תקרית פנסילגרייב
הגנרל לשעבר, מר הנס שרייבר, שתה כוס תה בבדידות ביתו. הוא היה בשנות החמישים לחייו, אך למרות התואר "גנרל", הוא לא היה יותר מאשר עוזרו האישי של בעל הון עשיר, שעוד מילדותו שאף להשתלט על העולם באופן צבאי, אך לא פיקד בפועל על צבא מעסיקו. חרף הפוטנציאל העשיר שהיה טמון בתוכו, לא מעסיקו ולא אף אחד מעמיתיו לדרגה, התייחסו אליו ברצינות אשר האמין שלה הוא ראוי. הוא אף ניסה לקשור קשר במטרה להפיל את בעל ההון ולרשת את תאגידו, אך מאחר שבני מעמדו בצבא הפרטי קיבלו שכר יפה ביותר, אף פעם לא לקחו את הצעת הגנרל הזה ברצינות. שנים רבות של לעג הצטברו בתת-מודע של שרייבר, והופיעו אצלו בצורה של זעם, קמטים, לחץ והתמכרות לקפה ולתה.
מה שגרם לגנרל שרייבר לצאת ל"פנסיה מוקדמת" הייתה העובדה ששותפיו לפיקוד בסופו של דבר סיפרו למנהיג העליון של החברה על רצונו לרשת אותו באופן לא לגיטימי, ועל כן אחרי חקירה מענה וביוש בפני כל חיילי הארגון הצבאי, הוגלה אל העולם שמבחוץ ללא הרבה כסף בכיסים, שכן העוצמה הטכנולוגית של אותו ארגון הובילה לפריצת חשבונו ולקיחת רוב הממון שצבר בתפקידו במשך שנים רבות.
ומה"גנרל הדגול" שכביכול היה, נותר מובטל למשך מספר שנים כאשר הוא מתפרנס מעבודות קטנות, שכן בהתחשב בקריירה שלו בארגון שנחשב כארגון טרור עולמי, מעטים המעסיקים שהתייחסו אליו בכבוד או בסימפטיה כלשהי.
אף רווק היה שרייבר המסכן, משום שהיה נמוך, צנום והייתה לו צלקת גדולה ומכוערת על הפנים; תוצר של כדור שכמעט הרג אותו כשעבר בין שני חיילים משועממים שבמקרה שיחקו בנשקם.
עד היום, למעשה, לא ברור לו איך הוא בכלל נחשף למעשה כל כך מטומטם, והשמועה על מה שקרה לא הוסיפה למוניטין שלו בארגון.
בזמן ששתה כוס תה בתקווה שזו תהיה הכוס שתרגיע את עצביו באופן סופי, לא שם לב למעטפה שהוחלקה מבחוץ אל ביתו הקטן, ואכן עברו מספר ימים עד שבאמת הבחין בה, ומספר ימים נוספים עד שבאמת היה נחוש בדעתו לפתוח ולקרוא אותו, במיוחד בהתחשב שהמעטפה הייתה ממוענת ממישהי המזדהה רק כ "אשתך", שהרי מעולם לא נישא ולא הגיוני שמישהי שמעולם לא נישא אליה תזדהה כאשתו.
ובכל זאת, כאשר מצא זמן מזמנו הפנוי לקרוא במכתב, לא יכול היה שלא לשים לב שהכותבת יודעת כל כך הרבה עליו. מהו הסיכוי, אחרי הכול, שאחד משכניו יהיה גנרל לשעבר בארגון טרור שמטרתו שליטה עולמית? מאחר ונראה שהסיכוי לכך באמת קלוש, החליט לצאת מביתו אחרי שלקח עמו את אקדחו, אל המקום שאליו הכותבת ביקשה ממנו לבוא.
ובעודו נוסע במכוניתו תהה לעצמו איך בכלל ייתכן שמישהי שמעולם לא הכיר מנסה לקבוע איתו להיפגש באיזה מקום שכוח-אל שהוא מעולם לא היה בו ושהיא הכריזה עליו כאל "מקום המפלט" שלהם. המקום לא היה יותר מאשר עיירה קטנה וענייה העונה לשם פנסילגרייב – "קבר העיפרון" בתרגום חופשי, הנמצא במקום נידח במדינה שאליו לא הייתה ברירה אלא לחזור אחרי הפיטורים שכן לא הייתה לא אזרחות נוספת.
בזמן שנסע וקרב אל העיירה הזו שלא היה לו מושג לשם מה לעזאזל מצפה לו שם, הרדיו שבמכוניתו החל להשתבש, ושרייבר היה מאוד מתוסכל מזה, שכן הוא היה אמור להאזין כעת לאחת מתוכניות הרדיו האהובות עליו שהיו מרגיעות אותו עם כוס התה השעתית; היה אמור לשמוע ולהיות בבית, ולקוות שהיום הבא לא ייפול עליו בדיכאון בגלל העובדה שהוא, בסך הכול, כישלון תעסוקתי.
הוא ניסה להירגע ונשם עמוקות, כפי שהטיפול שהיה קשה לו לממן המליץ לו לעשות במקרים כאלו, אך ללא הואיל, מפני שהרחש המעצבן והמשובש של הרדיו לא רק שלא הפסיק אלא גבר, ולא משנה על איזה כפתור לחץ – אפילו הכפתור המכבה את רדיו – הרחש המעצבן והמלחיץ לא הפסיק, מה ששיבש לו הן את ההנאה שנותרה מהנסיעה והן את ריכוזו.
בסופו של דבר צרח שרייבר בזעם אדיר וגרם לתאונה שגרמה למכוניתו להתהפך ולהתגלגל במורד של הר. למזלו לא רק שהעירייה שכנה במורד ההר, אלא שהרמה הבטיחותית של מכוניתו, אחרי הכול, הייתה שווה את כספו שהרוויח בקושי, שכן גם אם לא נהרג, לפחות שכב מספר שעות בכאב גופו, בתקווה שאחרי כמה זמן הכאב ישכך והוא יוכל להשאיר מאחוריו את הנסיעה ולהמשיך הלאה במשימה שהטיל על עצמו.
אך הדקות חלפו והפכו לשעות, ושרייבר גילה, מאוחר למדי, שהתאונה, בנוסף לתנוחה שהותירה אותו בה, גרמה לצליעה קשה. גם אם ניצל בשן ובעין, התקווה היחידה שלו לשיפור מצבו הייתה האפשרות שאולי בפנסילגרייב יהיה איזשהו רופא או בית חולים שיכולו בחסדם לבדוק אותו ואולי אפילו לטפל בו.
כאשר גילה שפנסילגרייב אינה יותר מאשר עיר רפאים העטויה בשכבה דקה של ערפל, תסכולו גבר עד למידה שלא הייתה בריאה לגילו.
"מה לעזאזל אני עושה כאן, ומי את לעזאזל שבגללך אני תקוע כאן ללא יכולת לחזור?!" צעק הגנרל לשעבר אל הדממה המתה של עיר הרפאים. הוא ניסה להירגע, לחשוב חיובי, והגיע למסקנה שהברירה היחידה שיש לו היא לפחות לנסות ולבדוק מה הוא המקום הזה ואיך הוא – והיא – קשורים אליו.
פנסילגרייב, למרות היותה מקום נידח, הייתה פעם עיירת כורים משגשגת, ולמרות ששרייבר אינו זוכר, כאן הוא למעשה נולד והעביר את שנותיו הראשונות. מדובר בעיירה השוכנת בעמק בסמוך לנהר המוביל לאחד המפלים הגדולים במדינה, אבל מעבר לסיבה שהוקמה כדי להיות קרובה למכרות הסמוכים, מעולם לא הייתה ולא תהיה לה חשיבות יתרה מלבד העובדה הלא ידועה שכאן החל (והסתיים) הקרב על שליטה עולמית, כאשר הארגון ששרייבר עבד בו רוב חייו, ניסה להתנקש במנהיג המדינות המאוחדות, שבמקרה עצר כאן לארוחת צהריים, ולהחליפו במנהיג העשיר של ארגון הטרור. עם זאת, הארגון כשל כישלון נחרץ כאשר הרובוטים שנשלחו להתנקש ביושב הראש, לקחו כיוון שגוי עקב תקלה בלתי צפויה ונפלו לנהר. כאשר המכונות המסכנות הגיעו אל המפל והתפוצצו, נהרגו כמה ילדים מהעיירה ששוטטו באזור, ביחד עם הוריהם וכלב, ומה שהיה המלחמה על שליטה עולמית לא הייתה יותר תקרית מצערת וכושלת זו.
עם זאת, כל זה היה בזמן ששרייבר לא היה יותר מאשר תינוק, ואף אחד מהארגון בו עבד בעתיד הרחוק לא היה מספיק נועז כדי לספר לו ולקוות שיישארו בחיים, שכן המנהיג חצי-המכונה של הארגון אמר מפורשות שמי שידבר על הדבר שוב, לא ייצא חי.
מה שעצם גרם להתפנות של כל העיירה הייתה בדיוק המקרה הזה, שבפי העולם החיצון לא נקרא יותר מאשר "תקרית פנסילגרייב", והעובדה שהמכרות הסמוכים איבדו את ערכם הכלכלי לאחר שמשאביהן נותרו דלילים יותר מתמיד, ובשילוב של שני אלו לא היה עוד לאף אחד סיבה נוספת להישאר במקום שיעשה אותך גם מובטל וגם תחת איום על חייך. ראש איחוד המדינות אמר בעצמו "טיפשה היא האישיות החשובה שתעצור לארוחת צהריים בעיירה נידחת ותחשוב שלא נמצא תחת סכנה כלשהי". אולם, מאחר ולא היה ברור לציבור הרחב (ולשרייבר) על מה בדיוק דיבר היו"ר הזקן והסנילי, מעטים מאוד הם האנשים שקישרו בין אמירתו לבין "תקרית פנסילגרייב" שתוכנה נשאר סוד מדינה.
בכל אופן – הגנרל לשעבר צלע בקושי בתחום העיירה ולא היה לו מושג למה הוא נמצא כאן ומי לעזאזל רוצה אותו כאן איתה. מעולם לא היה טוב עם נשים והן מעולם לא היו איתו, אז מי זו יכולה להיות שתזדהה בתור אשתו?
בעודו שואל את עצמו שאלות כגון אלו בניסיון להקל על הכאב הפיזי הגובר, ראה שרייבר דמות באופק. "אולי זו היא שבגללה סבלתי כל כך?" חשב לעצמו, למרות ככל שהדמות התקרבה אליו, צורתה באופק נראה מעוות ומכוער יותר ויותר, וככל שהתקרבה הבין שרייבר שחייו, בעצם, בסכנה.
זו הייתה ישות לא ברורה אך מחרידה למבט. לא היה לה רגליים אלא נעה על שני גלגלים שעשויים מבשר מצחין, ונשאו עמם צורה הנראית בתור עגלה העשויה ממתכת חלודה, והפה של אותו יצור היה מאחורי העגלה, שהכיל בתוכו שיניים מצחינות וקול המצחקק ובוכה באותו הזמן.
כאשר שרייבר התקדם באופן, גילה עוד ועוד לגיונות של יצורים ממין זה, והבין שאם הוא בכל זאת חפץ בחיים, עליו לרוץ בכיוון הנגדי, ומהר, והעובדה שהוא צולע הועילה לו בכלל. הוא הסתובב לכיוון הנגדי בעודו סובל מכאבים ברגליו, וניסה לקפץ בעודו צולע בתקווה שניסיונותיו ירחיקוהו יותר מהטורפים המכניים. כשהגיעו אליו לטווח קרוב, העגלות החלו להוציא מפיהן ידיים גדולות שניסו למשוך אותו אליהן בכל הכוח וליהנות מטעם בשרו.
למזלו של האדם המסכן, העגלות הצליחו רק להגיע לטווח שריטה ושרטו חלק מבגדיו וחלק מעורו. מרוב שנבהל מהן שכח לגמרי מהעובדה שיש לו אקדח, אבל גם אז מה הסיכוי שיוכל לחסל את כולן עם התחמושת המוגבלת שבהישגו. שרייבר מיד נזכר באקדח וירה לעבר חלון של בניין שהיה פעם פאב, בתקווה שיהיה לו הכוח לזרוק את עצמו אל החלון וליפול אל הצד השני.
חרף אימתם של יצורי העגלות, הצליח שרייבר בתכניתו, אותה רקם במהירות שגרמה לו להיות מופתע מעצמו, ונחת בצד השני של הפאב-לשעבר, היכן שהעגלות לא יוכלו להגיע אליו מהסיבה הפשוטה שלבניין מדרגות, והרי אלו יצורים הנעים על גלגלים.
כעבור כמה שעות של התאוששות ושל דימום מחתכים, שרייבר הרים את פניו המצולקות והביט סביבו. היה שקט מוחלט, אך משום מה הגנרטור של הבניין עבד וסיפק חשמל לנורות והבניין היה מואר כאילו לא מדובר בעיר רפאים אלא בפאב שפשוט אין לו מספיק לקוחות לערב זה. שרייבר ניסה לקום אך הפעם התמזל מזלו, ונותר שוכב על הרצפה. למרות כל הסבל שעבר, לא יכול היה שלא להתמלא פתאום באיזו תחושת נוסטלגיה שלא הבין את פירושה.
ואז, למעשה, הבין, כאשר הזיכרונות מהתת-מודע שלו התחילו לפתע לצוף ולפרוץ את מעטה הזעם ותחושת הנחיתות שליוו אותו כל חייו, ולפחות לכמה רגעים הרגיש כי הוא מכיר את המקום הזה.
כאן, למעשה, הוא נולד, כאשר במקום ללכת לבית החולים באזור הסמוך, הוריו החליטו לחגוג את רגעם האחרון כזוג ללא ילדים כאן, וכאשר בזמן לידתו, נפל בטעות על רצפת הפאב, וראשו נפגע לכאב ארוך טווח שליווה אותו כל ילדותו.
רעב וצמא ופצוע, צרח שרייבר "למה?! למה באתם לכאן, הורים אידיוטים?! כל סבלי הוא באשמתכם!"
וכעבור שעה קלה הרגיש את פיו נפתח על ידי מישהו אחר ומפל של בירה נמזג אל לועו.
השמש ירדה ובאזור החשיך כמעט באופן מוחלט חוץ מהאור המנורות שנראה על ידי אף אחד מבחוץ בתוך הפאב. שרייבר המסכן מצא את עצמו שוכב על מיטה מאולתרת ודמות באופק מתקרבת אל החדר שבו שכב, ובהתחלה חשב שמדובר בעוד אחד מהיצורים שרדפו ושרטו אותו, שכן ראייתו אף היא השתבשה עליו, אך לבסוף התגלה כי סוף סוף מדובר במישהי שבאה לעזור לו ושאף השקתה אותו בבירה טעימה.
אחרי שטיפלה בו מעט ישבה ליד מיטתו המאולתרת, וחוסר שביעות רצון גדולה ניכר על פניה.
"ה-ה-האם את זאת-ת שכתבת לי את המכתב וא-אמרת לבוא לפה?" שאל בעוד פניו כואבים מדיבור.
"אתה גנרל ש'?" שאלה ביובש.
"ברור שאני גנרל שרייבר! הגנרל המהולל, הנס ג'וזף שרייבר, כמובן! תני לי לנחש, את מעריצה שלי?"
ניכר באישה פרצוף הנגעל מהתרברבותו של האדם שאותו הצילה, ושרייבר בכלל לא הבין מה אמר לא בסדר.
"קדימה, גברתי, אין כל בושה מלהודות שאת מעריצתי מספר אחת!"
"בכלל לא כתבתי את המכתב לך, לא נורמלי אחד, כתבתי אותו לגנרל שטיין!"
גנרל שרייבר קיפץ את אגרופיו, הרים את ראשו מעט ונפל על הכרית בייאוש. "ג-גנרל שטיין?"
"כן, כן, גנרל שטיין. הוא שייך לאיזשהו ארגון שהוא לא יכול לדבר עליו. במקרה הוא גר לידך."
אז בסופו של דבר האישה באמת טעתה בכתובת.