המעטפה". לא, זה לא מתאים לי בכלל העניין הזה.
אולי ארז , י"ב 2, המתנדב השכבתי להופיע בכל הטקסים, יחליט שהוא רוצה שוב כמו בכיתה ז' עד י"ב לעשות טקס, כי חייבים איזה תוכן במפגש מחזור כזה, אי אפשר רק לאכול ובטקס שארז י"ב 2 מר טקסים, יכין למפגש הוא יחלק תעודות לכל מי שהגיע והוא יקרא בשמות של כולם, אחד אחד שיעלו לבמה. הוא יכין להם כובעים ואת הגלימות השחורות האלה שיש במסיבות סיום מגוחכות ואז ארז י"ב 2 ,מר טקסים, יקרא בשם שלי ותיפול דממה. הוא יקרא שוב ואף אחד לא יענה. "יעקב הולצר, יעקב הולצר אתה מוזמן לבמה לקחת את התעודה שלך". ויחשבו שקרה לי משהו. יש מצב שכמה בקהל ילחשו שנפטרתי והם שמעו שהייתה לי איזה תאונת דרכים ואישתי ציונה עכשיו לבד מגדלת שני ילדים וחייבים לעשות איזה מגבית או משהו למענה כי הם שמעו שהיא בקושי מסתדרת.
לא, אין לי לב לזה, להשאיר את ציונה לבד עם שני ילדים במצב כזה וחוץ מזה יש גבול לכמה אני יכול שיתעלמו ממני, לא מספיק שעות העברתי בהפסקות בשירותים, סופר ריבועים של נייר טואלט עד שיגיע הצלצול או בוחן אם הוסיפו קשקוש חדש על הקירות או איזה גרפיטי מסעיר. אני לא מוכן שגם עכשיו יתעלמו ממני. אני בכלל לא רוצה להיות מת. אני נוח לי מאוד ככה, חי, קיים ונושם בחיים שלי, כמו שאני.
לילות שלמים לא ישנתי מהעניין הזה. התהפכתי מצד לצד. הגעתי בבקרים למסוע המזוודות שהעיניים שלי נראות כמו פנדה מרוב עיגולים שחורים. ראיתי פעם פנדה בגן חיות כשאני וציונה נסענו לחוץ לארץ אבל את זה אני אספר לכם כבר בהזדמנות אחרת.
מה שדחוף לי לספר לכם זה שמצאתי פתרון מעולה לכל המעטפה הזאת.
חמתי עליה השלום סיפרה לי פעם שהיו לה בעיות עם בעלה. היה אדם כעוס, כל דבר היה לו מה לענות לה. בסוף נמאס לה. היא נזכרה שהיא ראתה מודעה בעיתון על מהפנט מרמת גן. אז היא הפכה את הבית עד שהיא מצאה את העיתון בין כל הדברים שהיא אוגרת. היא הלכה למהפנט וקבעה איתו שהוא יגיע אליהם הבייתה כאילו הוא אורח מהעבודה ויהפנט את בעלה. מאז שהיא עשתה את זה חמי הפך בעל למופת. לא מתלונן, לא צועק. לא פוצה את הפה שלו. לא הייתי אומר איש חייכן אבל נוח לבריות. אדם נוח. הכול בזכות המהפנט הזה.
בקיצור, הרמתי טלפון לחמתי והשגתי ממנה את הטלפון של המפנט אחרי שהיא חקרה אותי בחשדנות ואמרה לי שחסר לי אם אני מזמין אותו לבת שלה ציונה. נשבעתי לה שלא בזה העניין.
העניין עם המהפנט הזה שהוא לא בדיוק פסיכיאטר עם הכשרה של מהפנט. הוא בעצם סוג של מהפך מציאות.
רגע, רגע, לפני שאתה צועקים "יעקב זה חטיאר", אני ראיתי אותו עובד ויש לו קבלות בשטח. את המציאות של חמתי הוא בטוח הצליח להפוך ותאמינו לי שהיא הרבה יותר מאושרת עכשיו. אחרי שסידרה שהוא יהפוך את בעלה, היא דאגה שיהפוך את המציאות שלה מעקרת בית דלת נכסים, דלת גזרה, ושתסלח לי, גם דלת מוח לאשת עסקים ממולחת, מוכרת נדל"ן שסוגרת עסקאות בקצב. תוך יום הופיעה אישה אחרת ולאף אחד זה לא נראה מוזר. כולם מאמינים להיפוך המציאות הזה, מתנהגים כאילו לא קרה שום דבר ורק אני והיא ידענו שזה הכול מהמהפך מציאות הזה מרמת גן.
אנשים שמבינים בזה אומרים שהוא המומחה הכי גדול בעולם להיפוך מציאות ובאינטרנט אם מחפשים טוב אפשר למצוא עליו שבחים מפה ועד ל.. אנשהו. מלא סיפורי הצלחה יש סביב האיש הזה. הוא הפך עיר שוממת אחת, אני לא יגיד איזה, לתוססת כל כך בין לילה וכולם שם חושבים שזה ראש העיר אחראי לזה. עיר של פעם, בקושי קונדיטוריה אחת עם עוגות קצפת הייתה בה, עיר שממה. ראש העיר ניגש לבקש את עזרת מהפך המציאות. למחרת כולם רוצים להשכיר בעיר הזאת דירת חדר וחצי במחיר של דירת חמישה חדרים. מלא עסקים נפתחו בה, נערכים בה מצעדים, כל יומיים סוגרים בה כבישים בשביל מרוץ אחר, תיירים מכל העולם מגיעים אליה. אני אומר לכם חד וחלק- הכול זה הוא.
"אז למה אתה רוצה להפוך את המציאות שלך יעקב אם אתה מתאר לי שכל כך נוח לך?" שאל אותי שימי מהפך המציאות בטלפון.
אני הסברתי לשימי על כנס פגישת המחזור ואיך אני חייב להגיע אליו אחר ולא כשאני יעקב י"ב 4 נמוך ואולי קצת מלא יתר. סיפרתי לו שמה שחסר לי שבמסיבת מחזור הזאת שאפגוש את איציק י"ב 5 והוא ישר יסתכל לי בתוך הלבן של העיניים והדבר הראשון שיקפוץ לו לראש זאת הפעם ההיא שהוא פגש אותי בשירותים בהפסקה ושם לב שאני לא יוצא משם וחיכה לי בחוץ איזה רבע שעה. כשיצאתי איציק י"ב 5 שאל אותי אם הכול בסדר ואם אני במקרה צריך עזרה ואמרתי לו "לא תודה". באותו רגע חשבתי שהעזרה היחידה שאני צריך זה שאיציק י"ב 5 יישכח מה שקרה פה עכשיו ואני אוכל להמשיך להסתתר לי בשקט בשירותים ושמה שחסר לי עכשיו שהוא ידבר עם זה עם מישהו או יפנה לעינת היועצת.
מאז אותו יום איציק י"ב 5 התחיל להגיד לי שלום ולחייך אלי כל פעם שעברתי לידו ואני רק הלכתי הלאה במבוכה ועשיתי כאילו אני לא רואה אותו עד שהוא הפסיק להגיד לי שלום והכול חזר לקדמותו.
החלטתי שהכי טוב ששימי יהפנט את מיכל י"ב 1 שהייתה באמת מספר אחת בשיכבה שלנו, מלכת השיכבה, זאת שכל הבנים ניסו להיות ידידים שלה וכל הבנות קירקרו סביבה. אין ספק, אני רוצה שיהפנט את מיכל י"ב 1 ויגרום לה לזכור את המציאות אחרת והיא בתורה תגיע לפגישת המחזור ותספר לכולם איך המפגש הזה ישר גורם לה להיזכר ביעקב הגבוה ואולי הקצת מלא שרירים עם האופנוע שהיה לו ואיך היינו בורחים יחד בהפסקות אני והיא לים.
אולי אני ישלם לשימי אקסטרה שיהפוך גם את המציאות בראש של יריב ודן, י"ב 8, שיהיה עוד גיבוי כשמיכל י"ב 1 תתאר לכולם אותי ואותה ולא תפסיק להגיד כמה היא מתגעגעת אלי ושהיא מחכה שאני כבר אכנס לאולם.
אני כמובן אגיע לפגישת המחזור באיחור אלגנטי אחרי שכולם כבר מחכים לי עם עיניים נוצצות ומיכל י"ב 1 תהיה במתח עצום אם אגיע או לא, למרות שהיא בדקה את זה מראש וכבר אישרתי הגעה והכול.
שימי מהפך המציאות יכול לעשות את כל הדברים האלה שלו מרחוק. הוא רק צריך תמונה או תיאור של האדם והוא כבר יודע לעשות את שלו.
תיארתי לו אותה, לשימי, את מיכל י"ב 1. לפחות כמו שהיא הייתה אז כשהיינו בתיכון. גבוהה, שיער שטני ארוך חלק, עיניים בהירות, נראית חכמה כזאת ובגלל זה כולם קינאו בה כי השילוב של גם יפה וגם חכמה הוא השילוב הכי לא הוגן שיש. ציונה אומרת שזה שילוב שקורה רק כשאלוהים מחלק את כל האגוזים למי שיש לו הכי הרבה שיניים.
עשיתי לשימי העברה בנקאית ועוד הוספתי כמה רצונות אקסטרה לגבי המציאות שלי שלמרות שהיא סופר קומפורט תמיד אפשר קצת לשפץ ולשפר.
למחרת שמונה אפס אפס אני מגיע לעבודה ומתקרב אל המסוע.
מחכה לי שם שלמה המנהל וכל העובדים ככה סביבו ומהצד אברם קורץ לי חצי קריצה ואני ממתקרב אליהם ושלמה המנהל אומר לי שמברוק יעקב קודמת ואתה עכשיו מנהל צוות.
אני, יעקב, י"ב 4, נמוך ואולי קצת מלא יתר, אני שבחיים שלי, בחיים, לא אני, לא אבא שלי, לא אמא שלי, לא הילדים, לא ציונה, אף אחד לא חשב שלי יהיה תואר כזה "מנהל".
אני מנהל. מנהל צוות.
בלב הודיתי לשימי על שהפך לי את המציאות והבנתי שצדקתי וזה מהפך עם קבלות וכל החיים שלי עוד ישתנו בזכותו.
יום המסיבה הגיע. רשמו בהזמנה להגיע בטוקסידו לסמי-פרום גיל 50 שלנו אז שכרתי חליפה. אני יעקב, י"ב 4, נמוך ואולי קצת מלא יתר, התבשמתי ונסעתי לאולם בונבון שהם שכרו במיוחד ואמרתי לעצמי שאני חייב לאחר את האיחור האלגנטי שלי כדי שמיכל י"ב 1 וגם יריב ודן, י"ב 8, יספיקו לספר עלי את כל הנפלאות. "יעקב י"ב 4 הוא החבר הכי טוב שלי" אני שומע את יריב אומר. דן מוסיף שגם כשאני ומיכל, י"ב 1, הפכנו לזוג לא שכחתי אותו וכמה אני בחור שאפשר לסמוך עליו. כולם יחכו לי שם ואני אכנס ויעשו לי כבוד.
כדי לאחר קצת ולתת להם את הזמן לספר את כל מה ששימי הכניס להם לראש מרחוק עצרתי בתחנת דלק לתדלק. יצא לי 150 שקל אז הלכתי לאסוף את העיתון חינם שמגיע לי וגם על הדרך להרוויח עוד כמה דקות. לקחתי את העיתון ואני בוהה בעמוד השער ולא יכול לזוז. אני קולט שם את התמונה של שימי מרוחה על כל העמוד הראשון. אני לא נושם. בשארית האוויר שלי אני קורא איך כתוב שם שנעצר הרמאי מספר אחת בארץ שגרם לאנשים להאמין שהוא מהפך מציאות ושהוא השתמש בהיפנוזה בלי רישיון ואחרי שהוא נתפס וקיבל אזהרה הוא התחיל לעבוד מהבית מרחוק ולהעמיד פנים שהוא יכול לשנות מציאות ובתמורה אנשים שילמו לו מאות אלפי שקלים.
הם לא מבינים שהם עשו טעות, זה שימי, הוא מהפך אמיתי, אני ראיתי איך הוא שינה מציאות ומי יעיד עכשיו לטובתו? ראש העיר בחיים לא יודה בהיפוך שהוא עשה לו וחמתי תשמור על שלום בית. מה יהיה עכשיו עם הפגישת מחזור שלי?
מה יהיה עם מיכל י"ב 1? מה יהיה איתי עכשיו יעקב י"ב 4, נמוך ואולי קצת מלא יתר? מה יהיה?
מילים מהכתבה מתחילות לרוץ לי מול העיניים "עושק" "עשרות קשישים נפגעו".. האוויר נגמר לי ואני מתעלף על המדרכה בכניסה לחנות הנחות של תחנת הדלק. כשאני שם ברגע הזה חסר הכרה אני מסתכל ורואה את עצמי מגיע אל פגישת המחזור. ברגע שאני נכנס כולם מוחאים לי כפיים: "יעקב, יעקב, יעקב" הם צועקים את השם שלי והקול שלהם רק הולך ומתגבר, הולך ומתגבר והם מריעים "יעקב, יעקב, יעקב".
אני פוקח את העיניים ומולי אני רואה את איציק י"ב 5 צועק לי:" יעקב, יעקב,
יעקב, אתה בסדר? זה אתה נכון? יעקב י"ב 4? אתה בסדר? התעלפת.
זה אני איציק מי"ב 5, זוכר אותי?
אתה בדרך לפגישת מחזור שלנו. יעקב, י"ב 4.
קטע, לפגוש אותך ככה אחרי שנים בתחנת דלק ועוד מעולף. העיקר שאתה בסדר עכשיו.
ישר ידעתי שזה אתה יעקב י"ב 4. בואנ'ה, שנים חלפו מאז שראיתי אותך בפעם האחרונה
ויעקב י"ב 4 אני חייב לומר לך: אתה נראה בדיוק אותו דבר כמו בתיכון, לא השתנית בכלל".