210 לני שווץ – מוות משפחתי

מוות משפחתי

עיניי נפקחו בפתאומיות וגופי הצטמרר מתחושת החנק שהסתערה על גרוני. העפתי מעליי את השמיכה החמה, תפסתי במעקה הקטן שהונח לצידו הימני של מיטתי והרמתי את עצמי, בולע את הכאב המתפשט בהדרגתיות בכל אברי גופי כגוש התקוע באמצע גרוני הבוער. ישבתי על קצה המיטה, שתי כפות רגליי נגעו ברצפה הקרה, נשארתי בתנוחה זו מספר דקות ארוכות עד שחזר אליי הכוח להמשיך בחיי השגרתיים. תפסתי פיסת נייר מנייר הטואלט שהושם על השידה, קירבתי אותו אל שפתיי ואחר כך השלכתי אותו אל הפח הקרוב לאחר שכיח מעורבב עם מעט דם הוצא מתוכי.
ידי לא עזבה את מעקה העץ הארוך עד לרגע בו הצלחתי להגיע למקל ההליכה העקום ולהיעזר בו ללכת לכיוון השולחן שהיה בפינת חדרי. החפצים שהונחו על השולחן היו מסודרים באופן כה מושלם שהנחתי שעוזרתי קפצה לביקור לחדרי בשעות בהן ישנתי את שנת הישרים הקבועה שלי, הכדורים המותאמים לבקרים סודרו מהראשון עד לאחרון לצד כוס זכוכית מלאה במים חמימים. הושטתי את אצבעותיי ובסדר ההוא הכנסתי כל כדור בתורו אל תוך גופי החלוש ולאחר כל סיבוב שטפתי את גרוני המעקצץ במפל של מים מרעננים.

"בוקר טוב, אדון מאדג'אט" נשמעה לחישה מהפתח הקטן שהשאיר הדלת, "האם אוכל להיכנס פנימה?" המשיכה הלחישה. לא עניתי דבר, אך התגבר הקול כמה רגעים לאחר מכן במשפט הבא- "אפרש תגובה זאת כהסכמה". הדלת נפתחה לרווחה בפזיזות ומתוכה נכנס האדם הלוחש כאשר גבי החשוף פונה אל כיוונו. צעדים המשיכו להישמע ברחבי החדר ורעש הווילונות המופרדים זה מזה צמרר את גופי, קרני אור נכנסו בבת אחת אל תוך תוכן החדר וחיממו את הרוח הקרה, נשענתי על מקל ההליכה והובלתי את עצמי אל מול לחלון- אל השמש החמה.
"ת'אודט הודיעה לפני כמה ימים שיגיעו לכאן בסביבות השעה 12 בצהריים" אמרה תוך כדי שהיא מסדרת את המיטה ומוציאה את המצעים והציפיות כולם. "זה עוד שעה" עניתי, היה זה המשפט הראשון וכמעט האחרון שיצא מפי עד לרגע בואם של האנשים אל דירתי, אזור הגרון היה אויבי באותו היום. "שעה ארוכה של התארגנויות היא מה בכך" אמרה כאשר סיימה את פעילותה ועמדה מולי. את רוב הזמן הקצוב העברתי במקלחת חמה, לאוריין ניסתה בכל כוחה הזעיר להרים אותי אל הכיסא המחובר אל קיר המקלחת. גם אני, בכל כוחי המועט שנשאר בתוכי ניסיתי להרים את עצמי ולחוס על הנערה הצעירה ככל האפשר. סבון הרחצה נשפך על מגבת הגוף, נגע ברכות בגופי וניקה אותו מכל זוהמה שלה לא היה מקום עליו.
עצמתי את עיניי כל משך הרחצה שלא אמצא את עיניי מביטות בעצמי דרך המראה הארוכה המוברגת אל תוך הקיר, כאשר פתחתי אותן הרקע הוחזר אל רקע חדרי ועל גופי הייתה גופיה לבנה רפויה והלבשה תחתונה לבנה גם היא. הרגשתי את משב הרוח הקריר באוויר מתנגש עם עורי הדק, לכן ישבתי על קצה המיטה על יד המעקה וכיווצתי את גופי כשלאוריין הוציאה מארון הבגדים הצר מספר פריטי לבוש, "מה תרצה ללבוש היום, הרמן?" שאלה והביטה באישוניי עיניי- דבר שהיה אופני לה.
"להיום ארצה את הטוקסידו השחור" מלמלתי את המשפט האחרון לאזור זמן זה, חיוך התפשט על פניה, חיוך שכתגובה אליו החזרתי גם אני בחצי חיוך אומלל. קמתי במטרה להוציא את הבגדים מהמדף העליון אליו לא הייתה יכולה להגיע בכוחות עצמה, "חזור לשבת, אסתדר" ענתה לפעולותיי ואני חזרתי למצבי הקודם. כיסא נמוך נגרר מצידו אחד של החדר אל צידו השני,היא עלתה עליו ובזהירות הוציאה את הבגד העטוף כולו בשקית ניילון שקופה עוד מהתקופה האחרונה שיצא לי ללבושו. פריט, פריט הוציאה מהשקית והלבישה אותו על גופי המדלל, את העניבה השחורה התעקשתי לקשור בכוחות עצמי. לאחר שיצאה מטריטוריית חדרי, אספתי את מקל ההליכה, בעזרתו הגעתי אל מול המראה והבטתי בעצמי מנעליי השחורות המצוחצחות אל בגדיי ועד לראשי בעל השערות האפורות.
הסתכלתי על מבט פניי האטום והקר, כך עזבתי את החדר אל גינתי הממוקמת לצד ביתי חד הקומה, אותה גידלתי במשך כמה שנים, בתוכה צמחו כמה מהפרחים האהובים עליי -פרחי ורדים, גזניות אשונות ואפורות לצד מספר גרמיות זקופות מסביב לכמה עצים עבים ובודדים שהיוו צל בימים החמים של הקיץ ומכסה בימים הגשומים של החורף. התיישבתי בספסל מתחת לעץ הזקן ביותר שהיה בגינה וחיכיתי עד לבואם.

דפיקות הדלת נשמעו ברקע- נדחפו לשקט, השלווה וציוץ הציפורים היוצא מתוך הגינה. "הם פה!" צעקה לאוריין ועמדה בפתח הדלת המוביל לגינה, קמתי בכבדות ובאטיות והובלתי את צעדיי אל דלת הכניסה כאשר הנערה הולכת מאחוריי ושומרת על שלמות תזוזותיי. אט אט נעמדתי מול דלת העץ הגדולה ובעזרת המפתח שהונח על המדף פתחתי את המנעול. אנחת מועקה יצאה מפי ואחריה הדלת נפתחה לרווחה, אישה בגיל העמידה עמדה במפתן הדלת. שערה החום התקצר מהפעם האחרונה שראיתיה, מתחת לעיניה התגלו שני עיגולים שחורים המעידים על חוסר שינה ומנוחה שהוסתרו בעזרת איפור זול. לפני שהספיקה להוציא מילה מפיה דהרו אל חדר האורחים שני נערים צעירים וילדה קטנה אחת, "אן, לאונארד ואדם הפסיקו בבקשה להתרוצץ ברחבי הבית ובואו הנה!" אמרה האישה ולעזרתה הגיע גבר הנראה צעיר בכמה עשורים עם חליפה הדומה לחליפתי שלי אך בצבע אפור בהיר. בהגיעו, הילדים הפסיקו בבת אחת להתנועע וחזרו למקומם לצידם של שני המבוגרים העומדים מולי. "צהריים טובים, אבא" אמרה, "צהריים טובים לוסי-ת'אודט" מלמלתי לעברה.

רעש כרכרות הסוסים עברו הלוך ושוב מאחוריהם עד לרגע בו פסקו שני הסוסים לדהור ומהכרכרה יצא אחיה של לוסי ואיתו אלן אשתו ובניהם. כאשר ראה אותי, חייך חיוך משונה וחסר רגש- לא הגבתי כלל. כשהתקרבו אל הכנס שערכנו בפתח הדלת הפתוחה התחילו לדבר אחד עם השני, מיד הפניתי את גבי אליהם והתחלתי ללכת אל פנים הבית רק המקל נשא אותי עימו.
הפטפוטים עקבו אחריי עד לחדר האורחים אליו כיוונתי את הליכתי והגיעו אליו ברגע שנשמעה טריקת הדלת העבה מאחורינו. החדר היה ארוך בדיוק לפי בקשותיי, שולחן עץ כהה הוצב באמצע החדר עליו הונח מגוון האוכל המשובח אותו הכינה האישה היחידה שגרה עימי ומסביב לשולחן עמדו כמה כיסאות שחורים מרופדים. ארבעה כורסאות חומות ומדפי ספרים הקיפו את מרכז החדר ומעליהם הוברגו לקיר שלדי חיות שונות. כשנכנסתי לחדר, נעמדתי בנחרצות במפתן הדלת עד לרגע בו כולם התיישבו במקומותיהם שבחרו להם למרות הצקותיה של הנערה אליי להתיישב במידי. הכיסא העליון היחיד שפונה לאורך השולחן נשאר ריק עבורי, עברתי אליו בכבדות. אנחה המעידה על אפסות כוחות הגיעה מפי – "האם חל שינוי במצב הבריאותי שלך?" שאלה המתעניינת היחידה מתוך רעש הרקע של האורחים. "כפי שאני יודע, עדיין לא" עניתי, אינני יודע אם שמחתי על כך או דבר זה דיכא את משך חיי. "ילדים, אנא מכם שבו על יד השולחן כדי שנתחיל בארוחה" אמרה כתגובה, נכדיי ונכדתי תפסו את מקומותיהם – כל אחד בהתחשב לשני האנשים שחפצו להיות בקרבתם. הנחתי את המקל על הרצפה קרוב אל רגלי הימנית מתחת לשולחן, שמתי את שתי אמותיי על השולחן מחזיקות בסכין ובמזלג. לאוריין הסתובבה בנינו וחילקה את האוכל בכמויות שונות, למרות חוסר התיאבון שחשתי- המנה שלקחתי הייתה שופעת. סובבתי את הסכין בידי במשך השיחות המרתקות ששוחחו מעל לשולחן ומוחי נדד לחרטות שהיו לי, "איך עבר עליכם רוב חייכם?" קטעתי את השיחות המשונות ביחד עם המחשבות. "דיי נחמד" גיחך רוברט בני "אני מצטער שלא יכולתי להופיע ביום הולדתך, אן יקירתי" פניתי לעלמה. המזלג שהחזיקה בידה הונח ליד צלחתה, "אינני כועסת, סבא" הודתה וחייכה אליי, עבר לא מעט זמן מהפעם האחרונה שהייתי עד לחיוכה הטהור שלה או של כל ילד קטן באשר הוא. "אם נשים זאת בצד, נוכל להגיד שהיה תענוג באירוע הקטן" הגיד בני, "הוריי הפתיעו אותי בהופעת ליצן!" הסכימה לסירוגין אן, "הוא היה לבוש בבגדים צבעוניים והייתה לו מן שמלה משונה על ירכיו. על ראשו כמו על מקל קצר שאחז היה כובע קטן עם שני פעמונים!" המשיכה, הבעות פניה חשפו את התלהבותה על כך. "רעיון הליצן היה במקור של סבך" צחקה לוסי והצביעה עליי, אל צחוקה הצטרפה הילדה. "זה המעט שיכולתי לעשות", הרשתי לעצמי להצטרף לצחוק הנעורים. הנערה המשיכה לספר עוד ועוד סיפורים בלי סוף על מאורעות אלה והשמחה שקרנה מפניה האירה את החדר החשוך. הרמתי את המזלג הישן כדי לא לעורר שאלות ללא תשובות עליהן בנושא, ואת שאר תשומת ליבי ניסיתי להסית לכיוון הבעות הפנים של הסובבים את שולחני, לאחר מכן האורחים המעיטו בדיבוריהם למשך הארוחה. תשומת ליבם הייתה במזון שהוגש לפניהם, אך מידי פעם זרקו שבחים על השפע שהונח אל מול עיניהם לעוזרת שישבה גם היא בסעודה בין חברי משפחתי.

"מעשי ידיך הם אחד הדברים הנפלאים שטעמתי, לאבי יש מזל גדול שבחר בך" כרגיל הצטרפה לשיחה לוסי, שתיהן הביטו בי אך לפתע נקישות דלת חזקות נשמעו ברקע, מרוב בהלה קמתי במהירות על שני רגליי, תופס במקל השכוב ומתעלם מפרצופן ומקריאותיה שלה שתבצע קריאה זאת בעצמה. "למה לך לקום כשאני כאן?" שאלה בעודי צועד אל דלת הכניסה, "בבקשה, תני לי לפתוח לבדי את הדלת לאיש הבא " ביקשתי, מצחה התכווץ מאי וודאות אך להפתעתי היא חזרה למקומה. שוב עברתי את אורך המסדרון בחזרה, לעומתה ידעתי מי היה האדם מאחורי הפתח הסגור, "ברוך הבא" קראתי כאשר הפתח נפתח לרווחה וזכיתי לברכות דומות בחזרה. "הרגע הזה יהיה הזמן הטוב להודות לך, עברו כבר כמה שנים…", מחשבותיי קטעו את דיבוריו. הפסקתי להקשיב למרות שאוזניי שמעו כל מילה ומילה- היה זה הדבר האחרון שעניין אותי ברגעים אלו. אותו הובלתי אל מקום הארוחה- "הו, מקס!" לאוריין השמיעה צעקה, היא קמה ומיהרה לתת לבעלה האהוב חיבוק ארוך מהול בכמה דמעות אושר. חזרתי שוב למקומי שלי, השכבתי בפעם השנייה את המקל במקומו הישן וניסיתי שלא לצפות בזוג המתייחד. לאחר דקות אחדות האישה הודתה לי על כלום, הניחה כיסא נוסף על ידה בשולחן ושוב – השקט שב.
"סלחו לי, אחזור עוד כמה רגעים", הנחתי את החפצים שאותם החזקתי בידיי על ידי צלחת הזהב, התהלכתי לכיוון חדרי וסגרתי אחריי את הדלת, התחשק לי לראות דברים שלבי בחר מעל לכולם. פתחתי את הדלת שהורכבה בתוך הקיר הפנימי והובילה למרתף. רוב שטח המרתף היה מוצף בשרטוטים כאלה ואחרים של כמה מהבניינים האהובים עליי וגוף בני אדם למטרה שונה כל אחד. "עדיין לא פותרה שאלת השרפה שהוצתה זמן קצר לאחר היריד העולמי בשיקגו בבית המלון המפורסם" הרמתי פיסת עיתון ישן שעליה היה רשום משפט פתיחה זה, הדבר נח על השידה כבר יותר מעשרים שנה מהרגע שיצא לאור לעיני כל. הכותרת נכתבה בכתב גדול על שער העיתון בכל יום שהוצא לאור עיתון חדש עד שהרימו ידיים ונסגרה החקירה. על ידם היה מונח בקבוק היין המיוחד שעליו עבדתי בכובד ראש כבר כמה שבועות, תפסתי את גופו בידיי הרועדות ואספתי דבר אחד נוסף כך שיהווה ראיה מספיק טובה לעיכובי.
בחזרה ישבתי על כיסאי והנחתי את הבקבוק על ידי, הנוכחים סיימו את מזונם ופנו לשיחות שלא הספיקו לדברם בזמן העיקרי של הפגישה. רוחי התחילה להתרומם והצטרפתי לפטפוטים בין האחרונים במקום זה. "מה אתה אוחז בידיך?" צעקה נרגשת אן הקטנה, "זה בעבורך" עניתי והושטתי אל כיוונה את המתנה שלקחתי ביחד איתי מביקורי בחדר, הייתה זאת בובת חרסינה של ילדה קטנה עם שתי צמות ושמלה אדומה. הילדה קפצה ממקומה, תפסה בבובה וחיבקה אותי ואותה כאחד. "היא דומה לבובה שנאבדה לי לפני כמה חודשים!" התרגשה, ברגע זה תודתי הוקדשה ללאוריין שהיוותה מקור המידע של המתרחש במשפחה מבלי שדבר זה יצריך ממני להתעניין בדברים כאלה ואחרים. "מה לגבינו?" צעקו הבנים הצעירים. "כמובן שאתכם לא שכחתי ולא אשכח אף פעם, בואו אחריי ואראה לכם את מתנתי לכם" עניתי, גם הם קפצו מכיסאם כמו חיות פרא טרם התבגרו. הובלתי את שלושת הבנים אל הגינה. "אף פעם לא נכחתי במקום זה!" אמר אחד מהם- את השמות היה לי קצת קשה לזכור בעל פה. "ראיתי את זה כשהקפנו את הבית בהגיענו כאן, אדם" הילדון הקטן מכולם קרא לאחר הנראה גדול ממנו בכמה שנים. כך מסתבר, קראו לנער והוא התחיל רודף אחריו בגינה כאשר השלישי מצטרף והם משחקים להם להנאתם בגינה הקטנה שלי. היה זה המקום אליו הגעתי כשרציתי להרגיע מעט את רוחי הסוערת או המודאגת וגם לפעמים, העייפה. לצערי, אירוע זה קרה כמעט בכל יום שעבר.
הילדים המשיכו לשחק להנאתם בגינה ואני הובלתי לספסל המוכר וצפיתי בשלושת הבנים הקטנים משחקים את משחקיהם המוזרים והמשעממים.
"האם הכול מתנהל כשורה כאן?" באה לאוריין משום מקום אחרי כמה זמן שלא חזרנו לשולחן האוכל. "משהו אמור להשתבש?" החזרתי כתשובה אך עדיין פניי פנו אל הנערים. "אתם כאן כבר הרבה זמן, השמיים נהיים קודרים מעט. מוטב שתכנסו" ענתה לתשובתי. הילדים קפצו ושיחקו בדרך חזרה לשולחן. ואני, אני המשכתי לשבת על הספסל והבטתי על המקום הריק שלפני כמה שניות שיחקו בו הילדים. לאוריין ליוותה אותם אל השולחן וכאשר ראתה שאינני עוקב אחריהם חזרה לגינה. "לא תרצה להיכנס?" שאלה. שתקתי. "הרמן, האם הכול בסדר?" המשיכה לדבר, נשאבתי לחלל הריק מאדם שאל מול עיניי והמשכתי לשתוק. "תרצה שאביא לך משהו?" חזרה לדיבורים הבלתי פוסקים, "לאוריין…" התחלתי את המשפט שרציתי להוציא מפי, אך הבעיה היחידה שהייתה היא שלא היה משפט כזה בראשי ואת יכולת האלתור המונעת שאלות מיותרות ומעצבנות הייתה צריכה לבוא לידי ביטוי באותם רגעים. "כן?" אמרה תוך כדי שהיא לוקחת את אחת המטריות שנחה בתוך וואזה בפינת דופן הדלת ופותחת אותה מעל לראשנו. "עוד לא התחיל לרדת גשם" ניסיתי להרוויח קצת מהזמן שנעלם. "מתחילות טיפות, בשנייה יהפכו לסופה כבדה" , "אני חושב שזהו היום המשמח ביותר שהיה לי עד כה" אמרתי, אפשר להגיד שטיפת שקר הייתה במשפט זה כי תקופות טובות יותר היו מלפני שנים רבות, תקופות שהשמחה הייתה הדבר העיקרי שהרגשתי, אך, זהו היום האחרון המהנה של חיי. "אני מאוד שמחה בשבילך" חייכה לאוריין והביטה בי, חיוך רחב המתפשט מהאוזן הימנית לשמאלית ובגלל האודם האדום ששמה על שפתיה, היה נראה שנמרח על כל פניה. גם אני חייכתי אליה ולאט הרמתי את עצמי, החזקתי את המטרייה מעלינו וביחד הלכנו חזרה אל שולחן הסועדים.
בדקתי את שטח החדר מעט הקטן, הדלתות מכל עבר היו נעולות, ככל הנראה, עדיין נשאר בי החן והקסם שהקסים מאות אנשים ונשים בתקופות שונות. ישבתי על הכיסא ושוב התחילו הדיבורים עימי מעל לשולחן, יכולתי להגיד שזוהי הייתה הקימה האחרונה של כל אחד היושב מסביבי. "בדיוק דיברנו על מעברנו למדינה אחרת…" אמרה לוסי כאשר ראתה אותנו נכנסים בפתח הדלת, "בשביל מה?" קטעתי את דבריה. "אנו רוצים לפתוח מקום משלנו.." , "מה נורא פה?" קטעתי אותה בפעם השנייה. "אין שום דבר נורא במקום זה, נולדתי בניו המפשייר, ועד זמן זה נשארתי פה והקמתי משפחה. אנחנו רוצים לרענן את נופינו" ענתה והפעם לא קטעתי אותה כלל. היא המשיכה להסביר על המקום שברצונה וברצון בעלה, שגם את שמו הספקתי לשכוח, להקים. הדבר עניין אותם אך לא אותי, דבר אחר הסיח את דעתי. לאוריין קמה ממקומה לאחר שסימנתי לה שתמזוג לכל המשתתפים בתורם את מהיין המשובח שאספתי ממוסקבה בפעם האחרונה שטיילתי בה. "אל תתנו לסקרנותכם לשתות מהדבר המופלא הזה, חכו לכולנו" קראתי למסובים. בזמן שכולם הסכימו לדבריי ומשרתי מזגה את המשקה ,המשכתי לשמוע על ההסברים הניתנים מפי לוסי ומעט מפי ג'ון – בתי חזרה על כך כמה פעמים בהתייחסותה אליו, כך שידעתי כעת את שמו ולא הייתי נקלע למצבים מבלבלים של אי ידיעת שמו בהיקראי אותו אליי. "תרצה לעבור איתנו למדינה החדשה?" אמרה לוסי בהתרגשות, "כמובן, אצטרך למכור את הבית הזה קודם כל" חייכתי לעברה, "נוכל לגור באותו הבית ואת לאוריין…" כעת הפנתה את ראשה אליה ואמרה "את תוכלי לגור איתנו באותו הבית, נלון כולם בקומה השנייה בבית הקומתיים שלפני כמה ימים שמענו על מחירו". לאוריין הביטה בבן זוגה מעט מודאגת והתחילה להביע את דעתה, מהר תפסתי ראשון את רשות הדיבור ושאלתי "באיזה מדינה מדובר?" , שיעול חזק יצא מגרוני ומהר בלעתי את פליטותיו. "נדע בבירור עוד כמה ימים, נוכל להיפגש שוב ולדון על כך" ענתה.
בתוך תוכי לא ציפיתי לפגישה מסוג זה כלל ושמחתי שלא אצטרך להופיע בפגישה אך מבחוץ הסכמתי עם מילותיה וזרקתי חיוך רחב אל עבר כל המשתתפים.
כשטיפת היין האחרונה נחתה בכוסי שלי ,הרמתי את המקל ובחנתי אותו מקרוב טוב יותר מהפעם שסיימתי לייצרו במו ידיי, היה זה מקל דק אך קשיח מעץ שיכול היה להחזיק אדם כבד כמוני. אותו החזקתי כאשר עמד על הקרקע וידי האחת התעופפה לפנים כשמחזיקה בכוס. "שנדע רק מהו אושר" מלמלתי, רוב הבוגרים הרימו את כוסם לאוויר – "ורק ממנו" המשיכה את הברכה אחת מבנותיי. היין המזורגג התחיל נוגע בשפתיהם של כולם ולרדת במורד אברי גופם, מה לגבי הגוזלים שרק עתה נולדו? על הדבר ההוא חשבתי גם כן ועדיין לא הייתה לי תשובה לכך. המשקה התחיל כבר לנוע בזרם דמם של משפחתי, אני- באותו הזמן, המשכתי לאחוז והפעם בחוזקה בכוסי.
רגשותיי עזבו אותי כבר מגיל קטן, וכאלה לגוזלים שממולי- נעזבו באותם הרגעים שהבטתי בהם כה תמימים, כה חסרי הבנה על חייהם הקצרים. לא חשבתי על מהו המעשה הנכון, מדוע דחוף לשנות את מעשיי כעת, מדוע פעלתי כך. בחיי אלו, אף פעם לא חשבתי על שאלות אלה, התשובות היו מרתיעות אחרים.
אחרי כמה דקות ארוכות התחלתי לשמוע את שיעולם הקולני של אהוביי ויקיריי, טיפות הדם שנראו כמו טיפות היין האדום והמשובח שלפני רגע ירד במורד גרונם- מצאו דרכם אל מפית הקטיפה שמולם. עצמתי את עיניי ליותר מכמה שניות ומיד פתחתי אותן, הם עדיין נאבקו בדם היוצא מחורי אוזנם, פיהם ואפם.
ילדיהם הישובים על ידם לא מבינים שהמתרחש שונה מן הרגיל. כולנו, ישובים מחויכים עקב האוכל הרב שהפיץ ריח ממכר והוגש לנו.
לא עבר הרבה זמן עד שדופק ילדיי ועוזריי הפסיק לפעום, מה יהיה העונש החמור ביותר לזאטוטים הקטנים? הירהתי לעצמי ולגמתי גם אני מהכוס שעדיין עד אותו הרגע הוחזקה בידי.
הוצאתי מכיסי פיסת נייר סופגת ומילאתי אותה באותו הנוזל, תפסתי בראשם שלהם שהיו ישובים לצד סבם האהוב ואת הרעל הם הריחו ללא שימוש בכוח נוסף.
אני הייתי האחרון לקחת את הנשימה האחרונה כי זאת אך ורק אשמתי אשר כמעט נתפסתי באותו היום שחיי היו מיועדים להיקטע ותפסתי את קרוביי ונסתי על נפשי.