השדות האדומים
ינאי צפה בציפור כבר חמישה ימים. זה היה דרור קטן ממין נקבה, הראשונה שראה מזה זמן רב. היא לא צייצה כדרכן של ציפורים, וגם לא עפה. ולא מפני שהייתה פצועה. היא הידסה לה על הקרקע הקשה, ראשה רכון, מקורה נוקש ברגבי עפר כבוחנת את טיב האדמה. מדי פעם פרשה את כנפיה כאילו היא עומדת לזנק משם והלאה, אבל לא. זנבה היה זקור, מתנודד ברוח קלה.
מלבדה לא נראו ציפורים אחרות. או בעלי חיים אחרים, אפילו לא נמלים או יתושים.
ינאי עמד במרפסת, כוס קפה בידו, כאילו זה בוקר רגיל בעולם רגיל. שפמו השחור, העבה כשפם טורקי התנוסס על פניו. הוא גידל אותו בגאווה, כעין סימן שהבדיל בינו לבין אחרים, אות ודגל לעצמאותו הרוחנית והפיזית. עכשיו, כמובן, היה לו דבר נוסף שהבדיל אותו מרוב בני האדם – וכזה שהפך אותו לבר מזל, או למקולל, תלוי בנקודת המבט.
השעה הייתה שש בבוקר. השמש הפציעה מעל ההרים המרוחקים, נאבקת בגדודי עננים. הארץ הייתה שקטה להחריד, אבל זה שקט שהוא כבר התרגל אליו. הבית שבו גר כעת נמצא ליד הגבול עם מה שהיה ירדן, לא רחוק מבית שאן. לגבולות לא הייתה עוד משמעות. זה היה טוב מספיק בשבילו ובשביל אביו, כרגע – בית שאן התרוקנה מתושביה לפני זמן רב, כשהכל עוד התחיל.
הוא לגם מהקפה, שהיה חזק ומר, בדיוק כשם שאהב אותו. לפחות משהו כאן נותר ללא שינוי, חשב בלא חמדה. הוא לבש מעיל כחול עם כפתורי זהב ומכנסיים שחורים עם מגפיים גבוהים שהקפיד להבריק מדי יום ביומו. כאילו שהייתה לזה איזו חשיבות. אשתו נהגה לצחוק עליו בגלל זה. לומר שהוא נראה כמו מלח באיזה סרט נשכח. המרד על הבאונטי, אולי. אבל לינאי זה היה חשוב – להיראות כפי שדמיין את עצמו, להרגיש כפי שדמיין את עצמו. ובימים אלה, הדבר שימש לו נקודת בוחן לזכרונו, יותר מכל דבר אחר. הוא היה אדם של הרגלים – קבעונות, אפשר לומר – וזה היה דבר שהוא התכוון לעשות עד יומו האחרון.
הוא המשיך לצפות בדרור האומלל המנקר את האדמה בחוסר טעם, כמחפש אוכל. היו רק שדות חיטה כמושים שאיש לא קצר ואיש לא השקה. הוא לא התעלם ממנה מתוך אכזריות או אדישות – הוא רק רצה לראות אם הצורך והדחיפות יגרמו למשהו להתעורר בתוכה. מעין מבחן כורח. אם היא לא תצליח, הוא יתרום לה מעט ממזונו, במידה ותוכל לאכול אותו. הוא עשה את זה עם הכלב שלו פלוטו, לפני שזה איבד את היכולת לזהות את בעליו.
הוא שמע רחש קל מאחוריו, והסתובב. אביו עמד בפתח, הבעה בלתי מפוענחת על פניו. הוא אחז בידו את הטרנזיסטור העתיק, כאילו זה תינוק שצריך להשגיח עליו. הוא לבש חלוק בית מרוט ודהוי שלא זכה לכביסה זמן רב. שערו נשר לפני זמן רב והותיר רק כמה דבלולי שיער לבנים כעלים מתים.
ינאי הרכין את ראשו לכבוד אביו. הוא היה מחייך, אילו הייתה לו סיבה. אבל הוא למד לשמור על משמעת ורצינות. כאילו היה קצין בצבא. אולי קריירה צבאית הייתה הולמת אותו, אבל האמת היא שהוא נזקק לחירות ולפרטיות לא פחות משנזקק לקבעונות ששמרו עליו חי ושפוי. להשחיז את המקל, ככה אביו קרא לזה.
אביו לא השיב לו בברכה דומה. פניו הזדעפו, כאילו ראה דבר שלא מצא חן בעיניו. "הנר שלי," אמר. "ראית את הנר שלי?"
"איזה נר, אבא?"
"זה שהיה ליד המיטה. זה ש…" הוא עצר לחשוב.
ינאי עצר באמצע לגימה. זה היה סימן מקדים. הוא למד לזהות הרבה כאלה בשנים האחרונות.
"איזה נר, אבא?" הוא שאל שוב. לאט. עיניו סרקו את פניו של האיש הזקן. כהות ומלאות קמטים, עיניים שחורות, זיפים אפורים מתפשטים על סנטר רבוע. שיניים תותבות שעכשיו הצהיבו כעצמות של חיה שנשכחה למות אי שם.
אביו פרץ בצחוק קצר שהבהיל אותו. "לא 'דע. אתה צריך לדעת, דודו! זה מה שאתה שמת לי. ניטרוגליצרין בערימה אחת. הא!"
ינאי הניח את הספל שלו על השולחן הקטן, שהיה מכוסה כתמים ושמות שחרטו הוא ואביו כמעין תזכורת לעברם. לעזאזל. יכול להיות שזה הגיל – אביו כבר עבר מזמן את השבעים – אבל הוא לא חשב שזה צירוף מקרים.
"אין שום נר ליד המיטה, אבא." הוא דיבר באיטיות, בקול צלול. "אנחנו מדליקים נרות רק בחושך." זה היה נכון. שירות החשמל הלך לעזאזל יחד עם כל השאר, אבל עדיין נותרו להם כמה פנסים עם מלאי סוללות שינאי גנב מחנויות ריקות. היו להם גם נרות, כמובן, אבל ינאי לא העז להשאיר אותם דולקים ליד המיטה – הם עלולים ליפול בשל תנועה לא זהירה ולהבעיר את הבית הקטן שבו התגוררו.
"אה. חשבתי שזה מה שאנחנו מדליקים איתו את הדבר הזה." הוא טפח ביד אחת על הטרנזיסטור.
כל אדם אחר היה מתבלבל ושואל מה לעזאזל הקשר, אבל לא ינאי. "אולי כדאי שתחזור לשכב, אבא." הוא ליטף את שפמו. "אתה צריך לנוח. לישון קצת."
אביו הביט בו, עדיין זעוף. "זה מה שכולם אומרים לי. דודו, אתה כמו כולם. חשבתי שלך יש יותר שכל בקודקוד. אני צריך לשמוע חדשות."
"אין יותר חדשות, אבא." הוא ניסה לומר זאת במירב העדינות. "אף אחד לא יודע כלום."
"קשקוש בלבוש. אני אלך לנסות להפעיל את הדבר הזה…" הוא הסתובב וחזר פנימה, רגליו היחפות מטופפות על הרצפה החשופה.
ינאי העביר את לשונו על שפתיו היבשות. עכשיו זה קורה גם לאביו. שלוש שנים הם הצליחו להתחמק מהמגיפה, ועכשיו זה. זו הייתה רק שאלה של זמן, כנראה, לא חסינות. אבל מה הוא יעשה עכשיו? הוא לא יכול לנטוש את אביו הקשיש. אבל אם יישאר בקרבתו, זה ידביק אותו גם. אין פה "אולי".
הקפה איבד מטעמו פתאום.
הוא פנה חזרה לצפות בשדות הכמושים, המתים. זה הזכיר לו משום מה את החלום שחלם אמש.
הוא עמד מחוץ לבית הישן שלו בשדות ים. הוא זיהה את הבית הגדול עם הגג ששיפץ בעצמו והגדר הלבנה שצבע עם אשתו. הבית עמד ממש על שפת הים, צוקים משתפלים תחתיו אל החוף. הוא אהב לקום בבוקר, לצאת אל המרפסת ולבהות בגלים עד שניצן הייתה מצטרפת אליו, רוטנת בחביבות ומניחה את ראשה על כתפו. הם יכלו לעמוד כך שעות, שבויים בקסמו של הטבע.
אבל בחלומו לא היה שם ים, אלא שדות אדומים, כמו העשב ב"מלחמת העולמות." הבית עדיין היה שם, אבל הוא נראה פחות כמו בית ויותר כמו שרידים של עבר מת. בשדות עצמם, בינות לראשי החיטה המתנועעים, עמדה דמות כלשהי, לבושה בגלימות מתנופפות. ידיה היו מונחות לצידי גופה, וזרועות מוזרות הגיחו מתוך השרוולים הרחבים. אלה לא היו זרועות אנושיות – דומות יותר לזרועותיו של תמנון, עולות ויורדות כאילו הדמות נמצאת מתחת למים, או במופע פרינג' כלשהו שבו ינאי הוא הצופה היחיד. ראשה נסתר מאחורי ברדס כהה. ינאי רצה לראות את הפנים, אבל גם פחד. הוא לא חשב שהפנים יהיו אנושיים. הוא ראה את רגליו מתקדמות לעבר האיש, או היצור, וידו האחת שלוחה קדימה בשאלה. או אולי כמנסה להקדים רפואה למכה. אבל לפני שהספיק להגיע אל היצור עם זרועות התמנון, הוא התעורר, חזהו הולם ושערו שטוף זיעה.
הוא כבר חלם את החלום הזה בעבר. אבל אז לא היה איש כזה בחלומו – רק השדות האדומים להבהיל, כאילו ליטרים של דם נשפכו עליהם והכתימו אותם. הוא תהה מה כל זה אומר, אם בכלל.
הוא נכנס הביתה. זה לא היה ביתו באמת – אפשר לומר שהוא ואביו פלשו לבית הזה, שנמצא לא רחוק ממה שהיה היישוב רופין. אבל תושביו נטשו אותו מזמן, כמו רבים אחרים, וינאי ואביו הפכו את המקום לשלהם. הקירות היו צבועים בטורקיז נעים לעין, ומנורה צבועה בזהב נחה על השולחן בסלון, כאילו ג'יני מחכה לבקוע מתוכה. על הקיר מאחורי הספה היו תלויות חמסות בשלל צבעים וסגנונות. במטבח היה מלאי גדול של שימורים וכלי בישול בסיסיים – לינאי היה לא מעט פנאי לתרגל את כישורי הבישול שלו בשנים האחרונות. אביו עמד ליד הדלפק במטבח, כאילו שכח לשם מה הגיע לכאן. הוא עדיין החזיק את הטרנזיסטור, משקשק אותו כאילו זה יעזור לו לפעול.
"חשבתי שאתה חוזר למיטה, אבא."
"אני אחזור כשתהיה לי סיבה, דודו. איזה בנאדם עם שכל הולך לישון כשהשמש זורחת, לעזאזל?"
ינאי בלע את רוקו. "הדבר הזה לא עובד, אתה יודע."
"שטויות. כל דבר עובד אם אתה רק יודע איך להפעיל אותו. אל תפריע לי, דודו." אביו פנה אל הסלון, התיישב על הכורסא העשויה נצרים והמשיך לטלטל את הטרנזיסטור, שמצידו נותר אילם.
הנה זה מתחיל. ינאי יצא שוב החוצה, חש רטיבות מאחורי עיניו.
דודו היה שמו של אחיו הגדול. הוא מת בתאונת מטוס 26 שנים קודם לכן.
הנחיתה – אם אפשר לומר שזו הייתה נחיתה – התרחשה לפני קרוב לשלוש שנים. ליד הר עצמון שבגליל. כמה אזרחים סקרנים הגיעו למקום עוד לפני שהצבא שלח לשם את כוחותיו. תמונות דלפו עד מהרה לאינטרנט, עוד לפני שהממשלה הצליחה להטיל איפול על כל האירוע. לא נותר הרבה מהצוות. נראה שזו הייתה התרסקות לא מתוכננת. יצאה הודעה רשמית שדיברה על טיסת אימון שנכשלה. אבל כולם כבר ידעו את האמת. אלו היו חדשות ענקיות, וכולם רצו לדעת מה קרה שם. אורחים מעולם אחר.
לא ננקטו אמצעי בידוד נאותים. אולי זה היה באשמת האזרחים שנהרו למקום, חשופים ולהוטים לסנסציות. אולי זה היה קורה בכל מקרה. אבל עד מהרה, גילו כל המעורבים בתקרית את השפעות הלוואי של הקירבה לכלי הטיס השרוף. מילים ותמונות החלו להיעלם מהישג ידם. הם חזרו הביתה, מבולבלים ונבוכים, חוששים, והפיצו את הנגע בקרב בני ביתם. וכך זה התחיל.
עד מהרה התגלה שהמגע עם החוצנים גורם לאובדן זיכרון מאסיבי. אנשים שכחו את שמם, את אהוביהם, את בית הספר שבו למדו. את הוריהם, את מקום העבודה שלהם, איך לנהוג במכונית, איך להפעיל טוסטר, איך לנקב כרטיסייה. זה היה כמו אלצהיימר מואץ באופן מבהיל. והנגע התפשט במהירות שיא, לפני שניתן היה לאבחן אותו או לשים את הנגועים בהסגר. בתוך פחות משנה חצי עולם כבר קרס. הרחובות התמלאו באנשים ששכחו מה זה רחובות בכלל, ולא הבינו מה הם עושים ולאן הם הולכים. התמונות היו מזעזעות וקשות לצפייה, אבל איש לא יכול להסיט את המבט. כלומר, איש חוץ מאלה שהיה להם האומץ לנטוש הכל, לקום ולברוח.
לא היה מי שימצא תרופה, כי כל המדענים והרופאים נפלו קרבן לנגע, למרות אמצעי המיגון שנקטו. לא היה מי שירסן את ההמונים המבועתים, כי אנשי הממשל נסו על נפשם, הפחדנים, והצבא הפך למיליציה מטעם עצמו שירה באזרחים מתוך פאניקה, לפני שאנשיו שכחו מה זה נשק ומהן פקודות קבע. הכל דעך. ערים התרוקנו מיושביהן. מפעלים נותרו עריריים. אנשים חסרי זיכרון הסתובבו ברחובות, על כבישים נטושים, מבט של תהייה נצחית על פניהם, מתנגשים זה בזה. הם לא יכלו אפילו לדבר זה עם זה, כיוון ששכחו את השפה עצמה. הם לא יכלו לשרוד, כיוון ששכחו מהו מזון, מהם מים, כיצד אוכלים, ממה נזהרים.
וכך, החל הסוף.
ינאי חשב לצאת לעיר, לראות אם יוכל להשיג קצת אוכל. אבל הוא חשש להשאיר את אביו לבד בבית, במצבו. עד לפני כמה ימים הוא היה צלול בדעתו, גם אם שקט מהרגיל – היה לו כושר סיבולת גבוה של אדם שידע מראות קשים, אבל אולי המאורעות של השנים האחרונות יצרו סדקים בלתי נראים בנפשו. מה שהיה הגיוני, כמובן. אבל ינאי חשד שהנגע הארור הצליח להגיע אליו גם כאן, רחוק משאר האנושות, שגוועה לאיטה בחוסר אונים, פשוטו כמשמעו. ואם אביו נדבק, אז גם הוא אבוד.
הוא עמד מחוץ לבית, בחלקו מתלבט מה לעשות כעת ובחלקו רוצה להתרחק מעט מהפחד שאכן יידבק במגיפה שהמיטה כליה על העולם. אבל זה מגוחך. הוא היה קרוב לאביו מרחק לחיצת יד. סביר להניח שכבר נדבק. המגיפה פגעה גם בבעלי חיים, ולראות אותם מייללים או מתנגשים זה בזה כמו עיוורים בכלוב היה מחזה קורע לב, ביזארי שעורר בו רצון אבסורדי לצחוק. כך נראה חזון אחרית הימים? חשב לעצמו.
מחשבותיו הקודרות הופרעו בידי צלצול פעמון. הוא הסב את מבטו וראה את שכנו היחיד, מר פארס, רוכב על זוג אופניים ישנים עם סל קבוע מאחוריהם. הוא היה בן שישים ויותר, אבל רכב עליהם ללא מאמץ ניכר לעין. שערו היה פרוע ומפוזר כמו הפרופסור מהסיפור, והוא הרכיב משקפי קרן מיושנים. הוא עצר ליד ינאי, שנגע בשפמו כברכת בוקר טוב.
"צבאח אל-ח'יר," אמר פארס.
"צבאח א-נור," ענה ינאי.
"הבאתי קצת פיתות אם אתה רעב," אמר פארס. "לא נעים לי לחסל את הכל לבד."
"קראת את המחשבות שלי." ינאי ניסה לחייך.
"מה שלום אביך?" פארס ירד מאופניו, השעין אותם על עץ סמוך ושלף שקית מוכתמת בשמן מהסל שנשא מאחוריו.
ינאי שלח מבט אל הבית, כאילו אביו עלול לשמוע אותם מתלחשים עליו. הוא שקל להסתיר מפארס את האמת, אבל מה הטעם? הוא יגלה את זה במוקדם או במאוחר, ומצפונו לא עמד לו לסכן את הידיד היחיד שנמצא בסביבה.
"אני חושב שהוא מתחיל לאבד את זה," אמר בקול כבד, מותש.
פארס נשא אליו מבט זהיר. "אתה בטוח?"
ינאי הנהן. "ראיתי את הסימנים. זה…" הוא החווה בידו, כאילו עייף מלהסביר.
פארס הנהן בהבנה. "אהה, אהה." הוא טלטל את ראשו, מה שגרם לשערו המפוזר גם ככה להתפרע עוד יותר. "מה יש בדעתך לעשות?"
ינאי נד בראשו בקדרות. "אינני יודע." כמו תמיד, נוכחותו של פארס לצידו הניעה אותו לשייף את השפה בה הוא משתמש. פארס היה מרצה לשפה וספרות ערבית באוניברסיטת חיפה לפני שכל זה התחיל, והיחיד ממשפחתו שהצליח להימלט מאובדן הזיכרון שפגע בעולם כמו קורנס בלתי נראה.
"אללה ירחם. צר לי, ידידי." פארס הניח יד מנחמת על כתפו של ינאי. "הדבר הזה בלתי נמנע כמו המוות. עלינו לקבל את זה בשלווה, אחרת, נשתגע."
ינאי הנהן, אינו בוטח בקולו.
"בוא, בוא נשבה נא."
פארס עלה למרפסת ומשך להם כסאות עץ שינאי גילף בעצמו כשהגיעו לכאן, ולו כדי להעסיק את רוחו המסוכסכת – הוא היה נגר בחייו הקודמים.
ינאי התיישב באיטיות, כאילו גופו עשוי זכוכית. פארס החרה החזיק אחריו ושלף פיתה עם זעתר שהריחה נהדר. ינאי טעם מתוך נימוס, אבל תיאבונו אבד לו. הוא תמיד חשד שהאסון יגיע אל סף דלתו – חלק אפל בתוכו אף ציפה לזה – אבל כשזה קרה סוף סוף, הוא נתפס לא מוכן.
נראה שפארס קורא את מחשבותיו. "אני חשתי כך כשאיבדתי את אשתי," אמר חרש. "היא הייתה בת חמישים ואחת כשזה קרה. נולד לנו נכד ראשון. נאלצתי לצפות באישה שאהבתי 25 שנה הופכת לגולם שאיננו זוכר מילים מהן. וכעת אני בעצמי נטול מילים – אני יכול לומר לך רק, שלעתים, באקדח היורה סוף סוף, יש מן הסתם הקלה."
"על מה אתה מדבר?" ינאי שילב את ידיו בחיקו.
פארס בצע לעצמו חתיכת מזון. "כמה עוד נוכל להסתתר כאן, בסוף העולם המוכר לנו? לחיות כמו ארנבים מבוהלים? ככל הידוע לנו, אנחנו אחרוני בני האדם הנורמליים-" הוא החווה מרכאות כפולות באצבעותיו- "שנותרו בארץ. או בעולם כולו, אללה יודע. ועלינו לעמוד על המשמר. יכול להיות שאנחנו בכלל חסינים למגיפה הזו. אני יודע שאצלי זה כך. אבל אם הגרוע מכל קורה, האיום שבסיוטיך – אין יותר ממה לחשוש. האין זאת?"
ינאי נזכר משום מה בחלום שהיה לו. השדות האדומים. האיש שעמד שם. היה בזה משהו, הוא לא זכר מה בדיוק.
"הכל תלוי בנקודת המבט." פארס לעס במרץ, כאילו יום שלם לא בא אוכל אל פיו. פירורים ניתזו מפיו כשדיבר. "רבים טוענים – מה אני סח, טענו – שזה האסון הגדול ביותר שירד על האנושות מאז שאללה גירש את אדם וחווה ממכורתם. ואני שואל, האם באמת?
"אתה מכיר אותי, ידידי. אני פטאליסט. ואין לי אמונה באלוהים היושב בשמיים עם מאזנות ומשקפת ומביט במעשי היצורים הנחותים, אי שם בכוכב זניח. אללה היא מילה יפה לתלות עליה קללות ומשאלות. כל אלו שמדברים – דיברו – על הנחיתה הזו כעל אפוקליפסה, יום הדין, אחרית הימים – לא רק שהם סוטים מן העיקר, הם לגמרי מחמיצים נקודה אחת חשובה: לאבולוציה, למין האנושי בפרט, אין מטרה. אין תכלית להגיע אליה, אין ראש הר לטפס אליו. האבולוציה רק מגיבה לדברים. כמו המטאור שחיסל את הדינוזאורים לפני 65 מיליון שנה. מבחינת הטבע, זה לא אסון, זה אירוע. אז הוא לקח את כלי העבודה שלו, חיכה שהאבק ישקע, והתחיל במלאכה מאפס. וזה בדיוק מה שקורה כאן, עכשיו." הוא כילה פיתה אחת והחל שנייה.
ינאי הביא חתיכה אל פיו וניסה לשטוף אותה עם מעט קפה. "באמת?"
"זו רק תיאוריה. אבל במקום למחוץ את רוחך מטה עם חזיונות שחורים משחור, למה לא להביט על כך מזווית אחרת? כשאשתי איבדה את זכרונה, עליה השלום, היא הפכה מאישה בגיל העמידה, מרירה וקולנית, לילדה, לא, לתינוקת שכל דבר מעורר בה פליאה. הנפתי כדור טניס מעלה ומטה בידי – ואיזו הנאה ניכרה בעיניה! איזו השתאות. כאילו מעולם לא ראתה כזה דבר." עיניו הצטעפו לרגע. ינאי קלט שעד כה – והוא הכיר את פארס כבר למעלה משלושה חודשים – האיש מעולם לא דיבר על משפחתו.
"האנושות כולה עברה תהליך של איתחול מחדש. קרא לכך תקלה. קרא לכך אירוע. אין זה משנה. הבט." אצבעו הונפה לעבר הרי הגלעד, הנמשכים צפונה לפגוש ברמת הגולן הצחיחה והריקה מאדם. "מלחמות חסרות טעם פסקו להן – איש לא זוכר מדוע להילחם. הריסת הטבע בידי נפט וגז ועשן – פסקו, כיוון שאיש אינו זוכר תעשייה מהי. גזענות, רצח עם, שנאות, הכל גווע. הכל-"
"אבל עכשיו כולם פוחדים," אמר ינאי. "כי הם כולם דף חלק, טאבולה ראסה שלא יודע דבר."
פארס גירד נקודה מציקה במצחו. "כל מהפכה ראשיתה בדם," אמר. "הרחב את נקודת המבט שלך, ידידי. ברור שיהיו קרבנות במסע מפרך ומתיש כזה. הוא יימשך דורות שלמים, מאות שנים. אבל האנושות – מה שיוותר ממנה – תיוולד מחדש, נטולת הזיכרון המייסר של העבר, רעננה ומוכנה להגיח לעולם שבו המשאבים מחכים לשרת אותה שוב. מהבחינה הזו, הם המבורכים, ואילו אנו, בעלי המשא הכבד של האימה והנפילה, אנחנו המקוללים." הוא חייך בעצב.
"אנחנו בוודאי לא נזכה לראות את זה. אולי נצפה בראשית, או בניצנים קלושים של זה, אם נעז לצאת אל העולם שוב אי פעם. שכן אנחנו האלים החדשים של העולם הזה, במידה ונבחר. אנחנו, החסינים – יכולים ללמד את אלה שגורלם לא שפר עליהם. יכולים לקחת אותם תחת חסותנו. לדאוג להם, להנחות אותם. יש בידינו כוח שלא ישוער על שכלם ונפשם של מי יודע כמה בני אדם. אבל רק אם יהיה לנו האומץ. אני עצמי מחפש אנשים מדי פעם, כשאני יוצא לשוטט עם אופניי בשבילי הארץ. אינני מוצא הרבה, או שאני עייף ומלא מדי חמלה מכדי להושיט יד. אבל היום הזה יבוא. היום הזה יבוא. הגורל העניק לנו אחריות."
ינאי הפנה את מבטו לשמיים. קרעי עננים מילאו אותם כמו כבשים ללא רועה. "ומה לגבי ה… חייזרים עצמם? האם הם יבואו שוב?"
פארס משך בכתפיו. "לשמיים פתרונים. מי יודע למה הם באו לכאן מלכתחילה? אבל זו לבטח לא הייתה קנוניה אפלה ממאדים, להמיט כליה על האנושות. סביר להניח שהם בכלל לא ידעו מה יעולל המגע הראשוני עימנו. אני חושב שזו הייתה חללית סיור, או משלחת מחקר. יכול להיות שהם יבואו שוב. אבל לא הייתי בונה על כך." הוא השתתק ונשען לאחור בכסאו.
ינאי הרהר בדברים ששמע זה עתה. אבל הללו היו גדולים מכדי שיוכל לתפוס אותם, לחפור בהם לעומק. הוא חשב כעת רק על אביו המתחיל להחליק מטה אל תהום פעורה ואפלה.
"אני מקווה שלא דיכאתי את יומך," אמר פארס. "אני מצוי רוב היום לבדי, אתה יודע, ואני חושב לי יותר מדי – כי מה עוד אפשר לעשות בעמק המתים הזה? אבל אלה הם פני הדברים. הלוח נמחק, והוא ייכתב מחדש, ביד ריקה ובמחשבה נקייה."
ינאי מצא את זה אופטימי באופן כלשהו, אולי אפילו אופטימי מדי. האם בני האדם החדשים אכן יוכלו להשתחרר מצללי העבר? להימנע מלחזור על הטעויות שקודמיהם עשו? להשתקם מן היסוד? הוא רצה להאמין, רצה לדעת שיש עתיד אחרי השואה הזו, אבל…
הוא נאנח וטלטל את ראשו. "אני חושב שאלך לראות מה עם אבא שלי."
פארס הניד בראשו וקם. "תשאיר לך את השקית," אמר. "אני כבר אכלתי די והותר ממנה."
ינאי הודה לו במנוד ראש, ושב וליטף את שפמו. הוא צפה באיש הזקן והנמרץ מטפס על אופניו, שנראו רעועים וזקנים אף יותר ממנו.
מר פארס נופף לו לשלום, וינאי נופף בחזרה, שקוע במחשבות.
מצבו של אביו לא החמיר בימים הבאים, אבל גם לא השתפר. הוא נותר ספון רוב היום בסלון, כבול לכורסה, הטרנזיסטור בחיקו כאילו היה זה תינוק חסר ישע. הוא "מצפה לחדשות" ו"צריך לשמור על קשר". ינאי תהה לא אחת האם אין זה סימפטום של הנגע אלא הדחקה פסיכולוגית מתוחכמת שאיחרה להתפרץ. אביו סירב לאכול דבר או לשתות, וינאי נאלץ להרטיב מגבת ולהביא אותה אל פיו של האיש הזקן שגידל אותו, לטפל בו באותה עדינות וחמלה שבה טיפל באשתו הגוססת, אי אז.
הבדידות הייתה נוראית לאחרונה. מר פארס לא חזר לבקר אחרי אותו יום – אולי יצא לאחד ממסעותיו ההרפתקניים בארץ השוקעת, רק הוא ואופניו החורקים. ינאי הקפיד לשמור על סדר היום שלו – לקום, להתלבש היטב, לשתות קפה, לדאוג לאביו, לקרוא ממלאי הספרים, לחפש מזון ומצרכים חיוניים בעיר הנטושה – אבל באחד הבקרים קם, ולא מצא בעצמו את הכוח ללבוש את החולצה הכחולה, שעכשיו דהתה מלבישה חוזרת ונשנית. כל תנועה נדמתה כמיותרת, מכבידה. מה הטעם להמשיך להשחיז את המקל עוד? אביו כבר מתרחק ממנו, וכנראה שלא יחזור. פארס נודד לו אי שם, מחפש במה להזין את עיניו. אין מישהו לחלוק בפניו את פחדיו, את רגשותיו, לראות את עצמו משתקף בו כמו בבריכה, דומה אבל לא זהה. והוא, הוא כבול לבית הזה, לכלא הזה, שאין בו דבר עבורו חוץ מהישרדות עקרה.
ינאי הניח את ידיו על פניו. קול לא ברור בקע מאחוריהן. שנים של הרגלים, של עמידה על המשמר, איבדו לפתע מערכן. אולי כבר מוטב היה להתאבד בשיכחה, להפקיר את עצמו לנגע הזה. ואולי הוא חסין, כמו מר פארס – נידון לעינוי שבידיעה.
הוא הכריח את כפות ידיו לסור מעל פניו. הוא ישב על המיטה הצרה שלו, אור קלוש בוקע מהחלון. הכל היה שקט פרט לנהמה קלושה של הרוח. מוטב שיאסוף את עצמו ויראה אם אביו זקוק לו. אמש הוא סבל מנדודי שינה וקרא שוב ושוב בשמו של אחיו המת.
ינאי הקים את עצמו מהמיטה, רכס את נעליו הגבוהות ויצא אל הסלון, שם התעקש אביו לישון לאחרונה. הכורסה שלו הייתה ריקה. ינאי פיתל את שפמו בתימהון. אביו לא היה שם. הוא בדק בחדר השני, שהיה כנראה חדר ילדים. ריק. ינאי עבר לחדר הרחצה, חלל קטן וצר. הוא לא היה גם שם.
ינאי חש גל של דאגה עולה בתוכו. הוא קיווה שאביו לא יצא לשוטט במהלך הלילה, אבוד ומבולבל. הוא עלול לא למצוא את דרכו חזרה.
כשמחשבה זו מפעמת בתוכו, מיהר ינאי לצאת החוצה, בטנו מתכווצת בתחושה מבשרת רעות.
ועצר אחרי שכפות רגליו פגשו במדרגות הכניסה.
השמיים היו בצבע כחול עמוק, כאילו זו שעת ערב מאוחרת. באופק הפך הכחול לסגול. אף כוכב לא נצץ בשמיים. אבל השעון הפנימי שלו – שדייק כבר שלושים שנה כמעט ברמת הדקות – אמר לו שהוא קם כהרגלו, מעט אחרי שבע בבוקר. זה לא ייתכן, כי הרי… הוא הציץ בשעון שענד על פרק כף ידו. הסוללה מתה.
"אבא?"
מבטו הקיף את שארית העולם שסבב אותו. הרי הגלעד, הרי הגולן המרוחקים, האופק האפל. ואז הבחין ששדות החיטה המתים נעים ברוח שלא הרגיש כלל, כאילו הם חיים באופן כלשהו. והם היו אדומים כליל, כמו בחלומו. אלא אם כן הוא עדיין חולם.
רגלו עשתה צעד אחד קדימה כמו מעצמה, ואז נעצרה. מיעיו פרכסו.
דמות עמדה בין גלי החיטה הרוקדים כנחש לפני חלילו של משביע נחשים. כהה, זרועות ארוכות ומרובות מתנחשלות מתחת לשרוולים רחבים.
הוא ידע מיד שזה איננו אביו. רגליו התעקשו ללכת לאיטן לאותו הכיוון, בסטקטו איטי ומורט עצבים. הוא שמע קול משונה, והפנה את ראשו לעבר מקור הצליל – זה היה הדרור שאחריו עקב בשבועות הקודמים. אלא שהצליל שיצא מפיו לא היה דומה כלל וכלל לציוץ שאותו עשוי דרור להשמיע. זה היה קרוב יותר ל… פה לא מיומן הנושף בחליל מאובק.
"מה קורה פה?" הוא שמע את עצמו שואל בקול חיוור. הוא חש מרוחק, מנותק, כאילו גופו עוד שרוע במיטה, פניו לחוצות אל הכרית ורגליו מכונסות אל חזהו, כשם שנהג לישון בילדותו.
הוא הרים יד אחת לגובה פניו, לבחון את אמיתותה, את מוצקותה. או אז ראה שהיא חיוורת כל כך שכמעט הייתה שקופה. ולא הייתה זו יד אנושית יותר. במקום אצבעות, התפתלו להם מחושים ארוכים, זעים כמגיבים למוזיקה נסתרת מאוזניו, מלטפים באלם את האוויר.