217 רותם ידגר – הבט אל המחר

הבט אל המחר
יש משהו מוזר לגבי זיכרונות, לפחות בנוגע לאופן שבו הם נשמרים במוחם של בני האדם. היינו מצפים שהם יהיו יציבים יותר, חיים יותר; ולעיתים, אולי, במקומות מסוימים וברגעים מסוימים, אנחנו חיים אותם שוב. הם כל מה שנותר לנו מיקירנו. כל מה שייוותר מאיתנו, בסופו של דבר. הם כל מה שיש לנו.
אז מדוע נדמה שהם משתנים בחלוף הזמן? מדוע הם נוזליים כל כך, חמקמקים, מתעצבים בהתאם לרצונותינו הכמוסים ביותר?
אני זוכרת צחוק. צחוק בריא ומתגלגל, כזה שמעלה חיוך על השפתיים. אני זוכרת ידיים, אצבעות דקיקות כרגלי עכביש המתגנבות לשערי כשדעתי מוסחת מכדי למחות. ריח שוקולדי ברחבי המטבח, חמים וחסר יומרות. היה גם קול, נעימה המתנגנת באוזניים, ששבה ועלתה בניסיון להפיג את המתח התמידי הזה בכתפיים. הייתי ילדה; הייתי מוגנת, ככל הנראה יותר מכפי ששיערתי לעצמי. אני רוצה לקוות שאנשים חיבבו אותי, גם אם אינני מצליחה לזכור איזה מין אדם הייתי.
***
"שאלה קטנה לסיום, טוב, אלמה?" אמרה המראיינת, אישה זקופת גו בעלת משקפי ינשוף. עור הפנים שלה כוסה בשכבה מכובדת של איפור, ועגיליה העצומים עד כדי חוסר נוחות נצנצו על תנוכי האוזניים שלה; האור היה בוהק באולפן החדשות. "אני משערת ששמעת על זה, אם לא מקרובייך אז משיטוטים באינטרנט, אם את מהאנשים האלו," היא חייכה חיוך מתוח, יודע דבר. "הועלתה תיאוריה מעניינת בנוגע לתאונה שלך, מאחר והיא נמצאה זמן רב כל כך במוקד תשומת הלב. בהתחלה לא ייחסו לה כל כך הרבה חשיבות, אבל לאחרונה הגיעה לידינו עדות מעניינת שעשויה להבהיר את העניין," היא אמרה במתיקות, מותחת את המילים. היא הביטה לעבר המצלמה ששידרה ישירות את המתרחש באולפן לעיניהם של הצופים בבית, מעניקה להם חיוך נוסף. הדופק של אלמה דהר בגרונה. היא מחתה את כפות ידיה על הירכיים המוסתרות מתחת לשולחן הגבוה. היא ניסתה לשוות לפניה הבעה שלווה, בתוספת מידה סבירה של עניין בנאמר. היא לא הייתה בטוחה שהצליחה בזה. המעט שיכלה לקוות לו היה שהאיפור המעקצץ על פניה יסווה את הזיעה שבוודאי כיסתה את מצחה. "כולנו זוכרים את ימי הזוהר של החברה 'חייך עכשיו'. לטובת מי מכם שמצאו מחסה מתחת לסלע בשנים האחרונות: החברה הבטיחה הבטחות חסרות תקדים, לאנשים המעוניינים להיפטר מזיכרונות… לא נעימים, בלשון המעטה. היא הציגה את הדבר בתור טיפול חדשני במחלות נפש כמו פוסט טראומה, או פשוט בתור דרך חלקה להפסיק לדוש בעבר. הופ, וזה נעלם. נשמע מפתה, בהחלט," כאן האישה עצרה לרגע, מאפשרת לאלמה להגיב באופן כלשהו. אלמה רק דחקה מעט בזוויות פיה להתרומם, מקווה שזה ייתפס בתור חיוך ניטרלי ובלתי מזיק. האישה המשיכה לדבר, תודה לאל: "אבל היו כשלים בתהליך המדובר, ככל הנראה. בעקבות התביעה של זוג ההורים לילד בן השמונה, שלא חזר למיטבו לאחר הביקור באחד המכונים של החברה, הגיעו עוד ועוד תלונות, מחברים וממכרים של אנשים שעברו את התהליך. סופה של החברה היה מר, בסופו של דבר. הם פשטו את הרגל כאן בפלורידה. זה בהחלט עולה על הדעת, אם כן, שהתאונה שלך כלל לא הייתה תאונה, נכון?"
"מה?" לזה אלמה לא ציפתה; היא הקשיבה רק בחצי אוזן לשטף דיבורה של האישה, וכעת ראשה התרומם בחדות כמו ילדה שנתפסה בעת העתקה במבחן. לא טוב. מר ספנסר לא יהיה מרוצה בכלל.
האישה חייכה לעברה בסלחנות. היא יצאה רק עם אזהרה, אם כן. "את מבינה, התאונה שלך התרחשה לפני כמה, שנתיים?"
"שלוש,"
"שלוש," האישה נשמה עמוקות, כמו מתכוננת לומר דבר מה עצום בחשיבותו. "אני לא מפקפקת בגרסה שלך, חלילה, אבל הועלתה השערה שבזמן זה, כאשר החברה עדיין הייתה פעילה, את עברת טיפול מהסוג הזה. השאלה שלי היא, האם את מוכנה להודות שדבר כזה סביר? לפי הספר שלך, רוב רובם של האנשים בסביבתך לא הכירו אותך היטב אחרי התאונה. כלומר, עברת למקום אחר, לבית של הסוכן שלך, קצת לפני התרחשות התאונה. האם דבר כזה עלה בדעתך פעם? שטופלת ב'חייך עכשיו'?"
כן. כן, יותר מפעם. "אני לא יודעת. לא חשבתי על זה אף פעם." היא ענתה, קולה סמיך ממתיקות דומה לזו של המגישה. לשחק את הטיפשה; לפחות בזה היא הייתה טובה.
עוד חיוך סלחני. "את בוודאי מבינה למה ההנחה הזאת היא סבירה, נכון? החברה לא מוכנה לאשר את הפרטים – צנעת הפרט, כמובן – אבל עובד לשעבר בחברה העיד על כך שלעיתים קרובות נשתלו זיכרונות מדומים, מזויפים, במוחו של המטופל. האם היו רמזים בנוגע לדבר כזה? האם ייתכן שאת מחקת לעצמך את הזיכרון מבחירה?"
אלמה נעצה בה מבט אטום, כזה שאמר, מאיפה לי לדעת? אני זאת שאיבדה את הזיכרון, נכון?
"כן, טוב, נקודה למחשבה. למעשה, עוזרת ההפקה היקרה של הצוות שלנו עבדה פעם בחברה 'חייך עכשיו'. אולי היא תוכל לשפוך אור על הפרשה, ביום מן הימים." חיוך נוסף, כדי שהצופים לא יחשבו, חלילה, שגברת הנסון שכחה כיצד לעשות זאת. "בכל אופן, אלמה, אני מודה לך על נוכחותך." היא פנתה אל המצלמה שוב. "את הספר מעורר המחשבה שלה, לעלות מהאפר, ניתן לרכוש בכל חנות ספרים ברחבי המדינה. המשך יום נפלא."
קאט. המצלמה הפסיקה לצלם. אלמה רשאית לנשום עכשיו. לא לקרוס, עדיין לא; עיניה של גברת הנסון ניצתו בסקרנות ערה. "צריכה כוס מים, חומד? את נראית – "
"א-אני בסדר, תודה," היא אמרה, קוטעת את דבריה. מצחה של גברת הנסון התקמט באופן לא מחמיא. אלמה התרוממה ממקומה, יוצאת אל החום הכבד שהמתין מעבר לדלת הפלדה הכבדה של האולפן. אף אחד לא עצר אותה, וספק אם הבחינו בה יוצאת בכלל. דברים משתנים אחרי שהמצלמות כבות, את זה היא למדה די מהר.
בחוץ, אלמה נשמה מלוא ריאותיה את החמצן, המהול בניחוח עקשני של עשן סיגריות. משהו בתוכה נרעד. היא שנאה מצלמות. מוטב לנצל את הרגעים השקטים הללו, לפני שמר ספנסר יבחין בהיעדרה.
ואז, כעבור דקה או שתיים, דלת נפתחת. קול שליו. עקבות קלושות לבושם בניחוח לימונים, אם היה דבר כזה בכלל. "זה היה נחמד, אלמה." אמר מר ספנסר, התקרב עד שעמד ממש לצידה. הוא הביט אל הכביש שלפניו, בדיוק כפי שעשתה היא, כאילו התרחש שם משהו מרתק יותר ממכונית אדומה שחלפה על פניהם בקול טרטור. "נכון?"
אלמה הנהנה. "זה היה בסדר."
היא הביטה בו בזהירות; מצחו התקמט, והוא העביר יד בשערו הכהה, המוחלק לאחור. "את לא צריכה להתייחס לתיאוריות של משועממים, אם זה מה שמטריד אותך. אבא שלך לא היה נותן לך להיכנס למכון של החברה הזאת מלכתחילה, תסמכי עליי."
משהו הציק לה. משהו עמוק, בקרקעית בטנה, שגרם לאוכל מעוכל למחצה לטפס לאטו במעלה גרונה. אולי היא עדיין הושפעה מההלם. מצלמות היו עיניים, עשרות עיניים בוהקות שעקבו אחר כל תנועה שלה, תיעדו כל סטייה מהמסלול. מה גם שביקורה האחרון של המיגרנה לא עשה עמה חסד. היא הניחה לספנסר להזמין עבורם מונית. היא עברה את זה בשלום. גם זה היה משהו.
אלמה הניחה את התיק שלה על המושב שלצידה, חיטטה בו בהיסח דעת. היא הייתה צמאה. היא התקשתה להירגע בחום הזה, והאיפור המתערבב עם הזיעה גרם לפניה לעקצץ.
היא הניחה את מכשיר הפלאפון שלה כמה סנטימטרים לימינה, מחלצת אותו מתערובת הפריטים הכאוטית שהכיל התיק שלה. כמה מחברות קטנות, למקרה שיעלה במוחה איזשהו רעיון שתרצה לפתח מאוחר יותר. ספר, ועוד ספר אחד למקרה שתגמור את הראשון. אוזניות. בקבוק המים, תודה לאל. היא לגמה ממנו ממושכות, שומעת את ספנסר צוחק במושב שלצד הנהג מלפניה ("יחשבו שאני מייבש אותך בכוונה, אל. תיזהרי לא להקיא על המושב, רק זה חסר לנו,").
עיניה שוטטו על פני תכולת התיק שלה, שעדיין היה פתוח לפניה. פיסת נייר לבנה לכדה את תשומת ליבה, והיא הפסיקה לשתות, מוחה כמה טיפות סוררות מזווית פיה. זו הייתה מעטפה. על גבה, בכתב יד משורבט ובעט כחול בהיר, נכתב: אלמה הלר.
לא היה מוען, והבול כפי הנראה הוסר ממקומו. היא לא זכרה שהיה שום מכתב כזה בתיק שלה באותו הבוקר. ומלבד זאת, מי בכלל טורח לשלוח מכתבים? היה ניתן לחשוב שהתקופה הזאת חלפה מן העולם. היא חיבבה את אמצעי התקשורת הזה, נכון. בעיקר משום שמכתב בהכרח דרש השקעה רבה יותר מאשר הודעת טקסט או שיחת טלפון. לא שלחו מכתב ללא מחשבה, כלאחר יד. והיה גם המכתב הנכסף להוגוורטס. השתוקקותה לקבל אותו נחרטה בזיכרונה גם כשדברים אחרים לא.
ליבה זינק שוב כאשר פתחה את המעטפה. היא לא הייתה קשוחה במיוחד, חשבה לעצמה. לא, בהחלט לא. היא פחדה מכל דבר שזז, וגם מדברים שאינם זזים. כעת התעורר בה פחד קמאי, חסר צורה, חסר היגיון.
היה זה דף נייר עמוס באותיות צפופות, באותו כתב משורבט שעל גב המעטפה. היא עקבה אחר המילים במהירות רבה, כמו נתקפה פחד שיבלעו אותה חיים. מזמן היא לא קיבלה משהו כזה, מסוג הדברים שעוררו בה רצון עז להקיא. הדחף הראשון שלה, המיידי ביותר, דרש ממנה לזרוק את המכתב ואת תוכנו לעזאזל, להמשיך בחייה. החשד היה אחראי לדחף הזה. חברה הטוב והחמקמק, זה שישב על כתפה וירק בפניהם של החולפים והשבים. מר ספנסר חיזק אותו, בעזרת כל הדיבורים שלו על נוכלים ועל נצלנים חסרי בושה. יש להניח שמדובר בזה ותו לא. אבל דף הנייר הזה, המחולק לארבע באמצעות קפל ישן ומוקפד שנפתח כעת, עדיין נח על ירכיה במכונית הנוסעת. האם זה לא מה שרצתה? לדעת? האם זו לא הייתה המטרה שלה, אחרי הכול?
אבל כבר קרו מקרים, נכון? הנער ההוא, למשל, גדול ממנה בשנים אחדות, מוצא לנכון להתקרב אליה עד שסנטימטרים אחדים מפרידים ביניהם, אוחז במפרק ידה בחוזקה. מגעו היה קפוא. "מזל טוב," הוא סינן מבין שפתיו. "מצאת את אחיך האבוד,"
דברים כאלה היו מערערים, ובהחלט היו עשויים לקרות. איך היא תדע שהמקרה הזה שונה מהם? איך היא תדע שלא מדובר באישה שרוצה להרע לה, או בגבר בן שישים החי על משכורת מינימום באיזה חור, מחפש שעשועים זולים?
היא בדקה שוב את המעטפה. אכן, היה שם דבר מה נוסף מלבד המכתב. תמונה מפותחת, שגרמה לאלמה להשתנק בקול רם.
"קרה משהו, חמודה?" ספנסר שאל אותה ממקומו. מבטו היה מרותק למסך הפלאפון שלו, תודה לאל; הוא לא טרח להביט לאחור.
"לא," היא אמרה, בקול רגוע ככל שהצליחה לגייס, מחכה בקוצר רוח לרגע שבו המונית תעצור אל מול הבניין המסויד בחום-אדמדם ברחוב המרוצף אבנים שחוקות. "סתם, כאב ראש,"
"כאב ראש, כאב ראש." ספנסר מלמל. הוא אמר עוד משהו, אבל היא כבר הפסיקה להקשיב. ליבה פעם בחוזקה, התמונה אחוזה בקפידה בין שתי אצבעותיה. שלוש בנות, פניהן ממלאות כמעט את כל מרחב התמונה. זה צולם במקום פתוח, על רקע שמיים תכולים ללא עננים. אולי בחוף הים. ילדה צעירה, בת שבע או שמונה לכל היותר, שערה הבלונדיני קלוע בצמות ושפתיה מתוות חיוך שהגיע עד לעיניה. משמאלה, אישה בוגרת בעלת עיניים בורקות ושיער בהיר אך במעט מזה של הילדה, אסוף בפקעת מרושלת על קדקודה. גם היא חייכה, וזה נראה כמעט מכאיב לנוכח עיניה העייפות. השלישית הייתה נערה, בת חמש עשרה, אולי שש עשרה. שיער פזור, בלונדיני כשל השתיים האחרות, משקפיים בעלי מסגרת עשויה פלסטיק. היה רמז לחיוך בפניה, אבל זה הכול.
והיא נראתה – היא נראתה כמו גרסה צעירה יותר של אלמה.
ליאם היה במצב רוח מרומם; המבחן במבוא לשירה הלך טוב. אמש היא דימתה לראות דמעות בעיניו, אבל כעת ניכרה בתנועותיו הקלה. הזריזות הקלילה, המוכרת, כאילו אמש נמחה בתנועת יד. אם לשפוט על הריח שריחף ברחבי הבית, פשטידת הברוקולי שלו נאפתה בתנור זה עתה. הטלוויזיה הייתה דלוקה, על הערוץ שממנו שודר, עד לפני מספר דקות, הריאיון שלה. הוא עמד בגבו אליה, מזמזם מנגינה כלשהי, בנינוחות הזו שהצליחה להטריף את דעתה לפעמים. אנג'י טופף לעברה על רגליו הרכות, נובח ומכשכש בזנבו כמו האידיוט המתוק שהוא.
"היי, אלמה," ליאם הסתובב לעברה, מנגב את ידיו במגבת התלויה ליד השיש. לפתע היא נזכרה שתכננו לערוך ערב סרט היום, בתור חגיגה או פרס ניחומים, תלוי במצב רוחם. זה נראה כל כך רחוק ממנה; שגרתי, מוכר עד אימה. כמו כל דבר בדירה הזאת, שלמענה היא יצאה להרצאות עד שגרונה הצטרד, חתמה את שמה עשרות פעמים והתראיינה עד שניתן היה לצפות שהרתיעה המוחלטת שלה מדברים מעין אלה תלך ותתפוגג לה. לא, לא, ברור שלא, אבל היא לא רצתה לחשוב על זה עכשיו.
יש להניח שליאם ראה משהו בפניה, משום שהוא עיווה את פניו בהשתתפות. "מה קרה? הריאיון? זה נשמע ממש בסדר מכאן, אני מבטיח לך,"
היא רק הנידה בראשה. המעטפה הייתה אחוזה בין אצבעותיה המיוזעות, שככל הנראה הותירו את חותמן על הנייר, ועיניו של ליאם שוטטו מטה.
"מה, אל? דברי איתי."
לא היו לה מילים להציע לו, לשם שינוי. המכתב עדיין נותר בידה, אף שמשהו בתוכה נאבק בדחף לתת לו אותו, לתת לו לטפל בכל מה שדרש טיפול. לתת לו להרגיע אותה, אולי, לאשש את החשד שמדובר במתיחה טיפשית.
הוא אחז בידה והוביל אותה אל הספה הכחולה, שהשתייכה לאחיו של ליאם, לפני שליאם קנה אותה ממנו במחיר מופקע, בהתחשב במצבה חסר התקנה. אחר כך התיישב מולה בשיכול רגליים, תחב תלתל סורר אל מאחורי אוזנו כמו ילד טוב, ואמר, "אני מקשיב,"
אז היא דיברה, והוא הקשיב. היא סיפרה לו על המעטפה שמצאה בתיקה, על תוכנו של המכתב, והניחה לו לקרוא אותו בעצמו. ואז הגיע תורה של התמונה, וליאם מלמל: "פאק,"
"בדיוק," היא סיכמה. "בדיוק,"
ליאם נשף, מביט שוב במכתב. "היא מתנהגת כאילו יש מכתבים נוספים." אמר. "קיבלת משהו?"
"לא בתקופה האחרונה," היא השיבה. "לא משהו כזה." לא משהו שחתום עליו, 'אוהבת, אמא'. כנראה לאנשים היה סף כלשהו, גבול שלא העזו לחצות. כך היא חשבה, לפחות, עד עכשיו.
"תראי. זו יכולה להיות מתיחה," הוא אמר, בזהירות, כאילו פחד שתתחיל לצעוק מעצם הרעיון. הוא המשיך: "כאילו. אפילו אם זו באמת את, יש דבר כזה פוטושופ."
היא נעצה בו מבט, מקווה שאינה נראית מעורערת כפי שהרגישה. "אני יודעת,"
לאחר רגע של שתיקה, ליאם אמר: "אפשר לנסות להתקשר," מספר פלאפון נרשם בתחתית הדף, נועץ בה מבט קריר ונחוש, כזה שהבהיר לאלמה שאינו עומד לסגת משם.
היא נשאה את עיניה. "כן?"
"אני יכול לדבר במקומך, אם את רוצה,"
לרגע היא השתעשעה ברעיון. זו בוודאי מתיחה, היא ידעה את זה. מריסה הלר מתה, כחודש לפני התאונה. נדרסה למוות במעבר החצייה שליד ביתה, כאשר הייתה ככל הנראה בדרכה אל הסופרמרקט הקרוב; שלושה שבועות בלבד אחרי שבעלה, אביה של אלמה, מת מהתקף לב. היא לא זכרה אותם, לא משנה כמה כתבה וחיטטה ודיברה. ספנסר דאג לה אחרי התאונה; הוא היה חבר טוב של אביה, וסיפק לה מקום מגורים לצד בניו שלו. הוא זה שעודד אותה לכתוב את הספר שלה, כמעין תרפיה. לפשפש באיבר האחראי על הזיכרון במוח, לשחזר ריחות וקולות וטעמים. הוא מימן את לימודיה באוניברסיטה, לפחות עד שהחלה להסתדר בכוחות עצמה. לא הייתה לה סיבה לא להאמין לו, לאחר שהוכיח את נאמנותו פעמים רבות מספור.
לא היו לה אחים או אחיות, לדבריו. הטענה הזו המשיכה להטריד אותה, אי שם בירכתי מוחה. היה נדמה לה שהיא זכרה משהו; משהו קרוב כל כך, ועם זאת מחוץ להישג ידה. ידיים מרפרפות על שערה, וצחוק, הצחוק שהדים ממנו ריחפו בתודעתה כאשר נעשתה עצבנית. אבל הוא היה שם בשבילה. הוא הסביר לה את המצב כפי שהוא, תמך בה. זה היה – זה היה מה שזה היה, והמכתב הזה הוא בדיחה חולנית ותו לא. היו נערות שדמו לה. והיו תוכנות כמו פוטושופ, ואנשים חולניים די כדי להשתמש בהן לשם שעשוע בעל אופי סדיסטי בעליל. זו לא הייתה סיבה טובה להתחיל להתחרפן.
ועדיין… מה כבר יקרה אם היא תחייג את המספר הזה, נכון? בהנחה שאכן מדובר בבדיחה. הנחה סבירה בהחלט. יותר מסבירה, למעשה. ההנחה האפשרית היחידה.
היא הניחה לזה, בינתיים. משכה את רגליה אל הספה והתכווצה במקומה. ליאם הכין לה כוס קפה, חיוור ומתוק. שיבורך, הילד הזה. הוא לא התווכח איתה.
הם ראו איזשהו סרט, אך הוא ריצד מול עיניה על המסך מבלי שתתרכז בפרטים. ידו של ליאם נחה על ידה, חמימה ומנחמת, בניסיון לעגן אותה במימד הבטוח הזה שהיה ההווה. ובכל זאת, מחשבותיה נדדו לעבר התמונה, הכתב המשורבט על דף הנייר. 'אוהבת, אמא'. לא. לא, לא לא.
היא לא ידעה כמה זמן חלף לפני שנשמעה דפיקה בדלת. לרגע היא וליאם רק הביטו זה בזה, ואז הוא ניגש לפתוח את הדלת, לא לפני שהקפיא את הדמות המצוירת על המסך. אלמה הביטה לעבר הדלת. ואז התנשפה.
רגליה נדמו כבדות מן הרגיל בעת שהתקרבה אליהם, כמו מפלסת את דרכה בבוץ טובעני. ליאם אמר משהו לאישה שעמדה בפתח, אבל אלמה לא הצליחה למצוא פשר במילים. לצידה עמדה נערה דקיקה, בעלת תלתלים בצבע נחושת. לורי. מה היא עושה כאן?
אבל תהייתה של אלמה באשר לנוכחותה התגמדה לנוכח האישה האחרת. היא הייתה שמנמנה יותר, ובשערה הבהיר היו זרוקות כמה שערות שיבה. אבל זו הייתה אותה אישה שחייכה לצד אלמה בחוף הים חסר העננים.
לא, לא ליד אלמה. ליד מישהי אחרת. ליד שתי בנות אחרות, שאין להן שום קשר אליה.
מבטה של האישה, עיניה הטרוטות למראה, היו נעוצות בפניה של אלמה. הזרה הביטה בה בתשומת לב רבה כל כך עד שאלמה חשה שהחלה להזיע. דמה הלם באוזניה, כסירנה מרוחקת.
"אל?" לורי שאלה, ברכות, כאילו לא הבחינה בהתמוטטות של אלמה. כאילו מצאו זו את זו בקניון, נתקלו אחת בשנייה כשיצאו מאולם הקולנוע. "בבקשה, תקשיבי רגע, טוב?"
אלמה הנהנה בהיסח דעת, וליאם הניח להן להיכנס. נדמה היה שהאישה רוצה לגעת בה, ללטף את זרועה או לחבק אותה, אפילו, ואלמה נרתעה לאחור מבלי משים. הם ישבו אל השולחן במטבח. נראה שליאם ניסה להתנהג כאילו כל זה היה טבעי לא פחות מלהיכשל במבחן במבוא לשירה, אולי למען השפיות שלה. לורי, שראשה עטור התלתלים נותר בזיכרונה של אלמה גם לאחר התאונה, ניסתה לאחוז בידה.
"מה קורה כאן?" אלמה שמעה את עצמה אומרת, חשה במגע הבד המחוספס של הג'ינס שלה תחת ידה המיוזעת. היא הניעה אותה לאט, הלוך ושוב. "מי זאת?"
"אני צריכה שתקשיבי לי רגע, טוב? תפתחי את הראש."
מבטה של האישה לא ניתק ממנה כל אותה העת, עוקב אחר תנועותיה בתשומת לב מטרידה. בסופו של דבר, כנראה, האישה הבינה שהיא בוהה, והשפילה את מבטה אל מפרק ידה. היא השתעשעה בצמיד שלה, שנצנץ קלות באור העמום שהטילה מנורת הפלורסנט במטבח.
"את קיבלת את המכתב, נכון?" לורי שאלה, באיטיות, כאילו בררה כל מילה. אלמה הנהנה; היא לא סמכה על הקול שלה יותר מדי. "יופי. אני שמתי לך אותו בתיק." כמובן. עוזרת ההפקה של צוות החדשות.
"למה לעזאזל?" קולה היה למשהו שדמה לנהמה צרודה.
במקום להשיב, לורי פתחה את התיק שלה, תרה אחר דבר מה.
"את המכתבים האחרים קיבלת?" שאלה האישה האחרת, נימה בהולה בקולה החרישי. אלמה רק הנידה בראשה, שפתיה קמוצות לקו דקיק. זה היה יותר מדי. היא צריכה לבקש משתיהן לצאת. היא צריכה לצאת בעצמה, היא צריכה –
"אל תחרפני אותנו, לורי. אם זה אקדח, תגמרי עם זה וזהו," ליאם אמר, מביט לכיוונה של לורי. הוא ניגש אל התנור, הוציא ממנו את פשטידת הברוקולי. קרוב לוודאי שהיה אסיר תודה על הסחת הדעת.
"תראי. את מזהה את זה?" לורי שאלה אותה, מתעלמת מדבריו. היא הוציאה מחברת קטנה, דומה לאלו שאלמה השתמשה בהן כדי לכתוב את הערותיה. אלא שזו הייתה עטופה בבד כחול חלק. לרגע היה נדמה לאלמה שמשהו מדגדג במוחה, מתחנן לצאת לחופשי מבעד לחומות הערפל הכבדות שתחמו את זיכרונותיה. "אולי,"
"'אולי' זה טוב. רגע." לורי פתחה את המחברת. כתב צפוף מילא את השורות, בתוספת שרבוטים קטנים בשולי הדף. לאחר רגע ארוך, כזה שנמשך נצח קטן, לורי חדלה לדפדף וסובבה את המחברת לכיוונה של אלמה. לא עבר רגע עד שאלמה זיהתה את הכתב, מאחר שהוא היה שלה. ראשה הסתחרר. טעם מר עמד בפיה. "מה זה?"
"תירגעי, אלמה. בסדר?"
"את לא חייבת לקרוא את זה," האישה הוסיפה ממקומה, בקול שקט כרחש עלה נידף ברוח. אבל כל הנוכחים במטבח ידעו שהיא עמדה לקרוא את זה, כך נראה. הן לא יכולות פשוט לחדור לביתה הפרטי בטענה כזאת, ואז לציין את העובדה הפשוטה שאינה חייבת להתייחס אליהן. סקרנותה חצתה כבר מזמן את הסף הבריא, והתעוררה בה תחושה טורדת מנוחה שהיא לא תצליח להירגע עוד לעולם. שהיא לא תצליח עוד להתרכז די הצורך כדי לקרוא ספר או להקשיב להרצאות. ליהנות מקפה שעשוי ברובו מחלב חם. הספר, הספר שלה, עמד לתומו על אחד מריבועי השיש העמוסים בספרים, שהפרידו בין המטבח לסלון. פניה שלה ניבטו אליה מן הכריכה. ספנסר שכנע אותה להצטלם, אף שמחתה בהתחלה. היא סבלה מאחת מהמיגרנות שלה באותו יום, ובכל פעם שהסתכלה על התמונה הזו עלתה בה בחילה. שפתיה היו מכווצות במה שעשוי היה להיות חיוך, אלמלא העווית הזו בזווית פיה שנקלט בעין המצלמה; האדמומיות הקלה בעיניה, שככל הנראה נבעה מחוסר שינה. היא סטתה מהמסלול, חרגה מהציפיות.
אלמה השפילה את מבטה אל המילים שנפרשו מולה. מילים. היא יכולה להתמודד עם מילים.
5.3.2023
היי, אלמה. זה מרגיש קצת אידיוטי, לא אשקר. קצת יהיר, אולי. זאת המילה.
בכל אופן, אגש לעניין שלשמו התכנסנו. אם התוכנית יצאה לפועל כמתוכנן, בסופו של דבר, את צריכה להיות המומה לחלוטין בשלב הזה. אני חושבת. זה פשוט הגיוני. יש לך חיים משלך עכשיו, יש לקוות. אולי את לומדת באוניברסיטה. אולי – אולי כתבת משהו. אני רוצה להאמין שכתבת משהו. אני מקווה שמצאת אנשים טובים להתיידד איתם. אני מקווה שטוב לך.
זאת אני, דרך אגב. אני את. בת שמונה עשרה בימים אלה. אלוהים, אני מרגישה מטומטמת. אמא, אם את קוראת את זה איכשהו, מתישהו, ואני יושבת עכשיו בחדר וקוראת ספר, פשוט תשרפי את זה או משהו, בסדר? ואל תזכירי את זה אחר כך. בבקשה?
בכל אופן, את יכולה להפסיק לקרוא עכשיו, אלמה. זה לא עומד להיות ממש נחמד. אבל אני מכירה אותך. כנראה שתמשיכי לקרוא. אז אין בזה טעם של ממש, נכון?
יש לך אחות. קוראים לה ג'נה. היא קטנה ממך בשמונה שנים. יש לה חיוך מקסים ושיער גלי, והיא קולעת אותו בצמות מוקפדות בכל יום מחדש, כאילו חייה תלויים בזה. היא אוהבת לרקוד, ולצייר, ולדבר, בעיקר על עצמה. היא ככל הנראה האדם הידידותי ביותר שפגשתי בימי חיי. את אוהבת אותה, חשוב להבהיר את זה. את אוהבת אותה ואת תמיד אהבת אותה, לא משנה כמה פעמים נאבקת בדחף הזה להתחיל לצרוח, לעשות משהו שידעת שתתחרטי עליו אחר כך. היא מתה, לפני שנה ושלושה שבועות. קפואה לעד בגיל תשע.
לאמא שלך קוראים מריסה הלר, ומירב הסיכויים שהיא יצרה איתך קשר שוב, ובעקבות כך את קוראת את המכתב הזה. אני מתכוונת לתת את זה ללורי. היא חברה טובה. תשמרי עליה, לא משנה מה את חשה כלפיה כרגע. אולי את תוהה למה היא חיכתה עד עכשיו, אם היא ידעה שזו אמא שלך. תצטרכי לשאול אותה בעצמך, אם אכן עבר זמן רב.
אבא שלך חי איתכן באותו הבית בעבר, אלא ששנה אחרי שג'נה נולדה, התברר לנו שהייתה לו אישה אחרת, אחת שניהל איתה רומן במקביל למריסה. היו לו שני בנים משלו, אבל אני לא ראיתי אותם. אמא סילקה אותו מהבית. כך שנותרנו רק שלושתנו.
ואת – את יצור מוזר, אני חייבת להודות. את שונה מג'נה, מאוד. אני מקווה שאני לא צריכה לספר לך על עצמך. אבל התוכנית הזאת התבשלה במשך הרבה מאוד זמן, הרבה לפני ג'נה. אני לא בטוחה מה רציתי למחוק מעצמי אז. בכל אופן, קשה שלא להיתקל במודעות של החברה הזאת בימים אלה. לאן שלא פונים; 'חייך עכשיו'. תחנות רכבת, אוטובוסים. על הקירות ברחוב. במסעדות, בגנים ציבוריים.
אולי את עדיין רואה כאלו עכשיו. סמיילי צהוב, מחייך, ניצב לפני שמיים מעוננים כמו שמש עצומה בגודלה, נחושה להסתיר בגופה את הקדרות. הבט אל המחר, כתוב שם. היפטר ממטענים, הפוך לאדם שליו יותר, שלם יותר. שים את העבר מאחור.
ואני – אני השתעשעתי ברעיון. הסתובבתי כמו סהרורית, כמו אדם לאחר נשיקת סוהרסן. שום דבר שניסיתי לא עבד, את יודעת?
ואז – אז ג'נה, כמהלומה מזעזעת שניחתה ללא אזהרה. זה היה ריב מכוער. שתינו אמרנו דברים שלא היינו צריכות להגיד. קולותינו הכתימו זה את זה, התערבבו, בניסיון נואש לעלות אחד על השני. זה נראה כל כך מטופש עכשיו. כל כך חסר משמעות. חברות שלה נגעו לי במחשב. נכנסו לחדר שלי ושיחקו בו כשלא הייתי בבית. כעסתי. המחשבה המצמררת שמישהי מהן נתקלה באחד מהמסמכים הפתוחים שפרשו את המחשבות הסוררות וחסרות ההיגיון שלי כך שכל עין תוכל לחזות בהן; המחשבה הזאת, וזו בלבד, היא זו שהניעה אותי. בשלב מסוים עיניה של ג'נה נמלאו דמעות, וגם אז לא הפסקתי. אמרתי את כל מה שהיה לי להגיד, כל מה שלא ידעתי שרציתי להטיח בפניה במשך שנים, כל מה שאגרתי בתוכי. ואז הסתגרתי בחדר שלי כמו נערה מתבגרת ראויה לשמה, וג'נה יצאה למרפסת. אמא לא הייתה בבית. היא עבדה, כפי שעשתה במשך מרבית שעות היום. יש להניח שהיא עדיין עושה את זה עכשיו.
ג'נה אהבה את המרפסת הזאת, בכל אופן. הרוח הרגיעה אותה. היא הודתה בפניי פעם שהגבהים מרתקים אותה, גם אם כל החברות שלה צווחו מפחד מעצם המחשבה לעלות על קיר טיפוס באיזה פארק. היא הרגישה – היא הרגישה בלתי מנוצחת, במובן מסוים. כך אני חושבת.
אני שמעתי את החבטה. צליל עמום ומבשר רעות. תצחקי עליי – חשבתי שמדובר בכמה ילדים משועממים עם חומרי נפץ. הם היו מחזה נפוץ למדי באותו קיץ, ליד הדירה שלנו. כלל האנשים ביקום התגבשו לכדי קופסה קטנה שנעלתי במוחי באותו הרגע, ושנאתי אותם. שנאתי את הילדים הדפוקים האלו שהסיטו את מחשבותיי אל המציאות שמחוץ לחדרי. שנאתי את האנשים הדפוקים בבית הספר. שנאתי את אבא ואת אמא ואת ג'נה. שנאתי את ג'נה בלהט שהטריד אותי, בהתחשב במזעריות העניין, שניסיתי לדחוק לאחור.
יצאתי מהחדר, בסופו של דבר. שוב, זה אולי יעורר בך צחוק מריר, אבל אני לא זוכרת בדיוק אחרי כמה זמן זה היה. הייתי רעבה עוד קודם לכן – לא אכלתי דבר כל היום – ואני מניחה שלא יכולתי להתעלם מזה עוד. הגנבתי מבט אל המרפסת אחרי שסרקתי את המקרר, בציפייה לראות אותה עומדת שם, גבה זקוף ומתריס ושערה קלוע בצמות דקיקות.
היא לא הייתה שם. ג'נה לא הייתה שם. אחד מלוחות הזכוכית שהרכיבו את מעקה המרפסת לא היה שם גם הוא, ניתק ממקומו כאשר נשענה עליו והביטה מטה. המרווח הותיר מסלול ישיר אל המוות. היא נפלה מקומה שמינית. לא נותר לה זמן לצעוק.
אני אשמה. אני אשמה, אני אשמה ודבר לא ישנה את זה. אבל אני חוששת שלא אצליח להמשיך בחיי. אני חוששת שאינני אמורה להמשיך, וזה מפחיד אותי.
אבל אני עומדת לעשות את זה. לנסות – לנסות להמשיך לחיות. זה – מה שאני כותבת עכשיו, הדבר הזה שאלך ואתן ללורי – זה רק למקרה שמשהו ישתבש. שלא אזכור אותה כלל. שלא אזכור דבר.
אני לא רוצה את זה.
אני רוצה להמשיך לחיות. אני רוצה להצליח בזה. לא אגיד שזה למענה, משום שאינני יודעת מה היא הייתה רוצה. אני לא רוצה לנחש, לשים מילים בפיה כשאין בכוחה לסתור אותי. אבל למען אמא. ולמעני.
אני יודעת שזה פחדני. אני פחדנית. אני ילדה קטנה ומפוחדת עד מוות, ואני לא יכולה לעשות דבר בנוגע לזה.
אני לא רוצה לשכוח אותה לגמרי. אני רק רוצה – לשכוח מספיק כדי לחיות. זה אנוכי, וזה מגעיל, אני יודעת. אני שונאת את עצמי.
זה מה שאני רוצה, אני חושבת. להצליח לא לשנוא את עצמי. אני מקווה שזה מה שהשגתי.
***
מריסה הביטה בבתה. היא צמחה, בגרה, נשאה צלקות נוספות, אחרות. היא קנתה דירה, היא למדה באוניברסיטה. היה לה שותף, שנראה ידידותי למדי, וארון מלא בספרים ופשטידת ברוקולי, וכלב. דברים רבים כל כך השתנו.
פניה נעשו לבנות כסיד כעת. עיניה של מריסה התמקדו בכריכת הספר ההוא, אולי כדי לא ללטוש מבט ביצור המוחשי להחריד שנמצא כעת מולה.
הספר. הספר שראתה בחנות הספרים, נושא את פניה של בתה עליו. הנערה הדקיקה הזאת שראתה בחדשות הבוקר, תזזיתית ומתוחה. מריסה לא רצתה להטיח בפניה את האמת, אבל זה הרחיק לכת כבר לפני זמן רב.
אביה – בעלה לשעבר של מריסה, ג'יימס – יצר איתה קשר לפניה. הוא הופיע איתה בחדשות מדי פעם, בראיונות. האדם שהציל את גורלה של קורבן התאונה הקטלנית. מריסה ראתה אותו לפני זמן מה, בתוספת קמטים ושערות שיבה שהזמן זרע בו. הוא ניצל את אלמה, התקרב אליה, מילא את ראשה בשקרים, במטרה לתמרן אותה לעבר מטרותיו שלו. הצורך החולה הזה להימצא באור הזרקורים, למשל, זה שגבר אפילו על החשש שכל העניין יתפוצץ לו בפנים, במוקדם או במאוחר.
מחה את קיומה של ילדה נוספת, כהרף עין.
מריסה ידעה – היא ידעה, לא היו לה אשליות באשר לכך – שזה ייקח זמן. יש להניח שאלמה לא תאמין לה. יש להניח שהיא תמחה, והיא תמרר בבכי, והיא תשליך רהיטים ותצעק. היא עדיין הייתה הילדה שלה, אחרי הכול.
ומריסה נצמדה לעובדה הזאת כמו אדם טובע הנאחז בגלגל הצלה. לורי עבדה שם, ב'חייך עכשיו', לפחות עד שהחליטה להתפטר. היא החלה את דרכה בתור תומכת, לדבריה, עד שאביה פנה לשם, בעקבות שהותו בכלא. הוא תקף אדם, ומצא דרך פשוטה לשכוח את זה.
לורי הייתה מבועתת מעצם הרעיון. היא חשבה שהיא מיטיבה עם אנשים, שמצאה דרך לשפר את חייהם, אבל זה – היא לא הייתה מוכנה לקבל את זה, ושנאה את העובדה שהבינה את המעוות בדבר רק בעקבות מעורבותו של אביה.
מריסה יצרה איתה קשר, מסיבה אחת פשוטה. המכתב שהיה ברשותה של לורי נכתב לפני שלוש שנים תמימות, ומריסה התקשתה לשאת את העובדה שחלף זמן רב כל כך. במשך פרק זמן ארוך מאוד, היא האמינה שאלמה לא זקוקה לה. שנוכחותה רק תחמיר את המצב.
ועדיין, במקום זעיר ונחבא במוחה, היא קיוותה – היא קיוותה שתוכל לתקן משהו.
תמים ועלוב ככל שהרעיון הזה יהיה, היא נאחזה בו. ג'נה לא נעלמה. היא חיה בתמונות, בזיכרונה של מריסה, בכתביה הרבים של אלמה. היא חיה בתווי פניה של אחותה, של אמה, גם של אביה. את העובדה הזו הוא לא יוכל למחות לעולם, לא משנה כמה ינסה. היא חיה בסרטוני ווידאו שצילמה, בבגדיה, בציורים שלה, שמריסה שמרה במגירה בשולחן הכתיבה שלה, בחדר העבודה שלה. בצעצועים שלה, בדובי הסגלגל שחיבקה במסירות במשך כל לילה.
ג'נה לא נעלמה, וגם אלמה לא. היא לא תיתן לה. היו כל כך הרבה דברים שאינה יודעת, כפי הנראה. שכבות של אי-ידיעה, מצופות בסוכר שנדבק לאצבעות. מריסה הביטה בפניה היפות, בעיניה המרושתות בכלי דם, בשפתיים המפושקות קלות כדי לאפשר לאוויר לחדור פנימה, וידעה היטב שלא תיתן לה להיעלם. לא כל עוד ניתן ליצור זיכרונות נוספים.