לפני השיעור הילדים פרשו בכיתה את מרבד המציאות וחבשו את משקפי המציאות הרבודה שלהם. הם החליטו לשחק בכדור וירטואלי בזמן שהם מחכים שהשיעור יתחיל. תמי ושילה לא השתתפו. הן עמדו בפינה של הכיתה והסתודדו כמו תמיד. חוץ מהן, כל הכיתה מאוד התלהבה מהמשחק. אפילו נעמי החנונית השתתפה. רונה נכנסה לכיתה והתיישבה מול שולחן המורה. היא הניחה את הנייד שלה במעמד לנייד שהכיתה נתנה לה לכבוד יום המורה עליו היה כתוב "המורה הכי טובה", והמשיכה לקרוא את המאמר שנתקעה עליו – משהו על התרומה של חיטוט באף ואכילת התוצרים למערכת החיסונית. המאמר דיבר על קפליה חדשנית שמיועדת לאלה שנגעלים מיטוט באף. הקפליה כללה את כל הערכים התזונתיים של תוצרת האף בלי הגועל. אצלה בשיעורים היא התעלמה מהמחטטים באף, אבל היא בעצמה חשבה שזה מנהג דוחה במיוחד. אם היו שואלים אותה, היא הייתה מודה שהילדים שמחטטים באף באמת נעדרים פחות מאלה שלא.
רונה לא התכוונה לעורר את התלמידים עד תחילת השיעור. כמה שישחקו יותר יהיו שקטים יותר בשיעור.
פתאום שישו – הליצן הכיתתי צעק על נעמי תוך כדי המשחק "זוזי כבר, יא… שמנה!"
המשחק נעצר וכל הילדים התחילו לצחוק על נעמי. "אל המחנה! באה נעמי – נעמי השמנה!" הילדים שרו אל נעמי על פי לחן של שיר ילדים עממי עתיק. נעמי קפאה במקומה. שילה ותמי צחקקו בפינה שלהן והתחילו להצביע על ילדים ולנפח את הלחיים שלהן כדי להדגים זו לזו אילו מהילדים שמנים לדעתן. שישו צעק הכי חזק וצחק הכי חזק.
רונה עזבה את הנייד בתסכול וקמה ממקומה. "מה זה, שישו? ממתי אנחנו מדברים ככה?"
השירה נעצרה והילדים התרחקו משישו. לא היו בבית הספר הזה ילדים שמנים. כל שנה בית הספר מציע מלגות ל"ילדים גדולים" בתור חלק מהאפליה המתקנת שלו, אבל כל שנה טורי הדיעה בעיתונים כותבים ששום דבר לא השתנה אם מציעים להם מלגות רק כי הם שמנים. שישו היה הכי קרוב לסטטוס שמן בכל בית הספר – כל המורים יודעים שסבתא שלו הייתה שמנה. לכן הוא מפצה על זה עם ההתנהגות הברברית שלו.
"עוד התפרצות אחת כזאת ואתה יוצא לספר על זה למנהלת." זה היה איום סרק. רונה לא תשלח אותו למנהלת הפעם. היום היא רוצה אותו בכיתה.
"אז תוציאי אותי כבר עכשיו!" הוא צעק בהתרסה ילדותית.
הספירה לאחור החלה במערכת הכריזה.
10… 9… 8…
"טוב, כולם לשבת." היום עוד לא התחיל ורונה כבר הייתה עצבנית. הילדים מיהרו להסתדר במקומותיהם. גם שישו ניגש למקומו ותקע ברונה מבט מתריס.
רונה נשמה עמוקות עד שהספירה הגיעה לחמש, כיבתה את המכשיר הנייד והכניסה למגירת השולחן שלה. היא הזדקפה במושבה והשקיפה על התלמידים. רובם המתינו שהספירה תגיע לשלוש ורק אז כיבו את הניידים שלהם. שישו חיכה עד שהספירה הגיעה לאחת. "איזה גיבור…" רונה הרהרה.
הספירה הסתיימה בצפצוף חד שעה שהשדה האלקטרומגנטי כיסה את בית הספר וכיבה את כל המכשירים שלא כובו בזמן הספירה. אחרי הצפצוף מערכת הכריזה ברכה אותם בהכרזה אדישה של "יום לימודים פורה". הילדים הכניסו את המכשירים למעמדים שלהם והחלו להבחין בסביבתם ולהרעיש, כמו שתלמידים עושים בסרטים ישנים. שישו המשיך עם המבט המתריס. רונה קמה מכסאה וניגשה ללוח.
"שקט! שקט ילדים!" רונה דפקה על הלוח והילדים הסתדרו במקומותיהם והשתתקו.
"בוקר טוב ילדים!" היא הכריזה וחייכה חיוך מזויף.
"בוקר טוב המורה רונה!" הילדים ענו. רונה העמידה פנים שלא שמעה את שישו קורא לה "המורה חמורונה". הוא מת לצאת מהשיעור היום, אבל זה לא יקרה. הוא ישמע את האורחת המיוחדת שמגיעה היום לשיעור.
"ילדים, מי יכול להגיד לי איזה יום היום?"
"יום שלישי!" שישו קפץ בלי להצביע וצחק.
"כן, שישו," רונה חרקה שיניים מדומיינות, "יום שלישי. אבל מה עוד? בהצבעה בבקשה."
"המורה המורה המורה!" נעמי צעקה את זה בנשימה אחת ובלי עצירות. זה נשמע כמו מילה אחת ארוכה – המורהמורהמורה. נעמי התמתחה במקומה וכמעט הוציאה את הכתף של עצמה מהמקום מרוב שהיא מנסה להרים יד גבוה מהאחרים.
"כן נעמי?" רונה פנתה אליה בחיוך ובידיעה שהיא תתן לה את התשובה שהיא מחפשת.
"היום יום הזיכרון לשואה הבינלאומית!" נעמי אמרה בגאווה רבה.
"נכון נעמי!" רונה אמרה והבחינה מזווית עינה בשישו מתכווץ. "יופי," הרהרה, "היום יהיה יום טוב."
"ומי רוצה לספר לנו על השואה?" היא שאלה והסתכלה סביב הכיתה. נעמי שוב עשתה את הטריק של להתמתח ולשלוף את הכתף שלה מהמקום, אפילו שאף ילד אחר לא הרים יד.
"רק נעמי?" רונה ניסתה לעודד את התלמידים לדבר, אבל אף אחד לא הישיר מבט אליה. חלקם שלחו יד לנייד שלהם – שהיה משותק – מתוך צורך פסיכולוגי לחוש בנחמה של מכשיר נייד מלא בתוכן טרי וחמים ביד שלהם.
"כן נעמי?"
נעמי נעמדה והחלה לדבר במהירות ובהתלהבות.
"השואה הבינלאומית התרחשה בשנות הארבעים של המאה הקודמת. היא החלה עם עלייתה של הנשיאה טראמפ לשלטון בשנת 2044. בהתחלה הנשיאה הנהיגה צמצום זכויות לשמנים כמו…" נעמי עצרה לחשוב.
"תודה, נעמי, את יכולה לשבת. אני אמשיך מכאן." נעמי קרנה מאושר בזמן שהתיישבה.
"נכון, ילדים. כמו שנעמי אמרה, הנשיאה טראמפ התחילה בצמצום זכויות לשמנים כמו חיוב הזמנת סלט בכל ישיבה במסעדה – שהפך מאוחר יותר לחיוב מסעדות למכור לשמנים רק סלט, או חיוב מעסיקים לדאוג לאפשרות נוחה לפעילות גופנית לכל שמן שהעסיקו עם זמן הפסקה לפעילות גופנית מעוגן בחוק. מי יכול לחשוב לאן החוקים האלה הובילו?"
הילדים עשו עצמם חושבים. שישו הרים יד ונראה מבויש. רונה רק חיכתה להשתתפות של שישו.
"כן שישו?"
"אה… לא רצו אותם במסעדות וגם לא רצו לתת להם עבודות." שישו אמר בקול נמוך.
"נכון שישו!" רונה ניסתה להישמע מעודדת אבל היא קצת שמחה שיש לפחות יום אחד בשנה שבו הוא לא מפריע.
רונה הפעילה את המסך שבלוח והתחילה להקרין תמונות.
"כאן אתם רואים שלטים שנתלו על מסעדות." רונה הסבירה בזמן שהקרינה על הלוח שלטים שאומרים "אין כניסה לחזירים" או "שמנים אוכלים בבית". על דלת של מסעדה תל אביבית מפורסמת נכתב "אצלנו חזירים יש רק בצלחת."
"מבחינת המסעדות היה לא משתלם למכור רק סלט ומבחינת בתי עסק לא השתלם להעסיק אנשים שייאלצו את מקום העבודה לתת להם הפסקה ולארגן סוג של חדר כושר במקום העבודה."
רונה העבירה מספר נוסף של תמונות ונתנה לתלמידים להתעמק בהן בלי לומר מילה. על שלט שעמד מחוץ לפיצוציה נכתב "דיאטה היום – יבוא שלום, דיאטה מחר – זה מאוחר". הילדים בהו בלוח במבט מרוחק. כנראה עורגים לניידים שלהם.
"בהתחלה העם האמריקאי התנגד לחוקים החדשים, אבל עם מחזור החדשות הקצר, כך יכולת הקשב של העולם המערבי, וטראמפ המשיכה לחוקק בקלות נגד שמנים. היא הוציאה איסור מכירת פחמימות וסוכרים בסופר לאנשים שמנים שהגיעו ללא תעודת רזון שמוכיחה שהם חיים עם אדם רזה בבית. היו מקומות רבים שלא כיבדו את התעודה. היא הוציאה איסור נסיעה בתחבורה ציבורית פנים-עירונית לכבדי משקל בטענה שזה יעודד אותם ללכת ברגל. הבית הלבן הוציא מאות פרסומים נגד שמנים ושכר אנשי פרסום שיוציאו פרסומים פרטיים." רונה הפסיקה לרגע ונתנה לדברים לשקוע בתודעה של הילדים עד כמה שאפשר. מבטים מוטרדים הופנו לכיוון הניידים – כאילו מקווים שיתחילו לפעול והמסך שלהם יקרין משהו כדרך נס. כמובן שזה לא קרה, ורונה המשיכה.
"לקראת סוף הכהונה הראשונה שלה, רוב מדינות העולם המערבי והמזרח התיכון כבר התחילו להעתיק את המדיניות שלה ולחוקק חוקים שונים נגד שמנים." רונה נשמה נשימה עמוקה.
"עכשיו כדי לספר לכם על הכהונה השנייה של איוונקה, יש לנו אורחת מיוחדת." רונה ניגשה לדלת הכיתה, פתחה אותה ודיברה עם מישהו במסדרון. היא הכניסה לכיתה אישה זקנה ורזה כשלד, ותמכה בה עד שהגיעה לכסא והתיישבה מול הכיתה.
"ילדים, תכירו את שרית. היא ניצולת שואה והיא באה היום לספר לנו את מה שהיא זוכרת. שרית, בבקשה." רונה ניגשה לעמוד בפינת הכיתה ולהשקיף על התלמידים.
"שלום ילדים. אני אתחיל את הסיפור שלי עוד לפני השואה. אני הייתי שמנה מאז הילדות. אז אני הייתי רגילה לזה שאומרים עליי דברים כמו – שמנה מגעילה, או חזירה, או פרה, או דאבה… הייתי גם רגילה שמסתכלים עליי משונה, ולא בוחרים בי למשחקים, ולא רוצים להיות חברים שלי. היו צוחקים על הבגדים שלי ועל ההליכה שלי. כשגדלתי כבר לא היה לי אכפת כי היה לנו אינטרנט ובאינטרנט אף אחד לא יכול לראות כמה את שמנה. אז היו לי חברים, והייתה לי עבודה. עוד הרבה לפני השואה היה קשה לקבל עבודה. הייתי נכנסת לראיון, המראיין היה מסתכל עליי מלמעלה למטה, שואל אותי מאיפה אני, ואז אומר לי תודה שבאת. בסופו של דבר מצאתי עבודה שלא דורשת התעסקות עם לקוחות ואני חושבת שהמעסיק ריחם עליי כי הוא ראה שהמצב הכלכלי שלי היה קשה, אז הוא לקח אותי. בסוף הייתי העובדת הכי טובה שלו, אז הוא ממש שמח שהוא לקח את הצ'אנס איתי.
הרבה לפני השואה אנשים היו באים אליי אנשים זרים ברחוב ומבקשים לשקול אותי. או שהיו מציעים לי כל מיני דרכים לרדת במשקל. רופאים היו צועקים עליי השפלות, עושים חיקויים שלי עם הסטודנטים שלהם, וצוחקים לי בפנים.
בעבודה כל העובדים היו מספרים לי על הדיאטות שלהם בלי ששאלתי ובלי שבכלל דיברתי על ענייני אכילה, והיו מסתכלים על כל מה שאני אוכלת ומעירים על זה ש"זה לא בריא". אבל לא ממש היה להם אכפת כשהיה לי סרטן השד, רק שהאוכל שלי "לא בריא".
שטף הדיבור של שרית נעצר. היא מחתה דמעה אחת מלחייה, ולקחה כמה נשימות עמוקות.
"מצאתי באינטרנט קהילה של שמנות והתחברתי אליה מאוד. דיברנו על כל היחס והאפליה נגד שמנות ומה אפשר לעשות. דיברנו על אנשים שמצלמים שמנות בזמן פעילות גופנית בלי ידיעתן, ומעלים לאינטרנט וכותבים משהו מעודד על האישה שלא יודעת בכלל שמצלמים אותה, ומפיצים את זה וצוחקים על השמנה הזאת שמעיזה להתאמן "כאילו היא בנאדם רגיל", כמו שמדברים על חיה כשהיא עושה משהו קצת אנושי. דיברנו על זה שמתייחסים אלינו כמו חיות או תת אדם. דיברנו על הרופאים שהפלו נגדנו – למשל הפסיכיאטר שביקשתי ממנו עזרה אחרי האונס שעברתי והוא שאל אם אני רוצה תרופה שתעזור לי לרדת במשקל. כשאמרתי שאני לא רוצה תרופה להרזייה הוא רשם לי בכל זאת, והתעלם לחלוטין מכל מה שאמרתי. או הרופא משפחה שפספס קריש דם ברגל שלי כי חשב שהרגל כואבת לי בגלל שאני שמנה, והסביר לי שאני כמו מכונית, או משהו כזה."
שרית שוב עצרה. היא התכווצה בכסאה והתייפחה בשקט כמה פעמים. רונה ראתה שכל הכיתה יושבת בשקט ובוהה בשרית בהלם, אז הרגישה שלא יהיו בעיות משמעת אם תיגש לשרית ותציע לה כוס מים. שרית שתתה לאט, ביד רועדת, וחזרה לדבר.
"כל זה היה כל החיים שלי, עוד הרבה לפני טראמפ. ואז טראמפ הגיעה. וכולנו ידענו שאבא שלה מטורלל, אז ידענו שגם היא לא ממש בשיא השפיות, אבל לא ציפינו למה שעמד לבוא. כמו אבא שלה, איך שהיא עלתה לשלטון היא התחילה עם החוקים האלה. באמריקה היו אז בערך 80% שמנים אז הרבה מאוד התנגדו, אבל מהר מאוד אנשים פנו נגדם. איוונקה סיפרה להם שבאשמת השמנים אין מספיק אוכל בעולם לכולם ובגללם המדינות שנקראו אז "מדינות עולם שלישי" גוועות ברעב. היא אמרה למשל שבגלל שמנים יש ביקוש גבוה לבשר. בגלל שהחקלאים מגדלים הרבה יותר בקר יש גידול משמעותי בגזי חממה ולכן ההתחממות הגלובלית היא בעצם באשמת השמנים. זה לא היה באמת נכון אבל אף אחד באמריקה לא מעניין אותו מה נכון ומה לא נכון. לא עבר הרבה זמן, והתחילו גם כאן בישראל לחוקק כאלה חוקים. כאן גם היו הרבה מאוד שמנים אבל לא כמו באמריקה. אני והבנות בקבוצה של השמנות מהאינטרנט מחינו ועשינו הפגנות, אבל זה לא עזר. בארץ הייתה הרבה שנאה לשמנים, והם כל הזמן השתמשו במילים של בריאות כדי להסוות את זה.
הרבה מאוד שמנים איבדו את העבודה שלהם, ומצאו את עצמם חיים על חשבון המדינה. זה עצבן עוד יותר את הרזים במדינה, והם קראו לסנקציות מחמירות יותר. הרבה מאוד שמנים – גם כאן וגם במדינות אחרות – התחילו לברוח למדינות כמו סין או יפן וגם לאפריקה, שם לא היו חוקים נגד שמנים.
אני נשארתי כאן כי לא היה לי כסף להגר ורציתי להאמין שזה יעבור. רציתי להאמין שאם אני והקבוצה שלי נילחם בזה, נצליח לעשות שינוי. אבל זה לא עזר.
טראמפ נבחרה לכהונה שנייה, ופתחה מחנות אימונים ברחבי ארה"ב. היא הוציאה חוק שלפיו כל השמנים חייבים להגיע למחנה אימונים למשך חודשיים בשנה. בארץ כמובן העתיקו ממנה ופתחו כאלה מחנות. הפרידו משפחות – ילדים רזים של הורים שמנים עברו לבתי אמנה רזים. ילדים שמנים של הורים רזים נשלחו למחנות. לי לא היו עדיין ילדים, אבל אחותי הייתה רזה, וכשהתחילו לבנות מחנות היא אמרה שהיא חושבת שזה מאוד חכם שהמדינה מתערבת כי השמנה כזאת היא כבר מכת מדינה ושזה מאוד יעזור להרבה אנשים. היא אמרה שהיא רק מחכה לראות אותי אחרי חודשיים במחנה ושיהייה ממש כיף ללכת לקנות בגדים חדשים אחרי זה.
השמנים שהגיעו למחנות גילו שלא ישחררו אותם עד שיגיעו למה שנקבע במדריכים הרפואיים כ-BMI בריא, ולא משנה כמה זמן זה ייקח. במחנות האלה עבדנו על היום בעבודות פיזיות קשות מאוד. נתנו לנו ארוחה אחת ביום שהייתה סלט ירקות ירוקים, 100 גרם חזה עוף בגריל וחצי תפוז. כל שבוע נאלצנו להישקל בעירום מלא. ואם לא ירדנו במשקל היו לוקחים אותנו ישר מהשקילה לחדר כושר בלי להתלבש ומכריחים אותנו לרוץ במשך שעות."
שרית שוב עוצרת ומתייפחת, הפעם בקול גדול, ומסתירה את פניה בידיה. רונה מבחינה בכך שחלק מהילדות בכיתה גם בוכות, ושישו מתכווץ מאחורי הטאבלט שלו.
רונה ניגשת אל שרית ושואלת אם היא יכולה לסיים את השיחה. שרית מבקשת לצאת לשטוף פנים. רונה מסבירה לה שהיא לא יכולה לעזוב את הכיתה בלי השגחה, אבל תשלח אותה עם התלמידה המצטיינת שלה, ושרית מסכימה. רונה קוראת לנעמי לגשת אליה ושולחת אותן לשירותים לשטוף פנים. בזמן שהכיתה מחכה לשובה של שרית, רונה פונה אל הכיתה.
"מישהו רוצה לחלוק את המחשבות שלו עם הכיתה?"
אחת הבנות מרימה יד.
"כן שילה?" רונה פונה אליה בקול מעודד. שילה מנגבת דמעות.
"זה מאוד עצוב," שילה מתחילה, "המשפחות שלהם לא ניסו לעזור להם?"
"שמעת מה שרית סיפרה, המשפחות שלהם תמכו בזה שהם ירדו במשקל בעזרת המדינה. האנשים הרזים במדינה תמכו מאוד ביוזמה הזאת עד שהם גילו שזה לא באמת כמו שהמדינה הבטיחה. לקח להם הרבה זמן להבין מה קורה כי מי שהיה בתוך המחנות לא היה יכול ליצור קשר החוץ. אבל כשהם הבינו הם התחילו לאט לאט להתנגד למצב."
"למה הם לא חיים איתנו עכשיו?" מייקל קפץ בלי להצביע ברגע שרונה סיימה את ההסבר.
"זה לא בדיוק נכון מייקל. בסיום השואה השורדים חיו בחרדות קשות מפני אנשים רזים, והטיפול בחרדות השורדים היווה נטל כבד בכל עיר שגרו בה שורדים. לכן המדינה פינתה להם יישובים ומושבים. בתור פיצוי המדינה בנתה להם בתים מכובדים ביישובים האלה והעבירה את בעלות הבתים לתושבים. הטיפול הקהילתי שהמדינה הציעה ביישובים האלה מנע את הצורך במרכזי טיפול ברחבי הארץ וצמצם עלויות למדינה. בהתחלה אלה היו יישובים ומושבים קטנים ברחבי הארץ כמו יישוב מנות וקיבוץ מרחביה.
אבל עם השנים והדורות, התושבים של יישובי השורדים מצטרפים בהדרגה חזרה לשאר ערי הארץ. אפשר היום למצוא נצר לשורדים ביישובים גדולים יותר ובערים. אפשר אולי למצוא נצר לשורדים כאן אצלנו!" רונה הביטה בילדים בזמן שהם מביטים זה בזה ומנסים לנחש אם לאחד מהם יש סבא או סבתא שמנים. שישו העמיד פנים שהוא כותב משהו ולא מבחין במה שנעשה בכיתה.
בדיוק באותו רגע הדלת נפתחה ונעמי חזרה לכיתה עם שרית. היא ליוותה את שרית לכסא ועזרה לה להתיישב.
"תודה נעמי." רונה אמרה בזמן שנעמי חזרה למקומה. "נמשיך בסיפור?" רונה אמרה לילדים ולשרית.
"כן. נמשיך." שרית אמרה. "החלק שהכי חשוב לי לספר לכם מגיע עכשיו."
שרית שאפה ארוכות. "הרבה מאוד שמנים היו דחוסים ככה וחיים ביחד, ככה איזה 10 בחדר קטן. אם היו מגלים עלינו אוכל – גם אם זה היה סתם עלה של חסה – היו שולחים אותנו לבידוד. בבידוד היו אופניים כאלה של חדר כושר, והיינו צריכים לעשות קילומטר לכל קלוריה באוכל שמצאו עלינו.
ואז התחילו הניסויים. הרבה שמנים ירדו במשקל והגיעו למשקל שהממשלה החליטה שהוא תקין. אז נתנו להם לעבור למחנה אחר שקראו לו "מחנה התמדה". שם הם המשיכו לעבוד ולהתאמן, אבל נתנו להם לאכול יותר והיה להם זמן פנוי שבו הם היו יכולים להתנהג כמו אנשים רגילים – להיפגש אחד עם השני, לעבוד במשרה חלקים בתוך המחנה, לשבת על כוס קפה עם חלב דל שומן, לעשן סיגריות וכולי וכולי.
אבל היו גם הרבה שלא ירדו במשקל או לא ירדו מספיק. מי שהיה אז שר המדע… אני לא זוכרת… הוא קידם איזו תיאוריה שאומרת שאלה שלא יורדים במשקל הם אה… כאלה חולים. יש בגוף שלהם משהו לא בסדר. הם לקחו את הכי שמנים ועשו להם ניתוחים כדי לגלות מה לא בסדר. ובדקו להם את המוח גם, ואת הגנים ומבחנים פסיכולוגיים, וכל דבר בעצם שהם חשבו שיכול לגרום לזה.
זה היה עינוי של חודשים שלא הפסיק. היו כאלה שמתו בניתוחים ואז המשיכו לחקור את הגופות שלהם. היו כאלה שאחרי הניתוח הם היו מקיאים כל כך הרבה שהם התייבשו ומתו. חלק מהם נלקחו לניתוחים ניסיוניים לקיצור קיבה או להשתלה של כל מיני דברים בגוף שאמורים לעזור להם לרזות – כל מיני גומיות, בלונים, מתגים… הם דחפו לשם כל שטות שיכלו לחשוב עליה. לחלק מאיתנו כרתו את הקיבה והחליפו בקיבה מלאכותית. לחלק מאיתנו כרתו חלק מהמוח שחשבו שאחראי על תחושת הרעב. הם עשו להם כל מיני זוועות שאי אפשר לתאר." שרית שוב עצרה לנשום. רונה שוב נגשה אליה. היא שאלה אם שרית רוצה לעצור, אבל שרית אמרה שהיא רוצה להמשיך.
"לי היה מזל כי איכשהו התחלתי לרדת במשקל ממש שבוע לפני שהתחילו לקחת אותנו לניתוחים, אז ראש המחנה שלי הסכים לתת לי להמשיך במחנה הרגיל.
לקראת סוף התקופה של איוונקה, המחתרת האמריקאית בשיתוף עם כוחות מסין, יפן ואפריקה פתחו את המחנות ושחררו שם את כל השורדים. הם הקימו רעש גדול והצליחו להחליף את הממשלה. הם למדו מהטעויות שלהם. בארץ זה לקח קצת יותר זמן. אבל כשהם ראו בארץ שהפילו שם את המחנות, הם מאוד נלחצו, ומהר-מהר לקחו את כל מי שנשאר שמן ובחיים לניתוחים שונים של קיצור קיבה וניתוחים ניסיוניים שהם פיתחו להרזייה. הם לקחו גם אותי. אני לא יודעת מה הם עשו בתוכי, אבל עד היום, אני לא אוכלת. מאז השואה אני חיה על כדורים בלבד. בערך שבועיים אחרי הניתוח פתחו את המחנות גם בארץ ושלחו אותי לשיקום בבית חולים.
אחרי השיקום עברתי לגור בקיבוץ גזר, ומאז אני חיה שם בבית שקיבלתי במתנה. זהו. זה הסיפור שלי ילדים."
שרית מחתה דמעה אחרונה והסתכלה על רונה בציפייה שתבוא לעזור לה לקום מהכסא. רונה פנתה לכיתה.
"יש לכם שאלות לשרית?"
הילדים ישבו ובהו בשקט. חלקם בכו. בין הדומעים היו שישו, שילה ותמי. עברה דקה של שתיקה מביכה, ורונה הודתה לשרית בשם התלמידים.
בזמן שרונה ליוותה את שרית לספסל במסדרון ואמרה לה שתבוא ללות אותה בעוד כמה דקות כשיסתיים השיעור, הילדים נרגעו והחלו לדבר בינם לבין עצמם. רונה חזרה לכיתה ומצאה את הכיתה רועשת.
"שקט! עוד לא נגמר השיעור!" התלמידים נרגעו.
"יש לכם שאלות?" נעמי שוב הרימה יד ושוב כמעט תלשה לעצמה את הכתף מהמקום. רונה נתנה לה מבט מאשר כי אף אחד אחר לא הצביע.
"המורה, מה צריך לעשות היום כשאנחנו רואים אנשים שמנים ברחוב?"
"נעמי, כשאת רואה איש רזה ברחוב, מה את עושה?" רונה שאלה בסבלנות.
"אה… אני עוברת על ידו בלי להפריע לו."
"יופי נעמי. אז אותו דבר."
הפעמון צלצל לסמן את סוף השיעור. הילדים ההמומים קמו לאט לאט ויצאו להפסקה.