211 עידו פאול יצחייק – מבצר הבדידות לתפארת הפרטית שלי

מבצר הבדידות לתפארת הפרטית שלי
זה היה יום העיון האחרון של הגרעין, שמטרתו הייתה לגבש אותנו כקבוצה ולהטמיע בתוכנו "תודעה קיבוצית" כזאת או אחרת. הפעילויות החברתיות היו מגוונות ודרשו מכל אחד בקבוצה להוריד את המסכה בכדי שנראה את הפנים האמתיות של כל אחד מאתנו (בנוסף לעצמנו). ההכרה בפגמים של כל אחד מחברי הקבוצה הייתה יכולת עילאית שניסינו ללמוד אותה, או לקבל אותה. כל אחד היה מוכרח לקבל את עצמו כחלק תפקודי בתוך "התודעה הקיבוצית" (השלם כשלעצמו). אנחנו היינו הנבחרים, הפרשים הבודדים (לשעבר). היינו יושבים ליד העץ, אוכלים תפוחים ושרים שירים ישראליים, ומספרים אחד לשני את החלומות שלנו. החברים בקומונה היו שונים באופן מהותי מהחברים בתיכון: הבנים לא השתמשו באלימות לצורך הנאה, ואילו הבנות איבדו במהלך הזמן את כוחן הסודי. אנחנו ישבנו במעגל ודיברנו על החיים, צחקנו, חלמנו… הפעילות האחרונה לאותו יום הייתה שיחה במעגל שבו כל אחד היה צריך לחשוף משהו על עצמו. קיבלנו פתקים ועטים ואחרי כמה דקות התחלנו את הסבב. אני לא זוכר בדיוק את הדברים שנחשפו כשלעצמם, אבל דברים אלו היו טרגיים ובלתי צפויים לחלוטין: מוות במשפחה, סכסוכים ואלימות מצד ההורים וכדומה. אני זוכר את הרגע הספציפי בו מחשבותיי נכנסו לסיבוב אינסופי של חוסר ודאות – הניגוד בין טוב ורע התמזג בשלל צבעי הקשת, הכאב והעונג נהפכו לחסרי חשיבות בשבילי והקירות התחילו לצעוק באימה ולדמם את מי-נעוריהם המתוק. אני רציתי לברוח, אולם משהו בתוכי פקד עלי להישאר ולהתמודד עם התוצאות. לא היה לי איפה להסתתר. זה היה פוגע בי במוקדם ובמאוחר. זה היה בלתי נמנע כרעם שמגיע אחרי הברק. אני זוכר את הרגע המדויק בו המעגל הסתיים – החברים קמו והמשיכו הלאה, אך אני! אני זוכר את "מערבולת הכאב" שפקדה אותי ברגע המסוים הזה – הפכה אותי לחסר אונים מול העולם האכזר. ידעתי שאני לא יותר מגרגיר אבק. הפחד היה החבר היחיד שלי באותו זמן, הוא הכיר אותי כפי שאף אחד לא הכיר אותי מעולם.

"אני מבינה אותך, הכל בסדר, זה הגיוני לגמרי שזה יקרה לך בהתחשב בנסיבות", אמרה ד"ר ג'יין. היא נראתה רגועה כתמיד למרות המצב הבלתי רגיל. לא ניכרה בפניה שום חרדה, אך ידעתי שאין זה אומר שהיא לא דואגת לי.
"תקשיבי, קשה לי, אני לא יודע מה לעשות". שרר שקט לכמה רגעים בהם ד"ר ג'יין ניסחה את דבריה והקלידה אותם – ואני הוטרדתי מ"השקט המתנפץ" שריחף מעלי באותו זמן. היא החזירה את מבטה אלי וחזרה על דבריה בקול נינוח: "בעקבות מה שעברת, זה הגיוני לגמרי. הרגישות יתר שלך גורמת לך לקחת כאב של אחרים. זה בסדר שאתה רגיש, אתה צריך להבין שזה החיים שלהם ובבוא הזמן זה יעבור". "אבל זה לא בסדר, תסתכלי עלי". אמרתי לה בכעס. "מאז סיום הלימודים אני, אני איבדתי כיוון. הקומונה הייתה הדרך היחידה לחיים טובים יותר, לקשרים אחרים. אני לא רוצה לחזור לתקופת התיכון". אמרתי לה.

באותה תקופה, תקופת הנעורים, חלמתי על חיים רגועים, חסרי דאגות וללא לחצים מיותרים. בתקופת התיכון הייתי נער ביישן ונוירוטי. אני זוכר שבאותה תקופה הייתי נלחץ מכל דבר. כל פעם שתלמידה מהכיתה הייתה מביטה בי הייתי נתקף בחרדה, ומבלי לשים לב הייתי מתכנס בתוך עצמי ומארח חברה לבדידות שמשוטטת לבדה באפלה. למרות שהאירוע הסתיים והסכנה חלפה ללא שום פגע, המחשבה נטעה במוחי את עץ אי-הדעת. תקופת ההתבגרות הייתה תקופה מבלבלת בשבילי. המורים בביה"ס שלי נתנו לי את הקרקע הרצויה וטעימות קטנות מהידע העצום שהיה להם. לכל אחד היה עולם פנימי משלו, וכך הדרך בה כל אחד מהם לימד הייתה ייחודית לאותו מורה. השגרה נתנה לי תחושה שקרית של רוגע – ההבחנה בין מציאות לדמיון שייכת למבוגרים. אולם, בשביל לדעת זאת הייתי צריך לעבור את מסע הכאב הפנימי שבא לאחר מכן. אני זוכר את מסיבות הכיתה, בלגן קטסטרופלי ללא שום הגיון הנראה לעין. צעקות שמגיעות מכל הכיוונים ושיחות חסרות טעם. אף על פי שהשתתפתי במסיבות של הכיתה, הרגשתי פחות ופחות חלק מהקבוצה. הבנים במסיבה תמיד היו עושים "משחקי כוחות", משתמשים באלימות בשביל הכיף. בחיי שלא הצלחתי להבין את הכיף שבזה. תמיד הייתי מתרחק מהם וצופה ב"השתוללות הגברית" ממרחק בטוח (ביחד עם בנות הכיתה). הסתכלתי עליהם משתוללים ומתנהגים כמו פראי אדם. פחדתי מחוסר השליטה שריחף מעליהם. האם זה מדבק? חשבתי לעצמי. אני הסתכלתי על הבנות שעמדו לצדי. הצלחתי להבחין בתשוקה פראית הרוצה לצאת החוצה ולהתמזג עם האלימות הגברית. בזמנו ידעתי שאין לי את "כוח הזרוע", ואף יותר מזה, לא היה לי את הכוחניות שכבשה את לבבותיהם של הבנות. הבנות היו גם כן כוחניות אך בצורה ייחודית משלהן. כוחן נבע מיופיין הפראי. הן כישפו אותי, לקחו ממני את הייחודיות שבי והפכו אותי לייצור גולמי שמשוטט לבדו ביער הבדידות. הבדידות שבי סיפקה נוזלים לעץ אי-הדעת, והפחד מלהילכד ברשת הבלתי נראית שלהן מנע ממני לחזור לציוויליזציה האנושית. כוחן היה אינסופי ככוח החיים עצמם. אני לא חושב שהן ידעו זאת, לא סיפרתי להן, לא רציתי שהן ידעו את האמת, לא רציתי להכאיב להן… ולעצמי… זה היה בחגיגות פורים, אני חושב, מתחת לאחד העצים הרבים שהיו במרחב בית הספר. אני לא אשכח לעולם את החיבוק המפלצתי, את הגוף הצעיר והנחשק. הזמן היה חסר משמעות מבחינתי באותו רגע. אני לא ידעתי! לא ניסיתי להבין את משמעות הדבר… עד שהיה מאוחר מדי בכדי לשנות את העבר ולהחזיר את הגלגל לאחור (גם אם הייתי רוצה בכך). אחרי אותו אירוע שכנעתי את עצמי שהיא אהבת נעוריי. הייתי עוקב אחריה בהפסקות, מביט בה ללא הפסקה. ניסיתי להבין אותה: ללמוד אותה כפי שלומדים מתמטיקה או גאוגרפיה, לדעת לאן הולכות פניה, מה היא עושה בשעות הפנאי שלה. אולם עכשיו אני מבין שמעולם לא היה לי את האומץ להכיר אותה באמת, כפי שהיא, ולא כדמות פנטסטית שהמצאתי לעצמי. זה דרש ממני יותר מדי… ובזמנו לא היה לי מה לתת… אני הסתכלתי עליה וראיתי את מה שרציתי לראות, מלאך שירד מהשמיים על מנת לעזור לי להתמודד עם הבדידות שעתידה להגיע ולפקוד אותי למשך תקופה ארוכה. אך כמובן שלא ידעתי… בזמנו גם לא יכולתי להבין את דבר הידיעה כשלעצמה. ההבחנה בין מציאות לדמיון שייכת למבוגרים.

ד"ר ג'יין הביטה בי ושאלה: "לאן הלכת, מה חשבת באותו זמן? זה מאוד חשוב שאני אדע את כל הפרטים בשביל שנוכל לחשוב איך אנחנו פותרים את העניין. אל תדאג, אני לא מוותרת עליך". אני לוקח אוויר וממשיך את הסיפור – – –

ברגע שהסתיים המעגל אני יצאתי מהכיתה והסתכלתי בשמיים האפלים. השעה הייתה מאוחרת ואני הייתי סחוט מרוב עייפות. רציתי ללכת לישון ולשכוח מכל הצרות, לחזור לעולם השקרים, להשיב לעצמי את התמימות. לצערי ידעתי שדבר זה לא אפשרי ושאני חייב להתייצב לבדי מול האמת האכזרית. אני הלכתי בהמשך השביל האפלולי לעבר "אם היער". חיפשתי את הבדידות, רציתי לדעת שהיא בסדר, שהיא לא לבד. המשכתי לשוטט ביער כחיית טרף המחפשת קורבן חדש. ניסיתי להבחין בנשכחות העבר ולהוציא מתוכי את זיכרון הנערות. השמיים השחורים התמזגו עם צבעו של היער ויצרו יופי פראי שהזכיר לי את יופיין של הבנות הצעירות מתקופת התיכון. כמה אכזר זה להיזכר בדבר ששכחת… ולדעת שהוא אינו קיים עוד… לבסוף הגעתי לעץ אחד מיני רבים שהיו ביער. גזע העץ היה קשה אך נעים למגע. עלים ירוקים מילאו את הענפים ופרחים אדומים צעקניים השתלבו בין העלים כנגיעות מכחול הצובעות את הקנבס. אני עמדתי שם, חסר תכלית בעולם שאיבד את עצמו לדעת. באותו זמן לא ידעתי… כמה טוב זה לא לדעת את תכלית השינוי…

"בסדר, נראה לי שאני מבינה עכשיו יותר טוב", אמרה ד"ר ג'יין. "תראה, זה הגיוני לגמרי. סיימת את הלימודים, אתה מבולבל, וזה בסדר. אתה לא צריך להקשות על עצמך". "אבל, מה, מה אני יכול לעשות, כלומר, אני לא יכול לשבת כל היום בבית" השבתי לה בקול חנוק. "תקשיב, הקומונה הזאת לא בשבילך, זה גורם לך ללחצים וחרדות. תעזוב את זה, יש מלא דברים אחרים שאתה יכול לעשות". אמרה ובקולה היה ניכר שמץ של תקיפות. "אבל, אני, אני לא יכול לעזוב אותם. אני התחייבתי, הם חברים שלי". השבתי לה.

החודשים שבאו לאחר מכן היו קשים ומלאים בבדידות, החדר שלי הפך ליער הצמא לאהבה. הקלונקס (תרופות הרגעה) הזרוקים על הרצפה, חסרי התכלית, הפכו לזרעים שהצמיחו לבסוף את עץ אי-הדעת, ואילו הדמעות שלי גידלו פירות מתוקים ועסיסיים שעזרו לי להתמודד עם הבדידות, שהייתה שונה מכל השאר. הבדידות לא לבשה מסכות בשביל להסתיר את האני האמיתי שלה. היא רק רצתה שמישהו יכיר אותה, יקבל את השיגעונות שלה מבלי לשפוט אותה. למרות (או בגלל) שהיא הייתה בעלת דעות נחרצות ויידע רב בנושאים רבים, לעיתים קרובות היא הייתה נכנסת לדיכאון שנמשך שבועות ספורים. הייתי בא אליה, שם יד על כתפה ואומר לה: "הכל יהיה בסדר, את תראי" (לא היה לי שום מושג אם זה נכון באמת). הייתי דואג לה, מטפל בה. הטיפול באותה הבדידות מנעה ממני לחזור להיות הנער החולמני שהייתי בעבר, הפרש הבודד. הייתי מוכרח להתבגר ולקחת אחריות על החיים שלי (והחיים שלה). בתוך שנה תמימה (שהייתה כנצח בשבילי) התחלתי לראות את הבדידות באופן שונה: יופייה הפנימי היה הדבר הכי קרוב לשלמות שיכולתי לעלות על הדעת, החלומות שלה לעתיד (שהיא סיפרה לי) היו קסומים ונועזים יותר מכל דבר שיכולתי להעלות בדמיוני, וכוחה העצום נבע מתחושת אחריות כלפי המין האנושי – עזרה לזולת, רצון להשתייכות חברתית ותקווה נואשת להמשכיות "מרוץ האנושות האינסופי". האמת שהתחלתי לחבב אותה במשך תקופת ההחלמה (שלי או שלה?!). היא נכנסה לי ללב והרגשתי שאני מבין אותה. התביישתי בנער שפחד ממנה בתקופת התיכון – האני האחר שהתייחס אליה כשיקוץ, כגוייה מארץ נוכרייה שהוגלתה לארץ ישראל (כמו כל שאר הפליטים חסרי המזל). במשך שנה שלמה אנחנו צחקנו כמו מטורפים, חלמנו כמו ילדים קטנים ויצרנו שפה פרטית, רק שלנו ולא של אף אחד אחר. השפה הייתה מורכבת מתנועות גוף ומבטים, וככה הצלחנו למנוע את האי-וודאות שבדיבור. אני זוכר שהיינו יושבים אחד מול השנייה במשך ימים רבים ומסתכלים על היער שהמשיך לגדול, אוכלים פירות מעץ אי-הדעת ומעבירים מסרים בדרכים נסתרות. לעולם לא אשכח את הניצוץ שהיה בינינו. הוא היה קטלני, חסר שליטה ונוטה לשיגעונות. אך למרות כל זאת, אהבתי אותו: את השינוי הפנימי שחל בי, את האדם המשודרג. אך זה היה זמני (ולצערי לא היה לי מרשם בתוקף) כמו כל הדברים הטובים בחיים. אני הבחנתי במהפך שחל בה. פניה היו מקומטים, הליכתה הייתה איטית וצחוקה הפראי נעלם כלא היה. היא הייתה יושבת בפינת החדר ומסתכלת מחוץ לחלון, מביטה לעבר העתיד שלא שייך לה יותר. היא לא אמרה לי מעולם… אבל אני ידעתי שהיא מרגישה אבודה בתוך היער. "הלוואי שהיה לנו עוד קצת זמן, אבל את חייבת לצאת מהיער". אמרתי לה. "אבל אני לא… אתה צריך אותי". השיבה לי ביבבה מחרישת אוזניים. "את לימדת אותי הרבה, בזכותך אני לא לבד יותר. את תמיד תהיי החברה הכי טובה שלי, לא אשכח אותך לעולם", אמרתי לה. הבדידות יצאה לעולם הגדול ולקחה איתה את היער, הרכוש היחיד שהיה לה מאז ומעולם. אני רציתי לצעוק לעברה: "חכי, אל תלכי, אני מתגעגע אלייך", אך בדיוק באותו רגע הבחנתי בשינוי שחל עליה – פניה חזרו להיות חלקות כפי שהיו, הליכתה חזרה להיות חיננית ומהירה כפי שהייתה, וצחוקה הפראי חזר אליה. הכרחתי את עצמי לשתוק ולתת לבדידות ללכת לדרכה. ידעתי שיש מישהו אחר שזקוק לה יותר ממני. כבר לא הייתי יותר הפרש הבודד, בזכות זה שהכרתי את הפנים האמתיות של הבדידות עצמה. דמעות זלגו מעיניי ולקחו איתם את הניצוץ הקטלני וחסר השליטה, על מנת לתת לי אפשרות להתחיל את חיי הבוגרים ולהיות חלק ממעגל החיים האינסופי.
"זה נכון, בסופו של דבר הכל הסתדר". אמרתי לד"ר ג'יין אחרי הרבה זמן שלא פגשתי אותה. "תמיד ידעתי שתסתדר", אמרה והביטה בי בפניה המוכרות. אך הפעם ראיתי ניצוץ כלשהו בתוך עיניה שלא הבחנתי בו מעולם. אולי דמיוני הטעה אותי, אולי לא היה שום ניצוץ שנראה לעין.
עד היום אני חושב על הרגע הזה, הרגע בו התאחדתי עם הבדידות, ובכך הצלחתי להשלים עם הריקנות האינסופית שנמצאת בכל אחד מאתנו ולהפוך לאדם שלם. בכל זאת לא הפסקתי לתהות לפשר הניצוץ, האם ומתי הוא יחזור? או שאולי הניצוץ היה פרי דמיוני ולא יותר? אין זה משנה ככלות הכל, אני לא מתכוון לחכות לניצוץ או לאף אחד אחר. כיום אני יודע שכל אחד מאתנו הוא שלם מתוך רבים אינסופיים, וכי כל אחד צריך את מבצר הבדידות לתפארת הפרטית שלו.