"ומה הזיכרון הראשון שלך?"
זה היה אחד קל! כולנו ידענו מה הזיכרון הראשון שלנו.
הזיכרון הראשון שאני זוכרת, לעומת זאת, היה שנים אחר כך. הייתי בכיתה א', כנראה, והסבירו לנו על הקעקועים שלנו. חשבתי על הזיכרון הזה כל כך הרבה לאחרונה, עד שהמבטים במראה בקעקוע הדוהה כמעט תפסו לי את הצוואר.
יכולתי לזכור את רוב מה שהמורה סתוונית אמרה לנו באותו היום. כמעט מילה במילה.
"זכינו למתנה אדירה בהיוולדנו בני אדם." היא הייתה אישה מאמינה, עם שרשרת האורובורוס, הנחש שאוכל את זנבו, שבילדותי חשבתי שהיה סתם עיגול, תמיד על צווארה.
"כל זיכרון משמעותי, כל אחד ואחד, יופיע על גופכם בעודכם גדלים. אתם כבר מכירים כמה מהציורים שיש על גבכם, ולהם רק יתווספו עוד ככל שתתבגרו. זוהי מתנה אמיתית, כך תמיד תוכלו להיזכר בעצמכם של העבר אם דרככם אבדה."
תהיתי מה סתוונית הייתה אומרת עליי עכשיו.
היא בטח הייתה יורקת על הרצפה ומתרחקת, עם כל האמונות הטפלות שלה. למיטב ידיעתי… אולי באמת הייתי מקוללת.
אני לא יודעת מתי זה התחיל.
עד ששמתי לב, הזיכרון הראשון שלי כבר נעלם לחלוטין והשני בחצי הדרך.
לא אמרתי לאיש. איך אספר? מעולם לא שמעתי על אדם שנעלמו לו הקעקועים. חיפוש אינטרנטי הניב תוצאות מטרידות על השחתת קעקועים, השמדת קעקועים, כריתת איברים למען הסרת קעקועים, בלוגים על גבי בלוגים של זכרונות כאובים.
שום דבר על קעקועים שנמחקים מעצמם. אף לא תוצאה אחת.
מחקתי את היסטוריית החיפוש שלי, בתקווה שלא יבואו לאשפז אותי בכל מקרה, ומאז התחלתי את המעקב.
זה היה בשנה א'.
מאז קרו שלושה דברים.
הראשון הוא שבהדרגה, אחד אחר השני, כל קעקועי מלפני גיל 5 התפוגגו, מה שהפך את הגב שלי למראה מצער מאוד, חשוף מאוד ומוסתר מאוד.
השני הוא ששלהבת גרוס, שותפה לדירה ועלוקה תמידית, החליטה שאני ככל הנראה אובדנית, כי הפסקתי ללבוש גופיות וללכת לים, וכי אני נראית לחוצה. כאילו נראה אותך לא לחוצה עם גב כמו שלי. התוצאה הייתה שהיא התקשרה לאמא שלי והיא בתורה הכריחה אותי ללכת לפסיכולוג.
זה לא שיש בעיה בללכת לפסיכולוג. זה שפשוט, לא ראיתי איך פסיכולוג מוצא פתרון לבעיה שלי.
הדבר השלישי, והכי קשה, הוא שהזכרונות החדשים שנוצרו לי, הפסיקו ליצור קעקועים חדשים. לפעמים הייתי פוגשת אנשים מדהימים, ובמפגש השני היו אומרים לי, באכזבה די מרה, "באמת, לא השארתי עלייך שום רושם?" ובזה נפרדו דרכינו.
אז היום ישבתי לי במשרדו המרשים של ד"ר ארגמן דומאץ', משרד בעל ספה, שלוש כורסאות, וכיסא משרדי, ולא אחד, אלא שלושה שעונים שמכוונים בדיוק לאותה השנייה. התיישבתי על הכיסא המשרדי, כדי לסמן שאני מוכנה לברוח וכיוונתי את הכיסא ישירות אל אחד השעונים, בזמן שחיכיתי שד"ר דומאץ' יביא לעצמו קפה.
תוך כדי המתנה סרקתי את החדר ורשמתי בפני כמה מוקפד הוא. כמה מסודר. כל הספרים לפי א'-ב' בכל מדף וכל מדף הוא קטגוריה שונה. היו שתי חבילות טישיו, אחת על כל שולחן, אבל לא היה פח. זה לא מקום לבכות בו.
"אוקיי. לילית. שלום. אני ד"ר דומאץ', אבל את יכולה לקרוא לי ארגמן." הוא התיישב על הכורסא שמנגד לי ויישר את משקפיו. הוא לא היה אדם שמאריך במילים, אבל כן אחד שמאריך במבטים.
"אני לא באמת יודעת למה באתי. אמא שלי והשותפה הארורה יושבות עלי כבר שבועות שאלך לטיפול. הן לא מבינות שזה…" לא משנה.
"שזה מה?"
"שזה לא יעזור."
"אוקיי… אולי פשוט, נתחיל מההתחלה?"
"מההתחלה?" הרגשתי צחוק גועה בי, אבל זה היה בכי שפרץ החוצה. זה לא מקום לבכות בו, ניסיתי להזכיר לעצמי. "אני אפילו לא יודעת מה זה אומר יותר."
"ומה הזיכרון הראשון שלך?"
ד"ר ארגמן דומאץ' היה הרבה דברים. סקפטי לא היה אחד מהם.
הוא האמין לי. לא שאל אותי מה גרם לקעקועים להיעלם. לא שאל אם אני יודעת למה דווקא אני. הוא כן שאל שאלה אחת.
"בדקת שזה לא תסמין של מחלה רצינית יותר? שאת בריאה? שהכל בסדר?"
הנדתי בראשי לשלילה. הסנטר שלי היה רטוב לחלוטין, ועל חיכי הייתה כבר ערימה לא מבוטלת של טישיויים מעוכים. השעה הייתה עשר דקות אחרי תום הפגישה שלנו.
"בואי נעשה עסקה, בסדר? את תבדקי את הצד הרפואי, ואנחנו ביחד נמצא דרכים בשבילך להתמודד עם זה."
הנהנתי.
לא ידעתי שפסיכולוג זה מישהו שיכולתי לסמוך עליו כל כך מהר, אבל אני מניחה שכשיש לך סוד מעיק, שלא סיפרת לאיש, בשלב מסויים הוא מתחיל להשפריץ החוצה.
כשחזרתי לדירה באותו היום חשתי הקלה שהרגשתי שהייתה כמעט נראית לעין.
קיוויתי ששלהבת לא ידעה שהיום הייתה הפגישה שלי עם הפסיכולוג. רק זה חסר לי. שתחשוב שהוקל לי בגללה, חבל שלא יכולתי להתחמק ממנה ליום. לשנייה. הייתי מחבבת אותה הרבה יותר אם לא היינו חולקות דירה. אה, כן. ואם היא לא הייתה דוחפת את אפה הארוך באופן בלתי פרופורציונאלי לחיים שלי כל הזמן.
"והיא כל הזמן לובשת חולצות ארוכות ואני ממש חושבת שהיא הצטרפה לכת של ׳בורוסים ושהיא כאילו, הולכת להתחיל לשים משקפי שמש בפנים ולא להסתכל על הקעקועים הגלויים של אנשים יותר, או משהו." שלהבת דיברה במהירות ובנלהבות, כל מילה מפיה נועצת חרב עמוק יותר בגבי חסר הקעקועים.
היא לא ידעה. הזכרתי לעצמי. היא לא יכלה שלא לפגוע. היא שלהבת.
פתחתי את הדלת עד הסוף, לא טורחת להעמיד פנים שלא שמעתי. "היי כפיר. שלהבת." הדגשתי את שמה בנימה המיוחדת של חוסר חיבה שאני שומרת רק לה.
"אני בטוח ששלהבת התכוונה לומר-" נראה שהוא רשם לפניו את שרווליי הארוכים ברגע זה, "זה שפשוט, אכפת לה ממך, ושהיא," הוא הביט בשלהבת, שבשלב זה עמדה בגבה המקועקע מופנה אלינו, שעונה על החלון, "היא לא רוצה לאבד עוד אנשים."
כפיר באמת היה החבר המתחשב ביותר בעולם. לשלהבת היה המון מזל שהיא מצאה אותו, ושהוא היה דפוק כמוה. לכפיר היו שלושה קעקועים איומים. על אחד ידעתי רק בגלל התקופה שאני ושלהבת עוד היינו איכשהו חברות באמת, כי הוא היה בתחתית גבו, לפי מה שהבנתי. גיל שש כזה. עוד מעט לי לא יהיו קעקועים גם שם…
שלהבת לא סיפרה לי על החוויות שכפיר עבר כדי לזכות בקעקועים האיומים שלו, כי הן שלו, אבל את האחד הגלוי, מגיל שש עשרה, אפשר היה לנחש בקלות. נטישה, כנראה של הורה, וכנראה בנסיבות אלימות. היה דם בקעקוע. תהיתי אם באמת היה דם באותו היום או שפשוט הזיכרון היה כל כך קשה, שהמוח הוסיף את הדם כדי להעביר את התחושה. לא אהבתי שניחשתי, אבל זה היה אינסטינקטיבי. כולנו ניחשנו מה הקעקועים הבולטים של אלה סביבנו אמרו. לפחות להרבה מהאנשים אלו היו קעקועים חיוביים.
לגבי הקעקועים של שלהבת לעומת זאת ידעתי הכל. כלומר, ידעתי הכל על שלהבת. היא לא הסתירה את זה, וגם, בשנה א, אחרי המבחנים של סמסטר א׳, השתכרנו וניהלנו שיחת נפש. חשבנו שאנחנו נהיה חברות לנצח.
אבא של שלהבת התעלל בה. בכל דרך אפשרית. כולל בדרך ההיא. כשהקעקוע הופיע, כשהייתה בת שמונה, על הכתף שלה, והיה כל כך כל כך מפורט במה שהוא עשה לה. הוא שרף לה אותו. יש אנשים ששורפים לעצמם קעקועים נוראיים מבחירה, כדי לא להצטרך לראות את הטראומה כל יום. אבל שלהבת הייתה בת שמונה ואבא שלה בחר למחוק את הקעקוע שלה כדי שאנשים לא ידעו מה הוא עשה. כשהופיע הקעקוע של השריפה, והקעקוע המפורט הבא, אבא שלה לא תפס אותם ראשון, אלא אמא שלה. היא לא ידעה, או הכחישה. אבל היא לא יכלה להכחיש ילדה מצולקת ומקועקעת בזוועות. אבא של שלהבת הלך לכלא כשהיא הייתה בת תשע וחצי ואני ממש מקווה שהוא מת שם.
שלהבת ענדה את הקעקועים שלה כאות כבוד, וכך גם כפיר. הם הבינו אחד את השני, כמו שרק אנשים שחוו טראומה יכולים. אבל הם לא יבינו אותי. הם לא יוכלו להסתכל עלי.
"למה? כי הרחקתי לכת ואני לא אשוב? כי אני בכת? תעשה לי טובה." המרירות נדפה מכל מילה. ההקלה שחשתי בדרכי חזרה עברה ברגע שעברתי את המשקוף, כאילו לדירה הזו היה כוח קסמים של ליצור מתחים ולגרום לשרירים תפוסים ולכעס מצטבר.
"לא. כי אנחנו חברים שלך. ואכפת לנו ממך." הוא התכוון לזה. בגלל זה זה היה כל כך עצוב.
"לא הייתם חברים שלי מאז-" השתתקתי, מנסה לנסח מילים שלא יסגירו כמה המצב נואש, "מאז שנה א'. אתם פשוט חושבים שאנחנו עדיין חברים כי זה נוח יותר מאשר להגדיר מחדש את המצב וכי אני שוטפת כלים."
שלהבת לא הסתובבה. "את יודעת. מתחיל להמאס לי לדאוג לך כל הזמן."
"יופי." אמרתי, והלכתי לחדר שלי בלי להוסיף עוד אש למדורה שגם ככה הצתתי בסלון. נעלתי את הדלת, עוד מנהג שלא היה לי לפני שהגב שלי נמחק ובטח גם הגביר את חשדות האובדנות.
הלילה היה קשה ורדוף סיוטים.
מאז שהזכרונות שלי נעלמו, הייתה לי מעין נחמה בחלומות. חשבתי שאולי הם משיבים לי את מה שאבד. הייתה לי אפילו מחברת ליד המיטה בה הייתי משרבטת את מה שזכרתי מחלומות הלילה. לא מצאתי נחמה בלילה הזה.
הלכתי לדרמטולוג מומחה, ד"ר פירבאום. שהיה אדם חביב, מאוד רציני במקצועו ובעל מבטא כבד עם ס' שורקת.
הס' השורקת שלו נדמה כשראה את הגב שלי.
הוא נגע, עם כפפות, בעור החשוף, ולאחר שאישרתי לו, לקח ביופסיה של עור נקי מקעקועים לשלוח למעבדה כלשהי, וגם צילם את הגב שלי במצלמה מאוד רצינית. (זה החלק שהיה הכי גרוע).
"אני אשלח אותך לכמה צילומים והדמיות ובדיקות דם, ובינתיים אתייעץ עם עמית מהולנד, מומחה לקעקועים."
אז משם המבטא, רציתי לומר. במקום אמרתי "בסדר. ומתי יהיו תשובות?"
"אחרי הבדיקות, לכל אחת יש את הזמן שלו. המזכירה שלי, יערה, תהיה בקשר איתך."
יערה הייתה בחורה מתולתלת שנראתה יותר כמו פיית יערות מאשר כמו יער.
הצחוק שלה היה אמיתי והיא ידעה מה עובר עלי, וזה הפחיד אותה רק קצת, והיא הודתה בזה.
יערה לקחה אותי לטפס. מתברר שבנוסף ללהיות מזכירה של רופא עור, היא הייתה מטפסת חובבת והייתה בהלם מוחלט כשגילתה שמעולם לא טיפסתי ושזה לא בגלל פחד גבהים משמעותי.
"ההורים שלי…" מלמלתי, מנסה לדדות בערפל הזכרונות. "היה משהו עם נפילה. כבר אין לי את הקעקוע. או צלקת. אבל אני כן זוכרת שהם תמיד אמרו שלטפס זה מסוכן!" את סוף המשפט אמרתי בגאווה כמעט, על טיפת הזיכרון שהצלחתי לשמר. כאילו הורים מגוננים היו משהו ששייך רק לי.
יערה החזיקה את ידי. זו הייתה מחווה ילדותית, יותר מאשר רומנטית, פשוט החום של אדם אחר, שמאשרת לך שהיא שם.
"זה בסדר. בואי ניצור לך זיכרון חדש. אחד שלנו." היא אמרה בחיוך הענק שלה, שאם היה גדול יותר לא היה בו מקום לשאר הפנים.
"את יודעת שאני לא מייצרת קעקועים חדשים, נכון?"
היא נראתה חושבת לרגע, ואז החלה לחפש בתיק שלה בחיפוש נמהר.
"יערה. יערה. מה-"
"אה-הא!" היא שלפה טוש שחור בעל קצה דק, והגישה את ידה לבקש את ידי שוב.
"אפשר?" היא שאלה, מפשילה את שרוולי מעט. הרגשתי נבוכה במראה זרועי החשופה. בגילי כבר היו אמורים להיות עליה קעקועים, לפחות אחד או שניים.
היא משכה את ידי אליה והחלה במלאכה. מדי פעם היא נזפה בי ש"את לא אמורה לראות את הזיכרון לפני שהוא מוכן!"
היא ציירה לי ציור מעט ילדותי, אבל יפה בפשטותו, של תלתלים פרועים, חיוך שמתברר שהיא מודעת לגודלו וקיר טיפוס קטן ליד.
דבר כל כך פשוט, ציור בטוש על זרוע. ילדים עושים את זה בגן כשהם משחקים בלהיות גדולים.
בזה יערה גנבה את ליבי.
עוד הספקנו לטפס באותו היום, וגילינו שאני כן קצת פוחדת מגבהים, אבל לא בצורה איומה.
לא יכולתי לחכות דקה לראות אותה שוב.
אומרים שלסביות עוברות לגור ביחד אחרי הדייט השני.
בתכלס, חיכינו עד שידענו שאני לא מדבקת, מה שהיה יותר כמו אחרי ארבעה חודשים.
זמן מרשים ביותר בהתחשב בכמה מהר התאהבנו.
יערה הייתה צעירה ממני בשנתיים, אבל עם כל שנות הקעקועים החסרות שלי עד גילה, וצימחה אחד חדש מדי פעם ופעם, כך שהיא נראתה גדולה יותר.
ושלושה היו קעקועים שלי.
מעולם לא ראיתי את עצמי כאדם יפה, או מיוחד, אבל כך נראיתי על הרגל הימנית של יערה. היא גרמה לי להרגיש כמו האישה הכי חשובה בעולם.
בטח גרמתי לה להרגיש כמו נעל.
לי לא היה אף קעקוע של יערה. והדרך היחידה שלי לזכור אותה ואת הפגישה הראשונה שלנו, הייתה לנהל יומן.
רעיון של ד"ר דומאץ'. אחד מהיותר טובים שלו.
ניסינו תרפיה בציורים, אבל התברר לנו שאני אמנית איומה, אז יומן הפך להיות שיטת ניהול הזכרונות שלי.
הבעיה העיקרית שלי, לפי היגיון בריא והסבריו של דומאץ', היתה שהמוח שלי התרגל בתשע עשרה השנים הראשונות שלו לזכור את העולם בקלות ושיש תזכורת ברורה לכל דבר משמעותי. אבל עכשיו כשאין לו את טריגרי הזיכרון הללו, של פשוט לראות קעקוע ולקשר לעבר, אני צריכה ללמוד ליצור לעצמי זיכרונות,בעצם, שיחזיקו, כי המוח שלי לא יודע לשמור אותם לאורך זמן.
כאילו, זה לא שהמוח של מישהו אחר יודע, רק שאני, לילית מן מרמת אביב, בעלת תואר ראשון במדעי המחשב, צריכה עכשיו להתמודד עם זה, כנראה לראשונה במין האנושי.
ולמדתי לחיות עם זה.
בגיל עשרים ושמונה כיכבתי על השער של מגזין רפואה, ללא פנים, כמובן, כדי לשמור על פרטיותי.
המקרה המוזר של ל' שהביא דרמטולוגים והיסטוריונים מכל העולם לעבוד יחדיו!
יערה מסגרה לי את המגזין כבדיחה, והוא נתלה מעל הספה בסלון.
אף אחד מהמומחים הללו לא מצא את התשובה.
כשהייתי בת שלושים וחמש, בלוגרית שאפתנית כלשהי חפרה את מגזין הרפואה ההוא ומצאה אותי. לאחר שלל ויכוחים איתה, עם יערה, ועם ארגמן, שהיה מבוגר מאוד ועדיין הפסיכולוג שלי, החלטתי להיחשף.
חמש עשרה דקות התהילה שלי היו קצרות וכואבות.
הם מאוד נזהרו שלא לקרוא לי בכינויי גנאי, אבל היה מארח תוכנית בוקר אחד שהצליח לתאר אותי כ"המקרה המטריד של הבוקר" וכ"חשופת עור".
יערה התקשרה אלי בזעם מהבית כשיצאתי מהאולפן, מטיחה בו שלל קללות ומבטיחה לי את הירח וחזרה.
ניסיתי להזכיר לה שאין להם דרך אפילו להבין מה העור שלי אומר. ושכולם מפחדים שהם יהיו הבאים בתור.
חזרתי לחולצות קצרות, ואפילו גופיות בבית, ופה ושם מכנס לא באורך מלא.
זה היה מרענן. אחרי חמש עשרה שנה, להרגיש את האוויר על העור שלי, בחוץ. זה היה פחות מרענן כשלאוויר התלוו מבטים מזועזעים.
ההורים שלי ניתקו מגע כשכל הטירוף התחיל. הם לא ידעו איך להתמודד עם זה, אבל אני לא יודעת מה הפריע להם יותר- העור שלי, או זה שאני בסדר עם זה.
כנראה מה שהכי קשה להם היה לא לראות יותר את הזכרונות שיצרנו ביחד. גם לי כנראה היה קשה, אם הייתי זוכרת אותם. זכרתי מעט מאוד מהילדות. ניסיתי לומר לעצמי שזה הפך את הנטישה שלהם לפחות כואבת.
יערה הייתה בת שלושים וארבע כשחלתה.
הסרטן התחיל בעצמות שלה, וחשבנו שיש לנו צ'אנס אמיתי להלחם בו.
היא עברה ניתוח רציני מאוד, שבו כרתו לה את רגל ימין, ובכך, אז חשבו, את הגידול כולו.
יחד עם רגל ימין הלך הקעקוע שבו היא עברה טסט, הקעקוע של הערב הטוב הראשון שלה בלימודים, לילה שבו היא קראה ספר בלי היכולת להפסיק, והוא שינה את הדרך בה היא רואה את העולם, ואותי, בגיל עשרים ושלוש, יפה יותר משאי פעם הייתי.
יערה נכנסה לדיכאון אחרי שלקחו לה את הרגל.
לידי, ההשוואה הייתה קשה, אבל אובדן הזכרונות כאב יותר מאובדן התנועה.
כשהסרטן חזר, חצי שנה לאחר מכן, לא הייתה בה לחימה.
קברתי את אהבת חיי, יערה ספילמן, בלי שדיברנו על מספיק דברים מהעולם הגדול, ונשארתי בלי קעקוע אחד של התלתלים המדהימים של פיית היער שלי.
לפעמים הייתי מציירת אותם בטוש על הזרוע שלי. רק כדי להרגיש קרובה אליה לרגע.
לפעמים הייתי קוראת שוב עמודים על עמודים של יומנים.
אך הזמן חלף ואיתו גם יערה דעכה.
פרופסור ארגמן דומאץ' הלך לעולמו בגיל המרשים שמונים ותשע, ולי היה הכבוד לקרוא לו ידידי.
בשנים האחרונות הוא כבר לא יכל לטפל, אך עדיין היינו נפגשים, יושבים על כוס תה ומשוחחים על זיכרונות חדשים, מה שנשאר מהישנים, מה שאני מצליחה לזכור מיערה.
הוא השתדל להזכיר לי תמיד כמה שהיא תמכה בי.
אחרי שארגמן מת, גם ביומנים כבר לא הקפדתי לכתוב. רק בימים מיוחדים, או רק כשזכרתי שהם שם.
כן היה לי רשמקול בכיס, בו הייתי מקליטה לי כל מיני תזכורות.
הייתי הזקנה חשופת העור שכולם מצביעים עליה, ותמיד מקשיבה למשהו באוזניות.
"ארוחת ערב בשישי עם שלהבת כפיר והילד. הוא כבר לא כזה ילד. לא זוכרת את שמו. לשאול."
"יצא ספר חדש עם תיאוריות לגבי מקור הקעקועים, יש בו פרק עלייך. תשאלי בחנות הספרים."
וההקלטה הראשונה, שתמיד כשהקלטתי מחדש ומחקתי והקלטתי מחדש, השארתי;
"יערה אוהבת אותך. היא מתה, אבל היא אהבה אותך פעם. והיא חשובה."