219 מיכל איטקין – אני אזכור אותך

כשאמא כבר הייתה מאוד חולה, וידענו שהימים שלה ספורים, חברה טובה בשם שירה המליצה לי לכתוב הכל, את כל מה שאני זוכרת מאמא. "קוראים לזה 'צריבת זכרונות', זה קצת כמו ההרוקרוקסים של וולדמורט, רק שפה את לא מגנה על הנשמה שלך, אלא את שומרת על הזכרונות. בלי זה את לאט לאט תשכחי דברים", היא הסבירה לי. לשירה היה נסיון בלאבד אדם קרוב, קצת לפני שחגגה יום הולדת 10 אביה נהרג במלחמה. מלאת חרדה שמא אשכח את כל 18 השנים שהיו לי עם אמא התחלתי למלא מחברת.

היא אהבה גומי בצורת בננות.
הצבע האהוב עליה היה אדום.
באירוויזיון האחרון היא חשבה שהשיר של איטליה ממש טוב.
פעם אחת היא הקפיצה אותי לבית הספר ושכחה שאני במכונית, אז היא התחילה לסוע לכיוון העבודה שלה ואז הזכרתי לה שאני שם ושתינו צחקנו כל הדרך.
כשהייתי בבית ספר היסודי היינו עושות מדי פעם ימי כיף והולכות לאכול פיצה ולשתות ברד במרכז המסחרי.

כתבתי עוד ועוד, מאנקדוטות שוליות ועד חוויות, כל דבר שעלה בראשי. המחברת הזו שכבה לי בתיק ומדי פעם כשעברתי ליד מקום שהעלה בי זיכרון ישן, שלפתי אותה וכתבתי.
בשלב מסוים כתבתי כל כך הרבה, שכבר לא היה לי עוד מה לכתוב. הרגשתי שבעה מכתיבה ומרוצה מזה שכל החוויות שמורות בדפים. אז שיחררתי, נתתי לזכרונות להישכח מראשי. "אם ארצה, אוכל תמיד להחזיר אותם בעזרת הצצה במחברת", עודדתי את עצמי כשהפרטים החלו להיות מטושטשים.

אני זוכרת את היום שבו הבנתי ששכחתי המון, זה היה כשהייתי בסופרמרקט. היה לאמא חבר מועדון והנחתי שהוא עדיין פעיל, חמישה חודשים אחרי הפטירה. "תעודת זהות בבקשה", אמרה המוכרת. כמו בכל קנייה שם, התחלתי לשגר את המספרים מפי. את ארבע הספרות הראשונות אמרתי בביטחון רב, לגבי השאר כבר לא הייתי כל כך בטוחה. חמש? שתיים? שבע? אני כבר לא זוכרת. "לא חשוב", אמרתי למוכרת והיא ביטלה את הפעולה. שילמתי על המוצרים והלכתי לכיוון הבית.
איך אני כבר לא זוכרת את תעודת הזהות שלה? פעם זה היה כל כך טריוויאלי!

התחלתי להריץ פרטים אחרים בראשי, לראות מה נשאר. הצבע האהוב עליה – אדום? כתום? אני כבר לא בטוחה, זה היה צבע חם כלשהו. רגע, אולי זה היה הצבע האהוב על אחותי? אולי אמא בכלל אהבה ירוק? תחושת לחץ עברה לי בכל הגוף. נכון, זה רק צבע, אבל זה לא העיקר. עדיין הייתי מאוכזבת מעצמי. איך שכחתי? איך אפשר לשכוח מידע על מישהי שאני כל כך אוהבת?

חזרתי הביתה ופתחתי את המחברת. הגיע הזמן להחזיר קצת זכרונות ומידע לראש. אוקיי, קודם כל הצבע. אני עוברת עם האצבע על כתב היד שלי, מחפשת את השורה הרלוונטית. זה אדום. הצבע האהוב עליה היה אדום. תחושת הקלה. הלאה. היא אהבה לראות תוכניות אופנה, כאלה שעושים בהם מייקאובר. ובננות גומי. ולהקשיב לקווין. ופעם היא למדה איתי לבגרות בתאטרון וממש אהבה את מקבת' של שייקספיר, למרות שבעינייה השפה שלו קשה מדי. והיה לה קטע כזה שכשהיה שיר שאהבה היא טופפה עם הרגל לפי הקצב.

אני קוראת את כל המידע שכתבתי במחברת, מצד אחד בולעת אותו בשקיקה, ומצד שני הכל מרגיש כל כך רחוק. זו תחושה מוזרה כזו, כי כל המידע כאן מוכר לי אבל זה מרגיש קצת זר, כאילו קראתי מידע על אדם שפגשתי ברחוב. אולי זה טוב? אולי זה סימן שהגיע הזמן להמשיך הלאה? 'להמשיך הלאה', איזה ביטוי משונה, אני בכלל לא יודעת אם אפשר לעשות דבר כזה.

אני מחפשת בגוגל "צריבת זכרונות", במאמר השלישי שעולה במנוע החיפוש מסבירים שצריבת זכרונות במחברת עלולה לפגום באיכות שלהם, ובמקרים מסוימים הזכרונות עשויים להיות עמומים.

אני עוצמת עיניים ומנסה להתרכז. חייבת להיות דרך לפתור את זה, איך שהוא להזיז את הגלגל לאחור. אין לי מושג מה אעשה אבל דבר אחד ברור לי – אני לא יכולה לתת לזכרונות להיעלם. אם הם יעלמו – מה ישאר לי מאמא?

הנסיונות לחשוב על פתרון מפנים את מקומם להרבה ביקורת וכעס עצמי. למה עשיתי את זה? למה לא נתתי לעצמי לזכור אותה כמו שכל בן אדם נורמלי היה עושה? למה הקשבתי לרעיון המטופש הזה של שירה?

שירה!

אני מחייגת אליה, היא שייעצה לי לצרוב את הזכרונות, בוודאי תוכל לסייע לי.
"אני מצטערת, זה לא קרה לי. אחרי שאבא שלי נפטר עשיתי צריבת זכרונות והם קיימים אצלי עד היום באיכות מעולה. הכל נראה בדיוק כמו שהיה", היא אומרת. "אולי צרבת לא נכון? בכל מקרה, נראה לי שכדאי לך ללכת למעבדה, הם בטח יוכלו לסדר את זה".

אני מקשיבה לעצה של שירה, בפעם הקודמת אמנם זה מה שהכניס אותי לכל הבלאגן הזה אבל עכשיו אין לי ממש ברירה. אני הולכת לחנות הצילום שבמרכז המסחרי, מעבדה אין לנו בעיר וזה הדבר הכי קרוב שמצאתי. הם מסבירים לי שהם לא מטפלים בדברים כאלה אבל שלאחד מהעובדים יש מעבדה פרטית אצלו בבית ואולי הוא יוכל לעזור לי. אני מעתיקה את המספר שמופיע על כרטיס הביקור שהבחור בדלפק נתן לי ומחכה שיענו מהצד השני של הקו. עונה לי בחור בשם דויד, ואני שוטחת בפניו את הסיפור שלי, מתאפקת שלא לפרוץ בבכי על מר גורלי. דויד בחור חביב, באמת, ומהקול שלו אני שומעת שהוא מאוד רוצה לעזור לי, אבל באמת אין לו איך. אני מודה לו ומנתקת את הטלפון.

אז ככה מרגיש ייאוש, אה? אני מסתובבת בין החנויות בחוסר מעש, מדי פעם חולף איזה זכרון חלש. אני רואה, למשל, אותי ואת אמא יושבות על ספסל ואוכלות גלידה. אנחנו נראות כמו רוחות רפאים, כמעט שקופות לחלוטין ואוכלות גלידה כמעט שקופה לחלוטין. אני מאמצת את העיניים כמו בבדיקת ראייה, מנסה לראות מה הצבע של הגלידה, אבל אני לא מצליחה. את הנסיונות האלה קוטע צלצול הטלפון. זה דויד, הוא חושב שאולי יש דרך לתקן את הזכרונות.

אנחנו נפגשים כעבור שעה אצלו בבית. הוא הרבה יותר גבוה ממה שדמיינתי, יש לו שיער ג'ינג'י ארוך וגלי והמון נמשים על הפנים. אנחנו מקיפים את הבית שלו ונכנסים לצריף שממוקם בגינה, צריף שמשמש אותו כחדר עבודה בשנים האחרונות. "תראי, אני בדרך כלל לא מתעסק עם זכרונות מעומעמים, אז אני לא בטוח כמה אוכל לסייע אבל אני יכול לנסות", הוא אומר ומפעיל את המחשב.

מבין הדפים המפוזרים על השולחן הוא שולף שני פדים מרובעים עם פסי מתכת בתוכם. "תצמידי את זה לרקות", הוא אומר. "זה בסדר, זה בטוח", מוסיף מיד לנוכח המבט המפוחד שלי. מד ירוק מופיע על המסך ולצדו גרף. "זה משקף את מצב הזכרונות שלך. את רואה את הירידה כאן?", הוא מצביע על נקודה באמצע הגרף, "זה מציג את היעלמות הזכרונות".

"היעלמות?! הם לא ברורים אבל הם גם לא נעלמו!".
"בנתיים", הוא משיב.
"זה לא הגיוני, אני צרבתי אותם כדי לשמור עליהם! איך פתאום יש מצב שאאבד אותם לחלוטין?!?".
יש לדויד מבט מרחם, אולי המבט הכי מרחם שראיתי אי פעם, ותאמינו לי – אמא שלי מתה, אני ראיתי כמה מבטים מרחמים בחיי.
"אני מצטער, באמת. בואי ננסה להציל את מה שעוד קיים". אני מביטה בו ומחכה שימשיך את המשפט, הוא נראה טיפה מהוסס, או אולי בוחן את מילותיו."זה ישמע הזוי, אני יודע, אבל אני מציע שנצרוב שוב את הזכרונות שלך".
שוב?! בשביל מה? כדי שאאבד סופית את המעט שנותר לי? אני מנתקת את הפדים מהרקות, משליכה אותם על השולחן ויוצאת מהחדר. דויד יוצא מיד אחריי. "אתה משוגע לגמרי", אני צועקת וממשיכה ללכת במהירות בלי להביט אליו, "רק מטומטם יעשה את אותה הטעות פעמיים".

ובכן, אני מטומטמת. אין לי דרך אחרת להסביר למה בסוף נענתי בחיוב לרעיון הכה מטופש הזה של דויד. טוב, האמת שיש הסבר: פשוט לא הייתה לי ברירה, לא היה לי רעיון אחר. הרגשתי שעם דויד יש לי קצה חוט כלשהו, וברגע שחזרתי הביתה הבנתי שאין לי מושג מאיפה להתחיל בכלל אם אני פועלת בלעדיו.

אז הנה אני פה, שוב, בחדר העבודה של דויד. הוא חוזר מהמחסן עם כמה כבלים סבוכים ביד אחת, ושקית עם ממתקי גומי ביד השנייה. "זה בשביל צריבת הזכרונות?", אני שואלת, די מבולבלת ודויד צוחק. "זמן למסיבת ממתקים!", הוא משיב ומניח מולי את השקית.
"יש לי טקטיקה עם סוכריות גומי", הוא אומר במהלך הפסקת הגומי ומביט בי עם החיוך השובב שלו. אני דוחפת לפה שלי עוד שלוש סוכריות תות ומחכה שיתחיל לפרוס את משנתו.
"אני קונה גומי שאני לא אוהב".
אני צוחקת, לא כי זה מצחיק, זה פשוט משונה. "איפה הטקטיקה פה?"
"הגומי המעפנים הם מסיחים, הם ממלאים נפח ומעכבים אנשים אחרים מלאכול את הגומי שאני כן אוהב", דויד מסביר כאילו הוא מגלה סוד אפל.
"איזה אתה אוהב?"
"כל הפירותיים למיניהם, למשל בננות"
דויד בחור מאוד מוזר, באמת, ככל שאנחנו מבלים יותר זמן יחד בחדר העבודה שלו אני מבינה את זה יותר. אבל אני מחבבת אותו, החיבה שלו לבננות גומי מוכרת לי. במוזרות שלו הוא הצליח להיכנס לי ללב.

הפסקת הגומי מסתיימת, שנינו עם כאבי בטן, ספק הרעלה. "טוב עכשיו אנחנו מוכנים לצריבת הזכרונות!", דויד קורא בשמחה, ובדרך מתגנב לו גם גרעפס.

אני מוציאה את המחברת מהתיק, ואל מחברת ריקה אני מעתיקה כל מה שכתוב במחברת שלי. זה לוקח לי עשרים דקות, דויד בזמן הזה מסדר מעט את סביבת העבודה שלו. כשאני מודיעה לו שסיימתי הוא לוקח את שתי המחברות ומכניס לקופסת מתכת.
"זה יהיה קצת מסובך יותר מהפעם הקודמת כי המחברת נצרבה כבר פעם אחת", הוא מסביר.
הרבה חוטים מעורבים בתהליך הזה. דויד מחבר אותי לכל מיני אלקטרודות ופדים, ומצמיד את הצד השני של החוטים לקופסת המתכת.

כמה נקישות על מקלדת המחשב ואני מתחילה לראות את זה. כמו סרט חיי שחולף לי מול העיניים רגע לפני שאני מתה, כל הזכרונות נגללים בזה אחר זה. מאירועים גדולים כמו הבת מצווה והטיסה שלנו ללונדון, ועד רגעים שוליים בחיים כמו הפעם שראינו יחד טלויזיה או אסיפת ההורים בכיתה ד'. לנגד עיניי עוברים זכרונות נושנים מתקופת בית הספר היסודי, אבל גם דברים טריים יותר כמו תקופת המחלה שלה.

זה נשמע כמו סוף טוב הכל טוב, לא? זהו, שגם אני חשבתי ככה. החיוך הרחב על פניי כנראה לא היה גדול יותר מעולם, באמת ובתמים הרגשתי שהכל נפתר.

ואז זה נגמר. שקט. לא מופיע אף זכרון. כלומר, יש זכרונות, הם בראשי, אבל זה כבר לא מסך הקולנוע של החיים שראיתי לפני שנייה.
כשתחושת האופוריה עוד עוברת בכל נימי גופי, אני פוקחת את עיניי. דויד מחכה מולי בציפייה, החיוך שעוד מרוח על פניי מבהיר לו שזה הצליח. הוא כובש לזמן קצר את רגשותיו, מהר מאוד הוא מפזז בכל רחבי החדר בשמחה. "לא האמנתי שזה יצליח! איזה אושר, איזה אושר!"
לוקחים לי כמה רגעים להתעשת. ההבנה נופלת, החיוך נעלם, החרדה מופיעה.
"דויד", אני קוראת לו, אבל הוא ממשיך לצהול.
"דויד", אני חוזרת, קצת יותר בפאניקה.
"דויד!". קשה לי לנשום.
"אני זוכרת".
"נו אז מה יש לך? למה את נראית מבוהלת?"
"אני זוכרת. אבל אלה לא הזכרונות שלי".
ובשנייה שהמשפט הזה יוצא לי מהפה, דויד סוף סוף מפסיק לרקוד.

אחרי התקף חרדה שמגיע ונרגע, אני פותחת את הקופסה ורואה שהמחברת עדיין שוכבת שם. אנחת רווחה. אני מדפדפת ומגלה שכל המידע שם זר לי, לא כי שכחתי הכל, אלא באמת כי זה נכתב על אדם אחר ובכתב יד אחר. איפה כל מה שכתבתי?!

כמו מטופלת שמפרטת לרופא את התסמינים שלה, אני עוברת עם דויד על כל הזכרונות שבראשי והוא דולה מהם פרטי מידע.
"אני זוכרת שהייתה לי חברה טובה בבית הספר בשם ריטה ושתינו היינו בחוג קרב מגע. בתיכון הרחבתי מוזיקה ופסיכולוגיה", אני אומרת בעיניים עצומות. מנסה להמשיך ולהיזכר בפרטי המידע שמעולם לא חוויתי באמת. "בזמני הפנוי ניגנתי על פסנתר וגיטרה. אני מלצרית, כיום גרה ברחוב עזה 19 בירושלים". דויד מחייך. הוא מוחק כל מה שכתב לפני כן ומקיף את המשפט האחרון.

יום למחרת אני נוסעת לירושלים, כל הדרך אני מנסה להריץ בראש איך להסביר את המצב שנקלענו אליו, איך להציג את עצמי בכלל. 'היי, הזכרונות שלך אצלי' או אולי 'בוקר טוב, שמעי קטע – אני חושבת שהחלפנו זכרונות. אכפת לך אם נחליף חזרה?'. לא הצלחתי להיסגר על נוסח סביר אז אני פשוט דופקת על הדלת של עזה 19, סומכת על יכולות האילתור שלי ומקווה לטוב. אף אחד לא עונה, כל מאמצי הנוסחים היו לחינם. אני משאירה פתק קטן ליד הדלת והולכת לבית הקפה שליד. אני יושבת שם ומחכה, אחרי שעה וחצי ושלוש כוסות קפה (המלצריות דפקו לי פרצופים, הייתי חייבת להזמין משהו), הדיירת האלמותית של עזה 19 מתקשרת אליי ואנחנו קובעות להיפגש.

קוראים לה שני, היא בת 22, עברה לא מזמן לעיר הגדולה מקיבוץ בערבה. היא חיפשה בגוגל מדריך למחיקת זכרונות כי רצתה למחוק כל דבר שקשור לחבר שלה – כלומר לאקס שלה – שנפרד ממנה אחרי שהיו ביחד שבע שנים. "המסקנה היא לא לסמוך על האינטרנט", שני צוחקת ומוציאה את המחברת שלה מהתיק. אני מושיטה לה את המחברת שברשותי ומחליפה אותה עם שלה.
"כנראה שאצטרך לחשוב על דרך אחרת למחוק אותו מחיי", היא מוסיפה בחצי חיוך.
אני נפרדת ממנה ובדרך לדויד אני מעדכנת אותו שהמחברת של שני אצלי. כשאני מגיעה לחדר העבודה שלו הוא מקבל את פניי בחיוך, נראה שלשנינו יש מצב רוח די טוב, שנינו עם תחושה טובה, מרגישים שהסוף של הסאגה הזו קרב. אחרי עוד מסיבת גומי (דבר שכבר נהיה קצת מנהג אצלנו), דויד לוקח ממני את המחברת ומכניס לקופסה. כמו בפעם הקודמת, הוא מצמיד לי לרקות פדים עם אלקטרודות, ואחרי כמה תקתוקים על המקלדת אני חוזה בעוד סרט על חיי. הפעם זה זכרון אחד חזק, וברקע חולפים רגעים נוספים קטנים יותר. הסרט נגמר. אני פוקחת את העיניים, דויד ממתין בציפייה.
"היא אהבה בננות גומי".