209 אור לוי מאצ'ידה – חדר 12

אחרי שאני נכנסת לחדר 12, האחות סוגרת מאחורי את הדלת.
"את אף פעם לא תסגרי את הדלת אחרייך?" היא מחייכת, אבל אני יודעת שהיא עייפה כמעט כמוני.
אני נגשת לחדר שבו משאירים את הבגדים.
החדר קר ואני מתעטפת מהר בחלוק ומנתרת לכיוון הכיסא
האחות מתקרבת אליי בנסיעה על כיסא מתגלגל.
"בואי נתחיל," היא אומרת ואני מפשקת את הרגליים.
היא בודקת את החיבורים שלי למעבד.
זה פחות נעים מבדיקה גניקולוגית, אבל זה עובר מהר והיא מסמנת לי לגשת להתנקות.
אני מדדה אל כיוון תא הרחצה ומשם להתלבש.
אחרי שסיימתי לנעול את הנעליים אני מנפנפת לה לשלום.
"כן, בטח נתראה שוב מחר."
היא מפהקת וחוזרת לנקות את הדם מסביב לכיסא.
אני יוצאת מהחדר.

* * *

את הכתובת קיבלתי במייל, כמו תמיד.
אחרי שאני קוראת היטב את ההוראות אני לובשת את הבגדים שמחכים לי על המיטה עטופים בשקיות נפרדות. יש שם גם את השקית הקטנה עם הכדורים וטיפות העיניים. את השקיות צריך להחזיר לתא, לשימוש חוזר.
אני יורדת אל הרחוב, שם מחכה לי מכונית, שמסיעה אותי למושב בדרום הארץ. בגלל שלא ישנתי כל כך אני ממצמצת הרבה. המפיקה מתקשרת מיד ושואלת אם אני יכולה לעשות משהו בקשר לזה אז אני מוציאה את טיפות העיניים שלי שבטעם מנטה. העיניים שלי מאבדות את האדמומיות ונראות עירניות ובהירות יותר. היא מרוצה.
אני רוצה לישון אבל הלב שלי מעיר אותי. אני מורחת חמש שורות של קוק.
המכונית ריקה, רק אני שם והאור מהמסך שמקרין את הפנים שלי דרך הזגוגיות המנוקדות בטיפות גשם.
השלוליות מתיזות לאורך הרחוב הריק,אחר כך, מחוץ לעיר.
יש טור של צבאים שרץ וחוצה את הכביש מול פנסי המכונית
ואחר כך אין כלום
עד שהיא מורידה אותי מול הבית.
זה בית קרקע עם חצר עם דשא מסודר, מרפסת מלפנים.
אני בודקת את השם על השער.

בחנייה יש מקום לשני רכבים, חונה בה רק רכב אחד.
מתוך הבית עולה אור חלש.
אני פותחת את השער בשקט, הצירים משומנים.
לאורך השביל יש כל מיני חתיכות של קונפטי וברכת "יומולדת שמח אמא!" תלויה על הדלת לצד כמה בלונים.
הדלת נפתחת לפני שאני מקישה.
האור חלש.
זו אישה, היא מעט גבוהה ממני. היא מראה לי את הדרך פנימה ואני מתחילה להוריד את התיק מהגב שלי, שוב העייפות נוזלת לי כמו ביצה שבורה מהראש אז אני מעיזה לבקש קפה. זה מפתיע אותה. הכל כבר מוכן, זה הרושם שמתקבל, ובכל זאת היא ניגשת אל המטבח וחוזרת עם ספל קפה. מרגיש שהכינה אותו במהירות, כי הוא לא ממש חם או מעורבב. היא מסמנת שנשב במרפסת. היא פוסעת בשקט ואני אחריה עם הקפה הפושר.
אנחנו מתיישבות על כסאות נוחים, היא מציתה סיגריה וסורקת אותי. האור חלש אבל לאט לאט אפשר להבחין בפרטים. יש לה שיער מסולסל עד הגב, היא מחזיקה את הסיגריה מצחיק, המבטים שלנו לא נפגשים, גם לא בחושך. "אסור לשאול שאלות", ככה כתוב בחוזר מהבוקר, אז אני לוגמת מהכוס שלי. לא טעים.
אני שואלת את עצמי אם זה יכעיס אותה שלא אסיים ופשוט אניח את הכוס, ואז לוגמת את הכל ומניחה את הכוס על השולחן, בשקט.
"תודה על זה."
אני אומרת וקמה. היא מיד נעמדת לידי ומראה לי את הדרך לחדר השינה. יש לה תמונות על שני קירות, של הילדים ושלה. אסור לבקש להוריד או לכסות את התמונות.
ליד המיטה, על שולחן מתחת למנורת לילה, אני רואה את השקית של הכדורים וחושבת שמוזר שהיא לא החזירה אותה לתא לשימוש חוזר, זה חלק מהפרוצדורה, אבל אני לא אומרת כלום. אני זוכרת –"אסור לדבר".
היא מסמנת לי להיכנס מתחת לשמיכה. היא נכנסת עם כל הבגדים, אני פותחת את התיק ומוציאה את הראוטר שלי. הוא בצורה של לב.
אני מסמנת לה לחכות ומחווטת את מערכת העצבים שלי לראוטר. עכשיו אפשר להרגיש את דפיקות הלב שלי בחדר.
אני מחברת את האוזנייה ונושפת כדי שהמאבטח/ת יקבלו אות פתיחה.
מסיפורים ששמעתי היו מקרים מעטים בהם נדרשה התערבות של אנשי האבטחה. אני עדיין לא נעזרתי בהם אפילו פעם אחת, אבל זה גם חלק מהפרוצדורה.
"אנחנו אתכם!"
זה נשמע כמו הקול של ברטי.
"הרבה זמן מאז המשמרת האחרונה שלך," אני לוחשת.
היא בתוך המיטה מכוסה לגמרי, אני חולצת את הנעליים, נשארת עם הבגדים ונכנסת גם מתחת לשמיכה. כמו שהיא מסמנת לי.
האור החלש מצליח בקושי לחדור מתחת לשמיכה. אני שומעת את האישה אומרת לי שקודם נתחבק קצת, אז אני מתקרבת אליה. עכשיו אני יכולה לראות את הפנים שלה, יש לה עיניים שחורות ואולי בגלל החושך אני לא ממש מצליחה לאתר את קווי המתאר של האישונים שלה. היא רזה.
אני מרגישה את הגוף שלה נארז בחיבוק שלי, היא נשארת ככה כמו גוזל לכמה רגעים ואני מחממת אותה. דפיקות הלב מהדהדות בשקט בין קירות החדר, הקליטה בטח מעולה.
"הקליטה מעולה," ברטי מאשר באוזניה שלי.
אני מציצה בשעון. חמש עשרה שניות והכדור יתחיל להשפיע.
בינתיים היא מתכרבלת בתוך הזרועות שלי, האצבעות שלה לופתות לי את הגב. היא מרגישה את הצוואר שלי,
יש לה ריח של בושם, אולי זה הדאודורנט שלה, לא חזק מאוד. אני זוכרת שכתוב בחוזר "להישאר בקצב של הלקוחה", אז אני ממשיכה לחבק אותה וללטף לה את הגב. העייפות שוב מנקרת לי במוח זה כמו גוזל חלש שמנסה לפצח את הקליפה. נעים במיטה הזו, וגם עם החום הזה של הגוף שלה. הכדור עדיין לא משפיע, היא מלטפת את העורף שלי ומכניסה את ידה מתחת למעיל ולסוודר ולחולצה שלי, המגע שלה עדין כל כך, כמו משב רוח חמימה, כמו כששוכבים בחוף הים. היא לא באמת נוגעת בי.
הכדור לא משפיע עליי, זה גורם לי להזיע, או שזה החום של השמיכה על המעיל על הסוודר.
זה לא משנה עכשיו. כל מה שמתחשק לי לעשות זה לוודא שיש קליטה, לפחות, אבל חייבים להיות בשקט, יש ילדים ישנים בבית הזה והם גם מסתכלים עליי עכשיו משני קירות החדר.
היא מתחילה לגנוח, זה הרבה יותר מוקדם משאפשר, אני חושבת לעצמי. אנחנו מתגפפות וכשהיא מראה סימן אני מורידה את המעיל והסוודר יחד, כל כך חם.
היא לוחשת לי באוזן "ולאדי, תלמד אותי…"
הכדור שלה מתחיל להשפיע, היא לא תזכור את הפגישה שלפני, היא לא תזכור כלום עד לרגע זה, מעכשיו.
אני ולאדימיר (בן 53 ממוצא אוקראיני), אין לי מושג איך אני נראית אבל הכל עובד מצוין לפי איך שזה נראה, כי היא ממשיכה לדבר אליי, היא רואה אותו, אני לוחשת לה בחזרה משהו על איך שאני ארפא לה את הלב השבור, אני אומרת לה את זה במבטא רוסי מתגבש.
"את לא יודעת כלום."
זה הקול בראש שלי, אני שומעת אותו בראש שלי.
זה ולאדימיר.
הכדור שלי עדיין לא עובד. אני מסתכלת אל תוך העיניים שלה, כי הגוף שלי מרגיש נינוח באופן כזה שלא מתאים לי בכלל עכשיו, זאת לא המיטה שלי, מי זאת האישה הזאת שמסתכלת עלי בתשוקה ובעצב? והקול של ולאדימיר בראש שלי… ("הוא מחווט היטב," ברטי לוחש בעיתוי שמנער לי את העייפות מהראש). ולאדימיר אומר דרך הפה שלי שעכשיו הוא צריך לתקן אותה, שהיא ילדה רעה שהרשתה למישהו לשבור לה את הלב. הצד הפחות עייף של הראש שלי מתחיל להתעניין ושוקל לשאול מי שבר לה את הלב אבל זה לא ענייני בכלל, והכדור – למה הוא לא עובד? אפילו לא סימן.
הגוף שלי כבר מחווט אל הולאדימיר הזה, שיושב בכיסא הגלגלים שלו בעיר לא רחוקה מכאן. הגוף שלי מחווט ועייף. הכדור לא עובד, אני בהכרה מלאה. "ברטי," מתחשק לי ללחוש באוזניה, "הכדור שלי לא עובד!" ו"מה עושים?"
אבל זה כבר השלב שבו משתרר שקט והם רק מקשיבים, המאבטחים, כבר לא ממש צריך אותם וגם אם יקרה משהו זו לא אחריותם להתערב. אני חושבת לעצמי איזו בדידות גמורה יש בתפקיד הזה, לשבת שם ולהקשיב בחושך באיזה חדר, איפשהו … איפה הוא יושב עכשיו? אני מנסה להבין אם זה משהו שאי פעם ידעתי.

היא מניחה את הידיים שלה על שלי ומורידה את החולצה שלה. היא אומרת שהיא רוצה להתחבק עוד, היא דוחפת את הראש שלה אל בית החזה שלי, היא נראית כמו ילדה קטנה מצטנפת, ולאדימיר נשמע כמו האבא הסוטה שלה, המוח שלי מנסה להבין את הסיפור ביניהם אבל יש לי את התחושה הזו בראש של הביצה הבוקעת והכדור הדפוק שלא עובד, הוא לא מתחיל לפעול, כבר מזמן הייתי צריכה להרגיש ״פייד אאוט״ ואז לקום, להתלבש וללכת הביתה.

היא עכשיו בתנוחת הכלבה והחיווט מסתנכרן איתה, הגוף שלי עושה את מה שולאדימיר רוצה לעשות, העייפות שלי נעלמת וההכרה שלי מנסה לברוח דרך האוזניה אל ברטי, לשבת איתו שם בשקט, בקצה החיצוני של השבלול של האוזן שלי, לשבת בשקט בחושך ולישון על כיסא מסתובב.
החבטות האלה כואבות וגם המשיכה החזקה בעורף שלה, שמתארך כמו של נאקה. הגניחות המונוטוניות שלה… "ולאדי, ולאדי…".
הם מדברים על ילד, זה שבאחת התמונות שעל הקירות, הוא באמת לא דומה לשני האחרים בכלל, אני שמה לב. אני יכולה להסיט את המבט רק לרגע, העיניים הפעורות שלה לא מפסיקות להסתכל עליי ולצעוק "ולאדי!" ולחצוב לי בגב באצבעות נמסות. משהו ברפיון שלה תלוי לגמרי באיש הזה, שיושב משותק על כיסא גלגלים ולא יכול לדבר או להשתין לבד… מסכן.
אני מנסה לחשוב על דברים שיחזיקו אותי ערה, לקחתי את העבודה בגלל רחמים, אני נזכרת.
עכשיו אני מרחמת עליהם, עליה, עם העיניים הריקות הרוצות האלה, ועליו, המאהב שלה, שהבעל שלה פיצץ כששמע על הרומן שלהם. אבל על הילד שהוא של ולאדי, הבנתי, הוא כנראה מעולם לא ידע.
זה עושה את זה עוד יותר עצוב, כי אני יודעת שבעלה הזמין את השרות שלנו בתור מתנת יום הולדת בשבילה.
רחמים זה התרוץ שבחרתי בגללו במקצוע. יכולתי לבחור אחר, אבל זה שרות סיעודי סוציאלי, כמו שרותי הסארוגייט וההפריות שהיו נפוצים בעבר. והמשרה היא בסבסוד ממשלתי, על חשבון משלם המיסים. אני בסטטוס של הטובים, כנראה.
עכשיו זה כבר ברור שהכדור לא יעבוד. אנ לא אשכח.
היא אומרת לי שזה נעים לה ומשהו בחיכוך מכאיב לי. נדמה לי שגם לה, אבל היא לא מבקשת להפסיק.
ולאדימיר רוכב עליה כמו שרוכבים על סוסה מאומנת וסוחט את האגן שלה בליווי סטירות על שתי הלחיים והיא רצה…
הביצה בראש שלי מתפקעת והנוזל הזה מתחיל להרדים אותי.
הכוח שולאדי מפעיל על הגוף שלי מוציא ביחד עם העייפות דחייה אלימה וזה מוצא חן בעיני שניהם. זה עושה לי רע,ההכרה שלי בועטת את הנוזל הזה, שמנסה להרדים אותי. ההכרה שלי רוצה לברוח מכאן, היא יודעת בדיוק מה קורה.
הוואקום ביני לבינה נסגר ונפתח בקצב שמכתיב ולאדימיר מהכיסא שלו. מעיניו הבוהות מתחילות לזלוג עכשיו דמעות ומצד הפה שלו נוזל ריר שנוטף לו על המכנסים.
האחות שיושבת לצדו מנגבת את פיו בממחטה, ובשקט ממשיכה להביט בו ובמכשירי ההחייאה אליהם הוא מחובר. הוא לוחש בעקמומיות "יומולדת שמח, אולגה".
אולי הוא חובש כובע של ליצן…
עכשיו גם מהעיניים שלי זולגות דמעות, אבל בקושי, בגלל שהן כל כך יבשות. כואב לי ואני מכאיבה לה והעיניים שלי רק רוצות להסגר. הוא אומר לה שהוא מרפא לה את הלב בין הרגליים והיא מתענגת כאילו החץ של פוסידון מחורר אותה.
אני רוצה שזה יגמר כבר, אני זוכרת בעל פה את כל הסעיפים בחוזה שמתקשרים ללקוחות מהקאסטות הגבוהות האלה, אני נושכת את הצוואר שלה בתסכול.
"אני רוצה לגמור," היא אומרת פתאום ומשנה תנוחה,היא אומרת "אני יודעת איך." היא מביטה בי לרגע, האור החלש מצליח למצוא להרף עין את קווי המתאר של האישונים שלה.
"טוב," אני עונה לה ונשכבת כמו שהיא מראה לי.
כשזה נגמר אני מתלבשת על קצה המיטה מהר ובכעס עצור, לא ברור לי איך בן הזוג שלה לא הרג את ולאדי וסיים את כל זה. מסכנים הילדים… זה מכעיס אותי כל כך אבל זה בכלל לא ענייני. מה שעושה את זה מכעיס יותר.
אני עוטפת את הראוטר ומחזירה אותו לתיק.
אני נכנסת למכונית אחרי שסגרתי את השער, יש להם גינה גדולה.
השלוליות נראות בדיוק כמו אלה שראיתי בדרך לכאן, רק מהכיוון השני.

אני לא מצליחה להירדם בדרך. אני מוצאת את הכדור בחריץ שבין המושבים.
המכונית מורידה אותי ליד המדרכה. זה הרחוב שלי,יש לי רק שלולית אחת לקפוץ מעליה ואחרי כמה צעדים היציבות של הבטון עושה את ההליכה שלי מונוטונית מספיק. הידיים שלי לא מפסיקות לרעוד, גם הלב שלי עדיין דופק מהר , אבל לא כמו מקודם.
קו השמיים בין הבניינים הצפופים מתחלק לקווים קצרים בגווני אפור וארגמן. העיניים שלי כל כך יבשות. אני מוציאה את טיפות העיניים בטעם מנטה מהתיק שלי, ההליכה שלי קצת עקומה, אני מרגישה את הכאב מהמעבד שמטרטר לי בין הרגליים, משהו בטח נדפק שם.היא תסדר לי את זה בבוקר,שוב,בחדר 12.

סוף.