204 אביעד שר-שלום – מעשה שהיה על האיילון

מעשה זה קיבלתי מאדון הורוביץ כשבא לדבר איתי בעניין מסילת הרכבת. הורוביץ ביקש לספר לי על המהומה שנפלה בכבישי עירנו לפני שנים מספר, ושבגללה נחוצה כאן מסילת הברזל נחיצות יתירה. מתוך כך שמעתי ממנו גם את המעשה המופלא, איך עצר איש אחד לבדו את שטף נחל האיילון.
וכך סיפר. לפני זמן מה התגורר בעירנו אלמן אחד בשם מלניק שהיה האיילון חביב עליו במיוחד. איש נמרץ זה היה משכים בכל בוקר לתור את הנחל, והיה משגיח שם על העשבים שיגדלו כראוי ועל המים שישטפו כתקנם וכיוצא באלו. מנהגו היה מדוד ואורחו מסוגר, ועם זאת היה חביב ביותר על אנשי עירנו. חיבה יתירה רחשו לו הילדים, ולעיתים קרובות היו מטיילים אחריו על האיילון ומציצים אל קני הציפורים שבדרך לראות אם השאיר להם שם דברי מתיקה. שכן זה היה מנהגו. איש עדין היה, והיה ממעט מאוד בדיבור. אבל שתקנותו זו לא באה לו חלילה מחמת גאווה אלא מפני שחס על זמנו, שבאותם הימים היתה מלאכתו מרובה.
ודאי אתם שואלים, מה מלאכה מרובה אפשר למצוא על נחל איילון הצר? אלא שבאותו זמן עדיין זרם האיילון בעירנו בשצף ובהרחבה, והיה מתפתל בפיתולים רבים ואוסף אליו פלגים רבים עד שהיה בולע אל קרבו את נחל הירקון. והיה הולך עם המים הרבים האלו אל הים בקול תרועה ובקצף גדול. שתי גדות רחבות היו לו, ועל שתיהן צימח פאות נאות של קני-נחל גבוהים. ודגים וציפורים וכל חיתו-יער היו מהלכים על הגדות ומתפרנסים מן הנחל. גם אניות גדולות היו באות אליו מן הים ומפליגות עליו הלאה אל פנים הארץ לפרוק ולטעון שם סחורות. וסירות קטנות מהן טיילו כה וכה על המים ובהן גברות ואדונים חשובים מנכבדי העיר. במיוחד חיבב את האיילון השר נמיר, ולפני שנתגלעה עליו אותה המחלוקת היה מפליג בנחל בטיולים של שבת לעיתים מזומנות.
כזאת היתה מעלתו של האיילון, שבכוחו השקט ובצניעותו התחבב על תושבי העיר עד שקידשו אותו משל היה הירדן או השילוח. ולפי האמת הסכימו עליו כולם שלא היה צריך להיקרא נחל אלא נהר, ורק מפאת כבודם של הפלגים הסמוכים אליו, שלא לביישם, הסכים להבליג על כבודו ולהיקרא נחל.
אם כן על כל אלה היה מופקד מלניק לשמור שינועו כסדרם ושלא יפריעו זה לזה. מי נתן על שכמו את המשרה הזו לא ידע הורוביץ להגיד לי. גם לא ידע לספר לי ממה התפרנס אותו האיש, אבל ברי היה לו שממלאכה זו של משמר האיילון לא באה לו כל פרנסה. אפשר שלא התפרנס כלל, שכאמור אלמן היה ולא היו לו אישה וילדים שהיה צריך לכלכלם. מכל מקום את רוב ימיו היה עושה על האיילון.
באחד הימים, בשעה שהיה מלניק מודד את המרחק בין גדות הנחל ומשגיח עליהן שלא יקפחו זו את זו, הציץ דרך מקרה אל קינה של עורבנית ומצא בו טבעת זהב משובצת אבן טובה. מיד נטל את הטבעת בידו וכבר חישב להשליך אותה אל המים, שמא תיבלע בפיותיהם של הגוזלים ותביא אותם לידי סכנה. אלא שכשהרים ידו להטיל את הטבעת ראה במורד השביל גברת נכבדה אחת תועה אנה ואנה, וניכר בה שהיא מחפשת מה שהוא.
לבושה היתה שמלה לבנה של שבת (משום ששבת היתה) ושיערה השחור התפזר לה אחריה גלים-גלים כגלי האיילון. לידה על הארץ רצו גוזלי העורבנית ולא חששו מפניה כלל. גם הדגים הגדולים של האיילון עלו מעלה אל המים להציץ עליה ועל יופיה, והקנים רכנו אליה ברוח הבוקר.
לכשנחו עיניו של מלניק על אותה גברת מיד ידע שאין כמותה יפה להיטיב עם האיילון האהוב עליו. ורצה מאוד שתישאר, עד שחרג ממנהגו והניח את כלי המדידה מידיו וניגש אליה לברך אותה לשלום. משנענתה לו הגיש לה את ידו ובה הטבעת שאיבדה. אבל יותר מכך לא העז לעשות או לומר דבר על מנת שלא ינהג בחוצפה. מפני שניכר בה בטבעת שהיא טבעת של אירוסין.
אם לא השכלתם עדיין לנחש מי היא הגברת ודאי אינכם בני עירנו. שאותה הגברת היתה מרת מיכל סוקולוב הכבודה שיצאה לפוש על האיילון עם בוקר. והטבעת הלא היא טבעת האירוסין שקיבלה מהאדון סוקולוב חבר המועצה. אדון זה היה גדול בחכמה ובממון והלך מחיל אל חיל בבית העירייה, וגם היה קרוב אצל השר נמיר, עד ששם אותו השר להיות ממונה על התחבורה בעירנו. ובאותה שנה נשא לו לאישה את מיכל לבית מאירסון (היא מרת סוקולוב כעת). אף על פי שהיתה צעירה לשנים לא נפלה מהאדון בחכמה, ובכח ומרץ עלתה עליו כמה מונים. וכבר היתה לה דריסת רגל משלה בבית העירייה כשהכירה את האדון סוקולוב. בכל העיר נודע שמה ליופי ולנעורים. ואת מי עוד נמצא בשעה כזו של שחרית כשהיא מטיילת על האיילון וגוזלים רכים הולכים אחריה? ודאי רק מרת סוקולוב תוכל לכגון אלו.
הגברת נטלה את הטבעת מידו של מלניק ונתנה לו תודה. עלה בליבה איזה דבר של שנינה להגיד לו, כי מטבעה אהבה את השיחה וידעה להגיד מיני דברים יפים לכל שעה ועניין, והיתה מביאה בזה שמחה והלצה לכל שומעיה. אלא שלא אמרה דבר מפני שהיו לבדם על האיילון רק מלניק והיא, והיא אישה מהוגנת. זמן מה עמדו זה מול זו ושתקו. לבסוף נזכרה מרת סוקולוב בכמה נימוסים טובים שקיבלה מבית אבא ופתחה בשיחת חולין.
מה עושה אדוני על האיילון? שמא מטייל? שאלה. – מחילה, אבל לא כך הוא. עבודתי היא. השיב מלניק. – ומה עבודתך? – אני משגיח על האיילון ועל העצים, ועל החי. – שמא תבאר דבריך? חקרה הגברת. וכבר עלה בזוית פיה שמץ חיוך.
הביט מלניק על סביבותיו עד שנחו עיניו על עיקול האיילון שלפניהם.
הנה בעיקול זה שלפניך רחב האיילון כדי חמישים אמה בדיוק. כך בכל ימות השנה, אמר. – בכל ימות השנה? תמהה הגברת. אבל ודאי משתנות הגדות לפי העונה ולפי הגשמים? – ודאי הוא שהיו משתנות, אלמלא היה להן מי שישגיח עליהן. אמר מלניק. ועם שהוא מדבר דחף בנעלו מעט אדמה וערם אותה על גדת הנחל הסמוכה אליו. והצביע על כלי המדידה והוסיף: חמישים אמה. כך בכל יום.
מרת סוקולוב נענעה בראשה. אוי לך, מלניק. יום אחד יבוא גשם גדול וישטוף את כל עבודתך אל הים. – כבר באו גשמים, אמר מלניק. – אם כך יבוא שיטפון. – גם שטפונות כבר באו, אמר. ומשך בכתפיו כאומר, הארץ לעולם עומדת. אל מקום שהנחלים הולכים שם הם שבים ללכת. ומרת סוקולוב הניחה את העניין מידה.
לאחר מכן המשיכה בטיולה ומלניק המשיך בעבודתו. אלא שעד מהרה הוברר שנקבעה עבודתו של מלניק ביום זה לאותו המקום שאליו הלכה הגברת. ונמצאו הולכים זו לצד זה, זו מטיילת וזה משגיח. תוך שהלכו היה מצביע מלניק על נפלאות קטנות שהיו מפוזרות על גדות האיילון. הנה פה הערבה הזקנה שריחם עליה רבי אברהם אבוחצירא ואסר באיסור חמור לחבוט את ענפיה בהושענא רבא. ובבריכה זו שחו סוסי היאור של גן החיות קיץ שלם אחרי שברחו מן הכלוב. העירייה שלחה לוכדים להשיב אותם, אבל לוכדי כלבים של העירייה קטן כוחם כנגד סוסי יאור. גור אחד לא נלכד, ועדיין הוא חוזר אל הבריכה לשתות ממנה בלילות חמים של חודש אב. והנה שם…
כך היה הולך מלניק ומצביע ומספר והגברת היתה מקשיבה ושמחה בנפלאותיו, עד שלבסוף הוצרכו דרכיהם להיפרד. אז אמר לגברת, מכאן ממשיך אני ללכת אל המקום שבו בולע האיילון את הירקון. זה המקום שקוראים לו ראש-הציפור, ושם רואים כל מיני היופי שיש לכל אורך האיילון כולו. ענתה והשיבה, מאוד הייתי רוצה לראות את המקום הזה, אלא שהשעה מאוחרת. ומה יאמר מר סוקולוב? ונתנה למלניק שלום וברכה והלכה משם בחזרה אל בית בעלה.
מכאן ואילך היו מלניק ומרת סוקולוב נפגשים על האיילון. הלשונות הטובות ריננו אחריהם שקבעו שם פגישות של קבע, אבל הורוביץ הבטיחני שלא מניה ולא מקצתיה. אלא מלניק היה יורד אל האיילון מדי יום ביומו כמנהגו, ומרת סוקולוב היתה יוצאת לטייל על הנחל מפני שהיה סמוך לביתה, ומתוך כך נפגשו.
כשהיו מטיילים על האיילון מלניק עם מרת סוקולוב היו המים עולצים לקראתם והציפורים היו שרות להם בלכתם, והעצים היו פורשים עליהם חופה כבשמחת חתנים. והיה נעשה פלא ויופי גדול על האיילון, עד שבאו שרים וחשובים מכל קצווי הארץ לראות את הנחל הגדול ההוא בפריחתו. ומלניק שמח על יפי האיילון האהוב עליו, ושמחה גם מרת סוקולוב על הפלאים הגדולים שהראה לה. מפני שהאיילון פתח להם שבילים וערוצים נסתרים והראה להם מה שלא הראה לשום איש לפניהם.
אבל כל הדברים יגעים, וגם דבר נאה זה הגיעה לו עת שיחדול. כי באחד הימים הרחיקו לכת לאורך הגדה, והעז מלניק ואמר לגברת, בואי איתי אל ראש-הציפור. משום שרצה לאצול מיופיה על המקום ההוא, שהיה קרוב לליבו. ונענתה לו. והוסיפו עוד ללכת עד מקום שלא היה שם איש, ואחר כך המשיכו והלכו עד שעמדו על מקום פגישתם של שני הנחלים, האיילון מכאן והירקון מכאן.
אז נגה עליהם אור גדול, מפני שהשמש שקעה אל הים והיתה מפזרת רסיסים-רסיסים של אור על פני המים עד שנצבע כל העולם כולו אדום רך של שעת נעילה. ובאור הזה רחצה מרת סוקולוב ורגליה טובלות במים שבין שני הנחלים.
משהציצו שלושה כוכבים החלה רוח קרירה מנשבת מן הים. אז אמרה מרת סוקולוב: אכן יפה המקום הזה. והוסיפה בקול עצב: ודאי נשים רבות הבאת לכאן. – לא רבות. אמר מלניק. והתקרב ועמד לצידה עד שטבלו רגליו במים. – מאוד הייתי רוצה להישאר כאן. אמרה מרת סוקולוב. אלא שהשעה מאוחרת. ולא הביטה אל מלניק אלא טיפסה ועמדה על הגדה, ומיד סבה על עקביה וחזרה אל בית בעלה. ומלניק נשאר עוד במקום ההוא אשמורת ראשונה ושניה ושלישית, עד שעלה עליו השמש מן המזרח.
מרת סוקולוב מיהרה ורצה אל בית בעלה. אבל איחרה את המועד, כי כבר ירד השמש ומשלה הלבנה בשמים לפני שהגיעה.
והאדון סוקולוב בביתו ידע לאן הלכה ועם מי הלכה בשעה הזו של הלילה. ובליבו קצף, אבל לא אמר אליה דבר. כשחזרה הכניס אותה לביתו באהבה ובדברים נעימים כבכל יום. ושכב לישון יחד איתה, והתאפק.
עם אור ראשון תיכן לו עצה, ויצא והלך אל בית העירייה ונדבר שם עם השר נמיר. ושח לו על ערוץ האיילון, מה יפה הוא לבנות עליו כביש נאה או מסילה, כדי לקשט את עירנו בדרך מהירה כדרכיהן של ערים גדולות. ודיבר איתו הרבה בעניין הזה, עד שנתרצה לו השר וחתם על הניירות בחתימת ידו לבנות דרך גדולה על האיילון.
לא יצא חודש וכבר הגיעו כלים מכלים שונים לחצוב בערוץ הנחל. משאיות ודחפורים הגיעו ופועלים חפרו את גדות הנחל להטות ממנו את מימיו. גם הציבו עליו גדרות-גדרות, להגן על הבורות שחפרו. ושוב לא יכל כל אדם לטייל על האיילון, אלא היה מוכרח לעקוף את הגדרות מרחק רב או לשוט בסירה על המים. והמים שטפם פסק וקצפם בטל מפני החפירות, עד שפגעה אוניה גדולה אחת בשרטונות שבקרקעית הנחל ואיבדה סחורות רבות. ומאותו יום ואילך פסקו האוניות מלהפליג על האיילון, וגם הסירות הקטנות מנעו עצמן מלבוא שמה.
כל אותו הזמן עוד היה מלניק יוצא ומשגיח על האיילון, אלא שכבר לא עמד לו כוחו למשימה הכבירה הזאת. אם הציל קנה אחד או שמר שיח אחד, היו הפועלים שוברים עשרה קנים או עוקרים עשרה עצים תחתיו. וגדות הנחל ששמר רחקו מן המים ועמדו חרופות וצמאות. גם מרת סוקולוב היתה מטיילת עימו, אלא שנעדרה חדווה מצעדיה. והיו שניהם הולכים ומצרים על העוולה הגדולה שנעשתה לאיילון. כי בליבם ידעו שניהם מאין כלתה עליהם הרעה הזאת. אבל לא דיברו בעניין הזה. כי מרת סוקולוב לא רצתה להעציב את מלניק בדברים של הבל, ומלניק לא רצה שישמע כמאשים את מרת סוקולוב בצערו. וכך הוסיפו ונפגשו על האיילון עד שרבו החפירות ומעטו המים ונדמה עליהם האיילון כגוסס על מיטת חוליו.
אז גמר מלניק בליבו לעזוב את עירנו. שהרי כבר איבד כאן אישה ולא נשאר לו עוד אלא הנחל. וכעת משאבד גם הנחל היה מנוי וגמור עימו לעזוב.
ערב נסיעתו בא אל מרת סוקולוב ואמר לה, למחר אני עוזב את העיר. בבוקר עם הזריחה אלך לראש-הציפור לראות שם את השמש זורחת על שני הנחלים. אחכה לך בראש-הציפור. כך אמר לה ולא יסף, וגם היא לא מצאה מה שתשיב לו. ונפרדו והלכו איש איש לביתו.
אותו לילה נדדה שנתה של מרת סוקולוב. והיתה מתהפכת על משכבה ואומרת, אלך עם מלניק, וחוזרת ואומרת לא, לא אלך עימו. ופחדה פחד גדול מפני האדון סוקולוב, מה יעשה כשישמע על המעשה הזה ואנה תימלט מפניו? וכך היתה מתלבטת כל אותו הלילה.
אבל הוברר שכל לבטיה שווא היו, מפני שהאדון סוקולוב כבר ידע על הנעשה מפי השמועה. ועלה מלפניו קצף גדול, אבל יותר על זה קם ועלה בו פחד מפני אשתו, שמא תברח ותעזוב. וכזאת לא הרשה שיקרה לביתו. על משכבו בלילה טיכס עצה מה יעשה, ואחרי שעת חצות יצא את ביתו וכינס אליו את השוטרים ואת הפועלים ששלח לעבוד על האיילון. ונשמעו לו, מפני שהיה השליש הממונה על התחבורה בעירנו, ולפי מצוות השר נמיר היו מוכרחים לציית לו בכל אשר יאמר. וציווה עליהם סוקולוב להטיל בלבול ומהומה בדרכי עירנו עד שלא יוכל שום אדם למצוא בהם נתיב כחפצו.
אותו לילה סללו כבישים רבים חדשים ואחרים סתמו, עד שהיתה העיר כולה כמבוך גדול של דרכים בלא סדר ובלא צורה. ואת מה שהשאירו על מקומו בלבלו בשלטים משונים, אסרו את הנסיעה בכיוון זה או בכיוון אחר והורו לעצור במקום שצריך לנסוע ולנסוע במקום שצריך לעצור. ובאמת עד עצם היום הזה לא הצליחו האדריכלים להתיר את המהומה הרבה הזאת.
עם בוקר לפני הזריחה קמו הנהגים להוביל את סחורותיהם ומצאו שלא נתונה להם הרשות לנסוע למקום שרצו. והיו פונים אל רחוב אחד ומגלים שכבר עומדים שם נהגים, מפני שאותו רחוב נקטם והיה למבוי סתום. ובשעה שביקשו לשוב לאחור מצאו שכבר חסומה דרכם בידי נהג שלישי. ונמצאה כל העיר כולה שבויה, אין יוצא ואין בא. מכאן שכשביקשה מרת סוקולוב ללכת אל ראש-הציפור לא יכלה לנסוע לשם לא במכונית השרד ולא באוטובוס ולא בשום כלי רכב. וברגל ודאי לא תספיק להגיע עד שם. בכל זאת השתדלה ורצה אל האיילון ועלתה צפונה על גדותיו. אבל השמש זרחה וכבר גבהה בשמים לפני שהספיקה להגיע שמה. וכשהגיעה מצאה את ראש-הציפור ריק ושומם מאדם, והאיילון לא היה שם אלא קילוח דק של מים עכורים.
אשר למלניק, הוא חיכה למרת סוקולוב בראש-הציפור עד שעלתה השמש והוסיף לחכות עוד זמן מועט כל שהוא. משלא באה חשב בליבו, מה לאישה כבודה כמוה ולאלמן וערירי כמותי? ודאי לא רצתה לבוא. וחס מלניק על ליבו ועל הצער הגדול שהצטער עליה, ועזב מיד את המקום ואת העיר. יש אומרים עליו שנסע משם לדור על הירדן או על הדן, אבל אני אין דעתי עימם. שאם היה נוסע, ודאי הוא שהיתה מרת סוקולוב מבקשת אותו ומוצאת את מקומו. ואולי נסע למקומות אחרים. אבל מרת סוקולוב והאדון גרים עדיין בעירנו, ומעולם לא דיברו זה עם זו במלניק או באיילון.
אחר הדברים האלה פסק האיילון מלשטוף בעירנו. כעת בונים עליו מסילה של ברזל וגם כביש גדול, ומפני כך סיפר לי הורוביץ את המעשה הזה, כדי שאתן עליו את דעתי. אבל בחורפים הברוכים עוד מכה הגשם על הערוץ ומעלה אותו על גדותיו, ואז מציף האיילון את העמק כפי שהיה לפנים. ובימים האלה יורדת מרת סוקולוב אל ראש-הציפור וטובלת את רגליה במים, וזוכרת את היופי הגדול אשר נגה לזמן קצר על אותו הנחל.